מדרשי פילון ד׳

מהדורה: מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ"ט

« מדרשי פילון ג׳:כ״ד מדרשי פילון ה׳:א׳ »

1 קידושין פתח ↗

וְכֵן בְּדִין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.

2 שמות רבה פתח ↗

וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חבקוק ב, כ: וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יא, ד: ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קג, יט: ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב ז, טז: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים ג, ה: קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר עזרא א, ג: הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ב, ט: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב תהלים יא, ד: עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יא, ה: ה' צַדִּיק יִבְחָן, במה הוא בוחנו, בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, ע: וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ בראשית ח, ב: וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים עח, עא: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה. דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב משלי ל, ה: כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן גְּדֻלָּה לָאָדָם עַד שֶׁבּוֹדְקֵהוּ בְּדָבָר קָטָן, וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֵהוּ לִגְדֻלָּה, הֲרֵי לְךָ שְׁנֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם שֶׁבְּדָקָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדָבָר קָטָן וְנִמְצְאוּ נֶאֱמָנִים וְהֶעֱלָן לִגְדֻלָּה, בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וְלֹא נְהָגָם אֶלָא בַּמִּדְבָּר לְהַרְחִיקָם מִן הַגָּזֵל, שֶׁכֵּן אֱלִיאָב אוֹמֵר לְדָוִד שמואל א יז, כח: וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָה בַּמִּדְבָּר, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה דָּוִד מְקַיֵּם הַמִּשְׁנָה גמרא בבא קמא עט-ב: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא אַתָּה נֶאֱמָן בַּצֹּאן, בּוֹא וּרְעֵה צֹאנִי, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עח, עא: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, וְכֵן בְּמשֶׁה הוּא אוֹמֵר שמות ג, א: וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, לְהוֹצִיאָן מִן הַגָּזֵל, וּלְקָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְעוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים עז, כא: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן.

3 מנחות פתח ↗

מִתְּמָרִים שֶׁבֶּהָרִים וְלֹא מִפֵּירוֹת שֶׁבָּעֲמָקִים. אָמַר עוּלָּא: אִם הֵבִיא לֹא קִידֵּשׁ.

3 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

רִבִּי לָעְזָר וְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. הָתִיב רִבִּי לָעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָכְתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. מִן שְׁמֵינֵיהוֹן. הָתִיב רִבִּי לָעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָא כְתִיב וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עוֹלֹוֹת וגו׳. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. שְׁלֵימִין בְּגוּפָן בְּלֹא הַפְשֵׁט וּבְלֹא נִיתּוּחַ. הָתִיב רִבִּי לָעְזָר לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. וְהָכְתִיב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חוֹתֵן מֹשֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי חוּנָה אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן יְהוּדָה בִּירְבִּי וְרִבִּי יַנַּאי. חַד אָמַר. קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. וְלָא יָדִעִין מָאן אֲמַר דָּא וּמָאן אֲמַר דָּא. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חוֹתֵן מֹשֶׁה. מַה שָׁמַע. חִזְקִיָּה אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר. קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע. רִבִּי לֵוִי אָמַר. מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע. יְהוּדָה בִּירְבִּי אָמַר. מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע. הֲוֵי דוּ אָמַר. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָא יִתְרוֹ. רִבִּי בָּא וְרִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְדָא מְסַיְיעָה לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. עוּרִי צָפוֹן זֶה הָעוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן. מָהוּ עוּרִי. דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן. אֵילּוּ שְׁלָמִים שֶׁהֵן נִשְׁחָטְין בַּדָּרוֹם. מָהוּ בּוֹאִי. דְּבָר שֶׁהָיָה שְׁלְחִידּוּשׁ. מַה עֲבַד לָהּ רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָה. לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בַּצָּפוֹן וְיָבוֹאוּ וְיִבְנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא נָתוּן בַּדָּרוֹם. רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי פַּפַּי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. אוּף דֵּין קִרְיָיה מְסַיֵיעַ לְרִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה. שְׁהָיוּ בְּנִי נֹחַ מַקְרִיבִין. כַּד הוּא אֲתִי גַּבֵּי שְׁלָמִים אֲמַר. זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר הִקְרִיב אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיב. מִיכָּן וּלְהַבָּא.

4 זבחים פתח ↗

מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שְׁלָמִים.

4 יומא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד סוֹמֵךְ הַזֶּבַח? עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קְרָנוֹת שֶׁל זֶבַח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַזֶּבַח, וּמִתְוַדֶּה. עַל חַטָּאת — עֲוֹן חַטָּאת, וְעַל אָשָׁם — עֲוֹן אָשָׁם, וְעַל עוֹלָה — עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין עוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה.

4 בראשית רבה פתח ↗

וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' בראשית ד, ג, מִן הַפְּסוֹלֶת, לְאָרִיס רַע שֶׁהָיָה אוֹכֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת, וּמְכַבֵּד לְבַעַל הַשָּׂדֶה אֶת הַסְּיָיפוֹת. בראשית ד, ד: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. אֲתֵיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא וְהָכְתִיב: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן, דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב, מַה עָבַד לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי, עָבִיד לֵיהּ מִן שַׁמְנֵיהוֹן. אֲתֵיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְתִיב שמות כד, ה: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים, מַה עָבִיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, שְׁלֵמִים בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. אֶתֵיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי וְהָא כְתִיב שמות יח, יב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, מָה עֲבַד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ. אָמַר רַב הוּנָא אִיתְפַּלְגוּן רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה, רַבִּי יַנַּאי אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ, וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלֹא פְּלִיגֵי מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים, וּמַאן דְּאָמַר אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא, עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ. וְהָא מְסַיְּעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שיר השירים ד, טז: עוּרִי צָפוֹן, זוֹ הָעוֹלָה שֶׁהָיְתָה נִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן, מַהוּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וּמִתְעוֹרֵר. שיר השירים ד, טז: וּבוֹאִי תֵימָן, אֵלּוּ שְׁלָמִים שֶׁהָיוּ נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם. וּמַהוּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁל חִדּוּשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי קְרָא מְסַיְּעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דִּכְתִיב ויקרא ו, ב: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה, שֶׁהָיוּ בְּנֵי נֹחַ מַקְרִיבִים, כַּד אָתֵי לִשְׁלָמִים ויקרא ז, יא: זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ, מִכָּאן וּלְהַבָּא.

7 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' בראשית ד, ח, עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ בראשית ד, ח: וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר מיכה ג, יב: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בראשית ד, ח: וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'. יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.

9 מדרש תנחומא פתח ↗

וְהֵיאַךְ הֲרָגוֹ? עָשָׂה לוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בָּאֶבֶן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נִשְׁמָתוֹ יוֹצֵאת עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? אָמַר לוֹ: לֹא יָדַעְתִּי, הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי? אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְּשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ. לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר. אָמַר לוֹ: לָמָּה גָּנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי. אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ בַּשַּׁעַר לִשְׁמֹר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי כָּךְ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר, אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ, בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרָע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל, וְלִי הִנַּחְתָּ אוֹתוֹ לְהָרְגוֹ, אַף אַתָּה שֶׁהֲרַגְתּוֹ שֶּׁנִּקְרֵאתָ אָנֹכִי, שֶׁאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ, לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ, מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁעָשָׂה בוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, וְחַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת.

9 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא הָיָה יוֹדֵעַ קַיִן שֶׁהַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת נִבְלָתוֹ שֶׁל אָחִיו וְחָפַר וְטָמַן אוֹתוֹ בָּאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״ אָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שׁוֹמֵר שָׂדֶה וְכֶרֶם שַׂמְתַּנִי״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי״. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע קַיִן הַדָּבָר, נִבְהַל. וַאֲרָרוֹ שֶׁיִּהְיֶה נוֹדֵד בָּאָרֶץ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל מָוֶת רַע.

10 ספר הזהר פתח ↗

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים. וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא מְשַׁבַּח לְמֵתַיָּיא יַתִּיר מִן חַיָּיא, וְהָא לָא אִקְרֵי חַי אֶלָּא מַאן דְּאִיהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהַאי עָלְמָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר שמואל ב כ״ג:כ׳ וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, וְהָא בראשית ו' ע"א, קס"ד ע"א, ר"ז ע"ב אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְרָשָׁע דְּלָא אָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט אִקְרֵי מֵת, וְאִיהוּ מְשַׁבֵּחַ לַמֵּתִים מִן הַחַיִּים. אֶלָּא, וַדַּאי כָּל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא אִתְּמָרוּ, וְהָא אִתְּמַר, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, אִילּוּ לָא כְּתִיב יַתִּיר, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי, אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב שֶׁכְּבָר מֵתוּ, אִשְׁתְּכַח מִלָּה אַחֲרָא בְּחָכְמְתָא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ: זִמְנָא אַחֲרָא אִסְתְּלָקוּ מִן עָלְמָא, וְאִתְתָּקַּן בְּעַפְרָא, דאזדמנא די ממנא עליה ומית בחיי עלמא דבגין דיתתקן ס"א דאזדמנא עליה ותב בהאי עלמא בגין דיתתקן ס"א דממנא עליה ומית בהאי עלמא ואתתקן בעפרא בגין דיתתקן באתר דישתלים זמניה מת הא ודאי דא הוא שבחא משאר מתי עלמא אי תימא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא הא כתיב לא תקום וגו' בתר דאשתלים זמניה מית ודאי הוא שבחא משאר מתי עלמא. אי תימא לא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא, דכתיב לא תקום פעמים צרה כָּל שֶׁכֵּן דְּהָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא זִמְנָא וּתְרֵין, וְדָא וַדַּאי, אַתְרֵיהּ אִתְתָּקַּן בִּשְׁבָחָא יַתִּיר מֵאִינּוּן חַיֵּי, דְּעַד לָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא, אִלֵּין אִינּוּן חַיִּין, וְאִקְרוּן מֵתִים. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן מֵתִים, בְּגִין דְּהָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְּימֵי בְּהַאי עָלְמָא, מֵתִים אִינּוּן, וּמִבֵּין מֵתַיָּיא אָהַדְרוּ. וְעוֹד עַל עוֹבָדִין קַדְמָאִין קַיְימִין לְאַתְקְנָא, וְאִקְרוּן מֵתִים. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים, דְּעַד לָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְלָא קַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְיהוּ, וְלָא יַדְעֵי אִי זַכָּאן בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִי לָאו. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין דְּזַכָּאָן לְאִתְקַשְּׁרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, אִינּוּן זַכָּאִין לְמֵחמֵי בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, תהילים כ״ז:ד׳ לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְאִינּוּן מָדוֹרֵהוֹן, יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין קַדִּישִׁין, וְכָל דַּרְגִּין דִּלְהוֹן. דְּהָא הַהוּא אַתְרָא ס"א חדוה עִלָּאָה, לָא זַכָּאִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֵחמֵי לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ישעיהו ס״ד:ג׳ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. וְאִינּוּן דְּלָא זַכָּאן לְסַלְּקָא כָּל כַּךְ כְּאִינּוּן, ס"א דוכתא, אית וכו' דּוּכְתָּיָיא אִית לוֹן לְתַתָּא כְּפוּם אוֹרְחַיְיהוּ, וְאִלֵּין לָא זַכָּאן לְהַהוּא אֲתָר, וּלְמֵחמֵי כְּמָה דְּחָמָאן אִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּקִיּוּמָא דְּעֵדֶן תַּתָּאָה וְלָא יַתִּיר. וְאִי תֵּימָא מַאן עֵדֶן תַּתָּאָה. אֶלָּא דָּא עֵדֶן דְּאִקְרֵי חָכְמָה תַּתָּאָה, וְדָא קַיְּימָא עַל גַּן דִּבְאַרְעָא, וְאַשְׁגָחוּתָא דְּהַאי עֵדֶן עָלֵיהּ ולא יתיר, וְאִלֵּין קַיְימֵי בְּהַאי גַּן, וְאִתְהֲנוּן מֵעֵדֶן דָּא. מַאי בֵּין עֵדֶן תַּתָּאָה לְעִלָּאָה. כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי עֶדְנָא נוּקְבָּא. עֵדֶן עִלָּאָה, אִקְרֵי עֵדֶן דְּכַר, עָלֵיהּ כְּתִיב עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. הַאי עֵדֶן תַּתָּאָה, אִקְרֵי גַּן לְעֵדֶן דִּלְעֵילָּא, וְהַאי גַּן אִקְרֵי עֵדֶן, לְגַן דִּלְתַּתָּא. וְאִלֵּין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְּגַן תַּתָּאָה, אִתְהֲנוּן מֵהַאי עֵדֶן דְּעָלַיְיהוּ, בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וּבְכָל יַרְחָא וְיַרְחָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ישעיהו ס״ו:כ״ג וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתוֹ. וְעַל אִלֵּין אָמַר שְׁלֹמֹה, מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה, דְּהָא אִלֵּין בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ. מַאן אִינּוּן. אִינּוּן שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְקַבִּילוּ עוֹנְשָׁא תְּרֵי זִמְנֵי, וְאִלֵּין אִקְרוּן כֶּסֶף מְזוּקָּק, דְּעָאל לְנוּרָא זִמְנִין וּתְרֵין, וְנָפִיק מִנֵּיהּ זוּהֲמָא, וְאִתְבָּרַר וְאִתְנָקֵי. קהלת ד׳:ג׳ וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה. הַהוּא רוּחָא דְּקָאִים לְעֵילָּא, וְאִתְעַכָּב לְנַחְתָּא לְתַתָּא, דְּהַאי קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ, וְלֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא, וְאִית לֵיהּ מְזוֹנָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא.

10 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

מפני מה זכה משה למאור פנים בעוה"ז מה שעתיד הקב"ה ליתן לצדיקים בעוה"ב מפני שעשה רצונו של הקב"ה ומתאנח על כבודו של הקב"ה ושל ישראל וכל ימיו היה מחמד ומתאוה ומצפה כדי שיהא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומנין לך תדע לך כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם אמר הקב"ה למשה שמות לב ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול מיד היה פתחון פה למשה להשיב ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים לאמר וגו' זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' מיד היה לו עניה וינחם ה' על הרעה וגו' אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרג לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בנ"י ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי"י אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו' ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ה' אלוקי ישראל וגו' אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין קל וחומר ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' מה ענין של אחריו כיון שאמר בשם הקב"ה מיד ויעשו בני לוי כדבר משה חזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ולמעלה מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא' וכמה גרים ועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שסרח לפניו בנו הבכור תפסו בידו ונתנו לעבדו שר הבית ואמר לו צא והרוג את זה ותן אותו לחיה ולכלבים מה עשה אותו העבד הוציאו מלפניו והניחו בבראי והטמינו בבית אחר ובא העבד ועמד לפני המלך לסוף שלשים כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו כשהוא נושא את עיניו ואינו רואה את בכורו היה מכניס יגון ואנחה בלבו ואין כל בריה מכיר ומכניס יגון ואנחה בלבבו אלא עבדו של הבית מיד רץ והעמידו לפניו מיד נטל המלך כתר היפה שהיה מונח לפניו ונתנה בראש עבדו שר הבית לזה נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה היפה שהיה מונח לישראל שיהא להם ולבניהם עד עולם בשביל התורה שקבלו ואמרו נעשה ונשמע אותו הכתר יהא מונח בראש משה לעולם שנאמר וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פני משה שמות לד ושמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו שמא בטל ממנו אותו הכתר של מאור פנים ת"ל דברים לב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה אור פנים שלמעלה קיים לעולם ולעולמי עולמים כך מאור פניו של משה נכנס עמו לבית עולמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה דברים לב ולא משה בלבד אלא כל ת"ח שעוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת באמת לא מת אלא הוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר שמואל א כה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך מקיש הת"ח הצדיק אל אלוקים מה אלוקים יהא שמו הגדול מבורך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך ת"ח שעסק בתורה כל ימיו ומת הרי הוא בחיים ועדיין לא מת והוא חי לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא נשמתו תחת כסא הכבוד מכאן אמרו אל ירבה אדם בכי ומספד על מיתו ולא יגון ואנחה אלא כשיעור שנתנו חכמים ג' ימים לבכי ומספד ז'ימים לאבל שלשים ימים לגיהוץ ולתספורת ולשאר דברים אחרים וכל הבוכה מכאן ואילך כאילו חובל בעצמו והרי זה מתחייב בנפשו שנאמר ירמיה כב אל תבכו למת ואל תנודו לו וגו' אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני כיצד אדם עושה מריבה עם חבירו הולך הוא אצלו לרצותו והוא אינו מתרצה לו עד שמקבץ לו בני אדם הרבה ואחר כך מתרצה לו ואעפ"י שמתרצה לו יש לו מקצת קנאה בלבו אבל אני איני כך אם אדם עובר עבירה לפני אם חוזר ועושה תשובה הרי אני עמו ברחמים ואני מקבל את תשובתו ואין אני זוכר לו אפילו מקצת עוונותיו לכך נאמר אל תבכו למת וגו' בכו בכו להולך זה שעבר עבירה ושנה בה ושילש בה ולא עשה תשובה על אותו תבכו שנעקר מן העולם שנאמר כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ולא זה בלבד אלא שכרו של משה הצדיק שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה העלה עליו הכתוב כאילו הוא ברא אותם שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו ישעיה סג וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות מיד שורה רוח הקודש בקרבו שנאמר איה השם בקרבו את רוח קדשו ישעיה סג מכאן אמרו כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר תהילים קמט רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע לימות בן דוד ולעולם הבא כיצד עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו והקב"ה נותן להם לנשיהם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ואמהותיהם צורך בתיהם ורוח הקודש שורה עליהם שנאמר יואל ג והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי ואומר ישעיה לב נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי שלא ביצר הרע שנאמר יחזקאל לו ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ורוח חדשה אתן בקרבכם אלו מעשים טובים והסירותי את לב האבן מבשרכם זה יצה"ר ונתתי לכם לב בשר זה יצר טוב לקיים כל דברי תורה שהן כפולים בכל מקום. עשרה דברות נאמרו על הר סיני י' דברות נאמרו בספר תוכחות שנאמר שמות כ דברים כה אנכי ה' אלקיך וגו' ניזקין נאמרו לפני הר סיני ניזקין נאמרו בספר תוכחות כי תקנה עבד עברי נאמר לפני הר סיני שמות כא כי ימכר לך אחיך העברי נאמר בספר תוכחות דברים טז וכן בכמה מקומות כלאים נאמר בהר סיני כלאים נאמר בספר תוכחות לא תבשל גדי נאמר בהר סיני שמות כג לד וכן בספר תוכחות דברים יד וכן בכמה מקומות. סימני בהמה וחיה ועוף נאמר בהר סיני ויקרא יא וכן נאמר סימני בהמה חיה ועוף בספר תוכחות דברים יד וכל קרבנות ציבור ויחיד נאמרו לפני אהל מועד בחורב וכן כל קרבנות ציבור נאמרו לפני מיתתו של אהרן ברית כרתי לכם בצאתכם ממצרים וכן ברית כרתי לכם בס' תוכחות הא למדת לד"ת שהן כפולים בכל מקום אבל אתם אין אתם כן אלא שאתם עושים אותם טחי תפל ואתם מלעיגים על אותן דברים כאלו אין בהם ממש כענין שנא' יחזקאל יג והנם טחים אותו תפל אין אתם עושים קיא צואה שאינה קיא צואה אתמהה כענין שנא' קיא צואה בלי מקום ישעיה כח. צויתי אתכם בצאתכם ממצרים צויתי אתכם בספר תוכחות קויתי אתכם ארבע מאות ושמונים שנה עד שלא נבנה הבית חזרתי וקויתי אתכם ארבע מאות ועשר שנה משנבנה הבית שנא' ישעיה כח כי צו לצו קו לקו ולא מצאתי מכם קורת רוח מה שכר לכם לפני משלו משל למה"ד למלך שכעס על עבדו וצוה עליו ונתנוהו בשלשלאות של ברזל והיו מושכין את השלשלת מאחריו ומשליכין אותו על פניו והיו מבעטין בו בפניו ובפני מעיו שנא'ישעיה כח והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו וגו' וכן בכמה מקומות עשיתם דברים מכוערים ודברים שאינם ראוים ורחמים שלי מקדימין עמכם בכל יום תמיד תהילים לה מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו ונאמר ישעיה סט כי שומע אל אביונים ה' וגו' ונאמר ישעיה קב פנה אל תפלת הערער וגו' אלו בני אדם שהם במדה בינונית בשני מדות הקב"ה נפרע על אחת שבע מדה אחת מן העכו"ם ושרים עכו"ם שנאמר והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה וגו' ישעיה כד אלו שבקשו לאבד אתכם מן העולם מדה שנית מיצר הרע הקב"ה נפרע על אחת שבע על שהשטין אתכם ולא הרביתם תורה בעולם שנאמר זכריה ג ויראני את יהושע הכהן הגדול וגו' והשטן עומד על ימינו לשטנו ויאמר ה' אל השטן יגער ה' וגו' ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וגו' מה שכרו מלפני כשם שהוא שם את ארצי ונחלתי לארץ ציה ושממה כדי שלא ימצא הגוף והנשמה זכות שתגבה עליה כך אני ארחיק אותו מעליכם ואדחה אותו אל ארץ ציה ושממה שנא' יואל ב ואת הצפוני ארחיק מעליכם מה שצפנתי עליכם רעות מרחיק אני מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמוני יואל ב זה מקדש ראשון שנתן בו עיניו והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו וסופו אל הים האחרון זה מקדש שני שנתן עיניו בו והחריבו והרג התלמידי חכמים שבו ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות יואל ב מפני שהניח את כל העו"ג ובא ודבק בישראל ומבקש להטותן מדברי תורה.

11 בראשית רבה פתח ↗

וְעַתָּה אָרוּר אַתָּה בראשית ד, יא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת דִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן מוּעָט, וְעַתָּה אָרוּר אַתָּה, במדבר טז, ל: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', שופטים יא, לה: וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי לַה': בראשית ד, יב: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תוֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְךָ אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְאַחֵר נוֹתֶנֶת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר לֹא לְךָ וְלֹא לְאַחֵר, וְדִכְוָתָהּ דברים כח, לח: זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זוֹרֵעַ סְאָה וּמַכְנִיס סְאָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה אִם כֵּן פַּרְנָסָה מִנַּיִן, אֶלָּא הָרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת עֶשְׂרִים עוֹשָׂה שִׁשָּׁה עָשָׂר, וְהָרְאוּיָה לַעֲשׂוֹת עֶשֶׂר עוֹשָׂה חָמֵשׁ. דָּבָר אַחֵר, כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, כֹּחָהּ אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְךָ כֹּחֲךָ נוֹתֶנֶת לְךָ, כָּל כֹּחֲךָ אֵינָהּ נוֹתֶנֶת לְךָ, נוֹתֶנֶת הִיא לְךָ מִקְצַת כֹּחֲךָ.

13 ויקרא רבה פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה וּתְפִלָּה עוֹשָׂה הַכֹּל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל וּתְפִלָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִקַּיִן שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה נִמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי גְזֵרָה, וּמִנַּיִן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, יג: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא, וּמִנַּיִן שֶׁנִּמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית ד, טז: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן, נָע וָנָד אֵין כְּתִיב אֶלָא בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא קַיִן, מֵהֵיכָן יָצָא רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר הִפְשִׁיל בְּגָדָיו לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעָאי בַּר שְׁמַעְיָא אָמַר יָצָא כְּמַעֲרִים וְכִמְרַמֶּה בְּבוֹרְאוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר יָצָא שָׂמֵחַ, כְּמָה דְתֵימַר שמות ד, יד: וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינֶךָ, אָמַר לוֹ עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַׁרְתִּי, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּךְ הִתְחִיל טוֹפֵחַ עַל פָּנָיו, אָמַר לוֹ כָּל כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן תהלים צב, א: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי לֵוִי הַמִּזְמוֹר הַזֶּה אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי דְּאָמַר תְּפִלָּה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵחִזְקִיָּה, חִזְקִיָּה עִקַּר מַלְכוּתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה לו, א: וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל הוֹסִיפוּ לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לח, ה: הִנְנִי יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה יא, כב: כֹּה אָמַר ה' וגו' הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה זָכוּ לְהִתְיַחֵס, שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה ז, כז: אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה, וְאִם אֵין לְךָ לִלְמֹד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת לְמַד מִיכָנְיָהוּ ירמיה כב, כח: הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ וגו'. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּעֶצֶם הַזֶּה שֶׁל מֹחַ שֶׁמִּשֶּׁמְנַפְּצוֹ אֵין בּוֹ מְאוּמָה, רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כַּחוֹתָל שֶׁל תְּמָרָה שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְנַעֲרוֹ אֵין בּוֹ מְאֻמָּה, נחמיה ז, כז אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כַּכַּדִּין שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כַּכַּדִין שֶׁל מְקִיזֵי דָם. אָמַר רַבִּי זֵירָא מִלְּתָא הָכָא שְׁמָעִית מִן רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק דַּהֲוָה דָּרִישׁ הָכָא, וְלֵית אֲנָא יָדַע מַהוּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא דִּלְמָא דָא הִיא נחמיה ז, ל: כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, אָמַר לֵיהּ הִין בְּיָמָיו אֵינוֹ מַצְלִיחַ בִּימֵי בְּנוֹ מַצְלִיחַ. רַבִּי אַחָא וְרַבִּי אָבִין בַּר בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא, גָּדוֹל הוּא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה שֶׁמְבַטֶּלֶת גְּזֵרָה וּמְבַטֶּלֶת שְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר נחמיה כב, כד: חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים וגו', וּמְבַטֶּלֶת גְּזֵרָה, נחמיה כב, ל: כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, וּכְתִיב דברי הימים א ג, יז: וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר בנו שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ, אַסִּר, שֶׁהָיָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ, שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּשְׁתְּלָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי יִרְמְיָה אַסִּר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָסַר אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה, שְׁאַלְתִּיאֵל, שֶׁשָּׁאַל אֵל לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה עַל נִדְרוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר תְּפִלָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה, מִמִי אַתָּה לָמֵד מֵאַהֲרֹן, שֶׁבַּתְּחִלָּה נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, כ: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִּלּוּי בָּנִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר עמוס ב, ט: וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת, כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל משֶׁה עָלָיו נִמְנְעָה מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, מֵתוּ שְׁנַיִם וְנִשְׁתַּיְּירוּ שְׁנַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויקרא ח, כ: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ.

13 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא בראשית ד, יג, לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים אַתָּה סוֹבֵל, וּלְפִשְׁעִי אֵין אַתָּה סוֹבֵל. דָּבָר אַחֵר, גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשֶּׁל אַבָּא, אַבָּא עַל מִצְוָה קַלָּה עָבַר וְנִטְרַד מִתּוֹךְ גַּן עֵדֶן, זוֹ שֶׁהִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה שְׁפִיכַת דָּמִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה גָּדוֹל עֲוֹנִי. בראשית ד, יד: הֵן גֵּרַשְׁתָּ, אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתָּ אֶת אַבָּא, וְעַכְשָׁיו אַתְּ מְגָרְשֵׁנִי, הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי הַיּוֹם, שֶׁמָּא מִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וְנָד בָּאָרֶץ וגו'.

14 רד"ק על בראשית פתח ↗

וּפֵרוּשׁ וַיֹּאמֶר קַיִן. שֶׁאָמַר לוֹ הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהוֹכִיחוֹ הָאֵל, וְאָמַר לוֹ אַתָּה גָּרַמְתָּ לִי וְכַיּוֹצֵא בַּדָּבָר הַזֶּה, וְהוֹסִיף כַּעַס וָרֹגֶז. וְלֹא קָם עָלָיו בִּפְנֵי אָבִיו מִיִּרְאַת אָבִיו, אֲבָל נָטַר לוֹ עַד שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד בַּשָּׂדֶה, זֶה לִרְעוֹת אֶת צֹאנוֹ, וְזֶה לַעֲבֹד אַדְמָתוֹ, וְאָז הִתְקוֹטֵט קַיִן עִם אָחִיו מִתּוֹךְ כַּעַס שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו מֵחֲמַת קִנְאָה, וְקָם עָלָיו וַהֲרָגוֹ.

15 כתובות פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּמוּתְרֶה לְדָבָר חָמוּר הָוֵי מוּתְרֶה לְדָבָר הַקַּל? דִּלְמָא לָא הָוֵי! וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הָוֵי, מִמַּאי דְּמִיתָה חֲמוּרָה? דִּלְמָא מַלְקוֹת חָמוּר? דְּאָמַר רַב: אִילְמָלֵי נַגְּדוּהּ לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, פְּלַחוּ לְצַלְמָא!

15 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי בראשית ד, כג, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר תְּבָעָן לְתַשְׁמִישׁ, אָמְרוּ לוֹ לְמָחָר הַמַּבּוּל בָּא, נִשְׁמַע לְךָ וְנִהְיֶה פָּרוֹת וְרָבוֹת לִמְאֵרָה. אָמַר לָהֶן בראשית ד, כג: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, שֶׁיָּבוֹאוּ עָלַי פְּצָעִים בִּשְׁבִילוֹ, בראשית ד, כג: וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, שֶׁיָבוֹאוּ עָלַי חַבּוּרוֹת בִּשְׁבִילוֹ, אֶתְמְהָא, קַיִן הָרַג וְנִתְלָה לוֹ שִׁבְעָה דּוֹרוֹת, וַאֲנִי שֶׁלֹא הָרַגְתִּי אֵינוֹ דִין שֶׁיִּתְלֶה לִי עַל זֶה. רַבִּי אוֹמֵר הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל חשֶׁךְ, אִם כֵּן מֵהֵיכָן גּוֹבֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁטַר חוֹבוֹ. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי בָּעֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אִם אִישׁ לָמָּה יֶלֶד, וְאִם יֶלֶד לָמָּה אִישׁ, אָמַר לוֹ אִישׁ לְאֵבָרִים וְיֶלֶד לְשָׁנִים. אָמַר לָהֶן אִיתָא נֵיזֵיל גַּבֵּי אָדָם, אֲזַלּוּן לְגַבֵּי אָדָם, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ אַתֶּם שֶׁלָּכֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. וְאָמְרִין לֵיהּ אַסְיָא אַסֵּי חִגְרְתָךְ, כְּלוּם פָּרַשְׁתָּ מֵחַוָּה הֲרֵי ק"ל שָׁנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹא תַּעֲמִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן, אֶתְמְהָא, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן נִזְקָק לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת.

23 רש"י על סנהדרין פתח ↗

כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם - ונפרעין מהן עונותיהן ועון אבותיהם:

25 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

כְּתִיב: ״וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן״. תָּנָא: רַבִּי זְעִירָא אוֹמֵר, ״מִפְּרִי הָעֵץ״ – אֵין הָעֵץ הַזֶּה אֶלָּא אָדָם שֶׁנִּמְשַׁל כְּעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״ וְכוּ'. ״אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן״ – אֵין ״בְּתוֹךְ הַגָּן״ אֶלָּא לָשׁוֹן נְקִיָּה, מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַגּוּף. ״אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן״ – אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הָאִשָּׁה. וְאֵין ״גָּן״ אֶלָּא הָאִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה״. זוֹ מַה הַגִּנָּה כָּל מַה שֶּׁנִּזְרְעָה הִיא צוֹמַחַת וּמוֹצִיאָה, כָּךְ הָאִשָּׁה הַזֹּאת כָּל מַה שֶּׁנִּזְרַע הָרָה וְיוֹלֶדֶת מִבַּעְלָהּ. בָּא אֵלֶיהָ וְרוֹכֶבֶת נָחָשׁ רוֹכֵב הַנָּחָשׁ וְעִבְּרָה אֶת קַיִן, וְאַחַר כָּךְ עִבְּרָה אֶת הֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ״. מַהוּ ״יָדַע״? שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת. וְרָאֲתָה דְמוּתוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים אֶלָּא מִן הָעֶלְיוֹנִים, וְהִבִּיטָה וְאָמְרָה: ״קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִשָּׁם עָלוּ וְנִתְיַחֲסוּ כָּל דּוֹרוֹת הָרְשָׁעִים הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בַּמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְטִפַּת גַּשְׁמֶיךָ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ״. רַבִּי מְיָאשָׁא אוֹמֵר: נוֹלַד קַיִן וּתְאוֹמָתוֹ עִמּוֹ. נוֹלַד הֶבֶל וּתְאוֹמָתוֹ עִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו״! אָמַר לוֹ: מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה תֵּדַע לְךָ שֶׁלֹּא הָיוּ נָשִׁים אֲחֵרוֹת בָּעוֹלָם שֶׁיִּשָּׂאוּ לָהֶן, וְהִתִּירָן לָהֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״, בְּחֶסֶד נִבְרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קַיִן וְהֶבֶל תְּאוֹמִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן״. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אוֹסִיפַת לְמֵילַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֹּסֶף לָלֶדֶת״. וְהָיָה קַיִן אוֹהֵב לַעֲבֹד אֲדָמָה לִזְרֹעַ, וְהֶבֶל הָיָה אוֹהֵב לִרְעוֹת צֹאן. זֶה נוֹתֵן מִמְּלַאכְתּוֹ מַאֲכִיל לָזֶה, וְזֶה נוֹתֵן מִמְּלַאכְתּוֹ מַאֲכִיל לָזֶה. הִגִּיעַ יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח. אָמַר לָהֶם אָדָם לְבָנָיו: ״בַּלַּיְלָה זֶה עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹת פְּסָחִים, הַקְרִיבוּ גַּם אַתֶּם לִפְנֵי בּוֹרַאֲכֶם״. הֵבִיא קַיִן מוֹתַר מַאֲכָלוֹ קְלָיוֹת, זֶרַע פִּשְׁתָּן. וְהֵבִיא הֶבֶל מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵיהֶן, כְּבָשִׂים שֶׁלֹּא נִגְזְזוּ לְצֶמֶר. וְנִתְעַב מִנְחַת קַיִן, וְנִרְצֵית מִנְחַת הֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״אַל יִתְעָרְבוּ מִנְחַת קַיִן וְהֶבֶל לְעוֹלָם, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יִתְעָרְבוּ בְּאֶרֶג בֶּגֶד״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״ וְכוּ'. אֲפִלּוּ הִיא מְרֻקֶּבֶת לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: נִכְנְסָה קִנְאָה וְשִׂטְנָה גְּדוֹלָה בְּלִבּוֹ שֶׁל קַיִן עַל שֶׁנִּרְצֵית מִנְחָתוֹ שֶׁל הֶבֶל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ תְּאוֹמָתוֹ יָפָה בַּנָּשִׁים. אָמַר: ״אֲנִי אֶהֱרֹג אֶת הֶבֶל אָחִי וְאֶקַּח אֶת אִשְׁתּוֹ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״. וְאֵין ״בַּשָּׂדֶה״ אֶלָּא הָאִשָּׁה, שֶׁנִּמְשְׁלָה כְּשָׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״. לָקַח הָאֶבֶן וְטָבַע בְּמִצְחוֹ שֶׁל הֶבֶל וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא הָיָה יוֹדֵעַ קַיִן שֶׁהַנִּסְתָּרוֹת גְּלוּיוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת נִבְלָתוֹ שֶׁל אָחִיו וְחָפַר וְטָמַן אוֹתוֹ בָּאָרֶץ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?״ אָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שׁוֹמֵר שָׂדֶה וְכֶרֶם שַׂמְתַּנִי״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים אֵלַי״. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע קַיִן הַדָּבָר, נִבְהַל. וַאֲרָרוֹ שֶׁיִּהְיֶה נוֹדֵד בָּאָרֶץ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל מָוֶת רַע. אָמַר קַיִן לְפָנָיו: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא שֶׁאֵין בּוֹ כַּפָּרָה״. וְנֶחְשַׁב לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה כִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא יַעֲמֹד אָח בָּאָרֶץ וְיַזְכִּיר אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיַהַרְגֵנִי. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אוֹת אַחַת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְכָתַב עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל קַיִן שֶׁלֹּא יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת״. הַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל, הוּא הָיָה שׁוֹמְרוֹ מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם. וְהָיוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת לְהֶבֶל שֶׁלֹּא הָיוּ נְהוּגִים בִּקְבוּרָה. בָּא עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת לוֹ אֶחָד מֵחֲבֵרָיו, לָקַח אוֹתוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ וְטָמְנוֹ לְעֵינֵיהֶם. אָמַר אָדָם: ״כָּעוֹרֵב אֲנִי עוֹשֶׂה״. מִיָּד לָקַח נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְחָפַר בָּאָרֶץ וּטְמָנָהּ. וְשִׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב לָעוֹרְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה שָּׂכָר נָתַן לָהֶם? כְּשֶׁהֵן מוֹלִידִין אֶת בְּנֵיהֶם, רוֹאִים אוֹתָם לְבָנִים וּבוֹרְחִים מִפְּנֵיהֶם וּסְבוּרִים שֶׁהֵם בְּנֵי נָחָשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם מְזוֹנָם בְּלֹא חִסָּרוֹן. וְעוֹד, אֶלָּא שֶׁהֵן קוֹרְאִים לִיתֵּן מָטָר עַל הָאָרֶץ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״.

25 אבות דרבי נתן פתח ↗

עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב״ה ובכולן נמצא שלם אלו הן שנים בלך לך ב׳ בשתי בניו ב׳ בשתי נשיו אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים אחד באור כשדים ואחד בברית מילה בין הבתרים. וכל כך למה כדי שכשיבא אברהם אבינו ליטול שכרו שיהיו המלאכים אומרים יותר מכולנו יותר מכל שוה אברהם אבינו ליטול שכרו שנא׳ קהלת ט׳:ז׳ לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כנגד עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ובכולן נמצא שלם וכנגדן עשה הקב״ה י׳ נסים לבניו במצרים כנגדן הביא עשר מכות כנגדן נעשו לישראל עשרה נסים על הים כנגדן הביא עשר מכות על המצריים בים. מצריים הרעימו עליהם בקולם אף הקב״ה הרעים עליהם בקול על הים שנא׳ איוב ל״ז:ה׳ ירעם אל בקולו נפלאות. מצריים באו על הים בקשת ובחצים והקב״ה נגלה עליהם בקשת ובחצים שנאמר חבקוק ג׳:ט׳ עריה תעור קשתך ואומר תהילים י״ח:ט״ו וישלח חציו ויפיצם. מצריים באו על הים בחרבות אף הקב״ה בא עליהם בחרבות ורמחים שנא׳ וישלח חציו ויפיצם ברק ויהם ואין ברק אלא חרב שנא׳ יחזקאל כ״א:י״ד-ט״ו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה. מצריים נתגאו במגן וצנה והקב״ה עשה כמו כן שנא׳ תהילים ל״ה:ב׳ החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. מצריים באו בחנית וכך הקב״ה שנא׳ חבקוק ג׳:י״א לנוגה ברק חניתך. מצריים באו באבנים בקלעים והקב״ה נתגאה עליהם באבני אלגביש שנאמר תהילים י״ח:י״ג מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש. בשעה שעמדו אבותינו על הים אמר להם משה קומו עברו אמרו לו לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנא׳ חבקוק ג׳:י״ד נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו עברו אמרו לו לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו הכה משה על הים ונעשה בקעה לפניהם שנאמר תהילים ע״ח:י״ג בקע ים ויעבירם ונאמר ישעיהו ס״ג:י״ד כבהמה בבקעה תרד. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים שנא׳ תהלים קל ו לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנא׳ חבקוק ג׳:ט״ו דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ תהילים ק״ו:ט׳ ויוליכם בתהומות כמדבר. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם עד אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים נטל המטה והכה על הים שנא׳ שם שברת ראשי תנינים על המים הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם סו הפך ים ליבשה ואומר שמות י״ד:כ״ט ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר שם יד והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות נטל משה את המטה והכה על הים שנא׳ שם טו נצבו כמו נד נוזלים. ומנין שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן שנאמר ישעיהו ס״ד:א׳ כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנא׳ דברים ל״ב:י״ג ויניקהו דבש מסלע. וי״א היה יוצא להם מים חיים מן הים ושותין בתוך הגזרים לפי שמימי הים מלוחים הם שנא׳ נוזלים ואין נוזלים אלא מתוקים שנא׳ שיר השירים ד׳:ט״ו באר מים חיים ונוזלים מן לבנון וענני כבוד למעלה מהם שלא ישלוט בהם השמש ועברו ישראל כן כדי שלא יצטערו. רבי אליעזר אומר תהום כפה עליהם מלמעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים והתחתונים היו מנערין את המצריים שנא׳ שמות י״ד:כ״ז וינער ה׳ את מצרים בתוך הים:

1 האם נאמר כיאות בדבַר קין: "קניתי איש באמצעות אלהים"?

2 יש להבדיל בין "על־ידי מי שהוא" - על־ידי עניין חיצוני, לבין "על־ידי דבַר מה" - על־ידי דבַר מה שאינו חיצוני, כלומר על־ידי חומר. "על־ידי מי שהוא" עניינו על־ידי סיבה, ו"על־ידי דבַר מה" עניינו על־ידי כלי. אך האב ובורא הכל אינו כלי אלא סיבה. אי לזאת, כל האומר שהדברים מתהווים לא על־ידי אלהים אלא באמצעות האלהים, טועה כלפי הסברה הישרה. ___________

3 פילון מפרש "את ה"', שהקב"ה המסובב לבריאת הילד. וכן הוא כותב במקום אחר, בקשר לדיברה של כיבוד אב ואם: "והדיבור החמישי הוא בדבר כיבוד הורים, והוא קדוש, כיון שאיננו עוסק באנשים, אלא בסיבת הזריעה והלידה שבכולם. ועל־ידי זה נראים האב והאם כמולידים, אף על פי שאינם מולידים, אלא רק משמשים כֵּלים ללידה... כי האלהים הוא ראשית הלידה, ואילו בן־התמותה -המין הנידח והשָפֵל- הוא סוֹפה" מי היורש דברי אלקים, קעא־קעב. וראה להלן בראשית יז, יב שו"ת בראשית ג, מח, בסופה.

4 לפיו, ההורים הם השותפים הגופניים של הילד, והקב"ה הוא המסבב ליצירה על־ידי נשמה שנותן באדם. ובכמה מקומות כותב פילון, שהאב והאם הם השותפים ביצירת הולד, ומפני זה השוותה התורה את המצווה של כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. ואלה דבריו: "נראה, כי טבע ההורים גובל בין מהות התמותה והאלמוות. תמותה, בקרבָתָם לבני אדם ושאר בעלי החיים בכל הקשור לכליון הגוף; ואלמוות, כי בזכות ההולדה הם מתדמים לאלהים - מחולל הכל" על עשרת הדברות, קז. וכן הוא כותב, שמי שאינו מכבד את אביו ואמו אינו מכבד את הקב"ה שם, קכ. ובחז"ל: "נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב מוראת אב ואם לכבוד המקום, שלשה שותפין הם באדם, הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני" קדושין ל, ב.

5 ובמדרש תדשא: "קניתי איש את ה', למה קראו כך? אלא לפי שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב"ה שלשה משלשה. הרוח והנפש מן המקום, והעצמות והגידין והמוח מן האיש, העור הבשר והדם מן האשה, הרי שלשה" מדרש תדשא, ז. שאלת המדרש תדשא "למה קראו כך", היא מפני שקשה להבין את הלשון "קניתי איש את ה"', והמדרש תדשא דורש את ה' כמו "מאת ה"', ושלשה שותפין הן באדם, אביו ואמו והקב"ה. והוא הפירוש שנאמר בשם רבי עקיבא: "ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא, אמר לו, בשביל ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, אכים ורקים מיעוטין אתים וגמים ריבויין, "את" דכתיב הכא מהו, אמר לו אילו נאמר קניתי איש ה' היה הדבר קשה, אלא "את ה"'. אמר להו כי לא דבר רק הוא מכם דברים לב, מז, ואם רֵק - מכם הוא, שאין אתם יודעין לדורשו. אלא את ה', לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מן האדם, מיכן ואילך בצלמנו כדמותנו בראשית א, כו, לא איש בלא אשה, לא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה" ב"ר כב, ב. וראה לבראשית ט, ד שו"ת בראשית ב, נט ביאור הקטע ממדרש תדשא, וצָרֵף לכאן.

6 במקום אחר שואל פילון שאלה מדרשית, למה לא נאמר בקין "ותהר ותלד בן", כפי שנאמר אצל שת, ולמה לא נאמר "ותקרא את שמו קין"? ואלה דבריו: "ואפשר לתמוה על דרך הביטוי בו משתמש המחוקק לעתים קרובות בהקשרים רבים, ובניגוד לנהוּג. כי לאחר הנילודים מן האדמה, מתחיל הכתוב לסַפֵּר על הנולד הראשון מן האדם, ואודותיו לא אמר קודם לכן שום דבר, כביכול כבר אמר את שמו קודם לכן פעמים רבות, ואין הוא מופיע כאן לראשונה לצרכי הסיפור. והכתוב אומר ש"ילדה את קין", מי הוא? הוֹ הסופר! מה סיפרתָּ אודותיו קודם לכן בקצרה או בהרחבה? והרי הכתוב יודע מהי הדרך הנהוגה להצָגַת שמות, הרי בהמשך אף יבהיר זאת בדַבְּרוֹ על אותה הדמות: "אדם ידע את חוה אשתו והיא הרתה, ילדה בן וקראה את שמו שת" בראשית ד, כה. האם לא היה הדבר נחוץ הרבה יותר ביחס לבכור - ראשית הלידה האנושית מבני אדם? האם לא היה נחוץ להבהיר תחילה את טיבו של היילוד, הלוא הוא זכר, ואז להעניק לו את שמו, אשר היה "קין" במקרה זה" על הכרובים, נג-נד.

7 הרמב"ן מתרץ זאת: "ותהר ותלד את קין, ענינו ותלד בן, ותקרא את שמו קין" וכו'.

1 מדוע כותב הכתוב תחילה על משלוח ידו של הבל הצעיר, באמרו: "הבל היה רועה צאן, וקין עבד אדמה"?

2 כי אף אם הצדיק היה צעיר מהרשע בגילו, בכל זאת היה בוֹגֵר הימנו ביכולתו. לפיכך, כשהוא מעריך כאן את מעשיהם, הוא הבל מוצָג בראש. כי האחד מהם עָמֵל ומשגיח על בעלי חיים, אף על פי שהם בהמיים, והוא מקבל על עצמו בשמחה את משמרתו כרועה, שהיא היסוד לשילטון ולמלכות. ואילו השני מתמסר לעבודה בעניינים ארציים ודוממים. ___________

3 את השאלה והתשובה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו: "'והבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה' בראשית ד, ב. מדוע, למרות שהציג את קין כמבוּגָר מהבל, החליף כאן את הסדר, כך שהזכיר את הצעיר תחילה בנוגע לבחירת דרך החיים? מתקבל היה על הדעת, שהבכור הגיע ראשון לחקלאות, ואילו הצעיר הגיע אחריו להשגחה על בהמות. אך משה אינו דבק במקובל ובמתקבל על הדעת, אלא הולך אחר האמת הטהורה... ובכן, מהי האמת הטמונה בדברים אֵלה? הרע אמנם קודם לטוֹב בזמן, אך צעיר הימנו ביכולתו ובעֶרכו. אם כן, בשעה שהכתוב מתעסק בלידת השניים, הרי שקין נולד תחילה, אך בשעה שנבחנת החלטתם בכל הנוגע לעיסוקיהם, הרי שהבל חייב לעמוד בראש" על קרבנות הבל וקין, יא-יד.

4 ראה גם להלן לבראשית ד, ד-ה שו"ת בראשית א, סא. כשאלתו של פילון, נשאל גם בפירוש הטור ובפירוש מושב זקנים על התורה: "והיה ראוי להקדים קין, כי הוא הבכור". ותירוצם שונֶה.

5 דברי פילון, שמִשְׂרַת הרועה היא היסוד לשילטון ולמלכות, מכוונים ליוסף ולמשה שהיו רועים. וכך הוא כותב על משה: "לאחר נשואיו לקח משה את הצאן והיה לרועה, ובכך לָמַד מראש את תפקידו של מנהיג... החיות הבלתי־שִׂכליות משַמשוֹת כעין חומר תירגול לקראת שילטון... והדאגה לבהמות הביתיות היא תירגול להנהגה מלכותית בַּנתינים. ולפיכך נקראו המלכים "רועֵי העם", ולא דרך גנאי, אלא מתוך כבוד גדול. ונדמה לי -וכל החָפֵץ יצחק לי- כי בניגוד לדעת הרוב, אך מתוך בדיקה על פי האמת של הדברים, רק מי שמצטיין באומנות הרועים עשוי להיות מלך מושלם, לאחר שהתאַמֵן בבריות השפלות הוא ראוי ומוכן למשול בבריות המעולות. אכן, לא ייתכן להשתלם בגדולות קודם לקטנות" על חיי משה א, ס-סב. ועל יוסף הוא כותב: "כבן שבע עשרה החל מתאַמֵן בהליכות הרועים, עניין מקביל להליכות המדינה... כי המצליח במרעֶה עתיד להצטיין גם כמלך" על חיי יוסף, ב.

6 הרעיון הזה, שרועה הצאן הוא מוכשר גם להיות מנהיגן של ישראל, נמצא בחז"ל, אבל לא נזכר שם בקשר עם הבל ויוסף, אלא עם משה ודוד: "ה' יבחן צדיק תהלים יא, ד, ובמה הוא בוחנו? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו', אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן יבא וירעה בעמי, הה"ד תהלים עח, עא מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו', אמר לו הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה וכו'. אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואח"כ מעלהוּ לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן וכו', וכן במשה וכר" שמו"ר ב, ב-ג. "אמר ר' יצחק, במה הוא בוחן הצדיקים? במרעה. דוד נבחן במרעה וכו', עמוס נבחן במרעה וכו', אף משה נבחן במרעה" ת"ב שמות י׳:ט׳.

7 וכן באברבנאל, לפסוק והאדם ידע את חוה אשתו: "ולכן הביא מבכורות צאנו, להגיד על שלמותם וברכתם, וכו', ומלבד זה היה ענין ההנהגה והכבוד טוב בעצמו, עד שנקרא הקב"ה רועה ישראל, והאבות הקדושים ודוד המלך כלם היו עתידים להיות רועי צאן, ולא יקָרֵא אחד מהם עובד אדמה וכו'. ולא היה זה להיות מנחת הבל טובה ממנחת קין, אלא שראה יתברך, שהיתה כונתו של הבל לרדוף אחרי המעלה וההשכל, יען ההנהגה והכבוד הוא מצרָן וסמוך לשכל, גם שהכבוד מונע את האדם מכל מדה פחותה, ולכן היה הבל נכבד מטבעו שר ושופט על מלאכתו ומנהיג אותו. אבל קין היה עובד אדמה, טבעו נוטה אל החמרי וכו', כאלו נעשה בעצמו עבד לאדמה ולקנינים הבהמיים, ולא מושל עליהם וכו'. וישע ה' אל הבל וכו' ואל מנחתו, שהיתה מהחי המרגיש, נולד כפי טבעו מבלי מלאכה כלל, ואל קין, כפי רוע תכונותיו, ואל מנחתו, שהיא עבודה מלאכותיית, לא שעה".

1 מדוע הביא קין מנחה מראשית בִּכּוּרי האדמה "מקץ ימים", בעוד שהבל הביא מנחה מן הבכורות וחלביהן, ולא "מקץ ימים"?

2 הכתוב מְסַפֵּר על ההבדל לבין האוהב את עצמו לאוהב־אלהים. כי האחד מהם לָקַח את ראשית הפרי לעצמו, ובכפירתו מצא את האלהים ראוי לפרי שני במעלָה. כי "מקץ ימים" הביא ולא "תיכף ומיד", "מן הפירות" ולא "מראשית הפירות", ומעשים אלו מצביעים על פשע נורא זה. אך השני הביא מנחה מן הבכורות המבוגָרִים ללא כל עיכוב, ולא דחייה מצדו של האב שבשמים. ___________

3 ראה גם להלן בראשית ד, ד-ה שו"ת בראשית א, סב ובביאור שם. גם בספרו "על קרבנות הבל וקין", מפרש פילון את הכתוב בדרך זו: "'ומקץ ימים הביא קין מפרי האדמה מנחה לה' '. יש להאשים בשתיים את האוהב את עצמו. האחת, שהודה לאלהיו "מקץ ימים", ולא מיד. והשנייה, שהביא "מפרי האדמה", ולא מן הפירות הראשונים, הנקראים במילה אחת: "ביכּוּרים". הבה ונבחן כל אחת מן הסיבות. ונפתח תחילה בראשונה לפי סידרן. יש לרוץ ולהזדרז על מנת לעשות את הטובים במעשינו, ולסלק כל רשלנות ודחייה. המעשה המשובח ביותר הוא ביצוע ללא־שהות של הטוב הראשונִי, לכן גם ניתן הצַו: "אם תידור נדר לא תאחר לשלמו" דברים כג, כב... אם כן, הנימוק המניח שכָּל הרכוש שייך לו, ומכבד את עצמו קודם לאלהיו - ושֵׂכל זה מודגש במילים "להקריב מקץ ימים" - עלול למצוא עצמו מואשם ככופר. וכבר מיצינו דיינו את ההאשמה הראשונה נגד קין. וזו היתה השנייה: מדוע הוא מביא קרבן מן הפירות, ולא מן הפירות הראשונים? האִם אין זו אותה הסיבה, כדי לתת לנבראים את הביכורים ולהחליף ולתת לאֵל את המִשניים? - כשם שקיימים אֵלה המעדיפים את הגוף על הנשמה ואת העבד על הגבירה, כך קיימים אֵלה, אשר כיבדו את הברואים יותר מאשר את האלהים. ואילו המחוקק קָבַע ככלל, ש"את ראשית בכורי האדמה עלינו להביא לבית האדון ה"' שמות כג, יט, ובַל נרשום אותם לזְכותנו. וצודק הוא שנַסכִּים, שכָּל תנועות הנפש, הראשונות בסדרן ובערכן, שייכות לָאֵל... כאלה היו ההאשמות כנגד קין, אשר הביא מנחה "מקץ ימים". ואילו הבל, מכיון שלא הביא אותן המנחות, ולא באותה הדרך, ולהיפך במקום הדומם הביא את חי, ובמקום מן החדש והמשני הביא את הבכורות והראשונים, ובמקום מן החלש הביא בריאים ושמֵנים, שכֵּן הכתוב אומר שהקרבן נעשה "מבכורות צאנו וחלביהן", ובהתאַם לצווי המקודש: "והיה כאשר יביא אותך ה' אלהיך אל ארץ הכנענים כאשר נשבע לאבותיך ויתן לך אותה, אתה תפריד את כל פותחי הרחם הזכרים עבור ה', כל פותחי הרחם מן הבהמות במקנך, אשר יוולדו לך, הזכרים לה'. כל פותח רחם חמור תחליף בכבש, והיה אם לא תחליפנו תפדה אותו" שמות יג, יא-יג. והרי פותח הרחם הוא מנחתו של הבל, הבכור" על קרבנות הבל וקין, נב-נג; עא-עב; פח-פט.

4 קין מואשם כאן בכמה, שלא קיים מצוות ביכורים כראוי, מפני שבתורה נאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא", אבל הוא לקח את ראשית הביכורים לעצמו, והקריב לה' רק "מפרי האדמה", ועוד, שעבר על "לא תאַחֵר לשלמו", מפני שהביאם "מקץ ימים", ולא בזמן הראוי להבאָתָם. לעומת זאת, קיים הבל כראוי את מצוות הכתוב "והעברת כל פטר רחם".

5 מדרשו של פילון, שקרבנו של קין לא נתקבל מפני שחטא והביא רק "מפרי האדמה", ולא "מראשית ביכורי", נמצא גם בחז"ל: "ויבא קין מפרי האדמה וגו', מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסיפות" ב"ר כב, ד. "ויבא קין מפרי האדמה, מהו? מן מותר מאכלו וכו', והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן" ת"ה בראשית, ט. "אין מביאין ביכורים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר משנה ביכורים א, ג. אמר עולא, אם הביא לא קידש" מנחות פד, ב. ועל הבל שהביא מן המובחר, נמצא בכמה מקומות בחז"ל: "התיב ר' אלעזר לר' יוסי בר חנינא, והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מה עבד לה ר' יוסי בר חנינא, מן שמוניהון" ירושלמי מגילה א, יא. וברד"ק: "ואומר מפרי, ולא זכר מאי זה פרי, וידמה כי מן הפחות היה. או אחר שאכל הוא, הביא מן הנותר לפניו, וכל זה דרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו. גם לא הביא מן הבכורים, כי אם הביא היה אומר כמו שאמר בהבל, לפיכך לא נתקבל קרבנו וכו'. מבכורות צאנו ומחלביהן, זה הביא דרך כבוד מהבכורות קודם שיהנה הוא מהנולדים מהחלב והצמר". וברבינו בחיי: "וזה שלא אמר מראשית פרי האדמה, אבל מפרי האדמה, כלומר מן הפחות שבכל".

6 אבל מה שכותב פילון, שקין הקניט את הבורא בזה שהביא את הביכורים "מקץ ימים" ולא בזמנם, זמן הבאת הביכורים, לא מצאתי במדרש חז"ל.

7 בב"ר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, על הפסוק ויהי מקץ ימים: "ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ר' יהושע אומר בניסן. מאן דאמר בתשרי, עשה הבל קיים מן החג ועד חנוכה, מאן דאמר בניסן, עשה הבל קיים מן הפסח ועד עצרת" ב"ר כב, ג. ומדרש זה קשה לפרשו. ובמשנה הדנה על זמן הבאת ביכורים, איתא: "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג עד החנוכה מביא ואינו קורא" משנה בכורים א, ו. בזה, ובפירושו של פילון, שקין הקניט את הבורא והביא קרבנו שלא בזמנו, מתבארים דברי המדרש, שהבל קיים מן החג ועד חנוכה. על הפסוק "ותהר ותלד את קין" בראשית ד, א דרשו לפני כן בב"ר: "ג' פלאים נעשו באותו היום, בו ביום נבראו, בו ביום שימשו, בו ביום הוציאו תולדות" ב"ר כב, ב. לפי זה, למ"ד שבתשרי עשה, הרי גם הבל נולד בתשרי, וכיון שקין הרג אותו בזמן שהוא, קין, הביא ביכורים שלא בזמנה "מקץ ימים", מפני שמחנוכה ואילך אינו מביא ביכּורים כלל, הרי נהרג הבל בחנוכה. לפיכך נאמר במדרש ש"הבל קיים מן החג ועד חנוכה".

8 במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את תיבת "מחלביהן", ואת הטעם להקרבת החלב על גבי המזבח. תוך כדי כך, הוא מביא מדרש נפלא על הסיבה שאין מקריבים על המזבח את הלב והמוח, דבר שלא נזכר בחז"ל, וכנראה שהיה ידוע לפילון. ומן הקרבנות של הבל, אנו למדים על הקרבת הקרבנות שעל המזבח. ואלה דבריו: "הבל הביא לא רק את ראשוני הבכורות, אלא גם מחלביהן, ובכך הורה שיש להקדיש לאלהים את כל שמחת הנשמה, כל הדשן ההגנה והאושר שבה. ואני גם רואה, שלפי טקסי הקרבנות, יש להביא תחילה שלש מתנות מן הקרבנות, את החלב את הכליות ואת היותרת על הכבד ויקרא ג, ג-ד. ועל כך עוד אדוּן במיוחד. אך לעולם אין להביא את המוח או הלב, שהיה מן הראוי שיוקרבו לפני כל האחרים, שכֵּן מקובל עלינו, ואף על המחוקק, שהיסוד המושל שורר באחד משנַיים אלה. אך אפשר, שבחסידותו הרַבָּה ומתוך עיון מדוקדק, לא הגישם אל מזבח האלהים. שכֵּן היסוד המושֵל נוטה -פעמים רבות ובזמנים לא קצובים- אל אחד מן השנַיים, אל הטוב או אל הרע, ונטבָּעים בו רשָמים המתחלפים תדיר, פעמים ממטבעות צרופות ובדוקות, ופעמים מזוייפות ומלאות סיגים. לפיכך, אותו המקום שביכלתו לקבל את שתי התכונות המתחרות, את הטוב ואת הרע, והוא מקורב לשתיהן וחולק לשתיהן אותו הכבוד, אותו המקום סָבַר המחוקק איננו פחוֹת טמא מטהור, ולכן הסירו ממזבח אלהים. כי המושחת חולין הוא, והחולין אין בו כל קדושה. ועניין זה הרחיק את היסוד המושל" על קרבנות הבל וקין, קלו-קלח.

1 מדוע, למרות שתחילה שָׂם הכתוב את קין כראשון, הזכיר אותו במקום שני, כפי שנאמר: "אלהים שעה אל הבל ואל מנחתו, אך קין וקרבנו לא נשאו חן לפניו"?

2 ראשית, לא כל מי שמוחש לנו כראשון, הוא גם הראשון בטִבעו, אלא אם כן הוא בזמנו ובעל מידות תרומיות. שנית, מכיוון שהיו שם שנַים, אחד טוב ואחד רע, שָעָה אלהים אל הטוב וקיבלו אליו, יען כי אוהב טוב וצדיק הוא... והוא מואס ברשע וסר מעליו לחלוטין. ויפה אומר הכתוב, שאלהים ראה לא את הדורנות, אלא את מגישי המנחות עוד טרם יראה את המנחות עצמן. כי בני האדם שועים לכַמוּת המתנות ומשַבחים אותן, ואילו אלהים יראה לאמת בלבב, ומסתיר פניו מיהירות ומחנופה. ___________

3 שאלת פילון מתייחסת לסדר השמות שבפסוקים: קין הבל, ואחר כך הבל קין, דהיינו, ויבא קין מפרי האדמה וגו' והבל הביא גם הוא וגו', ואחר כך וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה. הדיוק בתשובתו מתייחס גם לסדר הניבים בפסוקים ד-ה: "אל הבל" ואח"כ "ואל מנחתו", "אל קין" ואח"כ "ואל מנחתו". מכל זה מסיק פילון, שבהבאת הקרבן, לִבּוֹ ומחשבתו של המקריב הם העיקר.

4 במקום אחר כותב פילון על עניין זה: "האיש המקושָט באֵלה =מעשים טובים, שיכנס בעוז למקדש, כאֶל ביתו שלו -מקום המגורים המשובָּח ביותר- על מנת להציג עצמו כקרבן. אך באיש אשר צפונות ושוכנות תאוות ותשוקות של עוול, יִדּוֹם ויסתיר את טירוּפוֹ המביש ועזותו הרבָּה בדברים שהמתינות יפָה להם. הרי למקדָשוֹ של הקיים באמת אין כניסה לשאינם מקוּדָשים. והייתי אומר לו: ידידי, האֵל אינו שמח בקרבנות, אף לא במאה פרים, שכֵּן הכל קניינו. ולמרות שהוא קוֹנָם, אין הוא זקוק לדָבָר, אך הוא שמח ברחשי לב אוהביו, ובאנשים המתאַמנים בקדושה, ומהם הוא מקבל שְׂעוֹרָה ודגנים וקרבנות זולים ביותר, המקובלים עליו יותר מן הקרבנות היקרים ביותר. ואף אם אין הם מגישים דָבָר, אלא מכבדים את האל הטוב והמושיע בשירוֹת ותודות, הרי בהביאם את עצמם הם מקריבים את הקרבן המושלם והמעולה שופע כל טוב ויופי. פעמים הם מכבדים אותו בכלי הדיבור, ופעמים בלי לשון ושפה, כשבנפשם פנימה הם הוגים שיח או מביעים תהלה. את אלה רק אוזן אחת יכולה להבין, היא אזנו של האלהים, כי אוזן האדם אינה יכולה להגיעה לתפיסה כזאת" על החוקים המיוחדים א, רע-רעב.

5 דברי פילון אלה נמצאים בסיגנונם במשנה מנחות יג, יא: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ויקרא א, יג, יז, ושם ב, ב, ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ועליהם אמר רבי שמעון בן עזאי: "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת"ל תהלים נ, י-יג אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי וכו', לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר ויקרא יט, ה לרצונכם תזבחוהו" מנחות קי, א. ואין כל ספק, שגם אצל פילון, כמו בדרושו של רבי שמעון בן עזאי, שימשו כיסוד הפסוקים שבתהלים פרק נ. "א"ר יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה? - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניו" שם קד, ב.

6 מאמר פילון, שתפילות בפה או בלב מקובלות לפני המקום כמבחר קרבנות, ידוע גם בדברי התנאים. על הפסוק "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" דברים יא, יג, אמרו: "ולעבדו זו תפלה. או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר ולעבדו בכל לבבכם? - זו תפלה" ספרי עקב, מא. תפילה ועבודת הקרבנות על המזבח קרויות שתיהן עבודה: "וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה" שם. והיו מחכמי התלמוד שנטו לדיעה, כי תפילה היא עוד יותר מקובלת לה' מאשר קרבנות: "ואמר ר' אלעזר, גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר ישעיה א, יא למה לי רוב זבחיכם, וכתיב שם פסוק טו ובפרִשכם כפיכם" ברכות לב, ב.

7 כעין הטעם השני שבשו"ת, שבמקרה של שני אנשים, אחד טוב ואחד רע, ה' בוחר בטוב, נמצא במדרש: "לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפים מיד רודפים. הבל נרדף מפני קין, והאלהים יבקש את נרדף, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" ויק"ר כז, ה. וכעין פירושו הראשון של פילון, נמצא במדרש הנעלם: "א"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח והבל בנמיכות הרוח, דכתיב תהלים נא, יט זבחי אלהים רוח נשברה, מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע"ג.

8 מה הוא ההבדל בין דוֹרוֹן לקרבן?

9 השוחט קרבן, לאחר שמחַלקוֹ, הוא זורק את הדם סביב למזבח ולוקח את הבשר לביתו. אך המגיש כדוֹרוֹן, כאילו מגישו כולו למקַבְּלוֹ. והאוהב את עצמו מפַצֵל את קרבנו כקין, בעוד שהאוהב את אלהים מגיש דוֹרוֹן כהבל. ___________

10 השאלה מיוסדת על נוסח תרגום השבעים, שתירגמו "מנחתו" של הבל ב"דורון" δώροις, ו"מנחתו" של קין ב"קרבן" θυσίαις - "זבח".

11 תשובתו, המבררת את ההבדל בין "דורון" ל"קרבן", היא הנותנת טעם לתרגום השבעים. לפי בירור זה, תרגום השבעים יסודו בהנחה, שֶמַה שהביא קין "מפרי האדמה" היה מסוג קרבנו של "מְחַלֵק", "האוהב את עצמו". לעומת זה, הבל "האוהב את ה"', הביא "מבכורות צאנו ומחלביהן". ומכאן שתרגום השבעים יסודו במסורה מדרשית לעצם טיב הקרבן, הנמצאת גם בחז"ל: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', מן הפסולת וכו', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו' מן שמניהון מן השמֵנים שבהם" ב"ר כב, ה; זבחים קטז, א; ירושלמי מגילה א, יא. ומכאן בשבעים אצל קין סתם "קרבן -זבח", ואצל הבל - "דורון". ובאמת גם בשבעים מתורגם "ומחלביהן", במובן "מן השמֵנים שבהם". וכן גם במדרש אגדה: "מן המובחרין שבהן", וכן בת"א: "ומשמניהן".

12 במקום אחר מבאר פילון את טיב הקרבן בכלל, ומתברר, שבתשובתו כאן התכוון פילון לפרש את נוסח השבעים. ואלה הם דבריו: "הוא מחלק אותם את הקרבנות לשלושה חלקים. לחֵלק הראשון במעלה הוא קורא קרבן עולה, אחריו קרבן שלמים, ואחריו קרבן חטאת. לאחר מכן, הוא מתאמץ מאד לעַטֵר כל אחד מהם בדברים ההולמים אותו מן הכבוד וכן מן הטהרה. וחלוקה זו נאה ביותר, ויש לה קֶשֶר סמיכות ורֶצֶף במציאות. אמנם, מי שרוצה לבדוק בדיוק את הגורמים שהניעו את הקדמונים לצַרֵף תפילות והודיות לקרבנות, ימצא שתי סיבות עיקריות; האחת - כבוד האלהים - עניין נחוץ ונעלה, העומד בפני עצמו ללא כל עניין נוסף, והשנייה - התועלת אשר מפיק מקריב הקרבן. וזו כפולה: מחַד נטילת חֵלק בטוב, ומאידך השתחררות מֵרע. את קרבן העולה ייעדה התורה לסיבה המכוונת כלפי האל, ואליו לבדו. וראוי לסיבה האחת והמושלמת שלא תכיל כלל אהבה־עצמית, בת־תמותה, בהיותה אחת ומושלמת. אך בַקרבן לטובתם של בני האדם, כיון שנתקבל מושג החלוקה, אזי גם התורה חילקה וקָבעה את הקרבן של השתתפות בטוב, אותו קראה שלָמים, וייעדה לבריחה מן הרע את קרבן החטאת. וכן קיימים לפי הצורך שלושה קרבנות לשלוש מטרות: העולה למען האֵל עצמו לבדו, אותו נאה לכבד, ולא איש מלבדו. והאחרים הם למעננו: קרבן השלָמים עבור שלומינו ולמען היטיב עינייני האדם, וקרבן החטאת לרפואת הנפש אשר שגתה. ויש לדון במצוות הבאות עם כל קרבן. ונתחיל במעוּלה ביותר, והמעוּלה הוא קרבן העולה" על החוקים המיוחדים א, קצד-קצח.

13 העוֹלָה היא אמנם המעוּלה שבקרבנות, אבל גם קרבנו של קין "המחַלֵק", סוף סוף גם היא קרבן לה'. וזהו נימוקו של פילון, כשהוא אומר: "כיון שנתקבל מושג החלוקה, אזי גם התורה חילקה אותו". היינו, שכשם שיש חלוקה במושג זבח השלמים שאינו כולו לה' כי הוא נקרב רק להנאת המקריב, כן יש חלוקה בקרבן עצמו, שחֵלק מן הקרבן נאכל לבעליו וחֵלק ממנו נשרף על גבי המזבח לכבודו של הקב"ה. ולזה מתכוון פילון, כשהוא אומר, שהתורה קבעה את זבח השלמים כ"השתתפות בטוב". נמצא, שבשו"ת זו מתכוון פילון רק לבאר את לשון השבעים, וכמו כן הוא מסביר שיטתם בקצת הרחבה בפיסקה מן "על החוקים המיוחדים".

14 הגדרת פילון על טיב העוֹלָה, יש לה מקבילה בחז"ל. בתשובתו הוא מגדיר את "דורון" שבשבעים, כדבַר־מה שהוא "כולו למקַבְּלוֹ", כלומר לה'. וכן בחז"ל: "ואמר רבא עוֹלָה דורון היא וכו'. אמר ר' שמעון חטאת למה באה, למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו" זבחים ז, ב. רבא ור' שמעון קוראים לעולה בשם היווני "דורון".

15 שיטת פילון, שהבל הקריב עולה לה' שהיא כליל, היא דעת ר' יוסי בחז"ל, הנשנית בבבלי ירושלמי ומדרשים: "ר' לעזר אמר, שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח. התיב ר' ליעזר לר' יוסי בן חנינה, והכתיב והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן? מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה, מן שמניהון" ירושלמי מגילה א, יג, עב ע"ב. ובפסק"ר, סימן ה ט"ז, ב, ביתר ביאור: "רבי אליעזר בן פדת אמר, הקריבו בני נח שלמים, מנין? והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. מהו מחלביהן? דבר שחָלקו קרב לגבי מזבח. ורבי יוסי בר חנינא אמר, עולות הקריבו בני נח, ומה מקיים רבי יוסי ומחלביהן? - משמניהם". וכן בלקח טוב ביתר ביאור: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, שלמים הקריב, שנא' ומחלביהן, איזהו דבר שהחלבים קרבים ובשר נאכל? הוי אומר אלו שלמים. ואם תאמר בלשון התרגום ומשמניהון, עולות הקריב, וכן אמר ר' יוסי בר חנינא"

16 ודברים המזכירים את כל לשון פילון הנ"ל על הקרבנות, נמצאים במדרש: "זאת תורת העולה היא העולה ויקרא ו, ב. שלא תזוז מן המזבח, מפני שהיא חביבה מכל הקרבנות. לה"ד, למלך שהיתה לו שמחה, והיו אריסין ובני ביתו ואוהביו מביאין לו דורונות והיה מקבלן, א"ל מי אתה? א"ל אריסו של מלך, וכן לשני וכן לשלישי. בא אחר טעון דורון, א"ל לכבד את המלך באתי, אמר המלך דורון שהביא זה לא יהא זז מן השלחן. א"ל, מרי, למה חבבת דורון זה מכל הדורונות? אמר, כל אלו שהביאו דורונות חייבין לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאינו אריסי ולא בן ביתי אלא כבדני חנם, דורון זה חביב עלי מכל הדורונות. כך אם חטא אדם מביא קרבן חטאת, ואם אשם מביא קרבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני" ילמדנו שבסוף הילקוט דפוס סאלוניקי, וביהמ"ד של יעללינעק, ו, עמ' 85.

17 אבל לדעתי, המאמרים האלה, שקרבן העולה באה כולה "דורון" נדבה לה', נובעים ממקור אחד שאיננו ידוע לנו בספרות ההלכה, והם מתנגדים להמקובל בתוספתא, ספרא ובבלי, שהעולה באה בעד כפרת עוון: "כיצד סומך זבח? עומד בצפון ופניו במערב, סומך במערב ופניו במערב, מניח שתי ידיו על קרניו של זבח, ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות. מתוודה עליו עוון עברה, על חטאת עוון חטא, על אשם עוון אשמה, על עולה עוון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי - דברי ר' יוסי הגלילי. אמר לו ר' עקיבא, על מה עולה מכפרת, על דברים שיש בהן עונש הרי עונש אמור, הרי לא תעשה שהן אמורה, על מה עולה מכפרת? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בו קום ועשה" תוספתא מנחות י, יב. וראה גם ספרא ויקרא א, ד; יומא לו, א. ומדברי התוספתא אנו למדין, שבין לר' יוסי הגלילי ובין לר' עקיבא קרבן העולה באה בעד כפרת עוון, וכן פסק הרמב"ם: "ועל עולה מתוודה עוון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה" הלכות מעשה הקרבנות ג, יד.

18 שיטתו של פילון ב"על החוקים המיוחדים" בנוגע לקרבנות עולה שלמים וחטאת ומטרתם, לא נמצאת בחז"ל, אלא במדרש תדשא, שם מובא ממש כדברי פילון, וזה לשון התדשא: "ג' טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת. וג' כיתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה, והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הב"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמינו. יקָרָה היא האהבה מן הבקשה והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים את המקום באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קידם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו, ויהיו על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כמו חכמה בינה ודעת ואורך ימים ורפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים ועושר וכל שהוא קנין טוב - זו היא הבקשה ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? אלא שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, וכו', - זו היא היראה, ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על־ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שווין. כן הצדיקים בין באהבה, ובין בבקשה, ובין ביראה שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב"ה חסים. והאוהב אותו אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא" מדרש תדשא, יב.

19 וכפי שאני מוכיח במאמרי על המדרש תדשא, הרי מדרש זה בנוי על ליקוטים שמחברו עשה מתוך מקומות שונים בכתבי פילון, או שהיה להם מקור משותף. דברי התדשא שהקרבנות הם סמָלים בעד שלש כיתות של צדיקים, העובדים מתוך אהבה, בקשה ויראה, נמצאים אף הם אצל פילון במקום אחר בכתביו, ולדבריו: "וכמעט אפשרי, שלאנשים אשר אזנים בנפשותם מוֹסֵר אלהים זאת: הראשון בפרָסים נתון לאלה אשר יעבדוני למעני עצמי, והשני לאֵלה אשר יכבדוני לטובת עצמם, כשהם מקווים לזכות בטובות או מצפים למצוא שיחרור מעונש. ואף על פי שעבודתם על מנת לקבל פרס ואין היא נקייה מפניות, בכל זאת שטחה משתרע בגבולות האלהיים ואיננה תועה מחוצה להם. כי הפרָסים למכבדים אותי למעני אני בלבד, קבועים כמתנות ידידות, ואילו לאשר כוונתם טובת עצמם, אין הפרָסים מתנת ידידות, אף אם אינני רואה בהם זָרים. ואמנם אני מקבל גם את הרוצה ליהנות מכוחי המועיל, ובכך לזכות כשותף בברכותי, וגם את המפייס בפחדו את ההנהגה ומָרות השילטון כדי להימלט מעונש. הרי ידעתי היטב, כי לא רק שלא ילכו הלוך ורע, אלא אף ייטיבו דרכם, ובעבודתם המתמידה דבקים ביראה תמימה וצרופה. כי גם אם התכונות הדוחפות בהם לעשות רצוני מגוונות ביותר, לא יאשמו, כי מטרה ותכלית אחת להם - לעבדני!" על אברהם, קכז-קל.

20 על ההבדל שבין קרבן תודה ושלמים, ראה להלן שמות כד, ה שו"ת שמות ב, לב.

1 מניין ידע קין שלא נרצתה מנחתו?

2 אפשר, שחשד הפיקפוק נפתר על־ידי הסיבה הנזכרת בסמוך: כי חרה לו ופניו נפלו מַטָה, ולכן הוא ראה את צערו כסימן שקרבנו לא נרצה. כי שמחה וגיל הן מנת חלקו של המקריב בתמימות ובנקיון כפים. ___________

3 מדרש פילון זה לא נמצא בחז"ל. אבל נראה ששאלתו, מניין ידע קין שלא נרצה קרבנו, העסיקה גם את רבותינו, אלא שהם דרשו: "מלמד שנדחית קרבנו של קין, ולא ירדה עליה אש מן השמים, והיה מתבזה בעיניו שנתקבל קרבן אחיו והוא לא נתקבל קרבנו, שנאמר ויחר לקין מאד ויפלו פניו" מדרש הגדול. "וכיון שראה קין שלא חשש הקב"ה למנחתו, חרה ונפלה פניו" מדרש אגדה. "שלא נאכל קרבנו" לקח טוב. "לא היה רצון האל אל קין, כי לא היתה כונתו טובה. וכן לא היה רצונו אל מנחתו, כי בזויה היתה. ואיך ידע זאת? כי מנחת הבל אוּכּלה והורד עליה אש מן השמים, ולא עלה כן למנחת קין" רד"ק.

1 מהו: "לא שאינך מגיש כראוי, אלא שאינך מחַלֵק כראוי"?

2 ראשית, חלוקה נכונה ושאינה נכונה, אין הן אלא משטר וסֵדר. ובדומה, נעשו גם העולם על כל חלקיו על־פי סֵדר. כי גם בורא העולם, כאשר החל לסדר את החומר המסוכסך, מעורב ופסיבי, השתמש בחיתוך וחלוקה. וכך העמיד במרכז הכל את העצָמים הכבדים, ואת אֵלה הנמשכים מטִבעם כלפי מטה - את הארץ והמים. ואילו את האויר והאש, הרים למעלה, בהיותם קלים. ברם, הוא הבדיל והפריד את הטבע הטהור -השָמַיִם- פרשׂ אותו סביב, וסגר בתוכו את הכל, כדי שיהיו בלתי־נראים לכולם, כשהוא מחזיק בקרבו כל דבר בשווה. גם העובדה, שבעלי החיים והצמחים נוצרים מזרעים לַחים ויבשים, האם אין היא מעידה על חיתוך חלוקה והפרָדָה? אי לזאת, חובה עלינו לחַקות משטר זה בכל דבר בעולמנו, ובמיוחד בִּתמורות למתנות־חסד, עליהם נדרוש לתת תמורה למעניק האחר. שנית, נכון הוא להודות לאלהים עצמו בפני עצמו, אך גנאי הוא אם לא יקבל ראשון מראשית החָדָש, כי אין זה נכון להגיש את הטוב ביותר לנבראים עצמם, ואילו את השֵני ליודע־ הכל. זוהי חלוקה הראויה לנזיפה ותוכחה, המציגה מין חוסר־משטר וסֵדר. ___________

3 פילון משתדל להבהיר, שהקב"ה לא רק שהתקין סדרו של עולם, אלא גם קָצַב והפריש חלקיו במתכונתם הנאותה. ומכיון שעלינו לידבק במידותיו, אנו חייבים גם לנהוג במידה זו בכל מעשי ידינו. זאת אומרת, שלא רק שעלינו להשגיח כיאות על סידור הנהגתנו בחיים, אלא להקפיד גם כראוי על התחלקות חלקיו. אי לזאת, קין אף על פי שהקריב את קרבנו כסדרו וכהלכתו, הרי לא חילקו כראוי, היות ושהקריב מן הגרוע ומן המוֹתָר ממאכלו, והשאיר לעצמו את המובחר, ולפיכך לא נתקבל קרבנו. נמצא, שאף על פי שמה שנחלק מן הסדר הכללי הוא באופן פורמלי שייך לאותו הסדר, חלק זה, אם לא נחלק כהוגן, אינו ראוי כשלעצמו להיקרא סדר, והוא באמת אִי־סדר.

4 מהו: "אתה חטאתָ, הַשְׁקֵט"?

5 דבַר האלהים מְבַטֵא דבַר־מה מועיל ביותר. הטוב הגדול ביותר הוא שלא לחטוא כלל, אך אם אדם שחָטָא בוש ונכלם, הרי הוא קרובו של הקטן, וכפי שמותר לומר, הוא הגדול יותר. ברם ישנם השמחים בחטאיהם כבמעשים טובים, הם חולים במחלה קשַת־מרפא, או, חי נפשי! במחלה חסרת־מרפא. ___________

6 מדוע נראה שהטוב ניתן בידי הרע, כשהוא אומר: "ואליך תשוּבתוֹ"?

7 הוא ה', לא מסרוֹ בידיו. אדרבא, משמעות העניין הפוכה; לא מדובר בירא־ האלהים, אלא במעשה שנעשָה. והוא אומר אליו: התשובה ואות הפֶּשע הן אליך, לכן אל תאשים את ההכרח, אלא את התנהגותך. כי להיפך, כאן הוא מעלֶה לדיון את בעל הרצון החפשי. והמילים "ואתה תמשול בו", שוב מתייחסות למעשה שנעשה. בראשונה החילותָ בפשע, ואחרי הפשע נגרֶרֶת החמורה בעבירות - כל שאר העוולוֹת. כך ה' מעריך ומוכיח, שתחילה וראשית כל עוולה בבחירה החפשית. ___________

8 בשלוש השאלות סד, סה, סו מובא הפסוק על יסוד תרגום השבעים. רובו של פירושם מושתת על טקסט קונסוננטי עברי כמו בתורה, ומיעוטו על טקסט קונסוננטי עברי משובש. ברם, אף על פי שמקורם העברי של השבעים משתווה במקצת עם לשון התורה, הרי כפי שראינו בהערה 287, פירושם שונה לא רק במקצת, אלא זָר הוא לכל פירוש לפסוק זה שדרשו חז"ל, או המפרשים שבאו אחריהם. מובן, שאחת הסיבות לשינוי גמור זה היא, שאף הניקוד של איזה מלים בפסוק שונה בשבעים מן הניקוד המסורתי. נראה, שהמלה "שְׂאֵת" נתפרשה על ידם מלשון "משׂאֵת", כלומר "מנחה", ובמקרה של קין "קרבן". ובמקום "לפֶּתַּח", קראו: "לפַתֵּח" "לפתֹח", ובכך פירשוהו: "לחַלֵק לנתחים". או שנשתבש מ"לַפֶּתַח" אל "לְנַתֵח", ז"א שיבוש האותיות וגם התנועות. "רֹבֵץ", הם ראו כציווי: "רְבַץ". במובן "הֵרָגַע והַשְׁקֵט". ואת סוף הפסוק: "ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו", נראה שפירשו ש"תשוקתו" ו"בו" מוסבים על הבל. אבל מסגנון שאלה ס"ו ניכר, שדעת פילון אינה נוחה מאפשרות פירוש זה, המעורר להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, שהוא כביכול נתן את הבל הצדיק ביד קין הרשע. ולכן הוא מדגיש בכל תוקף, שה' לא מסרו בידו. וראה בתורה שלמה לפסוק זה, אות סח, המביא כל הפירושים לפסוק, וביחוד סימן ה שם. אבל ראה בפי' האבן עזרא: "גם יש מפרשים וכו', ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל, וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל, והוא סר אל משמעתך ואתה מושל בו. ואחרים אמרו על היצר, ואיננו כתוב". וכן באברבנאל: "הלא אם תיטיב שאת, כאלו אמר אם תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך יהיה לך יתר שאת ויתר עוז על הבל אחיך, ובזה הודיעו שגם הבל לא יהיה שלם כראוי, אם לא יהיה נמשך לחיים השכליים העיוניים אלא לחיים המדיניים המפורסמים". וברמב"ן: "ועל דעתי, אם תטיב - יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור, וכו', הלא אם תטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך" וכו'.

9 לעומת השבעים, מציע פילון פירוש מדרשי לפסוק זה, שיסודו בפירוש המסורתי. לפי פירוש זה, מוסב "רובץ" על "חטאת", וגם "תשוקתו" ו"בו" מוסבים על חטאת, כלומר, על יצר הרע.

10 אכן, כשם ששאלת פילון היא על־פי תרגום השבעים, כן כל תשובתו היא על־פי מסורה ארץ־ישראלית, שנדרשה על פסוק זה. כי בחז"ל איתא: "כך אמר הקב"ה לישראל, בָּנַי, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בה אינו שולט בכם, שנאמר הלא אם תיטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו, שנאמר ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שמשאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה תמשול בו, שנאמר ואתה תמשול בו" ספרי עקב, מה, וכאן מתבלט ממש הפירוש המדרשי שבפילון. וכן במדרש: "ואם תאמר שאינו היצה"ר ברשותך וכו', כבר כתבתי לך בתורה ואליך תשוקתו" ב"ר כב, ז. וגם בת"י א, ו-ב: "ובידך מסרית רשותיה דיצרא בישא, ולוותך יהי מתויה, ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי". וכן גם במה"ג: "ואתה תמשול בו, אם תרצה, שרשותו של אדם בידו".

11 נמצא, שגם פילון וגם חז"ל דורשים פסוק זה על בחירה חפשית. אלא שלפירוש המסורתי יש יסוד בלשון הפסוק, אבל לשון הפסוק שבפילון ובשבעים אינו הולם דרשה זו. לכן נראה, שמעיקרה נוצרה הדרשה לפי הביאור המסורתי. פילון ידע גם את הדרשה הארץ־ישראלית על פסוק זה, והוא משלב אותה לתוך פירושו המדרשי, אף על פי שאֶת הפסוק עצמו הוא מביא לפי תרגום השבעים, ולא לפי המסורה.

12 והנה, גם מפרשי ימי הביניים דרשו פסוק זה על הבחירה החפשית, כבפילון. כן פירש הרד"ק: "ואתה תמשול בו, הוא ימשול בך ויכשילך אם לא תסירנו מעליך, ואם תרצה אתה תמשול בו ותכניעהו לפניך, ובזה הראה לו היכולת הנתונה בבחירה". וכעי"ז הרמב"ן. ובמדרשי התורה לאשתרוק: "והרצון בזה, בין שיגיעך ההצלחה מצד הגורמים השמימיים או לא, לפתח יהיה רובץ החטאת, רוצה לומר בכניסתך ויציאתך, כל עת אליך תהיה תשוקתו, הודה שהבחירה בידך וכו', ואמר אם תיטיב בחירתך שאת וכו', ואמר ואתה תמשול בו, להודיע שבידך הבחירה לטוב או לרע". וברשב"ם: "אם תיטיב, כלומר אם תיטיב שלא תעשה עוונות כי אם מעט, שאת, תוכל לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך, ואם לא תיטיב, לפתח תהיה רובץ, כלומר, ואם תעשה עונות הרבה, תהיה תחת החטאת והעון, שלא תוכל לשאת ולסבול אותם".

1 מדוע הרג קין את אחיו בשדה?

2 על מנת שיפְגעוּ חוסר פוריות ופריון בפירות האדמה כולם, כאשר תשוב להיזרע ולהשריש צמחים, יעלה זכר תועבת הרצח ויהיה לדראון. הרי האדמה, מאחר שנאלצה לשתות דם אדם בניגוד לטִבעה, לא תהיה עוד כבראשונה, ולא תספק מזון למחלל אותה בדם תועבה. ___________

3 מתשובתו של פילון משמע, שהאדמה לא תמציא פירותיה לקין בלבד ראה גם להלן בפסוק יא, וזה מפני שהוכרחה לכסות על דמיו של הבל, וראה בביאור שם.

4 וברמב"ן, לפסוק יא: "אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה, וזה עונש על שפיכת דם בארץ, כענין שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מאֵרה בפירותיה". והביאו האברבנאל.

1 מדוע שואל יודע־כֹל את רוצח אחיו: "אֵי הבל אחיך"?

2 ה' חָפֵץ שהחוטא עצמו יודה מרצונו הוא, לבַל יתרץ את הכל כאונס. כי אדם ההורג מתוך אונס יטען שלא הרג בזדון, הרי אין להאשימנו על מעשים אשר אין בנו. אך החוטא מרצונו מכחיש את חטאו, שכֵּן על החוטאים לחזור בתשובה. לפיכך אורג הכתוב בכל חלקי התורה, שהאלהים איננו סיבת הרע. ___________

3 הרעיון שבדברי פילון כאילו קין היה יכול לטעון שאיננו אשם, כי כל המעשים נעשים באונס, נמצא גם במדרש. אבל שם כתוב, שבאמת טען קין טענה זו: "כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך, אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי, אתה הוא שומר את כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער, א"ל למה גנבת את הכלים? א"ל אני גנב ולא הנחתי אמנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך, ועכשיו אתה אומר לי כך?! ואף קין כך אמר, אני הרגתי אותו, בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל, ולי הנחת אותו להרגו? אתה הוא שהרגתו! שנקראת "אנכי", שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו" תנחומא בראשית, ט.

4 מדוע נתן קין תשובה כמשיב לְאדם, ואמר: "לא ידעתי, השומר אחי אנכי"?

5 על הכופר מקוּבָּל להכחיש את העובדה שעין ה' חודרת לכֹּל ורואה הכל באחת, ולא רק את הגלוי, אלא אף את אשר בבוֹרוֹת, מעמקים ותהומות. "למה לא תדע אַיֵה הבל אחיך"? ומי שהוא אף יאמר: "ואיך לא תדע זאת, כאשר קיימים ארבעה אנשים בעולם, אתה יחד עם שני הוריך ואחיך היחיד"? אך התשובה: "אינני שומר אחי", אכן דרך התנצלות נאה היא! ועל מי חייב אדם לשמור ולהגן יותר מאשר על אחיו?! אתה כה חרדת לאלימות, עוולה, בגידה ורצח, שהוא תועבה גדולה ומעשה ארור, אך בַּזְתָּ לשלום אחיך, כלענין מיותר! ___________

6 תשובת פילון היא, כנראה, שקין משיב כדַבֵּר איש אל רעהו, מפני שהוא לא האמין שה' רואה את הכל. ועל זה מוסיף, שאילו דיבר קין עם אדם כמותו, לא היתה התנצלותו מניחה דעת שומעו, שהרי כל אדם יתעורר לשאלו: "ואיך לא תדע זאת" וכו'.

7 מעין מקבילה גם לדברי פילון כאן ובשו"ת הקודמת, נמצא גם בחז"ל: "קין, בשעה שאמר הקב"ה אי הבל אחיך בקש להטעות כביכול, היה צריך לומר, רבש"ע, הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואתה שואלני בשביל אחי? אלא אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי" במדבר רבה כ, ו. "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, לפי שהקב"ה חפץ בתשובתם של הרשעים, והיה צריך לומר, רבונו של עולם, אתה יודע כל הנסתרות, אנכי הרגתי וחטאתי, והיה הקב"ה מוחל לו. והוא לא כן עשה, וכיון ששמע שהקב"ה שואלו אי הבל אחיך, חשש בלבו כי עבים סתר לו ואינו רואה מעשה בני אדם, והתחיל לכזב לפניו ואמר לא ידעתי" מדרש אגדה. דעת ר' יוחנן היא, שקין לא ידע: "ר' יוחנן אומר, לא היה יודע קין שהנסתרות גלויות לפני המקום, מה עשה, נטל נבלתו של אחיו וחפר וטמן אותו בארץ" פדר"א, כא. וכן במדרשי התורה לאשתרוק. וברד"ק: "ומה שהשיבו קין, לא ידעתי, מפני הסתַּפְּקו עדיין בידיעת הבורא בעניני בני אדם" וכו'.

8 וכעין הביאור, שהכופר מכחיש שעין ה' חודרת לכּל, נמצא גם במדרש: "אמר לפניו, רבש"ע, וכי יש דלטורין לפניך שמלשינים? אבי ואמי הרי הן בארץ ואינן יודעין שהרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע? אמר לו, שוטה שבעולם, כל העולם כולו אני סובל, ואיני יודע מה עשית?" ת"ה בראשית, ט.

1 מהו: "קול דם אחיך צועק אֵלַי מן האדמה"?

2 זו דוגמא מאַלֶפת ביותר, שכֵּן האלהות שומעת לצדיקים, אפילו לאחר מיתתם, שכן היא יודעת שהם חיים חיים בלתי־גופניים. אבל מסתירה פניה כליל מתפילת הרשעים, אף בימי עלומיהם, מתוך הנָחָה שהם מתים לגבי חיי האמת, ונושאים עימם את גופם כקבר, כדי לקבור בו את נשמתם העגומה. ___________

3 במקום אחר כותב פילון, שה' יקַבֵּץ את עם ישראל מגלותו בזכות התפילות של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, המתפללים בעדם תמיד, אף שנשמותיהם כבר נתפרדו מגופם, וה' שומע תפילותיהם על שכר ועונש, קסו.

4 העניין שהקב"ה שומע אל תפילות המתים, נמצא גם בגמרא: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינה, חד אמר הרי אנו חשובים כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים" תענית טז, א. ועל חייהם של הצדיקים אף לאחר המוות איתא: "כל תלמיד חכם העוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, הרי הוא בחיים ועדיין לא מת, אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים" סדר אליהו רבה פרק ד.

5 ואין צריך לומר, שמאמרו של פילון, שרשעים בחייהן קרויים מתים וצדיקים במיתתן קרויין חיים, הולך ונשנה בכמה מקומות בחז"ל, כגון: "והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים וכו'. ואי בעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, חי הוא? אלא המת מעיקרא" ברכות יח, ב. ובזהר: "והא לא אקרי חי אלא מאן דאיהו בארח קשוט בהאי עלמא, כמה דאת אמר שמואל־ב כג, כ ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והא אוקמוה חברייא, ורשע דלא אזיל בארח קשוט אקרי מת" זֹהר חקת, קפב ע"ב. וראה לעיל ב, יז שו"ת בראשית א, טז ובביאור שם.

6 בספרו "על הרע האורב לטוב", דורש פילון את הפסוק באותה דרך שבשו"ת שלפנינו, בשיטה שרשעים בחייהם קרויים מתים, אלא שכאן הוא מדייק זאת מלשון הכתוב: "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו", פירושו שלמעשה בפעולה זו הרג קין את עצמו. לעומת זאת נתעלה הבל לחיים רוחניים, שהרי גם לאחר מותו בוקע קולו מן האדמה, ואם הבל נהרג איך ייתכן הדבר שיישמע קולו? כן מדייק זאת מן המלים "מה עשית", שפירושם האלגורי: מה גרמת לעצמך, הרי בהריגתו של הבל לא השגת כלום, שהרי הוא נתעלה לחיים רוחניים. ואלה דברי פילון:

7 "המשך הדברים: "קין קם על אחיו הבל והרגו" בראשית ד, ח, מניח במבט־שטחי, שהבל חוּסַל, אך בבדיקה מדוקדקת מתברר, שהיה זה קין שהרג עצמו בעצמו, וכך יש לקרוא: "קין קם והרג את עצמו", ולא מישהוא אחר. ואכן העניין הולם, שכֵּן הנפש אשר ניתקה עצמה מעקרונות, כמו אהבת־הטוב ואהבת־האֵל, מתה היא לחיי מעלָה. וכך הבל, משוּנֶה ככל שיהיה, מֵחַד, נוּתַּק מן החיים, ומאידך נוּתַּק מהגותו של השוטה, וחי באושר את חייו באלהים. ודבר הנבואה מעיד על כך, שכֵּן נמצא שָם במפורש השימוש במילים "קול" ו"צועק" את אשר סָבַל הבל מקרובו הרע בראשית ד, י. וזה אשר שוב איננו קיים כלל, הכיצד ידַבֵּר"? על הרע האורב לטוב, מז-מח.

8 "והאלהים אמר: "מה עשית, קול דם אחיך צועק אלי מן האדמה" ד, י. "מה עשית" מבַטֵא התמרמרות על מעשה שלא כהלכתו, ולעג כלפי הסבוּר שרָצח את אחיו. התמרמרות היא כלפי רצונו של המבַצֵעַ, לעשות, שכן חָשַק לחַסֵל את הטוב. והלעג, מכיוון שהניח שהוא זָמַם כנגד אדם טוב הימנו, אך למעשה לא זמם כלפי האַחֵר אלא דווקא כלפי עצמו. וכפי שאמרתי קודם לכן, זה הנחשב כמת, חי, במידה וימָצֵא כמבקש אלהים ושומע בקולו. לעומת זאת, הנחשב כבר־קיימא, מת את מות הנפש, לאחר שניתּק מן המידה הטובה, שעל פיה בלבד ראוי לחיות. ולכן "מה עשית" שווה ל"לא עשית דבר", לא השגתָּ מאומה" על הרע האורב לטוב, סט-ע.

1 מדוע נתקלל קין על הארץ?

2 הארץ היא האחרון בחלקֵי העולם. ואם זו מקללת אותו, משמע שגם היסודות האחרים ישימו קללות דומות, דהיינו: מעיינות, נהרות, ים, אוויר, רוחות, אש, אור, השמש, הירח, כוכבים וכל השמים כולם. אמנם, אם הטבע הדומם והארצי מתנגד ומתקומם לעַוול, האם התכונות הטהורות לא תתקוממנה ביֶתֶר שאֵת? ומי שחלקֵי העולם נאבקים בו, היכן עוד ימצא תקוה לגאולה? אתמהה. ___________

3 מדבריו של פילון יוצא, שפירוש "מן האדמה" הוא שקין נתקלל "על־ידי האדמה" ראה גם לעיל ד, ח שו"ת בראשית א, סז, ועם זאת נתקלל גם על־ידי שאר חלקי תבל. וכן שקללת האדמה כאן היתה מכוונת כנגד קין בלבד. במדרשים ובמפרשים ישנן כמה שיטות בזה.

4 במכילתא נמצא, שהאדמה בעצמה נתקללה בגלל שפצתה את פיה לבלוע את הדם: "נטית ימינך תבלעמו ארץ שמות טו, יב, מגיד שהים זורקן למצריים ליבשה והיבשה זורקתן לים, אמרה היבשה, ומה בשעה שלא קיבלתי אלא דם הבל, שהוא יחידי, נאמר לי ארורה האדמה וגו', עתה איך אוכל לקבל דָמָן של אכלוסין הללו? עד שנשבע לה הקב"ה שאיני מעמידך בדין" מכילתא בשלח, פרשה ט.

5 ובמדרשים אחרים נמצא יסוד דבריו של פילון, וביארו שיש כאן שתי קללות, האחת הענשת האדמה על שפצתה את פיה פסוק יא, והשנייה שקין נתקלל בזה שאף אם יעבוד את האדמה לא תתן לו פירותיה פסוק יב. ואצל פילון נראה, שלומד משני הפסוקים גם יחד שהאדמה מקללת את קין בזה שלא תוציא לו פירותיה. ובמדרשים: "ועתה ארור אתה מן האדמה, לפי שנברא גופו ממנה ולפי שפצתה לקחת את דמי אחיך, וגם קללו כי תעבוד את האדמה וגר, שלא תוציא לך כלום ממה שתזרע בה" מדרש אגדה. "ואתה ארור אתה מן האדמה, קיללו שלא ליהנות מן האדמה שלא תהא מצמחת לו כלום, ונתקללה היא בשבילו" מה"ג.

6 ובמפרשי המקרא נמצא כעין פירושו של פילון: "ועתה ארור אתה מן האדמה, שיבא לו חסרון מפאת האדמה, שיזרע ויטע, כי הוא היה עובד אדמה, ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי" ראב"ע. "כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו, אבל אמר שיהא הוא ארור ממנה, ופירוש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו" וכו' רמב"ן. "ועתה ארור אתה מן האדמה וכו', כלומר מן האדמה תבוא לך הקללה שלא תוסף כחה לך" רד"ק.

7 וכמדרשו של פילון, שקללת האדמה היתה מכוונת לקין בלבד, נמצא גם בחז"ל: "כי תעבד את האדמה לא תסף לתת כחה לך. רבי אליעזר אומר, לך אינה נותנת - לאחר נותנת" ב"ר כב, י. "ואפשר שהקללה הזאת היתה לקין לבדו, או לקין ולזרעו אחריו" רד"ק.

8 במקום אחר מפרש פילון את תיבת "ועתה" שבראש הפסוק: "וקללות נמרצות הותכו בקין, אשר לא עשה תשובה, בשֶל חטאו הגדול - רֶצַח אחיו. ותחילה הרי אמר לו: "ועתה ארור אתה מן האדמה". וראשית הכתוב מלמד לא רק הפעם, כשהרג בעָרמה, הוא ארור ומקולל, אלא שכך היה גם קודם לכן, בשעה שהתנַכֵּל להמית. כיון שהמחשבה שווה בעֶרכָּה למעשה המושלם. כל עוד אנו רק שוקלים מעשה רע בדמיון הערום של שִׂכלנו, אזי אין אנו חייבים על הגיגינו, שכּן נפשנו עשוייה לסגת אף בניגוד לרצוננו, אך כשהמעשה מצטרף למזימות, אזי גם המזימה נושאת עוון" על הרע האורב לטוב, צו-צז.

9 פילון מפרש "ועתה" כמו "גם עתה". דבריו, שמחשבה רעה כשהוצאה אל הפועל מצטרפת למעשה, הם כלל גדול בשיטת חז"ל קידושין מ, א ועוד. ומפירושו נראה, שקין לא הרג את הבל בדרך מקרה, אלא שהתנכל להוליכו ולהמיתו שם. וכן נמצא במדרש חז"ל: "ג' חשבו מחשבה רעה וגלה הקב"ה מחשבותם לכל באי עולם, קין ועשו ואבשלום. קין, שחשב בלבו ואמר אני הורג את אחי ואירש את העולם, וגלה הקב"ה מחשבתו לכל באי עולם, שנאמר ועתה ארור אתה" אבות דרבי נתן, נוסחא ב, מה.

1 מהו: "נאנח ומזועזע תהיה על הארץ"?

2 גם זה עניין כללי, ומאחר ובכל הרעות יש דבַר־מה הקיים בהווה ודבַר־מה הצפוי ועומד, הרי שהצפוי מעורר פחד וחרדה, ואילו המיידי גורם צער. ___________

3 כוונתו לפרש את כפילות הלשון שבפסוק: "נאנח ומזדעזע"="נע ונד", שקין נאנח מצרותיו בהווה, ומזדעזע מפחדו לקללות שתבואנה עליו בעתיד. גם במקום אחר הוא מציין את סיכויו העגום של העַוול: "מה שצפוי להתרחש מוליד בהלה, והרפתקאות ההוה מחוללות צער" על הרע האורב לטוב, קיט.

1 מהו: "גדולה אשמָתי מלעזבני"?

2 אכן, אין אסון מטריד וגדול מאשר להעָזֵב ולהשָכַח על־ידי אלהים. כי היעדרו של מנהיג הוא צרה וצוקה לבני בליעל, אך להשָכַח מלפני מלך גדול, ולהיות מגורש ודחוי על־ידי אדון האדונים, זו פורענות שאין לתארה. ___________

3 את דברי קין דורש פילון בקל וחומר, ומה אם חסרון מנהיג בשר ודם הוא אסון לאיש שתחת הנהגתו, על אחת כמה וכמה אם ה' עוזב גבר. פירוש זה הוא מרחיב במקום אחר בכתביו:

4 "וקין אמר לה': "אשמתי גדולה יותר מֵעָזוֹב". משמעותו של משפט זה מתפרשת מעניינים הדומים לו. אם הקברניט יעזוב את הספינה כשהיא מפליגה בים, האם לא מתחייב מכך שכל עסקי השַייט בספינה ישתבשו? ועוד, אם הרַכָּב בשעת התחרות יעזוב את רכב הסוסים, האין זה הכרחי שרָכב הסוסים ירוץ במסלול משובש ומבולבל? יתר על כן, אם תיעזב העיר ממושליה או חוקיה - ובידוע שגם החוקים חקוקים על לב המושלים - האם לא תכָחֵד בחוסר משטָר וחוקים ורעות גדולות? וכך טִבעי, שהגוף יכלֶה בהעדר נשמה, והנשמה בהעדר שֵׂכל, והשֵׂכל בחסרון מוסריות. ואם כל אחד מאֵלה אשר הזכרתי גורם הפסד לאשר זָנַח, איזו שואה תארע, להערכתנו, למוזנחים מאלהים, להם הִפנה את גבו כלעריקים, וגרשם מתקנות מקודשות ביותר, ומצאם בלתי־ראויים לממשלתו ושילטונו. ויש לדעת ככלל, שהנעזב מהגדול הימנו והגומל לו חסד, צפוי להאשמות והרשָעות עצומות" על הרע האורב לטוב, קמא-קמב.

5 הרעיון שבפילון על גודל העונש של הסתר־פנים, נמצא כמעט בלשונו במדרש הגדול: "הן גרשת אותי וכו', אין לך קשה לעולם מהסתרת שכינה, שכיון שהסתיר פנים נעשה אדם עראי בעולם, וכל צרות ממשמשות ובאות עליו".

6 נראה, שפילון הבין את דברי קין: "גדול עוני מנשוא, הן גרשת אותי" וגו', כווידוי וגם כקריאת־ייאוש על עונשו הקשה. היינו, אמנם גדול עווני, אבל אהה, הרי גרשת אותי וכו'. ומכאן גם דברי פילון במקום אחר: "זמן לא רב לאחר הסליחה לקין, מציג הכתוב את העובדה, שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מַבהיר, שמדרכּה של הסליחה להביא לידי תשובה" שו"ת בראשית א, פב לפסוק ה, כב. הסיבה לייאושו של קין היא, שהאסון הגדול ביותר לאדם הוא בשעה שהקב"ה מזניח ומסתיר פנים ממנו. נראה מדברי פילון, שקין הודה שחָטָא, וגם הכיר שאי־אפשר לחיות בלי השגחה פרטית.

7 ומחז"ל יש שלמדו מפסוק זה שקין עשה תשובה: "ר' יהודה אמר, תשובה עושה מחצה ותפלה עושה הכל. תשובה עושה מחצה, ממי אתה למד מקין, שנגזרה עליו גזירה, כיון שעשה תשובה נמנע ממנו חצי הגזירה. ומנין שעשה תשובה? שנאמר ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא" ויק"ר י, ה. "שתי גזרות נגזרו על קין, שנאמר נע ונד תהיה בארץ, כיון שעשה תשובה ואמר גדול עוני מנשוא, נמנע ממנו חצי הגזירות, דכתיב ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד בראשית ד, טז. פגע בו אדה"ר. אמר לו, בני, מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי" פסיקתא רבתי, הוספה פ"ג, דף קצט, ב. ועי' דעת ר' חננא בר יצחק בב"ר כב, יג. "וישם ה' אות לקין, רב חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה" ב"ר כב, יב.

8 במקורות אלו נמצא שעשה תשובה, אבל פילון אינו מדבר על התשובה, אלא על סליחה, כי לשיטתו תשובה מוחקת הכל. ובאמת גם בחז"ל כאן, שתשובת קין עשתה רק מחצה, ובפילון שהסליחה היתה רק בנוגע להקלת העונש, וזה כעין "מחצה" של חז"ל.

9 אבל במקומות אחרים בכתבי פילון נמצא, שקין לא עשה תשובה, והוא אומר: "הן גרשת אותי מעל פני האדמה, - ולכן מפניך אסתר". ואלה דברי פילון:

10 "ואחד מהכסילים, אשר חָש לאיזה שׂיא של מצוקה מביאה ההתמַכְּרוּת לחטא, הֵעֵז לומר: "גדולה אשמתי מֵעָזוֹב", והרי רע ומר להתיר את חרצובות הנפש הפרועה, אם קשה לרַסֵן אותה במושכות, כשהשוט נטוי עליה" על בילבול הלשונות, קסה.

11 "ודַי נאמר על: "גדולה אשמתי מֵעָזוֹב". הבה ונבחון את המשך הדברים: "אם" הוא אומר "גרשת אותי היום מעל פני האדמה, גם מפניך אסתר" ד, יד. מה הנך אומר, אלופי ומיודעי? כשתגורש מעל פני כל האדמה האם עוד תיסתר? באיזה אופן? האם תוכל לחיות? ושמא נעלם ממך, שהטבע לא העניק לבעלי חיים את אותם מקומות מגורים, אלא מקומות שונים: את הים לדגים ולכל השבט שבמים, את האדמה לכל בני יבָּשה, - וכן האדם הוא יצור יבָּשה לפי מבנֶה גופו, - לכן כל יצור המשַנֶה את שִטחו, וכביכול הולך לארץ זרה, עתיד למות מיד. היבשתיים בהכנסם מתחת לפני המים, ויושבי המים בעלותם על היבָּשה. ואם אכן גורשת מן האדמה, ואתה אדם, לאן תפנה? האם תחַקֶה את טִבעָם של יושבי הים ותשחה במים? אך במים עמוקים תמות מיד. ואולי תחפוץ להעלות כנף, להמריא, לרַחֵף ולהחליף את המין היבשתי במרַחֵף? אלא הבה ונַסֵה לעַצֵב ולהטביע מחדש את הצורה האלהית, אין זה באפשרותך! ובמידה שתתרומם כלפי מעלה, בה במידה תשוב -ובמהירות הבזק- מן המרומים לאדמה, שהיא מקומך. כיצד יוכל אדם, או אי־מי מן הנבראים, להחבא מאלהים? היכן? הוא השוכן בכל מקום, הצופה עד קצוי ארץ, הממלא את היקום, ושום דבר, אף לא הקטון מכולם, אינו נעלם הימנו. והאם מוזר הדבר, שאיש מן הברואים אינו מסוגל להסָתֵר מן הקיים באמת, בזמן שאין באפשרותו להחלץ מן היסודות הראשוניים, ובהכרח כל החומק מן האחד חוזר ונכנס לאחר, לוּ עשה ה"קיים" באומנותו יצור בעל דוּ־קיום, ויחפוץ לחַדֵש אותו כמין יצור החי בכל מקום, הרי במידה ואותו יצור יחמוק מן היסודות הכבדים: אדמה ומים, הוא עשוי להגיע ליסודות הקלים מטִבעם: האויר והאש, ושוב לאחר שהִתוודָע למרומים, ובמידה ויחפוץ להַגֵר מהם, הוא עתיד להחליף לאיזור הפוך, שכֵּן, מכל מקום, הוא חייב להירָאות באחד מחלקי היקום, מכיון שאין ביכולתו לרוץ מחוץ לַכֹּל. ובנוסף, הבורא לא השאיר דבר בחוץ, וניצֵל את כל ארבעת היסודות במלואם להרכָּבַת היקום, על מנת לעשות את כל המושלם מחלקים מושלמים. מאחר, ובדרך כלל אי אפשר לברוח ממעשה האלהים, האין זה חסר כל־תקוה לחמוק מן היוצר והשליט שלו? על כן בַּל יאַמֵץ איש, ללא בדיקה, מסורת שטחית של הדברים, וייחס לתורה תמימות יתֵירָה, אלא יבדוק בקפדנות את הנרמז ממשמעותו העמוקה, ויבין את הדברים לאשורם. ושמא, זהו אשר מתגלֶה במלים: "אם גרשת אותי היום מעל פני האדמה גם מפניך אסתר": אם אינך מספֵּק לי את הטוב שבאדמה, וכן אין אני מקבל את הטוב שבשמים, ואם אין לי חֵלק ונחלה בתענוג, - אזי דוחה אני את המוסריות. ואם אין אתה משַתֵּף אותי בטובות האנושיות,- קח לך גם את האלהיות. ואילו הן, באמת, הטובות ההכרחיות בעלות ערך ואמיתיות לגבינו: לאכול, לשתות, להנות בעינינו מגווני־הצבעים, להתמוגג ממנגינות שונות באזנינו, לעלוז מניחוחות העולים בנחירנו בשעת הנשימה, ולמַצוֹת עד תום את כל הנאוֹת הקיבה למיניהן, לא להזניח קנייני כסף וזהב, להיות מוקפים בכּיבודים ושררות וכל אשר נושא עמו תהילה. אך הבה נזנח את התבונה, ההתמדה והצדקה, המכשירות אותנו בחומרתן לחיי־עמל. ואם אכן יש הכרח בדברים אלו, - אין בהם צורך, כבטוב מוחלט, אלא כבאמצעים להשגת הטוב. ואתה, יצור מגוחך, הטוען שלאחר שנוּשַלְתָּ מיתרונות גופניים וחיצוניים, שוב לא תבוא לעיני האלהים! ואילו אני אומר לך, והיה אם נושלתָּ, בוא תבוא, לאחר שהשתחררת מכַּבְלֵי הגוף ואזיקיו, תראה את הבלתי־נראה" על הרע האורב לטוב, קנ-קנח.

12 "מדוע תשטתה ותאמר: "אם גרשת אותי מן האדמה, גם ממך אסתר". הרי היפוכו של דבר הוא, אם ישַלַח אותך מן הארצי, הוא יַרְאֶה לך את דמותו בבהירות. וזה ניתן להוכחה. אתה הרי סולקתָּ מלפני האלהים, ולאחר שהסתלקת אין אתה שוכן פחות בגופך שלך, שכֵּן הוא הכתוב אומר מיד: "וקין הלך מלפני האלהים וגר בארץ" ד, טז. כך, שלא גורשת מן הארץ ונחבאת מן "הקיים", אלא נסבת הימנו ומצאת מקלט בארץ - מקום בן־תמותה. ואף גם לא "כל המוצא אותך יהרגך" ד, יד, כפי שאתה התחכַּמְתָּ וטענת, שכֵּן אדם נמצא על־ידי אחד מן השנַים, או על־ידי הדומֶה לו, או שאינו דומה לו, מכל מקום הוא נמצא על־ידי הדומה לו בזכות השָווה והמשותף להם; ונמצא על־ידי שאינו דומה לו, בעטיו של השוני המוחלט. הדומה, מחד, שומר את המקורב אליו, ומאידך זה שאינו דומה, משחית את המנוגד לו. ויַדעו נא, קין וכל בן עוולה אחר, שלא כל אשר יפגוש בם יהרגם, ולהיפך, הנוכלים, הקנאים לרָעות מקורבות ודומות, יהיו להם לשומרים ומגינים, ואילו אֵלה אשר עמלו בתבונה וכל מעלה טובה יראו בו אויב שאין להשלים עמו, ויהרגו בו כפי יכולתם. הרי ניתן לומר, שכל העניינים, גופניים וכלליים, נשמרים על־ ידי ידידיהם הזהים, ומושחתים על־ידי שונאיהם השונים. ולכן מעיד דבַר אלהים ואומר, בניגוד לתמימותו המעוּשָׂה של קין: "לא כך" חֲשוב בדברך ד, טו. שכֵּן אתה אומר שכָּל אשר מוצא את מאבקךָ באומנות - יהרגך, אך אתה יודע שלא כולם! שכֵן אלפים התיצבו לצידך במערכה, ורק אוהב המוסריות מהווה עבורך אויב שאין לִגבור עליו" על הרע האורב לטוב, קסג-קסו.

13 גם בחז"ל השיטה, שדברי קין אלה לא היו כחזרה בתשובה: "ת"ר, ג' באו בלילה וכו', קין דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידין לחטוא ואתה סולח להן?" סנהדרין קא, ב. ובמקום אחר שתי השיטות: "ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, לעליונים ותחתונים אתה סובל, ולפשעי אין אתה סובל? ד"א גדול עוני משל אבא, אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שפיכת דמים על אחת כמה וכמה" ב"ר כב, יא. ועיין ברמב"ן. אם כן בפילון שתי השיטות, כמו בחז"ל, האחת שקין עשה תשובה, והשנייה שלא עשה תשובה.

1 מהו: "כל מוצאני יהרגני"? הואיל ולא היה אדם אחר פרַט להוריו?

2 ראשית, הוא היה עלול להינזק מחלקי העולם שנבראו לעזרת הטובים ותועלתם, - והנפרעים לא במעט מאנשי הרֶשע. שנית, כי חשש מפגיעתן של החיות והזוחלים, אותם ברא הטבע כדי לענוש בחוטאים. שלישית, ייתכן ויש הסוברים, שחשש מהוריו, מפני שהיה הראשון שגָרַם להם צער חדש, לאֵלה אשר לא ידעו מוות מהו, גרם את אסונם הראשון. ___________

3 כמדרשי פילון אלה, יש גם בחז"ל: "ר' יהודה אומר, נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל. אמר להן, לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג. אמר ר' לוי, בא נחש הקדמוני לתבוע דינו של הבל, א"ל הקב"ה לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג" ב"ר כב, יב. "כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מה זה? אומרות זו לזו, קין הרג את הבל אחיו, גזר עליו הקב"ה נע ונד תהיה. והן אומרות, נלך אצלו ונאכלנו, והיו מתכנסות ובָאות אצלו" תנחומא בראשית, ט.

4 לפירושו השלישי, שקין היה ירא אולי יהרגוהו הוריו, לא נמצאת מקבילה בחז"ל. אבל בפירוש המיוחס לרש"י על בראשית ד, ט: "כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהן, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר עד עכשיו היתה פחדתי על כל החיות, כמ"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ בראשית ט, ב, ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני. מיד וישם ה' לקין אות שם ד, טו, החזיר מוראו על הכל". ישנו הרושם, שלפנינו מדרש הבא לאפוקי ממדרשו השלישי של פילון.

1 מדוע "כל הורג קין ישלם שבעה ענשים?

2 נשמתנו נעשתה והורכבה משמונה חלקים: מהחֵלק השִׂכלי, שאינו ניתן לחלוקה; ומהחֵלק הבלתי־שִׂכלי, המתפצל מטִבעו לשבעה חלקים: לחמשת החושים, כלי־הדיבור וכלי־ההולדה. ושבעת החלקים הללו הם סיבות הרֶשע, והם עתידים ליתן את הדין. והמוות אכן מקובל על המושל הראשי השֵׂכל, כאשר הרע שוכֵן בקרבו. אי לזאת, כל אשר הורג את השֵׂכל קין, במַזגו סיכלות במקום חושניות, גורם לפירוקם וניפּוּצָם של שבעת החלקים הבלתי־ שכליים. ומאידך, במידה והמושל הראשי השֵׂכל נוטה למוסריות, באותה מידה ייטו גם החלקים הנתונים בידו. ___________

3 דבריו של פילון כאן מתיישבים ומתבררים על־ידי דבריו במקום אחר בכתביו: "ה' אומר: "כל הורג קין ישלם שבעה ענשים". אינני יודע מה משמעותו של הפסוק בפי פרשני פשַט הכתובים, כי אין מה שיבהיר מה הם השבעה, מה הם הענשים, ובאיזה אופן יִפְּלוּ ויפרעו. לפיכך עלינו להניח, שכָּל זה נאמר על דרך ההשאָלָה ובמשמעות עמוקה. אפשר שה' רצה להודות כדלהלן: החֵלק הבלתי־שִׂכלי בנשמה מתפצל לשבעה חלקים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, דיבור והולדה. לפיכך אם יאַבֵּד אדם את השמיני, את השכל המושל בהם -קין- הוא יבטל גם את השבעה. כי הם כולם מתחזקים מעצמתו וגבורתו של השכל, ושותפים בחולשתו, ובהפסד הגמור שהרישעה ממיטה עליהם הם נופלים לרפיון ותשישות. ושבעה אלה בנפשו של החכם טהורים ובלתי טמאים, ובכך הם נמצאים ראויים לכבוד, ואילו בנפשו של הסָכל הם טמאים ומשוקצים" על הרע האורב לטוב, קסז-קסט.

4 משתי פיסקאות אלה אנו למדים, שכשהשֵׂכל, המושל הראשי על החושים והאיברים, מתרַשֵם ממשרתיו החושניים, כשהם מתמַסרים לרשעתם, יבולע לו וגם להם. וזה ממש מזכירנו: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" משלי כט, יב. אבל אם השֵׂכל המושל יפקח עליהם בטוב טעם ודעת, וידריכם בדרך ישרה - אז הם יִטוּ אליו ויתלכדו סביבו. ולכן מפרש פילון: כל ההורג את קין, את השֵׂכל, ז"א נשמתו החוטאת, אז שבעתיים יוקם - אז גם יזיק לא רק לשֵׂכל אלא גם לשאר החלקים שהם שבעה, ז"א שימוּת. וראה גם להלן לבראשית ו, יז שו"ת בראשית ב, ט מה שכתב פילון בענין זה. ועל שבעת חלקי הרֶשע ראה להלן לבראשית ד, כג-כד שו"ת בראשית א, עז.

5 וכעין רעיון זה מפרש רבינו בחיי, על הפסוק "הלא אם תיטיב שאת" בראשית ד, ז על סמך דברי המדרש בנדרים לב, ב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומלט את העיר בחכמתו קהלת ט, יד-טו. קרא גוף האדם עיר קטנה, כי כן נקרא עולם קטן; ואנשים בה מעט, הם חמדת הגוף ונפש המתאוה, וכו'; ומלך גדול, הוא יצר הרע, שיש לו עוזרים הרבה, והם כחות התאוות כמלך שרבו חיילותיו; וסבב אותה, על שם שהוא מקיף את הגוף מבית ומחוץ במחשבות רעות ובמעשים רעים, והם המצודים הגדולים שבהם נכשל האדם; איש מסכן חכם, הוא היצר טוב, והוא השכל וכו'; ומלט את העיר בחכמתו, הוא היצר טוב, והוא השכל" וכו'.

6 תירגום השבעים לפסוק זה הוא: "כל הורג קין ישלם שבעה ענשים", ועל יסוד זה מפרש פילון את הפסוק כאן וכן להלן בפסוק כד שו"ת בראשית א, עז. פירוש זה של "שבעתים", שההורג קין ייענש פי שבע, נמצא גם במפרשי המקרא: "כל הורג קין שבעתים יוקם, כן גזרתי, כל שיהרגנו אקח נקמתו ממנו פעמים רבות" רד"ק. "ולפי דעתי אין שבעתים לשבעה דורות וכו', אבל פירוש כל הורג קין כפשוטו, שאמר השם לכן כל אשר יהרוג קין שבעתים יוקם ממנו, כי אענוש ההורג אותו שבע על חטאתו, כי אני הבטחתי את קין שלא יהרג, בעבור יראתו אותי והתודותו לפני" רמב"ן פסוק כג. "כי קרא ה' להורגים ואמר כמדַבֵּר אתם, לכן כל הורג קין כי שבעתים יוקם" עקידת יצחק. "כל מי שיהרוג את קין שבעתים יקם, שבעה פעמים ינקם את דמו של קין ממנו" רבינו מיוחס. אבל לפי שיטת חז"ל והתרגומים, פירוש שבעתיים הוא, שההורגו יינקם לשבעה דורות: "לשבעה דרין יתפרע מיניה".

7 מדוע ניתן אות להורג־אחיו, שלא יהרוג אותו כל מוצאו, כאשר מן הראוי היה לנהוג ההיפך - למסרו בידי כולם לאבדון?

8 ראשית, אחד ממיני המיתה הוא שינוי טבע החיים. אכן, כאֵבים בלתי־ פוסקים שאינם מעורבים בששון, ופחדים מבעיתים חסרי תקוה טובה, ממיטים הרבה מיתות קשות ומשונות, שהחושניות נותנת. שנית, מיד בתחילה, מתכוון הכתוב לכונֵן את החוק בקשר לנשמה שאינה נפסדת, ולהכחיש את דעתם הכוזבת של הסוברים שרק חיים עם הגוף מאושרים הם. כי הנה, אחד מן השנַים אָשֵם בחמורות שברעות - חוסר יראת אלהים ורֶצח אח - והוא חי ומוליד בנים ובונה ערים בראשית ד, יז. ולעומת זאת, מי שהוּכְחָה דביקותו באלהים - נשמד בעָרמה. ודבר אלהים מכריז בבירור, שלא החיים החושניים הם טוב, ולא המות - רע, אלא המתייחס לעיסקי הגוף איננו חיים לאמיתם. אך ישנם חיים אחרים נצחיים ובני אלמוות, והם נופלים בחלקן של הנשמות הבלתי־גופניות. אכן, מה שאמר המשורר על סלע סקיללא: "הוא איננו בן־תמותה, אלא רַע בן־אלמוות", הולם יותר לומר על החי חיי רֶשע וחי הרבה שנות־חיים. שלישית, מכיון שקין היה הראשון למעשה הנורא של רצח־אח, ה' מציע לו חנינה בקשר למקרה הראשון, ושָׂם לפני כל השופטים חוק של חסד ורוֹך, ולא כדי שימנעו מלהרוג את הרעים, אלא שמתוך מעט שיקול־דעת ומתינות יעדיפו חמלה על אכזריות. כי בנוגע לחוטא הראשון, קָבַע ה' בגודל חכמתו חוק של אדיבות ובגרות; לא להרוג את הרוצח אלא לכַלוֹתוֹ בדרך שונָה. אי לזאת, לא ניתנה לו לקין הרשות להימנות על משפחת אביו, והכריז כי הוא נכרָת, לא רק מבית הוריו, אלא גם מהמין האנושי כולו, כעין מין מיוחד ונבדל מסוג החי המדַבֵּר, נתון לרדיפה ומנוסָה, כאדם שהפך ושינה את טִבעו לטֶבע החיות. ___________

9 כשאלתו של פילון נמצא גם באברבנאל, שאלה ח־ט: "כי הוא, בהיותו שופך דם אחיו, היה ראוי שגם דמו ישפך. למה החמיר הקב"ה בעונש ההורג את קין שיוקם שבעתים, ולא החמיר כל־כך בעונש קין שהרג את הבל"?

10 תשובתו הראשונה של פילון היא, שעונש ממושך זה של חיים תמידים בפחד ובבעתה, הוא יותר גדול מאשר מיתה חד־פעמית. וכעי"ז באברבנאל: "כל הורג קין שבעתים יוקם. כלומר, כיון שקין איוותה נפשו למות, לכן אני גוזר שלא ימות עתה, אבל שיחיה לקבל ענשו, ומפני זה כל הורג קין, להיותו סותר ומנגד לכוונה האלהית, שבעתים יוקם". ובחז"ל חלקו, אם מיתה חמורה או יסורים חמורין, ולדברי רב אשי: "ממאי דמיתה חמורה דילמא מלקות חמור, דאמר רב אלמלי נגדיה לחננאל מישאל ועזריה פלחו לצלמא" כתובות לג, א-ב.

11 תשובתו השנייה היא, שהנשמה לעולם קיימת, ובכך הוא סותר את אלה השואלים מדוע "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". וה' מכריז בבירור, שלא החיים הגופניים הם העיקר, ולא המות הוא האסון הכי גדול. אלא, שהחיים האמיתיים אינם חיי הגוף, אלא חיי הנשמה. ושיטתו זו הוא מביע בכמה מקומות. ראה לעיל ב, יז שו"ת בראשית א, טז.

12 תשובתו השלישית היא, שה' קָבַע כאן חוק לשופטים, שינהגו גם במדת הרחמים, אבל בנוגע לחיי המשפחה נכרָת קין מגזעו ונהפך לסוג חדש של "נע ונד". על עניין הרחמים הוא מביע גם שיטתו במקום אחר. ראה להלן בביאור לבראשית ו, ח שו"ת בראשית א, צו, מה שמובא שם מ"על האלהים שאינו משתנֶה", עד-עז.

13 במקום אחר שואל פילון, למה לא נזכרה בתורה מיתתו של קין?: "אך לא נמצאת בתורה בשום מקום מיתתו של קין הארור רוצח אחיו, אלא נאמר עליו הפסוק: "ה' שָׂם אות בקין, שכל המוצא אותו לא יהרגהו" בראשית ד, טו, ומדוע? נדמה לי, כי חוסר יראת אלהים הוא רעה בלי־מצָרִים, המתלהטת ולעולם לא ניתן לכבותה. כך שאפשר לייחס את דברי ממשורר כמתכַּוונים לרעה: "אין היא בת תמותה, אלא רע בן אלמוות". הדבר בן־אלמוות בחיים שאצלנו, אך ביחס לחיים שלפני האלהים הוא גוויה חסרת־רוח, כפי שהיה מי שאמר: מאוס מזֶבל" על המנוסה והפגישה, ס-סא.

1 מדוע מאשים למך את עצמו, לאחר חמש דורות, על רצח האח הבל על־ידי קין אביו הקדמון. כי הכתוב אומר: "אמר לנשיו עדה וצלה: איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, אם נדרש מקין עונש פי שבעה, אזי מלמך יידרש פי שבעים ושבעה"?

2 במספָּרים, היחידות קודמות לעשרות בסדר ובכוח, כי הראשונות היחידות הן ההתחלות והיסודות וקנֵי־המידה, והעשרות צעירות יותר והן נמדדות ומִשְנִיוֹת בסדר ובכוח. לפי זה השֶבע ראשונִי וקדום יותר מהשבעים, והשבעים צעיר מהשֶבע והורתו בחישוב. ולאחר שעניין זה נקבע, נֹאמר, שהראשון אשר חטא, מכיוון שאָכֵן לא ידע בבטחון, נענש ביֶתר־פַּשטות בהתאֵם למספר הראשוני והמסופק, רצוני לומר היחידוֹת. אך השני למך, שהאיש הראשון קין כבר שימש לו כדוגמה, ומחוּסר־תירוצים נתחייב כחוטא מרצונו החפשי. ומכיוון שלא קנה חכמה נשגבת מהעונש הפשוט יותר והראשון, יהיה עליו עדיין לשאת בו בעונש, ובנוסף לכך יקבל גם את השני, שהוא בעשרות... ולפיכך, קין שהיה הרוצח הראשון, מכיוון שלא ידע את גוֹדֶל התועבה, כי עדיין לא נפגש במוות מעולם, נקנס ביֶתר־פַּשטות, בשבע של יחידוֹת. אך המחַקֶה אותו, שלא היה יכול להתחמק באותה אמתלה -ידיעת השבח- היה ראוי לעונש כפול: הראשון שווה ודומה לקין, ובנוסף השני, השֶבַע של העשָׂרות. כי פְּסַק שבע מונים נחרץ על־פי החוק: הראשון, על־ידי העיניים, אשר ראו את שאינו ראוי. השני, על־ידי האזניים, אשר שמעו את אשר אין הכרח לשמוע. השלישי, על־ידי האף, שהוטעה על־ידי שריפה וחריכה. הרביעי, על־ידי הטעם, ששירת את תענוגות הבטן. החמישי, על־ידי המישוש, שבעטיו עם החושים הקודמים, ודיכוי הנפש גָרם בנוסף לכך למעשים מסויימים אחרים, כגון: כיבוש ערים על־ידי תפיסת שבויים, וניתוץ מצודת העיר בה שָכנוּ ראשיה. הששי, על־ידי הלשון וכלי־ הדיבור, המדַברים כשיש לשתוק ושותקים כשיֵש לדבֵּר. והשביעי, על־ידי הבטן התחתונה, שבפריצוּת פסולה משלהבת ומלהיבה את התענוגות. וזהו שנאמר, שמקין נתבעת נקמה פי שבע, ואילו מלמך שבעים ושבעה. בשל הסיבות שנאמרו, לפי זה כחוטא שני, אשר לא שָת ליבו לעונשו של הראשון, קיבל לעצמו את הכל, ויש לו גם את העונש הפשוט יותר - את היחידות שבמספָּרים, וגם את המרובה ביותר, שהוא דומה לעשרות שבמספָּרים. ___________

3 פירוש הפסוק "כי שבעתים יוקם קין" שבשאלה, אינו דומה לפירוש פסוק זה שבתשובה. כי לפי השאלה, פירושו של הכתוב הוא ענין התרָאָה, מי שיהרוג את קין יוקם שבעתיים, ולפי התשובה כוונת הפסוק היא: קין שהרג בשוגג נענש פי־שבעה, ולמך שהרג במזיד ענשו הוא פי־שבעים ושבעה. ועוד, שמראש השאלה נראה שלמך "מאשים את עצמו לאחר חמשה דורות", ופירושו, שסומך על הכתוב לעיל בפסוק טו: "כל הורג קין שבעתים יוקם", אבל מפרשו לאחר חמשה דורות.

4 בחז"ל אין רמז כל־שהוא לחמשה דורות, ושם נמצאת בפי ר' יוסי בר חנינא, המסורה בנוגע לשבעה דורות: "ויאמר למך לנשיו וכו', קין הרג ונתלה לו ז' דורות" ב"ר כג, ד, וכן בתרגומים: "ארי לשבעה דרין איתלין לקין, הלא ללמך בריה שבעין ושבעה" ת"א. "ארום קין דחב יתב בתיובתא, עד שובעה דרין אתלין ליה" תרגום יב"ע. "ויאמר לו ה' כל מה שאתה מבקש אני אמחול לך, שלא יהרגוך כל מוצאך, ואעשה לך תקנה, כי לא ינקום ממך עון הבל עתה, אמתין לך עד שבעה דורות, הוי אומר שבעתים יוקם" מדרש אגדה לבראשית ד, טו. "כי שבעתים, עד שבעה דורות וכו', כי השם האריך אפו על קין עד שבעה דורות" ראב"ע, שם. והנה יש שדרשו כי שבעתים הוא לשבעה דורות חז"ל והתרגומים, ויש שפירשו עונש פי שבעה מפרשי המקרא. פילון הלך בעקבות פירוש השבעים, שהכוונה לשבעה ענשים גם לעיל ד, טו.

5 נראה, שמלבד זה שמע פילון על מסורת מדרשית, שאחר חמשה דורות חנוך, עירד, מחויאל, משותאל, למך ינקום ה' את רציחת קין, וחז"ל הם בשיטה של שבע דורות מאדם הראשון.

6 דרושו של פילון הוא, שלמך חיקה את מעשיו של קין, לכן נענש לא רק בחטאו הוא, אלא גם בעוונו של קין. וכן דרשו בברייתא: "והא כתיב פוקד עון אבות על בנים שמות כ, ה, וכתיב ובנים לא יומתו על אבות דברים כד, טז, ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן, לא קשיא, הא בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" ברכות ז, א. וכעי"ז בסנהדרין כז, ב, וברש"י שם: "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ונפרעין מהם עונותיהן ועון אבותם".

7 שיטת פילון שקין שוגג היה, נרמזת בחז"ל: "ר' נחמיה אמר, לא כדינן של רוצחין דין של קין, קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך כל ההורג קין יהרג" ב"ר כב, יב. וכלשון פילון, שקין לא בא מעודו לידי ידיעת המוות, נמצא גם בחז"ל: "א"ל קין, רבש"ע, לא ידעתי ולא ראיתי הרוּג מימַי, וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?" ת"ה בראשית, ט.

8 בחז"ל והמפרשים שתי שיטות בנוגע ללמך, שלמך לא הרג כלל וגם השיטה שהרג את הנפש, אלא שגם למך לא היה מזיד: "ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין. א"ל ארבע משפחות עתידות לצאת מהבל ובטלת מן העולם, כך תפתח הארץ את פיה ותבלע לך ארבעה משפחות, אלו הן חנוך עירד ומחויאל ומשותאל. וכיצד נהרג קין וכו', למך בן בנו היה שביעי לדורות, וסומא היה יוצא לצוד ובנו אוחזו בידו, כשהיה רואה אותו תינוק חיה היה אומר לו, א"ל כמין חיה אני רואה, מתח את הקשת כנגדו והרג את קין, ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו, א"ל ללמך, אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו, א"ל למך ווי לי, זקני הוא. טפח שתי ידיו בחרטה, ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג, שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי" ת"ה בראשית, יא.

1 מדוע אדם, כשהוליד את שת, אומר עליו: "כי אלהים הקים לו צאצא אחר תחת הבל, אותו הרג קין"?

2 אמת, שֵת צאצא אחֵר והתחלת לידה אחרת של הבל, בהתאם לעיקרון טִבעי מסויים. כי הבל דוֹמֶה לאדם הבָּא מלמעלה כלפי מטה, ולפיכך גם ניזוק, ואילו שֵת דומה לאדם הבָּא מלמטה כלפי מעלה, ולפיכך הוא מתוַוסף. והוכחה לכך; ש"הבל" מתפרש כ"מובא ומוקרב לאלהים למרום", ואין זה מן הראוי להגיש כלפי מעלה כל דבר שהוא, אלא רק את הטובים, כי האלהים איננו סיבת הרע. אי לזאת, יש בבלתי־קבוע, בלתי־מוגדר, עמום, מבולבל ונבוך - תערובת הולמת של שבח וגנאי; שבח, כי הוא מוקיר את העילה הראשונה, וגנאי, כי בשעה שאירע דבַר־מה, והתרחש לגמרי במקרֶה, הוא לא שׂם לבו ואינו נותן תודה. לפיכך גם הטבע הפריד בין הלז קין ותאומו. ומצא את הטוב הבל ראוי לאלמוות, ופִתַּח אותו לקול הנעתר אל האלהים, אך את הרע קין הוא מסר לאבדון. אך "שת" מתפרש כ"בַּמַּיִם", בהתאם לשינויים החלים בצמחים הגדֵלים ומשגשגים ונושאים פרי, כשמַשקים אותם. אֵלה הם סִמלי הנשמה. ובכן, לא יאמר עוד איש שהאלהות - סיבת כולם, הטובים והרעים, אלא רק סיבת הטובים בלבד, שרק הם מצמיחים טוב - נֵצֶר חַי. ___________

3 פילון מבאר, ששֵת הוא אביו של דור חדש, והוא לידה אחרת של הבל. ובמדרש: "עד שנולד שת וכו', ומעשיו דומין למעשה הבל" פדר"א, כב. ובראב"ע: "וטעם תחת הבל, במקומו". "איך אשיתך בבנים וגו' ירמיה ג, יט, אין הלשון הזה אלא לשון השתופייה, שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר" ת"ב שלח, טו. "הוה משמש שת באתר דהבל" תיקוני זהר קיט, א.

4 שיטתו של פילון כאן היא, שהבל היה סמל הטוב הקיצוני, והיה יכול להיות רק שמיימי, וקין היה סמל הרע הקיצוני, ולא יכלו שניהם להתקיים בעולם, ולכן הובא הבל ונקרב במרום לאלקים, וקין נמסר לאבדון, ואחריהם נולד שת שהוא ממוזג.

5 בפירושו האלגורי מתאר פילון את סמלי קין והבל כתאומים. ועל הולדתם תאומים מובא במדרש: "ר' יוסי אומר, קין והבל תאומים היו" פדר"א, כא.

6 למרות שפילון כאן דורש ששת הוא לידה אחרת של הבל, הרי במקום אחר הוא מציע, שמפני שלא אמר הכתוב "זרע שונֶה", אלא "זרע אחר", יש ללמוד מכך ששת לא היה שווה לא להבל ולא לקין: "כשהכתוב אומר ששת צָץ ועָלָה "מזרע אחֵר", לא הבהיר אחֵר ממי, האם מהבל שנרצח על־ידי אחיו, או שמא מקין הרוצח. ושמא היה הרך הנולד שונֶה משניהם, נבדל מקין - כעויין, שהרי צימאון למידה הטובה הוא האויב הגדול ביותר לרעה העריקה, ונבדל מהבל - כידיד וקרוב. הרי הכתוב אומר "אחר" ולא "שונֶה", כך שונֶה המתחיל מן המְסַיֵם, והחי עם הנולדים שונֶה מן החי עם אלה שאינם נולדים. לכן הבל, אשר עזב את כל אשר בן־תמותה, שינה מקומו ועבר לטבע משופּר יותר, ואילו שת, בהיותו זרע של המוסריות האנושית, לעולם לא יעזוב את גזע האנשים, אלא יגיע עד לגידול הראשון - עד למספָּר עשר המושלם, מספָּר אשר בו קם נח הצדיק. מחזור שני ומשופר, הוא משֵם בנו של נח ועד לסוף מחזור העֶשֶׂר האחר, אשר לו נותן אברהם הנאמן את שמו. השלישי מושלם יותר ממחזור של עשר, הוא מחזור של שבע, ממנו מאברהם ועד למשה הנחשב כחכם־בכֹּל. והוא שביעי לאברהם, לא במעגל החיצוני של הקדשים כמבקש להסתופף בצילם, אלא כחבר המבַלֶה את חייו בהיכלות ה'" על צאצאי קין וגלותו, קעב-קעג.

7 לדברי פילון כאן, אין קין והבל נחשבים בשלשלת מניין הדורות, אלא שת. דבר זה נמצא במדרש הנעלם: "א"ל ר' חייא, קין והבל לא היו אלא להתחזאה רמיזא עילאה, אבל שת לא אתא לעלמא אלא לאשתלשלא עלמא מיניה, ובג"כ אמר בדמותו בצלמו" מדרש הנעלם בזהר חדש, יט ע"ד. "ואוליד שם, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא" זהר אחרי מות עז, א. ונראה, שזה כוונתם בבמדבר רבה יד, יא: "ויקרא את שמו שת, שממנו הושתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם".

8 מניין הדורות שבפילון, הוא מניין הדורות הנמצא במשנה: "עשרה דורות מאדם עד נח וכו', עשרה דורות מנח עד אברהם. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם" משנה אבות ה, ב. כעין הביטוי על "אברהם הנאמן", נמצא באבות דרבי נתן פרק לב-לג, בקשר לאותה משנה: "עשרה דורות מאדם ועד נח וכו', ולא הביא עליהן מי המבול בשביל צדיקים וחסידים שהיו בהם וכו'. עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו', עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקב"ה וכו'. ולא עוד, אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה וכו', עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב"ה, ובכולן נמצא שלם" וכו'.

9 מניין שבע דורות מאברהם ועד משה לא מצאתי בחז"ל, וסדרם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.

1 מדוע קיווה אנוש, בנו של שת, לקרוא בשם ה' אלהים?

2 אנוש מתפרש "אדם", והוא נחשב כאן לא כדבר מעורָב, אלא כחֶלקָה ההגיוני של הנשמה -השֵׂכל- אשר לו נאה התקווה במיוחד. שכֵּן, לחַיות הבלתי־ שׂכליות אין חלק בתקווה. והתקווה היא ציפייה כל־שהיא לחדווה, כי קודם לחדווה - התוחלת לטובות. ___________

1 בראשית רבה פתח ↗

וְהָאָדָם יָדַע וגו', רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, לֹא שִׁמְשָׁה בְּרִיָּה קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וַיֵּדַע אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, הוֹדִיעַ דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר, וְהָאָדָם יָדַע, יָדַע מֵאֵיזוֹ שַׁלְוָה נִשְׁלָה, יָדַע מָה עָבְדַת לֵיהּ חַוָּה. אָמַר רַב אַחָא חִיוְיָא חִיוְיִךְ וְאַתְּ חִיוְיָא דְאָדָם. וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שְׁלשָׁה פְּלָאִים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם שִׁמְּשׁוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ שִׁבְעָה, קַיִּן וּתְאוֹמָתוֹ, וְהֶבֶל וּשְׁתֵּי תְאוֹמוֹתָיו, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', חָמַת לָהּ הָא אִיתְּתָא בְּנִין, אָמְרָה הָא קִנְיַן בַּעֲלִי בְּיָדִי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁשִּׁמַּשְׁתָּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, אַכִין וְרַקִּין מִעוּטִים, אֶתִין וְגַמִּין רִבּוּיִים, הַאי אֶת דִּכְתִיב הָכָא מַהוּ, אָמַר אִלּוּ נֶאֱמַר קָנִיתִי אִישׁ ה', הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה, אֶלָּא אֶת ה'. אָמַר לֵיהּ דברים לב, מז: כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם, וְאִם רֵק הוּא מִכֶּם, שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים לִדְרשׁ, אֶלָּא אֶת ה', לְשֶׁעָבַר אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵאָדָם, מִכָּאן וְאֵילָךְ בראשית א, כו: בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, לֹא אִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה וְלֹא אִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ, וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּלֹא שְׁכִינָה.

3 בראשית רבה פתח ↗

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים בראשית ד, ג, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּם מִן הַחַג וְעַד הַחֲנֻכָּה. מַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּים מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא עָשָׂה הֶבֶל בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים יוֹם.

4 ויקרא רבה פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. מָתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בראשית ד, ד: וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב, דָּא מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, עָבֵד לֵיהּ מִשַּׁמְנֵיהוֹן. מָתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שמות כד, ה: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים, דָּא מָה עָבֵד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, עָבֵיד לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלֵמִים הָיוּ בְּעוֹרָן, בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מָתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שמות יח, יב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים, דָּא מָה עָבֵד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, עָבֵד כְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נִתְגַּיֵּר יִתְרוֹ. אִיפְלְגוּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נִתְגַּיֵּר יִתְרוֹ, וְחַד אָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה נִתְגַּיֵּר יִתְרוֹ, אָמַר רַבִּי הוּנָא וְלָא פְּלִיגֵי, מַאן דְּאָמַר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה נִתְגַּיֵּר יִתְרוֹ כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, וּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נִתְגַּיֵּר יִתְרוֹ כְּמַאן דְאָמַר עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, וְדָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שיר השירים ד, טז: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאֵי תֵימָן, עוּרִי צָפוֹן זוֹ עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּצָּפוֹן, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ עוּרִי, דָּבָר שֶׁהוּא יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר. וּבוֹאִי תֵימָן, זוֹ תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּדָּרוֹם, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ וּבוֹאִי, דָּבָר שֶׁהוּא חִדּוּשׁ, וְאַף קְרָיָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא ויקרא ו, ב: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ, וְכַדּוּ דְּאָתוֹ שְׁלָמִים, ויקרא ז, יא: זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ לַה', אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה', מִכָּאן וּלְהַבָּא. מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר לִקְרָיֵהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, עוּרִי צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ הַגָּלֻיּוֹת הַנְּתוּנוֹת בַּצָּפוֹן, יָבוֹאוּ וְיַחֲנוּ בַּדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה לא, ז: הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, לִכְשֶׁיִּתְעוֹרֵר גּוֹג הַנָּתוּן בַּצָּפוֹן, יָבוֹא וְיִפֹּל בַּדָּרוֹם, כְּמָה דְתֵימָא יחזקאל לט, ב: וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן, מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנָּתוּן בַּצָּפוֹן יָבוֹא וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַנָּתוּן בַּדָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה מא, כה: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּזְּמַן שֶׁרוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת, וּבִזְּמַן שֶׁרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת אֵין רוּחַ דְּרוֹמִית מְנַשֶּׁבֶת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מֵבִיא אַרְגֶּסְטֵס בָּעוֹלָם שֶׁמְשַׁמְשׁוֹת בּוֹ שְׁתֵּי רוּחוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה מג, ו: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאֵין חָתָן נִכְנַס לַחֻפָּה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֶנֶת לוֹ כַּלָּה רְשׁוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ד, טז: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, וְאַחַר כָּךְ שיר השירים ה, א: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה.

4 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

4 משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

וּמֵאַחַר שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לַמְּנָחוֹת לָמָּה נִמְנוּ. כְּדֵי לֵידַע יָפֶה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַשָּׁוֶה וְהַפָּחוֹת שֶׁהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת עַצְמוֹ יָכֹף יִצְרוֹ הָרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ וְיָבִיא קָרְבָּנוֹ מִן הַיָּפֶה הַמְּשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁיָּבִיא מִמֶּנּוּ. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה בראשית ד-ד "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִן הַנָּאֶה וְהַטּוֹב. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב יַאֲכִיל מִן הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרֹם יְכַסֶּה מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר ויקרא ג-טז "כָּל חֵלֶב לַה'" וְגוֹ':

9 במדבר רבה פתח ↗

וַיַּרְא בָּלָק, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ שְׁלוּחָיו אֵצֶל בִּלְעָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא במדבר כב, ט: מִי הָאֲנָשִׁים, אָמַר לוֹ בִּלְעָם במדבר כב, י: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, זֶה אֶחָד מִשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּדָקָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָצָא קָרוֹן שֶׁל מֵי רַגְלַיִם: קַיִן, חִזְקִיָה וּבִלְעָם. קַיִּן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בראשית ד, ט: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ, בִּקֵּשׁ לְהַטְעוֹת כִּבְיָכוֹל, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת לְפָנֶיךָ גְּלוּיוֹת, וְאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי בִּשְׁבִיל אָחִי, אֶלָּא אָמַר לוֹ בראשית ד, ט: לֹא יָדַעְתִּי הַשֹּׁמֵר אָחִי אָנֹכִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ כָּךְ דִּבַּרְתָּ בראשית ד, י: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים. חִזְקִיָּה כְּשֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ שָׁלַח לוֹ מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן דּוֹרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לט, א: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בָּא יְשַׁעְיָה אָמַר לוֹ ישעיה לט, ג: מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אַתְּ נָבִיא שֶׁל מָקוֹם וְלִי אַתְּ שׁוֹאֵל, אֶלָּא הִתְחִיל מִתְגָּאֶה וְאָמַר ישעיה לט, ג: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל, אָמַר לוֹ יְשַׁעְיָה הוֹאִיל וְכָךְ אָמַרְתָּ ישעיה לט, ו ז: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָֹּׂא את כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ, וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְךָ, וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל. וְכֵן בִּלְעָם הָרָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח בָּלָק אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַכֹּל גָּלוּי לְפָנֶיךָ וְאֵין כָּל דָּבָר נֶעֱלָם מִמֶּךָּ וְלִי אַתְּ שׁוֹאֵל, אֶלָּא אָמַר לוֹ: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְכָךְ אַתָּה מְדַבֵּר במדבר כב, יב: לֹא תָאֹר אֶת הָעָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם, כְּתִיב עַל יִשְׂרָאֵל זכריה ב, יב: כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִגַּע בָּהֶם וּלְקַלְּלָם, תֵּצֵא עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כד, ג: שְׂתֻם הָעָיִן, לְקַיֵּם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

10 תענית פתח ↗

לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּמֵתִים, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלֵינוּ מֵתִים רַחֲמִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִבְרֵי נׇכְרִים.

10 ברכות פתח ↗

״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.

11 קידושין פתח ↗

מַחְשָׁבָה רָעָה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה׳״. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: ״הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעָם הַזֶּה רָעָה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם״? מַחְשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, מַחְשָׁבָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּרִי – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה.

13 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה, אֵלּוּ הֵן: קַיִן, עֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. קַיִן, דִּכְתִיב: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁעֲתִידִין לַחְטוֹא לְפָנֶיךָ וְאַתָּה סוֹלֵחַ לָהֶם? עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ״הַבְרָכָה אַחַת הִיא לָךְ אָבִי״. מְנַשֶּׁה – בַּתְּחִילָּה קָרָא לֶאֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, וּלְבַסּוֹף קָרָא לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָיו.

13 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

אָמַר קַיִן לְפָנָיו: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא שֶׁאֵין בּוֹ כַּפָּרָה״. וְנֶחְשַׁב לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה כִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא יַעֲמֹד אָח בָּאָרֶץ וְיַזְכִּיר אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיַהַרְגֵנִי. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אוֹת אַחַת מֵעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְכָתַב עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל קַיִן שֶׁלֹּא יֵהָרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת״. הַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל, הוּא הָיָה שׁוֹמְרוֹ מִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם. וְהָיוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת לְהֶבֶל שֶׁלֹּא הָיוּ נְהוּגִים בִּקְבוּרָה. בָּא עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת לוֹ אֶחָד מֵחֲבֵרָיו, לָקַח אוֹתוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ וְטָמְנוֹ לְעֵינֵיהֶם. אָמַר אָדָם: ״כָּעוֹרֵב אֲנִי עוֹשֶׂה״. מִיָּד לָקַח נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְחָפַר בָּאָרֶץ וּטְמָנָהּ. וְשִׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר טוֹב לָעוֹרְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמַה שָּׂכָר נָתַן לָהֶם? כְּשֶׁהֵן מוֹלִידִין אֶת בְּנֵיהֶם, רוֹאִים אוֹתָם לְבָנִים וּבוֹרְחִים מִפְּנֵיהֶם וּסְבוּרִים שֶׁהֵם בְּנֵי נָחָשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם מְזוֹנָם בְּלֹא חִסָּרוֹן. וְעוֹד, אֶלָּא שֶׁהֵן קוֹרְאִים לִיתֵּן מָטָר עַל הָאָרֶץ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״.

15 מדרש תנחומא פתח ↗

כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לַבַּיִת, אָמַר לָהֶם לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, עֲלוּ לַמִּטָּה. אָמְרוּ לוֹ: הָרַגְתָּ אֶת קַיִן זְקֵנֵנוּ וְתוּבַל קַיִן בְּנֵנוּ, לֹא נַעֲלֶה. אָמַר לָהֶן, כְּבָר נָטַל חֶלְקוֹ קַיִן שִׁבְעָה דוֹרוֹת, אֲבָל אֲנִי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא נִשְׁמַע לָךְ, מָה אָנוּ מוֹלִידוֹת לִמְאֵרָה? אָמַר לָהֶן, נֵלֵךְ לְבֵית דִּין. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמְרוּ לוֹ עָדָה וְצִלָּה, אֲדוֹנֵנוּ, לֶמֶךְ זֶה בַּעְלֵנוּ הָרַג אֶת זְקֵנֵנוּ. אָמַר לָהֶן, אִי זְקֵנֵנוּ לְפִי תֻמּוֹ הֲרָגוֹ. אָמַר לָהֶן אָדָם, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָה אִמְרָתִי, לֶמֶךְ אוֹמֵר, וְכִי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, בִּתְמִיהָה. אָמַר לָהֶן, לְכוּ הִשָּׁמְעוּ לְבַעֲלֵיכֶן. אָמְרוּ לוֹ: אַסְיָא, אַסֵּי חִגְרָתָךְ, אַתָּה פָּרַשְׁתָּ מִמִּטָּתְךָ מֵאָה וּשְׁלֹשִים שָׁנָה וְאַתָּה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ.

15 עקידת יצחק פתח ↗

ובמדרש ב"ר פ' כ"ב אמר רבי יוחנן הבל גבור היה מקין שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו אמר לו שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמים מיד עמד עליו והרגו: וא"כ ירצה באלו המאמרים רבון העולמים יודע אני שגדול עוני מנשוא אותו לגמרי כי ההורג נפש לא ינקה. אבל אחר שחייבתני גלות הייתי בטוח שפטרתני מן המיתה כדין הכתוב בתורה. והנה עכשיו כשאסתר מפניך והייתי נע ונד בארץ הנה כל מוצאי יהרגני והריני סובל גלות ומות ותרתי לא יכילנא וחלילה לאל. ואולם לפי דרכנו המאמר הזה ג"כ מאמץ בידינו שיורה שלא יפסד סדר ההנהגה ויושר הצדק כ"א מחמת רפיון המנהיגים וחולשתם הנותנין יד לפושעים ואחר ישוב עמלם בראשם וכן אמרו רבותינו ז"ל כל המחניף את הרשע לסוף נופל בידו סוטה מ"א: ויהיו נא דבריו אלה תכלית העמידה על אשר חטא ועוצם ההשקפ' על אשר דקר בהרגישו הרעה אשר ימצא אותו כי מעתה נלכד ברשתו והנה הוא מת ברעתו והוא אומרו ידעתי ה' כי גדול עוני מנשוא כי בזה גרשתני מעסקי האדמה אשר בחרתי לי וגם מפני הנהגתך אסתר והייתי נע ונד ומשובש במעשי וישיגני רוע ההנהנה והפסד סדרה עד שיתפשט השלוח בינינו להרוג איש את אחיו ואיש את קרובו. וזה הכתוב יעיד עדות ברורה שקין לעתיד ידבר שעכשיו אין איש בארץ זולתו וגם הוא לא היה ירא מאביו ואמו. ויורה בזה שכבר נברא האדם על תכונה שאע"פ שיחטא ואשם מדרכו הוא להכיר חטאו ולשוב מאליו על כנו. ולזה ויאמר ה' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. כי קרא ה' להורגים ואמר כמדבר אתם לכן כל הורג קין תדעו כי שבעתים יוקם. וענין ההבטחה הזאת מהפלגת הנקמה הוא עצמו מה שהגיע לו מההכרה בחטאו ושאי אפשר למדיניות בלי סדר והנהגה עליהם יחיו. לסלק הפסד השלוח מביניהם. ושחוייב שהטבע הכולל ישמר בהם שיסודרו להם ממנו פעולות המעמידות אותו. ואין הבטחה למעלה מהטבעית. והוא טעם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. כי נקל הוא לשכל האנושי לגזור על זה אות ומופת חותך. רצוני שלא יאותו האנשים לחיות על זה השיעור מהשילוח כי על כן אמר לבלתי הכות אותו כל מוצאו ולא אמר לבלתי הכות אותו סתם. כי השלוח על המעט לא הובטח וכמה הוא דומה האות הזה לאות הברית אשר נתן לנח כמו שנבאר שם שער י"ד ב"ה. וזהו הלמוד אשר הוא הישרה ראשונ' לאדם להטותו מהדרך העקומ' לדרך הישרה ונכונה:

25 במדבר רבה פתח ↗

בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן במדבר ז, עח, לָמָּה הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁאָשֵׁר נִקְרָא שְׁמוֹ עַל אִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנַפְתָּלִי נִקְרָא שְׁמוֹ עַל הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל, מַהוּ נַפְתָּלִי, נֹפֶת לִי, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהּ תהלים יט, יא: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים, וְנִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, מִנְיַן ל"י. וּלְפִי שֶׁאִשּׁוּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה תָּלוּי עַל הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְרִיב נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר. וּכְשֵׁם שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל עָלְתָה תְּחִלָּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאַחַר כָּךְ תִּקֵּן לָהֶם תּוֹרָה, לְכָךְ הִקְדִּים אָשֵׁר לְנַפְתָּלִי. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁיַּעֲקֹב בֵּרַךְ לְנַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר, לְפִי שֶׁהָיוּ שָׁוִים בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, אָשֵׁר הָיָה בראשית מט, כ: שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, וְנַפְתָּלִי הָיְתָה אַרְצוֹ בראשית מט, כא: אַיָּלָה שְׁלֻחָה, לְכָךְ הִקְרִיב כָּאן נַפְתָּלִי אַחַר אָשֵׁר. במדבר ז, עט: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו', רַבִּי יוּדָן אָמַר כְּנֶגֶד הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת הִקְרִיב נְשִׂיא נַפְתָּלִי, לָמָּה כֵן, לְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי כִּבֵּד אֶת אָבִיו יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁהָיָה אָבִיו שׁוֹלְחוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה זָרִיז בְּמִשְׁלַחְתּוֹ, וּמָצָא קוֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, וְהָיוּ אֲמָרָיו נְעִימִים עָלָיו, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ אָבִיו בְּאַיָּלָה שְׁלֻחָה, שֶׁהָיָה רָץ בְּמִשְׁלַחְתּוֹ כְּאַיָּל, וּלְכָךְ בֵּרְכוֹ בְּאִמְרֵי שָׁפֶר עַל שֶׁהָיוּ אֲמָרָיו שְׁפָרִים, וּלְכָךְ זָכָה נַפְתָּלִי שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקָמָה בְּסִיסְרָא עַל יְדֵי בָּרָק שֶׁהָיָה מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וּלְפִי שֶׁנַּפְתָּלִי הָיָה זָהִיר בִּכְבוֹד אֲבוֹתָיו, לְפִיכָךְ נְשִׂיא נַפְתָּלִי לָמַד מֵאֲבִי אָבִיו וְאָחַז אֶת דַּרְכּוֹ וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל סֵדֶר אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו שֶׁל נַפְתָּלִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו', קַעֲרַת, כְּנֶגֶד שָׂרָה שֶׁהָיְתָה עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְהִיא הָיְתָה עִקַּר הָאִמָּהוֹת, שֶׁהָיְתָה רִאשׁוֹנָה. כֶּסֶף, שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת, כְּמָה דְּתֵימָא משלי י, כ: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. אַחַת, שֶׁהָיְתָה יְחִידָה בְּדוֹרָהּ צַדֶּקֶת. שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שֶׁחָיְתָה מֵאָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה חָסֵר קִמְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כג, א: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים. מִזְרָק, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנִּזְרַק מֵאַרְצוֹ וּמִבֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יב, א: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אֶחָד, כְּמָא דְּתֵימָא יחזקאל לג, כד: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו'. כֶּסֶף, שֶׁהָיָה צַדִיק, עַל שֵׁם: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּעֵת שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם אַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים, בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה הָיָה, לְפִי שֶׁשְּׁלשִׁים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק נִגְזְרָה גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, לְקַיֵם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שמות יב, מא: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶׁמֶן לְמִנְחָה, שֶׁאַבְרָהָם וְשָׂרָה שְׁנֵיהֶם הָיוּ מְלֵאִים בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יב, ה: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים. במדבר ז, פ: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָּפַף אֶת יִצְרוֹ וְעָמַד בָּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּסָּהוּ הַמָּקוֹם. במדבר ז, פ: מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁהָיוּ מַעֲשָׂיו נְעִימִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּרֵיחַ הַקְטֹרֶת. במדבר ז, פא: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו', כְּנֶגֶד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁצִּוָּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת בְּעֵת שֶׁכָּרַת עִמּוֹ בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כְּמָה דְתֵימָא בראשית טו, ט: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וגו'. פַּר, כְּנֶגֶד עֶגְלָה. אַיִל, כְּנֶגֶד אַיִל מְשֻׁלָּשׁ. כֶּבֶשׂ אֶחָד, כְּנֶגֶד תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁהָיוּ קָרְבַּן עָנִי, חִלּוּף כֶּבֶשׂ שֶׁל קָרְבַּן עָשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב, ח: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה, וּלְכָךְ הִקְרִיב כֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם תֹּר וְגוֹזָל, שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בְּמָקוֹם עֲשִׁירוּת. במדבר ז, פב: שְׂעִיר עִזִּים וגו', כְּנֶגֶד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, במדבר ז, פג: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד יִצְחָק וְרִבְקָה שֶׁהָיוּ תְּמִימִים וּבְנֵי מְלָכִים. במדבר ז, פג: אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, לָמָּה הָיוּ שְׁלשָׁה מִינִים, אֵילִם וְעַתּוּדִים וּכְבָשִׂים, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב לֵאָה וְרָחֵל. לָמָּה הָיוּ שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, לְפִי שֶׁחֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה חֲמִשָׁה עָשָׂר כְּנֶגֶד יַעֲקֹב וְלֵאָה וְרָחֵל וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְהָאִמָּהוֹת, לְפִי שֶׁקָּרְאוּ הָאִמָּהוֹת שְׁפָחוֹת, לְכָךְ לֹא נִכְנְסוּ בַּחֶשְׁבּוֹן. במדבר ז, פג: זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל סֵדֶר הַזֶּה שֶׁל אָבוֹת, הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ וגו'.

« מדרשי פילון ג׳:כ״ד מדרשי פילון ה׳:א׳ »