מדרשי פילון ב׳

מהדורה: מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ"ט

4 תוספות על חגיגה פתח ↗

ואת הארץ להקדים שמים לארץ. דאי לאו ואת הייתי אומר ששניהם נבראו יחד והכתוב כתבם זה אחר זה שאי אפשר לכתוב שני שמות כאחד כדפירש רש"י והא דאמרי ב"ה לעיל ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ה' וגו' ולא כתיב ואת התם דריש ליה מדשני קרא בסידריה להסמיך ארץ לעשיה ומיהו בנימוקי חומש פי' רש"י את השמים לרבות תולדותיהן ומדרש אחר הוא ופליג אהא דהכא:

4 רמב"ן על בראשית פתח ↗

אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בְּשַׁבָּת כָּפַל וְעָשָׂה בְּשִׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בראשית רבה י"א:ט', לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית ב':ג'. אֲבָל רַבִּי אַבְרָהָם אָמַר אבן עזרא על בראשית ב':ג' כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי מְלַאכְתּוֹ – הַשָּׁרָשִׁים בְּכָל הַמִּינִים, שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן. וְלִי נִרְאֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁשָּׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יֵשׁ מֵאַיִן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הַנִּזְכָּרִים בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים. וְהִנֵּה אָמַר כִּי שָׁבַת מִבְּרִיאָה וּמִמַּעֲשֵׂה מִן הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "לַעֲשׂוֹת" נִמְשָׁךְ לְמַעְלָה, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מִלַּעֲשׂוֹת, וְכָמֹהוּ "כִּי חָדַל לִסְפֹּר" בראשית מ"א:מ"ט, "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" שם יא ח, "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" שמות יט יב, "וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ" דהי"ב ח טו, וְכֵן רַבִּים. וְדַע כִּי נִכְלַל עוֹד בְּמִלַּת "לַעֲשׂוֹת" כִּי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית הֵם כָּל יְמוֹת עוֹלָם, כִּי קִיּוּמוֹ יִהְיֶה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה ר"ה לא, שֶׁלְּכָךְ אָמְרוּ ב"ר יט ח יוֹמוֹ שֶׁל הקב"ה אֶלֶף שָׁנִים. וְהִנֵּה בִּשְׁנֵי הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַיִם וְלֹא נִשְׁלַם בָּהֶם דָּבָר, וְהֵם רֶמֶז לִשְׁנֵי אֲלָפִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם קוֹרֵא בְּשֵׁם ה', וְכָךְ אָמְרוּ ע"ז ט שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, אֲבָל הָיְתָה הַבְּרִיאָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָאוֹר, כְּנֶגֶד הָאֶלֶף שֶׁל יְמוֹת אָדָם שֶׁהָיָה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ, וְאוּלַי לֹא עָבַד אֱנוֹשׁ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁמֵּת אָדָם הָרִאשׁוֹן. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, שֶׁבּוֹ הָיוּ מֻבְדָּלִין נֹחַ וּבָנָיו הַצַּדִּיקִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בַּמַּיִם. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִרְאֵית הַיַּבָּשָׁה וְהִצְמִיחָה וְעָשְׂתָה פֵּרוֹת, הוּא הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי הַמַּתְחִיל בִּהְיוֹת אַבְרָהָם בֶּן מ"ח שָׁנָה ב"ר סד ד, וְאָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' בראשית ד':כ"ו, וְצָמַח צֶמַח צַדִּיק, כִּי מָשַׁךְ רַבִּים לָדַעַת אֶת ה', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" שם יב ה, וְצִוָּה אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בָּנָיו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט יח יט, וְעָלָה הָעִנְיָן עַד שֶׁקִּבְּלוּ זַרְעוֹ אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי וְנִבְנָה הַבַּיִת בַּיּוֹם הַהוּא, וְאָז נִתְקַיְּמוּ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵם פֵּרוֹת הָעוֹלָם. וְדַע כִּי מֵעֵת הֱיוֹת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יֵחָשֵׁב כְּיוֹם מָחָר, וְעַל כֵּן יַתְחִיל עִנְיַן כָּל יוֹם קֹדֶם לוֹ מְעַט, כַּאֲשֶׁר נוֹלַד אַבְרָהָם בָּאֶלֶף הַשֵּׁנִי, וְכֵן תִּרְאֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְהַיּוֹם הָרְבִיעִי נִבְרְאוּ בּוֹ הַמְּאוֹרוֹת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן וְהַכּוֹכָבִים, יוֹמוֹ יִרְמֹז בָּאֶלֶף הָד', הוּא הֵחֵל כַּאֲשֶׁר נִבְנָה בַּיִת רִאשׁוֹן ע"ב שָׁנָה אַחֲרֵי בִּנְיָנוֹ עַד אַחֲרֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי קע"ב שָׁנָה. וְהִנֵּה בַּיּוֹם הַזֶּה לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה', וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ שָׁם כַּאֲרִי אוֹכֵל הַקָּרְבָּנוֹת, וְאַחֲרֵי כֵן הִקְטִין אוֹרָם וְגָלוּ כַּאֲשֶׁר יֵעָדֵר בְּמוֹלַד הַלְּבָנָה, וְזָרְחָה לָהֶם כָּל יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי, וְהָאֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ רָבוּץ כְּכֶלֶב, וְשָׁקְעוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים בְּעֶרֶב הַיּוֹם וְחָרַב הַבַּיִת. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי שָׁרְצוּ הַמַּיִם נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, רֶמֶז לָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי הַמַּתְחִיל קע"ב שָׁנָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, כִּי בּוֹ יִמְשְׁלוּ הָאֻמּוֹת וְיֵעָשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, כֻּלּוֹ בְּחַכָּה הֵעֲלָה, יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, וְאֵין דּוֹרֵשׁ אֶת ה'. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בַּבֹּקֶר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", וְהָיְתָה בְּרִיאָתָהּ קֹדֶם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב תהלים קד כב "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", וְאָז נִבְרָא הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְהוּא זְמַן מֶמְשַׁלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שם כג "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", וְהוּא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כִּי בִּתְחִלָּתוֹ יִמְשְׁלוּ בּוֹ הַחַיּוֹת, הֵם הַמַּלְכִיּוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה', וְאַחֲרֵי עֲשִׂירִיתוֹ כְּשִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה לַיּוֹם עיין פסחים צד יָבֹא הַגּוֹאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תהלים פט לז "וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי", זֶהוּ בֶּן דָּוִד הַנַּעֲשֶׂה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, כְּדִכְתִיב דניאל ז':י"ג-י"ד "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ", וְיִהְיֶה זֶה קי"ח אַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי דָּנִיֵּאל שם יב יא "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". וְנִרְאֶה מִשִּׁנּוּי הַיָּמִים מִשֶּׁרֶץ הַמַּיִם וְהָעוֹף לְחַיַּת הָאָרֶץ, כִּי בִּתְחִלַּת הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי תִּתְחַדֵּשׁ מַלְכוּת אֻמָּה שַׁלֶּטֶת וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא, וּמִתְקָרֶבֶת אֶל הָאֱמֶת יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנוֹת. הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, רֶמֶז לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. וְהָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַיָּמִים, וְיָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם עֲבָדָיו הַתְּמִימִים:

5 בראשית רבה פתח ↗

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח משלי ח, ל: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר במדבר יא, יב: כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר איכה ד, ה: הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר אסתר ב, ז: וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא נחום ג, ח: הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר משלי ח, כב: ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

6 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

עַד שֶׁלֹּא נִקְווּ הַמַּיִם נִבְרְאוּ הַמְּאוֹרוֹת וּתְהוֹמוֹת, וְאֵלּוּ הֵן הַתְּהוֹמוֹת אֵל שֶׁמִּתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁהָאָרֶץ עַל הַתְּהוֹמוֹת נִרְקַעַת כָּאֳנִיָּה שֶׁהִיא צָפָה בְּלֵב יָם, כָּךְ הָאָרֶץ מְרֻקַּעַת עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קלו, ו: ״לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. וּפָתַח לְגַן עֵדֶן פֶּתַח בָּהּ וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה נְטָעִים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, כָּל מִינֵי עֵץ אִילָן עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ וְכָל מִין עֵשֶׂב וְדֶשֶׁא נָטַע מֵהֶם וּבָהֶם זַרְעָם עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, יא: ״אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ״ וְכוּ', וְעָרַךְ שֻׁלְחָן לַבְּרִיּוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים כג, ה: ״תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן״, וְכָל הַמַּעְיָנוֹת עוֹלִין מִן הַתְּהוֹמוֹת לְהַשְׁקוֹת כָּל הַבְּרִיּוֹת.

6 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

משנה: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. וְהַזּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר הֲרֵי זֶה תְפִילַּת שָׁוְא. כֵּיצַד הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר הֲרֵי זוֹ תְפִילַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְתוֹךְ בֵּיתִי הֲרֵי זוֹ תְפִילַּת שָׁוְא. הלכה: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים כו׳. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא לֹא סוֹף דָּבָר חֲדָשִׁים אֶלָּא אֲפִילוּ שְׁחָקִים כְּאִילּוּ הֵם חֲדָשִׁים לוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא אָמַר קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. רִבִּי בָּא אֲבוּהּ דְּרִיבִּי בָּא מַארִי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא קָנָה אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִיתַּן לוֹ אוֹמֵר בָּרוּךְ הָטּוֹב וְהַמֵּטִיב. לָבַשׁ בְּגָדִים אוֹמֵר בָּרוּךְ מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סוּכָּה. לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּכָּה לִשְׁמוֹ. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לֵישֵׁב בְּסוּכָּה. מִשֶּׁהוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ עוֹד מֵעַתָּה. הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת לוּלָב. לְאַחֵר לַעֲשׂוֹת לוּלָב לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא נוֹטְלוֹ אוֹמֵר עַל נְטִילַת לוּלָב. וַאֲשֶׁר הֶחֱיָינוּ. וּמְבָרֵךְ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹטְלוֹ. הָעוֹשֶׂה מְזוּזָה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה. לְאַחֵר לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא קוֹבְעָהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל מִצְוַת מְזוּזָה. הְעוֹשֶׂה תְפִילִין לְעַצְמוֹ כו׳. לְאַחֵר כו׳. כְּשֶׁהוּא לוֹבֵשׁ אוֹמֵר עַל מִצְוַת תְּפִילִין. הְעוֹשֶׂה צִיצִית לְעַצְמוֹ כו׳. לְאַחֵר כו׳. נִתְעַטֵּף כו׳. הַתּוֹרֵם וְהַמְעַשֵּׂר אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר. לְאַחֵר לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר לִשְׁמוֹ. הַשּׁוֹּחֵט צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. הַמְכַסֶּה אוֹמֵר עַל כִּיסּוּי הַדָּם. הַמָּל צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ עַל הַמִּילָה. אֲבִי הַבֶּן אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הָעוֹמְדִים שָׁם צְרִיכִין לוֹמַר כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחוּפָּה. הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידֵּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵירוֹ שָׂם וְצֵאֶצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קוֹדֶשׁ עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵינוּ צוּרֵינוּ צַוֶּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵירֵינוּ מִשַּׁחַת. בָּרוּךְ אַתָּה יי כּוֹרֵת הַבְּרִית. מִצְוֹת אֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר עוֹבֵר לַעֲשִׂיָיתָן. רַב הוּנָא אָמַר בִּשְׁעַת עֲשִׂיָיתָן. אַתְיָא דְּרַב הוּנָא כְשְׁמוּאֵל דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בוּן בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל כָּל הַמִּצְוֹת טְעוּנוֹת בְּרָכָה בִשְׁעַת עֲשִׂיָיתָן חוּץ מִתְּקִיעָה וּטְבִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים קִידּוּשִׁין בִּבְעִילָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אִית לָךְ חוֹרָיי תְּפִילִין שֶׁל יַד עַד שֶׁלּא יַחְלוֹץ. וְשֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁלֹּא יִיבָהּ. לֹא יִיבָהּ מִן דִּיְיבָה הָא יִיבָהּ. שְׁחִיטָה אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר עוֹבֵר לִשְׁחוֹט. יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשֶּׁיִּשְׁחוֹט. לָמָּה שֶׁמָּא תִּתְנַבֵּל שְׁחִיטָתָהּ. מֵעַתָּה מִשֶׁיִּבְדוֹק הַסִּימָנִין. חֶזְקַת בְּנֵי מֵעַיִים כְּשֵׁרִים. תַּנִּי שָׁחְטָהּ וְנָטְלוּ הַזְּאֵיבִים מֵעֵיהָ כְּשֵׁירָה. וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִיקְבוּ. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן בְּנֵי מֵעַיִם בְּחֶזְקַת כּוֹשֶׁר. דְּבֵית יַנַּאי אָמַר בְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר. הָא קוֹדֶם כֵּן יַצְלִי. עַל שֵׁם הִנֵּה כַחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵם דְּבֵית יַנַּאי עִיקָּר עִיבּוּרָהּ שֶׁל דִּינָה זָכָר הָיָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. הֲדָא הִיא וְאַחַר יָלְדָה בַת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. מֵאַחַר שֶׁנִּתְפַּלְלָה רָחֵל נַעֲשִית נְקֵבָה. וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵם דְּבֵית רִבִּי יַנַּיי אִמֵּינוּ רָחֵל מִנְּבִיאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיְתָה. אָמְרָה עוֹד אַחֵר יִהְיֶה מִמֶּנִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יוֹסֵף יי לִי בֵּן אַחֵר. בָּנִים אֲחֵרִים לֹא אָמְרָה אֶלָּא עוֹד אַחֵר יִהְיֶה מִמֶּנִּי. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ מַהוּ אוֹמֵר בָּטוּחַ אָנִי שֶׁאֵין אֵלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא.

7 רד"ק על בראשית פתח ↗

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. בְּרִיאָה זוֹ עַל הַנֶּפֶשׁ נֶאֶמְרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּצַלְמוֹ, לְפִיכָךְ אָמַר וַיִּבְרָא לְהַבְדִּיל בֵּין הַגּוּף וּבֵין הַנֶּפֶשׁ, כִּי בְּסִפּוּר יְצִירַת גּוּפוֹ אָמַר ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה״ בראשית ב:ז, כִּי אֵין לְשׁוֹן יְצִירָה נוֹפֵל עַל הַנֶּפֶשׁ כִּי אֵינֶנָּה גּוּף אֶלָּא לְשׁוֹן בְּרִיאָה, וְכֵן לְשׁוֹן מַעֲשֶׂה נוֹפֵל בֵּין עַל מַה שֶׁאֵינוֹ גּוּף בֵּין עַל מַה שֶׁהוּא גּוּף. וּמַה שֶׁאָמַר זכריה יב:א ״וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ״ אָמַר עַל כְּלֵי הַגּוּף שֶׁהֵם בְּקִרְבּוֹ שֶׁנּוֹשְׂאִים כֹּחַ הָרוּחַ כְּמוֹ הַלֵּב וְהַמֹּחַ. וְלֹא זָכַר יְצִירַת הַגּוּף הֵנָּה, כִּי בְּפָרָשַׁת ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם״ בראשית ב:ד יִזְכְּרֶנָּה עוֹד עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהִנִּיחַ מִלִּזְכֹּר בְּפָרָשָׁה זוֹ.

8 פסחים פתח ↗

גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״. גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״.

8 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם בראשית כח, יא, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב שמות לג, כא: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב דברים לג, כז: מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאִם עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ, מִן מַה דִּכְתִיב תהלים צ, א: ה' מָעוֹן אַתָּה, הֱוֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָמוֹ וְאֵין עוֹלָמוֹ מְעוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן לְגִבּוֹר שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס וְכֵלָיו מְשֻׁפָּעִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ, הַסּוּס טְפֵלָה לָרוֹכֵב וְאֵין הָרוֹכֵב טְפֵלָה לַסּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר חבקוק ג, ח: כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ וַיִּפְגַּע, צַלִּי, בַּמָּקוֹם, צַלִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שָׁלשׁ תְּפִלּוֹת, אַבְרָהָם, תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יט, כז: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וגו', וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, ל: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כד, סג: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קמב, ג: אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי. יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ז, טז: וְאַל תִּשָּׂא בַּעֲדָם וגו' וְאַל תִּפְגַּע בִּי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ירמיה כז, יח: וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה' צְבָאוֹת, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁהַיּוֹם מִשְׁתַּנֶּה, בְּעַרְבִית צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּשַׁחֲרִית צָרִיךְ לוֹמַר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. בְּמִנְחָה צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתַנִי לִרְאוֹת חַמָּה בִּזְרִיחָתָהּ כָּךְ תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹתָהּ בִּשְׁקִיעָתָהּ. דָּבָר אַחֵר, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רַבָּנָן אָמְרֵי כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם, תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. תְּפִלַּת מִנְחָה, כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם. תְּפִלַּת הָעֶרֶב, אֵין לָהּ קֶבַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב יֵשׁ לָהּ קֶבַע, כְּנֶגֶד אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁהָיוּ מִתְאַכְּלִים בָּאוּר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

8 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא הָיָה מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדוּמֵי חַמָּה כְּדֵי שֶׁיְהֵא עָלָיו מוֹרָא שָׁמַיִם כָּל הַיּוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא וִיְהֵא חֶלְקִי עִם הַמִתְפַּלְלִים עִם דִּמְדוּמֵי חַמָּה מַה טַעַם עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא. מַהוּ לְעֵת מְצוֹא לְעֵת מִיצּוּיוֹ שֶׁל יוֹם.

9 רש"י על בראשית פתח ↗

ותפקחנה וגו'. לְעִנְיַן הַחָכְמָה דִּבֵּר הַכָּתוּב וְלֹא לְעִנְיַן רְאִיָּה מַמָּשׁ, וְסוֹף הַמִּקְרָא מוֹכִיחַ:

10 בראשית רבה פתח ↗

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַשְׁקוֹת כּוֹס תַּרְעֵלָה לָאֻמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּין יוֹצֵא, מַאי טַעְמָא בראשית ב, י: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה נְהָרִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה גָּלֻיּוֹת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה רָאשִׁים. בראשית ב, יא: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן, זוֹ בָּבֶל, עַל שֵׁם חבקוק א, ח: וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ תהלים מב, ו: הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ. אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן נֶחְמָדִין מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וגו', מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְתוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדָה. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן, זוֹ מָדַי שֶׁהָיָה הָמָן שָׁף עַמָּהּ כַּנָּחָשׁ, עַל שֵׁם בראשית ג, יד: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. חִדֶּקֶל זוֹ יָוָן, שֶׁהָיְתָה קַלָּה וְחַדָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּנִימוּסִין וּבְפִנְקֵיסִין וּבְלָשׁוֹן. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם אַשּׁוּר, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְעַשְּׁרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם נִינְוֵה, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְנָאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְצִירוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת, זוֹ אֱדוֹם. פְּרָת, שֶׁהֵפֵרָה וְהִצִירָה לְבָנָיו נ"א לפניו. פְּרָת, שֶׁפָּרָה וְרָבָה מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל זָקֵן. פְּרָת, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהִפָּרַע לָהּ. פְּרָת, עַל שֵׁם סוֹפָהּ ישעיה סג, ג: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו'.

11 ברכות פתח ↗

מַאי ״חִדֶּקֶל״ — אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁמֵּימָיו חַדִּין וְקַלִּין. מַאי ״פְּרָת״? — שֶׁמֵּימָיו פָּרִין וְרָבִין.

15 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

פרשת ויקהלשמות לה א-ג וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה. רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי אַגָּדָה אוֹמְרִים. מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה וְעַד סוֹפָהּ אֵין בָּהּ פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרֹאשָׁהּ וַיַּקְהֵל אֶלָּא זֹאת בִּלְבַד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֲשֵׂה לְךָ קְהִלּוֹת גְּדוֹלוֹת, וּדְרֹשׁ לִפְנֵיהֶם בָּרַבִּים הִלְכוֹת שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמְּךָ דּוֹרוֹת הַבָּאִים לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְלִכְנֹס בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְלַמֵּד וּלְהוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל דִּבְרֵי תּוֹרָה אִסּוּר וְהֶתֵּר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שְׁמִי הַגָּדוֹל מִתְקַלֵּס בֵּין בָּנַי, מִכָּאן אָמְרוּ, מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ דּוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, הִלְכוֹת פֶּסַח בַּפֶּסַח, הִלְכוֹת עֲצֶרֶת בָּעֲצֶרֶת, הִלְכוֹת הֶחָג בֶּחָג. אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל. אִם אַתֶּם עוֹשִׂים כַּסֵּדֶר הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הִמְלַכְתֶּם אוֹתִי בְּעוֹלָמִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל". וְכֵן דָּוִד הוּא אוֹמֵר תהלים מ, י "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב", וְכִי מַה בְּשׂוֹרָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין בִּימֵי דָּוִד, וַהֲלֹא כָּל יָמָיו שֶׁל דָּוִד מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מָשִׁיחַ הָיָה, אֶלָּא פּוֹתֵחַ וְדוֹרֵשׁ לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹּא שְׁמָעָתָן אֹזֶן מֵעוֹלָם. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שמות כה, ח "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם שמות לא, יד "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", בִּשְׁאָר כָּל הַמְּלָאכוֹת חוּץ מִמְּלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אוֹ אַף בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת, אוֹ אַף בְּשַׁבָּת וְהַדִּין נוֹתֵן וּמָה אִם עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִכָּל הַמַּכְשִׁירִין הֲרֵי הִיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת מַכְשִׁירֵי עֲבוֹדָה שֶׁאֵין עֲבוֹדָה בָּאָה אֶלָּא מִכֹּחָן דִּין הוּא שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת כְּגוֹן שֶׁנִּטְּלָה קַרְנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה הַסַּכִּין שׁוֹמֵעַ אֲנִי יְתַקְּנֵם אַף בְּשַׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, בְּחֹל וְלֹא בְּשַׁבָּת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים. רַבִּי אוֹמֵר. לְהָבִיא שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע אֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה עַל פֶּה. הָא דִּתְנַן אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, כְּנֶגֶד מִי. אֲמַר רַבִּי חֲנִינָא. כְּנֶגֶד עֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוּנְיָא אֲמַר. כְּנֶגֶד מְלָאכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. בָּעֵי רַב יוֹסֵף. הַאי "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", מִמִּנְיָנָא הוּא אוֹ לָא. מִסַּפְּקָא לֵיהּ מִשּׁוּם דִּכְתִיב שמות לו, ז "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם", וְהֵיאַךְ, כְּמַאן דַּאֲמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, אוֹ דִלְמָא "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" מִמִּנְיָנָא, וְהַאי "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם" הָכֵי קָאֲמַר דִּשְׁלִימָא לֵיהּ עֲבִידְתָא. תֵּיקוּ. תַּנְיָא כְּמַאן דַּאֲמַר כְּנֶגֶד עֲבוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן, דְּתַנְיָא, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ הָיְתָה בַמִּשְׁכָּן, הֵם זָרְעוּ, אַתֶּם לֹא תִּזְרְעוּ, הֵם קָצְרוּ, וְאַתֶּם לֹא תִּקְצְרוּ, הֵם הֶעֱלוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מִקַּרְקַע לַעֲגָלָה, אַתֶּם לֹא תַכְנִיסוּ מֵרָשׁוּת הָרַבִּים לְרָשׁוּת הַיָּחִיד, הֵם הוֹשִׁיטוּ אֶת הַקְּרָשִׁים מֵעֲגָלָה לַעֲגָלָה, וְאַתֶּם לֹא תוֹשִׁיטוּ מֵרָשׁוּת הַיָּחִיד לְרָשׁוּת הַיָּחִיד הֵיכָא דְּאִיכָּא בָּאֶמְצַע רָשׁוּת הָרַבִּים. הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה, מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תוֹרָה וּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת בְּשַׁבָּת לָא כְתִיבָא. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה . וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ. לֹא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְאָנוּ מֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ נְהֵא מֻתָּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּגְּבוּלִין, תַּלְמוּד לוֹמַר וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, לָכֶם יִהְיֶה קֹדֶשׁ וְלַמָּקוֹם חֹל. כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. וְלֹא בּוֹ וּבַחֲבֵרוֹ. וַהֲרֵי שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת, "בּוֹ" וְלֹא בּוֹ וּבַחֲבֵרוֹ. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ. לָמָּה נֶאֱמַר לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר שמות לד, כא "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", שְׁבֹת מֵהֶחָרִישׁ בִּשְׁעַת הַקָּצִיר, שְׁבֹת מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית לִשְׁבִיעִית, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוּא שׁוֹבֵת מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית לִשְׁבִיעִית, יָכוֹל כֵּן יִשְׁבֹּת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, וְהַדִּין נוֹתֵן, הוֹאִיל וְהַשְּׁבִיעִית לְשֵׁם ה' וְשַׁבָּת לְשֵׁם ה', אִם לָמַדְתָּ שֶׁהוּא שׁוֹבֵת מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית לִשְׁבִיעִית כֵּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, וְעוֹד קַל וָחֹמֶר, אִם שְׁבִיעִית שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ לֹא כָרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין הֲרֵי הוּא שׁוֹבֵת מֵעֶרֶב שְׁבִיעִית לִשְׁבִיעִית, שַׁבָּת שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין דִּין הוּא שֶׁיִּשְׁבֹּת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת אוֹ לֹא יִהְיֶה רַשַּׁאי לְהַדְלִיק לוֹ הַנֵּר וּלְהַטְמִין לוֹ אֶת הַחַמִּין וְלַעֲשׂוֹת לוֹ מְדוּרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אִי אַתָּה מַבְעִיר אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת. דָּבָר אַחֵר. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ויקרא ו, ו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת" בִּשְׁאָר כָּל מְלָאכוֹת חוּץ מִן הַמַּעֲרָכָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף הַמַּעֲרָכָה וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "לֹא תִכְבֶּה" בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּמוֹשָׁבוֹת אִי אַתָּה מַבְעִיר אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר בְּבֵית הַמִקְדָּשׁ. אָמַר אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר דברים קא, כב "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת" שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת בִּשְׁאָר כָּל הַמִּיתוֹת חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין, אוֹ אַף מִיתַת בֵּית דִּין וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְתָלִיתָ אוֹתוֹ" בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת, אוֹ אַף בְּשַׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ, שְׂרֵפָה הָיְתָה בַכְּלָל וְיָצְתָה לְלַמֵּד, מַה שְּׂרֵפָה שֶׁהִיא אַחַת מִמִּיתוֹת בֵּית דִּין וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף כָּל שְׁאָר מִיתוֹת בֵּית דִּין לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יְהֵא חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבֹר עַל כֹּל שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר שמות לד, כא "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲבֹר עַל שְׁתַּיִם, וְאִם לָאו אֵינוֹ חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, הַבְעָרָה הָיְתָה בַּכְּלָל וְיָצָאת לְלַמֵּד, אֶלָּא מַה הַבְעָרָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא אַחַת מִשְּׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מְלָאכוֹת וְחַיָּבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף כָּל שְׁאָר שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע אֲבוֹת מְלָאכוֹת דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר. לֹא תְבַעֲרוּ, לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וּלְהַטְמִין לוֹ אֶת הַחַמִּין וְלַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמְּדוָּרה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אִי אַתָּה מַבְעִיר אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר בְּיוֹם טוֹב. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, אִי לְרַבִּי יוֹסֵי לְלָאו, אִי לְרַבִּי נָתָן לְחַלֵּק, דְּתַנְיָא הַבְעָרָה לְלַאו יָצָאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, לְחַלֵּק יָצָאת. אֶלָּא אֲמַר רָבָא, תַּנָא, מוֹשָׁבוֹת קָא קָשְׁיָא לֵיהּ, מוֹשָׁבוֹת מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מִכְּדֵי שַׁבָּת חוֹבַת הַגּוּף הוּא וְחוֹבַת הַגּוּף נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מוֹשָׁבוֹת דִּכְתַב רַחֲמָנָא גַבֵּי שַׁבָּת לָמָּה לִי. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת" וְכוּ' עַד אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר במדבר לה, כט "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם", מַה מּוֹשָׁבוֹת הָאָמוּר לְהַלָּן, בֵּית דִּין, אַף מוֹשָׁבוֹת הָאָמוּר כָּאן, בֵּית דִּין, וַאֲמַר רַחֲמָנָא לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. וְהַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתָּ חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מוֹשָׁבוֹת דְּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שַׁבָּת לָמָּה לִי. אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא, הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּמוֹעֲדוֹת כְּתִיבֵי, תִּיבָּעֵי קִדּוּשׁ בֵּית דִּין כִּי מוֹעֲדוֹת, קָא מַשְׁמָע לָן. מוֹשָׁב דִּכְתִיב גַּבֵּי חֵלֶב וָדָם, לָמָּה לִי. אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא, הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְקָרְבָּנוֹת כְּתִיבָא, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָרְבָּן לִיתְּסָר חֵלֶב וָדָם וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא קָרְבָּן לָא לִיתְּסָר, קָא מַשְׁמָע לָן. מוֹשָׁב דִּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי מַצָּה וּמָרוֹר לָמָּה לִי. אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ", בִּזְמַן דְּאִיכָּא פֶּסַח, אֵין, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא פֶּסַח, לָא קָא מַשְׁמָע לָן. בִּיאָה דְּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי תְּפִלִּין וּפֶטֶר חֲמוֹר, לָמָּה לִי. מִיבָּעְיָא לֵיהּ, לִכְדְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, עֲשֵׂה מִצְוָה זוֹ, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּכָּנֵס לָאָרֶץ. מַצִּיתִין אֶת הָאוּר בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד עִם חֲשֵׁכָה. מִנָּא הָנֵּי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר קְרָא, לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּכָל מוֹשָׁבוֹת אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. מַתְקִיף לָהּ רַב חִסְדָּא. אִי הָכֵי, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת נַמֵּי. אֶלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא, קְרָא כִּי אֲתָא לְמִישְׁרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּא דַאֲתָא. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ שְׁבוֹת מוֹסִיפִין מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר. הֲרֵי גּוֹיִם שֶׁהִקִּיפוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל וְחִלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְחִלַּלְנוּ אֶת מִקְצָת הַשַּׁבָּת נְחַלֵּל כֻּלּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר שמות לא, יד "מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת", כְּהֶרֶף עַיִן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁהוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עָשָׂה שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לא, טז "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" וְגוֹ'. רַבִּי אוֹמֵר. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר שַׁבָּת אַחַת כְּתִקְנָהּ מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ שִׁמֵּר שַׁבָּתוֹת מִיּוֹם שֶׁבְּרָאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' לְדֹרֹתָם". שמות לה ה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ . אֲמַר שְׁמוּאֵל. גָּמַר בְּלִבּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ה, ד "לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם". מֵיתִיבִי, "בִשְׂפָתַיִם", וְלֹא בְלֵב, גָּמַר בְּלִבּוֹ. מִנָּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר שם "לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא". אֲמַר רָבָא, תְּרִיץ וְאֵימָא הָכֵי, "בִּשְׂפָתָיִם", וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּים וְהוֹצִיא פַּת שְׂעוֹרִין, גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּים וְהוֹצִיא פַּת סְתָם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "לְכָל אֲשֶׁר יְבַטֵּא". מֵיתִיבֵי, דברים כג, כד "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ", אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר כֹּל נְדִיב לִבּוֹ. שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב "כֹּל נְדִיב לֵב". וְנִגְמֹר מִינָּהּ. מִשּׁוּם דַּהֲווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין. וּלְמַאן דַּאֲמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. הָוֵי חֻלִּין וְקָדָשִׁים, וְחֻלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גְמִירֵי. הֶיתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בַּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶׁיִּסְמֹכוּ. תַּנְיָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. יֵשׁ לָהֶם עַל מַּה שֶׁיִּסְמֹכוּ, שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל נְדִיב לִבּוֹ. וְדִלְמָא לַאֲפוּקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר גָּמַר בְּלִבּוֹ צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו קָא מַשְׁמָע לָן אַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא. שמות לה כה וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ כָּתוּב בִּוְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה בְּפָסוּק "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת" וּבְרֶמֶז שנ"ג. שמות לה כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם. כְּתִיב שמות טז, כא "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", וּכְתִיב "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר", מְלַמֵּד שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת עִם הַמָּן. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ. תָּנָא. נְשִׂיאִים מַמָּשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר משלי כה, יד "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן". שמות לה ל-לא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב קהלת ז, א "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב", טוֹב הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל מִשֶּׁמֶן הַטּוֹב, לָמָּה, שֶׁפִּרְסְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם. מַזְכִּירִין וּמֵנִיחִין, שמות לח, כג "וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָּן", שֶׁבַח לוֹ. שֶׁבַח לְאָבִיו שֶׁבַח לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ שֶׁכֵּן יָצָא מִמֶּנּוּ. מַזְכִּירִין וּמְשַׁחֲקִים, "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי", גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאָבִיו גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁכָּךְ יָצָא מִמֶּנּוּ, "עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶּן זִבְדִי בֶּן זָרַח", גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאָבִיו גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ. רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם. מַה צֹּרֶךְ הָיָה לְהִזָּכֵר כָּאן חוּר. אֶלָּא שֶׁנָּתַן חוּר נַפְשׁוֹ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶם, עָמְדוּ וְהָרְגוּ אוֹתוֹ, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁמָּרְדוּ לִגְיוֹנוֹתָיו עָלָיו, עָמַד שַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ וְנִלְחַם בָּהֶם, אָמַר לָהֶם, בַּמֶּלֶךְ אַתֶּם מוֹרְדִין, עָמְדוּ עָלָיו וְהָרְגוּ אוֹתוֹ לִגְיוֹנוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, אִלּוּ מָמוֹן נָתַתָּ לִי הָיִיתִי פּוֹרֵעַ לְךָ, עַכְשָׁיו נַפְשְׁךָ נָתַתָּ עָלַי, חַיֶּיךָ כָּל בָּנִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֲנִי אֲגַדְּלֵם בָּעוֹלָם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתָן דֻּכָּסִין וְאִיפָּרְכִין. כָּךְ חוּר נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כָּל בָּנֶיךָ אֲנִי מְגַדְּלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם וְגוֹ' וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, וְלֹא תֹאמַר בְּצַלְאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נָתַן בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה וְחָכְמָה וָדַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לו, ח "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב", וְלֹא תֹאמַר בִּבְנֵי אָדָם אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּהֵמָה וְחַיָּה, וּמִכֻּלָּם לֹא נִתְפַּרְסֵם אֶלָּא בְּצַלְאֵל שֶׁנֶּאֱמַר רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מֵהֵיכָן בָּא, מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה", וּכְתִיב שמות א, יז "וַתִּירֶאנָה הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים", וּמַה פָרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שם, כא "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים", בָּתֵּי כְהֻנָּה וּמַלְכוּת, יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת שְׂכָרָהּ, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּמַה נָּטְלָה מִרְיָם שְׂכָרָהּ, חָכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה", הֶעֱמִיד מִמֶּנָּה בְּצַלְאֵל, שֶׁהָיָה חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לא, ג "וַאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים". רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם רְאוּ חָכְמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּלִבּוֹ. בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נִבְרְאוּ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר משלי ג, יט כ "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ". וּבִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ז, יד "בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה" וְגוֹ'. וְאַף לָעוֹלָם הַבָּא יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה וְגוֹ' רוּחַ דַּעַת" וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיְתָה רוּחִי נוֹתֶנֶת בָּכֶם חָכְמָה, דברים לד, ט "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה", וּכְתִיב בְּעָתְנִיאֵל "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'", וְכֵן לֶעָתִיד לָבֹא רוּחִי מְחַיָּה אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל לז, יד "וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וּחְיִיתֶם". שמות לו ד רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם וְגוֹ'. אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. כְּתִיב בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וּכְתִיב דבהי"א ב, יט "וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָּלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר", וְכִי עֲבַד בְּצַלְאֵל מִשְׁכָּן בַּר כַּמָּה הֲוָה, בַּר תְּלֵיסַר שָׁנֵי כְּתִיב אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, וְתַנְיָא, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה מִשְׁכָּן, שְׁנִיָּה הֵקִים מִשְׁכָּן וְשָׁלַח מְרַגְּלִים, וּכְתִיב יהושע יד, ו ז "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי", כַּמָּה הָוְיָא לְהוּ, אַרְבָּעִים, דַּל אַרְבָּסַר דַּהֲוָה בְּצַלְאֵל, פְּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְשִׁית, דַּל תַּרְתֵּי דִּתְלָתָא עִבּוּרֵי, פְּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, אִשְׁתַּכַּח דְּכָל חַד וְחַד בַּר תְּמָנֵי אוֹלִיד. שמות לו ו-ז תָּנֵי לֵוִי, אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, מִמְּלַאכְתּוֹ הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִמְּלֶאכֶת חֲבֵרוֹ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה. מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתִיב, בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמַחֲנֵה לְוִיָּה רָשׁוּת הָרַבִּים הֲוָאי, שֶׁהַכֹּל הָיוּ מְצוּיִן אֵצֶל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וַאֲמַר לְהוּ, לָא תָפִיקוּ מֵרָשׁוּת הַיָּחִיד לְרָשׁוּת הָרַבִּים. וּמִמַּאי דִּבְשַׁבָּת קָאֵי, דִּלְמָא בְּחֹל קָאֵי וּמִשּׁוּם דִּשְׁלִימָא לֵיהּ מְלָאכָה כְּדִכְתִּיב וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם. גָּמַר הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּתִיב הָכָא וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וּכְתִיב הָתָם ויקרא כה, ט "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה", מַה לְּהַלָּן בְּיוֹם אָסוּר אַף כָּאן בְּיוֹם אָסוּר. אַשְׁכְּחָן הוֹצָאָה, הַכְנָסָה מִנָּלָן. סְבָרָא הִיא, מִכְּדֵי מֵרָשׁוּת לְרָשׁוּת הוּא, מַה לִּי אֲפוּקֵי מַה לִּי עֲיוּלֵי, מִיהוּ הוֹצָאָה אָב, הַכְנָסָה תּוֹלָדָה, וְנַפְקָא מִינָּהּ דְּאִי עָבִיד שְׁתֵּי אָבוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נַמִּי שְׁתֵּי תוֹלָדוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי מִיחָיֵיב תַּרְתֵּי, אָב וְתוֹלָדָה דִידֵיהּ לָא מִחָיֵיב אֶלָּא חָדָא. וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּמְחַיֵּב אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב, הָךְ דַּהֲוָה בַּמִּשְׁכָּן חֲשִׁיבָא קְרִי לֵיהּ אָב, אִי נַמֵּי הָךְ דִּכְתִיבָא קְרִי לֵיהּ אָב, וְכָל אַרְבַּע אַמּוֹת בְּרָשׁוּת הָרַבִּים גְּמָרָא גְּמִירֵי לָהּ. שמות לז א וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים קיט, קל "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר", כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹת אֶת הָעוֹלָם נִתְעַטֵּף בְּאוֹרָה וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה", וְאַחַר כָּךְ שם "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה". מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמְדוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁיְּהוּ מַתְחִילִין בְּאוֹרָה, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" אָמַר מֹשֶׁה לִבְצַלְאֵל, פְּתַח תְּחִלָּה מְלֶאכֶת הָאָרוֹן, "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן". משלי ט, ט "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד", זֶה בְּצַלְאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִבְצַלְאֵל עֲשֵׂה מִשְׁכָּן אָמַר בְּצַלְאֵל, לָמָּה הוּא הַמִּשְׁכָּן, אֲמַר לֵיהּ, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בְּתוֹכוֹ וּלְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, אֲמַר בְּצַלְאֵל, וְהֵיכָן הַתּוֹרָה נְתוּנָה, אֲמַר לֵיהּ, מִשֶּׁאָנוּ עוֹשִׂין מִשְׁכָּן נַעֲשֶׂה אָרוֹן, וְהוּא הִתְחִיל בָּאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן. אֲמַר רַב יְהוּדָה. שָׁלֹשׁ אֲרוֹנוֹת עָשָׂה בְּצַלְאֵל, אֶמְצָעִי שֶׁל עֵץ, תִּשְׁעָה, פְּנִימִי שֶׁל זָהָב, שְׁמוֹנָה, חִיצוֹן שֶׁל זָהָב, עֲשָׂרָה וּמַשֶּׁהוּ. וְהָא תַנְיָא אַחַד עָשָׂר וּמַשֶּׁהוּ. הָא לְמַאן דַּאֲמַר יֵשׁ בְּעָבְיוֹ טֶפַח, הָא לְמָאן דַּאֲמַר אֵין בְּעָבְיוֹ טֶפַח. מַאי מַשֶּׁהוּ, זֵר. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן. שְׁלֹשָׁה זֵרִין הֵן, שֶׁל מִזְבֵּחַ, שֶׁל אָרוֹן, שֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל שֻׁלְחָן, זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ, שֶׁל מִזְבֵּחַ, זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ, שֶׁל אָרוֹן, מֻנָּח, כָּל הָרוֹצֵה לִקַּח יָבוֹא וְיִקָּח. שֶׁמָּא תֹאמַר פָּחוּת שֶׁבָּהֶן הָיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר משלי ח, טו "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ". רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי. כְּתִיב "זָר" וְקָרֵינָן זֵיר, זָכָה, נַעֲשֶׂה לוֹ זֵיר, לֹא זָכָה, נַעֲשֶׂה זָרָה הֵימֶנּוּ. "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ". אֲמַר רָבָא. כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. שמות לח ט-יד הַגִּנָּה וְהַקַּרְפָּף, שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, הַמֻּקֶּפֶת גָּדֵר גָּבֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת. מִנָּא הָנֵּי מִלֵּי. אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר קְרָא שמות כז, יח "אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים", אָמְרָה תּוֹרָה, טֹל חֲמִשִּׁים וּסְבֹב חֲמִשִּׁים. פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב. אֲמַר אַבַּיֵּי, הַעֲמֵד הַמִּשְׁכָּן עַל שְׂפַת עֶשְׂרִים חֲמִשִּׁים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חֲמִשִּׁים אַמָּה לְפָנָיו וְעֶשְׂרִים אַמָּה לְכָל רוּחַ וָרוּחַ. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. מִנָּא הָנֵּי מִלֵּי אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר קְרָא שם "אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים", אָמְרָה תּוֹרָה, בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה מְדֹד. הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לִטֹּל חֲמִשִּׁים וְלִסְבֹּב חֲמִשִּׁים. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא "חֲמִשִּׁים וַחֲמִשִּׁים", מַאי "חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים", שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

15 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: ג׳. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. קִיפּוּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. אֵין מְקַפְּלִין בָּשַּׁבָּת בִּשְׁנַיִם. וְהָהֵן דִּמְקַפֵּל עַל סִיפְסְלָה כְּמָאן דְּאִינּוּן תְּרֵין. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לָאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָיה. עַל יְדֵי שֶׁהַפֶּה זֶה טְרִיח מֵרִיחַ הִתִּירוּ לוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מַתְנִיתַא מְסַיָיעָה בֵּין לָדֵין בֵּין לָדֵין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל אוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֶק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. שַׁבָּת הִוא לַיי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר. עֲצֶרֶת לַיי אֱלֹהֶיךָ. הָא כֵיצַד. תֵּן חֶלֶק לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶלֶק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ שַׁבָּת לַיי. שְׁבוֹת כַּיי. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁבַת מִמַּאֲמַר. אַף אַתָּ שְׁבוֹת מִמַּאֲמַר.

17 סנהדרין פתח ↗

לְכִדְתַנְיָא: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״. ״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

17 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה דברים כב ז "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר במדבר טו לא "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת:

17 ברכות פתח ↗

״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.

18 רד"ק על בראשית פתח ↗

וְיִרְדּוּ בִּדְגַת הַיָּם. לְהוֹדִיעַ כִּי כָּל נִבְרָאֵי מַטָּה לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בַּעֲבוּר אָדָם וְשֶׁיִּהְיֶה הוּא בְּשִׂכְלוֹ מֶלֶךְ וּמוֹשֵׁל עֲלֵיהֶם, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל מִי שֶׁיַּכִּיר מִי בְּרָאוֹ; וְאָמַר וְיִרְדּוּ לְשׁוֹן רַבִּים, כִּי אָדָם כּוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים״ בראשית א:כח וְאָמַר גַּם כֵּן וְיִרְדּוּ כִּי הַמֶּמְשָׁלָה וְהַשְּׂרָרָה לָאָדָם בַּבְּרוּאִים בִּשְׁנֵי חֲלָקָיו: בְּכֹחַ הַשֵּׂכֶל לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ יִרְדֶּה בָּהֶם, וּבְכֹחַ הַגּוּף בִּתְכוּנַת יָדוֹ שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּתְכוּנַת נִפְלָאוֹת לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כָּל מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר הַנִּבְרָאִים; וְיֹאמַר גַּם כֵּן וְיִרְדּוּ עָלָיו וְעַל הַתּוֹלָדוֹת הָעֲתִידוֹת לָצֵאת מִמֶּנּוּ שֶׁיִּהְיוּ יוֹתֵר צְרִיכִים לָהֶם וְשֶׁיֹּאכְלוּ אֶת בְּשָׂרָם, כִּי עַד הַמַּבּוּל לֹא אָכְלוּ בָּשָׂר וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה אֶלָּא לִמְלָאכָה, וְהָעוֹף לְבֵיצִים וּלְנוֹצָה, וְהַצֹּאן לְחָלָב וּלְגִיזָּה, וְהַדָּגִים לֹא הָיוּ צְרִיכִים לָהֶם אֶלָּא מֵהַמַּבּוּל וְאֵילָךְ, אִם כֵּן מַה שֶּׁאָמַר וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם לֹא אָמַר אֶלָּא עַל הַדּוֹרוֹת מֵהַמַּבּוּל וְאֵילָךְ.

19 רש"י על בראשית פתח ↗

תוצא הארץ. הוּא שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁהַכֹּל נִבְרָא מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא הֻצְרְכוּ אֶלָּא לְהוֹצִיאָם:

20 יבמות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי״ — מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כׇּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה.

21 ר"ן על שבועות פתח ↗

מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דהא קאמר ויישן לאלתר:

22 יבמות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִירְקָן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ״. הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵינָיו, וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ,

22 מדרש תנחומא פתח ↗

‎וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה תהלים מה, יד. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כְּשֶׁהָאִשָּׁה מַצְנַעַת אֶת עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כְּבוּדָּה וְגוֹ'. אִם תְּכַבֵּד עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, תִּנָּשֵׂא לְמִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ.

22 ברכות פתח ↗

מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אִשְׁתּוֹ וְלָא מִיבַּעְיָא אַחֵר?! אַדְּרַבָּה, אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, אַחֵר לָאו כְּגוּפוֹ.

23 יבמות פתח ↗

23 קוהלת רבה פתח ↗

וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה. וּפָנִיתִי, וּפִנִּיתִי, כַּסֵּפֶל הַזֶּה שֶׁנִּתְמַלֵּא בִּשְׁעָתוֹ וְנִשְׁפַּךְ בִּשְׁעָתוֹ, כָּךְ לָמַד שְׁלֹמֹה תּוֹרָה בִּשְׁעָתוֹ וּשְׁכֵחָהּ בִּשְׁעָתוֹ. לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אוֹמֵר: הוֹלֵלוֹת, זֶה הוֹלֵלָה שֶׁל מַלְכוּת. וְסִכְלוּת, זוֹ הַטַּרְחוּת. רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: הוֹלֵלוֹת, זוֹ הוֹלֵלָה שֶׁל מִינוּת. וְסִכְלוּת, זוֹ הַטִּפְּשׁוּת. כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וגו', אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם יָכוֹל אֲנִי לַעֲמֹד עַל מַשְׁתִּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֱמֹר לוֹ אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד, אַחַר מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד. רַבִּי נַחְמָן אָמַר תַּרְתֵּי לַחֲרִישַׁת הַקָּנִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, מֶה עָשָׂה פִּקֵּחַ אֶחָד, כִּסַּח וְנִכְנַס כִּסַּח וְנִכְנַס דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ וְיָצָא דֶּרֶךְ הַכִּסּוּחַ. רַבִּי נַחְמָן אָמַר חוֹרֵי, לְפָלָטִין גְּדוֹלָה שֶׁהָיָה לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה, וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹכָהּ טוֹעֶה, הָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד נִכְנַס וְנָטַל פְּקִיעַת גֶּמִי וּקְשָׁרָהּ נֶגֶד הַפֶּתַח, הַכֹּל נִכְנָסִין אֵצֶל הַפְּקַעַת וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ הַפְּקַעַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְכָל הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים נִכְנָסִים לְתוֹכוֹ, וְאָמְרוּ אִלּוּ הָיוּ עַמּוּדֶיהָ גְּבוֹהִים הָיְתָה נָאָה, אִלּוּ הָיוּ כָּתְלֶיהָ גְּבוֹהִים הָיְתָה נָאָה, אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָתָהּ גָּבוֹהַּ הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אִישׁ וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ יָדַיִם אוֹ שָׁלשׁ עֵינַיִם אוֹ שְׁלשָׁה אָזְנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה רַגְלַיִם, הָיִיתִי נָאֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ, אֵין כְּתִיב כָּאן עָשָׂהוּ, אֶלָּא עָשׂוּהוּ, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ עֲשָׂאוּהוּ, נִמְנִים עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר מִשֶּׁלְּךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל תִּקּוּנְךָ. וְאִם תֹּאמַר שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר דברים לב, ו: הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיְתָא, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אִם נָתַן בִּיבָהּ עַל פִּתְחָהּ אֵינָהּ נָאָה וְאֵינָהּ מְשֻׁבַּחַת, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם וְנָתַן בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה בֵּית חָטְמוֹ, וְהוּא נוֹאוֹ וְהוּא שִׁבְחוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, כְּתִיב בראשית ב, ז: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר יָצַר, אֶלָּא הַצּוּר הוּא צַיָּר נָאֶה, כִּבְיָכוֹל מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר רְאוּ בְּרִיָה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצִּיַּרְתִּי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בראשית ב, ד: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, הוּא בְּרָאָן וְהוּא מְשַׁבְּחָן, וּמִי מְגַנָּן, בּוֹרְאָן מְקַלְסָן, מִי נוֹתֵן בָּהֶן דֹּפִי, אֶלָּא הֵם נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: בְּהִבָּרְאָם, בְּהֵ״א בְּרָאָם.

24 נדה פתח ↗

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין אִשָּׁה מְחַזֶּרֶת עַל אִישׁ? מָשָׁל לְאָדָם שאבד שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה — מִי מְחַזֵּר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ.

24 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְכִי זֶרַע דָּגָן זָרַע יִצְחָק? חַס וְשָׁלוֹם! אֶלָּא לָקַח כָּל מַעְשַׂר מָמוֹנוֹ וְזָרַע צְדָקָה לַעֲנִיִּים וְלָאֶבְיוֹנִים, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״. וְכָל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעִשֵּׂר פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָה שְׁעָרִים שֶׁל מִינֵי בְרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִכֹּחַ צְדָקָה הַמֵּתִים עֲתִידִים לְהַחֲיוֹת. מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מֵאֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, שֶׁהָלַךְ לוֹ לְצָרְפַת וְקִבְּלַתּוֹ אִשָּׁה אַלְמָנָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל. אִמּוֹ שֶׁל יוֹנָה, וּמִפִּתּוֹ וּמִשֶּׁמֶן יִצְהָרוֹ הָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין הוּא וְהִיא וּבְנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א יז, טו: ״וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: ״הוּא וְהִיא״ כְּתִיב, וְ״הִיא וָהוּא״ קָרִינַן, בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ אָכְלוּ. לְאַחַר יָמִים חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה וָמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה״ וְכוּ'. אָמְרָה לוֹ הָאִשָּׁה: ״בָּאתָ אֵלַי בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְהִזְכַּרְתָּ עֲוֹנִי עָלַי וּמֵת בְּנִי, אֶלָּא טוֹל כָּל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ לִי וְתֵן לִי אֶת בְּנִי״. עָמַד אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! לֹא דַּי כָּל הָרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל רֹאשִׁי, אֶלָּא אַף הָאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּתּוֹךְ צָרַת בְּנָהּ דִּבְּרָה דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה, הֵבִיאָה עָלַי לְעָשְׁקֵנִי. עַכְשָׁו יִלְמְדוּ כָל הַדּוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ תְּחִיַּת הַמֵּתִים. הָשֵׁב הַנֶּפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה לְקִרְבּוֹ!״. וְנֶעְתַּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ״ וְכוּ'. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ״וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד״ וְכוּ'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: וְעַל זֶה אַתָּה תָּמֵהַּ? אַל תִּתְמַהּ! בֹּא וּרְאֵה מֵאֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט, שֶׁלֹּא הָיְתָה אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵהַר אֶל הַר וּמִמְּעָרָה אֶל מְעָרָה, וְהָלַךְ לְשׁוּנֵם וְקִבְּלַתּוּ אִשָּׁה בְּכָבוֹד גָּדוֹל. אֲחוֹתָהּ שֶׁל אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, אִמּוֹ שֶׁל עוֹדֵד הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם״. אָמְרָה הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ: ״אִישׁ הָאֱלֹהִים הַזֶּה, אֵין אִשָּׁה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל לְפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. אֶלָּא נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְכָל פַּעַם שֶׁהוּא עוֹבֵר יָסוּר שָׁם אֶל הָעֲלִיָּה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה״. קָרָא לַשּׁוּנַמִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ, וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח״. וְלָמָּה עָמְדָה בַּפֶּתַח? אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּפָנָיו שֶׁלֹּא תָּמוּת. אָמַר לָהּ: ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן״, מִפְּרִי מֵעֶיךְ. אָמְרָה לוֹ: ״אֲדֹנִי זָקֵן מְאֹד וְחָדְלָה מִמֶּנִּי אֹרַח נָשִׁים וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה. אַל, אֲדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ״. רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: ״רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה״, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְצוֹנוֹ שֶׁל נָבִיא וְהָרְתָה וְיָלְדָה וְגָדַל הַנַּעַר. וְיָצָא לוֹ לְפוּגַת נֶפֶשׁ לִרְאוֹת בַּקּוֹצְרִים וְקָרָהוּ אָסוֹן וָמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקּוֹצְרִים״. הֲדָא כָּלְהוֹן עַד מָטֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת״. הָלְכָה הָאִשָּׁה לְהַר הַכַּרְמֶל וְנָפְלָה פָנֶיהָ אַרְצָה לִפְנֵי אֱלִישָׁע, וְאָמְרָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּהְיֶה כְּלִי רֵיקָם אֶלָּא שֶׁנִּתְמַלֵּא וְנִשְׁפַּךְ״. אָמַר הַנָּבִיא: ״כָּל דָּבָר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הוּא מַגִּיד לִי וְזֶה הַדָּבָר הֶעֱלִים מִמֶּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּבֹא אֶל אִישׁ״ וְכוּ'. מַה הוּא ״לְהָדְפָהּ״? מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן אֶת יָדוֹ בַּהוֹד שֶׁעַל גַּבֵּי דַּדֶּיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא אָמַר לִי״. לָקַח אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וְנָתַן לְגֵיחֲזִי, וְאָמַר לוֹ: ״אַל תְּדַבֵּר בְּפִיךָ כָּל דָּבָר מְאוּמָה, עַד שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ וְנוֹתֵן אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת הַזֹּאת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְיִחְיֶה״. הָיָה הַדָּבָר כִּשְׂחוֹק בְּעֵינָיו, וְכָל אָדָם שֶׁהָיָה פּוֹגֵעַ הָיָה אוֹמֵר: ״הֲתַאֲמִין שֶׁהַמַּטֶּה הַזֶּה מְחַיֶּה אֶת הַמֵּת?״ לְפִיכָךְ לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ עַד שֶׁהָלַךְ הוּא בְּרַגְלָיו וְנָתַן פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לְפָנָיו: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים עַל יְדֵי אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ וְהֶחֱיָה אֶת הַמֵּת, כָּךְ יִחְיֶה הַנַּעַר הַזֶּה!״ וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה״ ״וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים״. רַבִּי זְעִירָא אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַצְּדָקָה. בֹּא וּרְאֵה מִשַּׁלּוּם בֶּן תִּקְוָה שֶׁהָיָה מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר וְהָיָה עוֹשֶׂה צְדָקוֹת בְּכָל יוֹם. וּמֶה הָיָה עוֹשֶׂה? הָיָה מְמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וְהָיָה יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעִיר, וְכָל אָדָם שֶׁהָיָה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ עָלָיו. וּבִזְכוּת צְדָקוֹת שֶׁעָשָׂה שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב כב, יד: ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן... אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה״. וּלְמַפְרֵעַ נִקְרָא שְׁמוֹ בֶּן סַחְרָה, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אוֹמֵר ״כִּי טוֹב סַחְרָהּ״, וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר ״בֶּן סַחְרָה״. וּכְשֶׁמֵּת בַּעְלָהּ חָסְרָה צְדָקוֹת בְּעָלֶיהָ וְיָצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל לִגְמֹל חֶסֶד עִם שַׁלּוּם בֶּן תִּקְוָה, וְרָאוּ אֶת הַגְּדוּד שֶׁבָּא אֲלֵיהֶם, וְהִשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע. הָלַךְ הָאִישׁ וְנָגַע בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וְחָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּגַּע הָאִישׁ״ וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ הוֹלִיד אֶת חֲנַמְאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ״ וְכוּ'. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַצְּדָקָה. בֹּא וּרְאֵה מִשָּׁאוּל בֶּן קִישׁ שֶׁהֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְהַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְחָזַר וְאָהַב אֲשֶׁר שָׂנָא, וְהָלַךְ לוֹ לְעֵין דּוֹר לְאֵשֶׁת צְפַנְיָה אִמּוֹ שֶׁל אַבְנֵר, וְשָׁאֲלָה לוֹ בָּאוֹב. וְהֶעֱלָה אֶת שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְרָאוּ הַמֵּתִים אֶת שְׁמוּאֵל עוֹלֶה וְעָלוּ עִמּוֹ, סְבוּרִים שֶׁהִגִּיעַ תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְרָאֲתָה הָאִשָּׁה וְנִבְהֲלָה הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: צַדִּיקִים רַבִּים כַּיּוֹצֵא בּוֹ עָלוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמֵּתִים עוֹמְדִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לְבוּשִׁים תַּכְרִיכֵיהֶם. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בֹּא וּרְאֵה מִן הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ שֶׁהוּא זוֹרֵעַ עֲרֻמִּים וְעוֹלִים לְבוּשִׁים כַּמָּה קְלִפּוֹת. וְהַיּוֹרְדִים לְבוּשִׁים אֵין עוֹלִין לְבוּשִׁים? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בֹּא וּרְאֵה מִן חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁיָּרְדוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן שֶׁל אֵשׁ לְבוּשִׁים בְּתַכְרִיכֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא״ וְכוּ'. לִמְדוּ מִשְּׁמוּאֵל הַנָּבִיא שֶׁעָלָה וְהוּא מְעֻטָּף מְעִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל״ וְכוּ'. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: כָּל הַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּחַיֵּיהֶם, וּשְׁמוּאֵל נִתְנַבֵּא בְּחַיָּיו וּלְאַחַר מוֹתוֹ, שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל ״אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי לִנְפֹּל בַּחֶרֶב וּתְהֵא מִיתָתְךָ כַּפָּרָה עָלֶיךָ וִיהֵא גוֹרָלְךָ עִמִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאֲנִי שָׁם״, וְשָׁמַע שָׁאוּל לַעֲצָתוֹ וְנָפַל בַּחֶרֶב הוּא וְכָל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו״. לָמָּה? שֶׁיְּהֵא חֶלְקוֹ עִם שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״. מַה הוּא ״עִמִּי״? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: אָמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל, ״לֹא דַיֶּךָ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, אֶלָּא גַּם לִשְׁאוֹל לְךָ בָּאוֹב? אוֹי לָרוֹעֶה, אוֹי לַצֹּאנוֹ! בִּשְׁבִילְךָ נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי תַּחֲנָא אוֹמֵר: גָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל וְלֹא הִנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְצִדְקִיָּה בֶּן מַעֲשֵׂיָּה נַעֲשׂוּ רוֹפְאִים רוֹפְאֵי שֶׁקֶר, וְהָיוּ מְרַפְּאִים אֶת נְשֵׁי כַשְׂדִּים וּבָאִין עֲלֵיהֶם בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְצִוָּה לְשָׂרְפָן. אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: ״יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק נֹאמַר שֶׁהָיָה עִמָּנוּ, וְהוּא מַצִּילֵנוּ מִשְּׂרֵפַת הָאֵשׁ״. אָמְרוּ לוֹ: ״אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ הַזֶּה הָיָה עִמָּנוּ בְּכָל דָּבָר״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לִשְׂרֹף אֶת שְׁלָשְׁתָּן, וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וְהִצִּיל אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק מִשְּׂרֵפַת הָאֵשׁ, וְהֶעֱלָהוּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק״ וְכוּ', וּשְׁנֵיהֶם נִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה. ״אֲשֶׁר קְלָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״אֲשֶׁר קָלָם״. הָא לָמַדְנוּ שֶׁנִּתְחַתּוּ שַׂעֲרוֹתָיו בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי״ וְכוּ'. הֲלֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּשֶׁהֵבִיא נְבוּכַדְנֶצַּר עֲלִילוֹת שֶׁל דְּבָרִים עַל יִשְׂרָאֵל לְהָרְגָן, הֶעֱמִיד צֶלֶם בְּבִקְעַת דּוּרָא וְהוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר: ״כָּל מִי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם הַזֶּה יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ״. וְיִשְׂרָאֵל לֹא בָטְחוּ בְּצֵל יוֹצְרָם וּבָאוּ הֵם וּנְשֵׁיהֶם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. וְדָנִיֵּאל, שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ אֱלֹהֵיהֶם, הָיָה גְּנַאי לָהֶם לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַד אָחֳרָן״ וְכוּ'. וְנָטְלוּ אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְנָתְנוּ אוֹתָם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וּבָא גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ וְהִצִּילוֹ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: ״הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם אֱלוֹהַּ מְשֵׁזִיב וּמַצִּיל, לָמָּה שְׁבַקְתּוֹן לֵאלֹהֵיכֶם וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַצִּיל? אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעֲשִׂיתֶם בְּאַרְצְכֶם וְהֶחֱרַבְתֶּם אוֹתָהּ, כֵּן אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּלְהַחֲרִיב אוֹתָהּ״. וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהָרְגוּ כֻּלָּם. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ כֻלָּם הֲרוּגֵי חֶרֶב? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְחָיוּ״. רַבִּי פִּינְחָס אוֹמֵר: לְאַחַר עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּבָבֶל, שָׁרְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְחֶזְקֵאל, וְהוֹצִיאוֹ לְבִקְעַת דּוּרָא וְהֶרְאָהוּ עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת הַרְבֵּה מְאֹד. אָמַר לוֹ: בֶּן אָדָם מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה כָּאן עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת. אָמַר לוֹ: יֵשׁ בִּי כֹּחַ לְהַחֲיוֹת יוֹתֵר מִכָּאן, אֶלָּא ״אָמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ״, כְּאִלּוּ לֹא הֶאֱמִין. לְפִיכָךְ לֹא נִקְבְּרוּ עַצְמוֹתָיו בְּאֶרֶץ טְהוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ טְמֵאָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ״וְאַתָּה עַל אֶרֶץ טְמֵאָה תָּמוּת״. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! מָה הַנְּבוּאָה מְבִיאָה עֲלֵיהֶם עֶצֶם וּבָשָׂר, שֶׁאָכְלוּ מֵהֶם וּמֵתוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת הָיְתָה מְקָרֶבֶת ״עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יָרַד עֲלֵיהֶם טַל תְּחִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וְהוֹצִיא מַיִם, כָּךְ הָיוּ נוֹבְעִים וְעוֹלִים עֲלֵיהֶם בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת וְגִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּידִים״ וְכוּ'. אָמַר לוֹ: ״הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצְאוּ אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם וּפָתְחוּ אוֹצְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת וְהֶחְזִיר כָּל רוּחַ וְרוּחַ לְגוּף כַּאֲשֶׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְנַבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ״ וְכוּ'. כָּתוּב בְּמִצְרַיִם: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד״, מַהוּ ״בִּמְאֹד מְאֹד״? מָה לְהַלָּן שִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף כָּאן שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְכֻלְּהוֹן עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהוֹן חוּץ מֵאִישׁ אֶחָד. אָמַר הַנָּבִיא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ?״ אָמַר לוֹ: ״בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וּבְתַרְבִּית לָקַח. וְחַי אֲנִי – לֹא יִחְיֶה!״ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: ״הָיִינוּ מְקַוִּים לְאוֹר וּבָא חֹשֶׁךְ, וְהָיִינוּ מְקַוִּים לַעֲמֹד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְעַכְשָׁו אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ. הָיִינוּ מְקַוִּים לְהִתְקַבֵּץ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁו נִגְזַרְנוּ לָנוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: ״לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם: חַי אֲנִי שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד לָבוֹא וּמְקַבֵּץ אֶתְכֶם עִם כָּל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת רוּחִי בָכֶם״.

24 תלמוד ירושלמי קידושין פתח ↗

אִין תֵּימַר בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. וְנִתְגַּיֵיר חַיָיב. אִין תֵּימַר בְּדִינֵיהֶם. נִתְגַּיֵיר פָּטוּר. דְּאָמַר רִבִּי חֲנִינָה. בֶּן נֹחַ שֶׁקִּילֵּל אֶת הַשֵּׁם נִתְגַּיֵיר פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה דִינוֹ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מְנַיִין שֶׁבְּנֵי נֹחַ מוּזְהָרִין עַל עֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. תַּלְמוּד לוֹמַר וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. וְלֹא בְאֶשֶׁת חֲבֵירוֹ. וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. וְלֹא בְזָכוֹר וְלֹא בִבְהֵמָה. רִבִּי שְׁמוּאֵל רִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ נֶהֱרַג. מַה טַעַם. וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. מִמָּקוֹם שֶׁשְּׁנֵיהֶן עוֹשִׂין בָּשָׂר אֶחָד.

25 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְלֹא אָמַר בַּגָּן, וְעוֹד שֶׁאָמַר בראשית ג':ג' "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ", שֶׁלֹּא הִזְכִּירוֹ וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְּשֵׁם אַחֵר, נֹאמַר לְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁהוּא מָקוֹם יָדוּעַ בַּגַּן שֶׁהוּא בַּתָּוֶךְ, וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על בראשית ב':ט' "בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא". וְהִנֵּה לִדְבָרָיו עֵץ הַחַיִּים וְעֵץ הַדַּעַת שְׁנֵיהֶם הָיוּ בָּאֶמְצַע, וְאִם כֵּן נֹאמַר שֶׁהוּא כְּאִלּוּ תֵּעָשֶׂה בְּאֶמְצַע הַגַּן עֲרוּגָה אַחַת סוּגָה, וּבָהּ שְׁנֵי הָאִילָנוֹת הָאֵלֶּה וְיִהְיֶה הָאֶמְצַע הַזֶּה אֶמְצַע רָחָב, כִּי אֶמְצַע הַדַּק כְּבָר אָמְרוּ שֶׁאֵין יוֹדֵעַ בּוֹ אֲמִתַּת הַנְּקֻדָּה בִּלְתִּי הַשֵּׁם לְבַדּוֹ. וְעֵץ הַחַיִּים אִילָן פִּרְיוֹ נוֹתֵן בְּאוֹכְלָיו חַיִּים אֲרֻכִּים, "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" – אָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים כִּי הָיָה פִּרְיוֹ מוֹלִיד תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל, וְלָכֵן כִּסּוּ מַעֲרֻמֵּיהֶם אַחֲרֵי אָכְלָם מִמֶּנּוּ, וְהֵבִיאוּ לוֹ דּוֹמֶה בְּלָשׁוֹן זֶה מַאֲמַר בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, "הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע" שמואל ב יט לו, כִּי בָּטְלָה מִמֶּנּוּ הַתַּאֲוָה הַהִיא. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן אֶצְלִי, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" בראשית ג':ה', וְאִם תֹּאמַר כִּחֵשׁ לָהּ, הִנֵּה "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" בראשית ג':כ"ב, וּכְבָר אָמְרוּ פירקא דרבינו הקדוש בבא דשלשה טז שְׁלֹשָׁה אָמְרוּ אֱמֶת וְאָבְדוּ מִן הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן נָחָשׁ וּמְרַגְּלִים וְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הַבְּאֵרֹתִי. וְהַיָּפֶה בְּעֵינַי כִּי הָאָדָם הָיָה עוֹשֶׂה בְּטִבְעוֹ מָה שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כְּפִי הַתּוֹלֶדֶת, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתָם אֱמֶת וְלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, וְאֵין לָהֶם בְּמַעֲשֵׂיהֶם אַהֲבָה אוֹ שִׂנְאָה, וּפְרִי הָאִילָן הַזֶּה הָיָה מוֹלִיד הָרָצוֹן וְהַחֵפֶץ, שֶׁיִּבְחֲרוּ אוֹכְלָיו בְּדָבָר אוֹ בְּהֶפְכּוֹ, לְטוֹב אוֹ לְרַע, וְלָכֵן נִקְרָא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", כִּי הַ"דַּעַת" יֵאָמֵר בִּלְשׁוֹנֵנוּ עַל הָרָצוֹן, כִּלְשׁוֹנָם פסחים ו לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, וְשֶׁדַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ, וּבִלְשׁוֹן הַכָּתוּב תהלים קמד ג "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ", תַּחְפֹּץ וְתִרְצֶה בּוֹ, "יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" שמות לג יב, בְּחַרְתִּיךָ מִכָּל הָאָדָם, וְכֵן מַאֲמַר בַּרְזִלַּי "הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע", שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ כֹּחַ הָרַעֲיוֹן, לֹא הָיָה בּוֹחֵר בְּדָבָר וְלֹא קָץ בּוֹ, וְהָיָה אוֹכֵל מִבְּלִי שֶׁיִּטְעַם וְשׁוֹמֵעַ מִבְּלִי שֶׁיִּתְעַנֵּג בַּשִּׁיר. וְהִנֵּה בָּעֵת הַזֹּאת לֹא הָיָה בֵּין אָדָם וְאִשְׁתּוֹ הַמִּשְׁגָּל לְתַאֲוָה, אֲבָל בְּעֵת הַהוֹלָדָה יִתְחַבְּרוּ וְיוֹלִידוּ, וְלָכֵן הָיוּ הָאֵיבָרִים כֻּלָּם בְּעֵינֵיהֶם כַּפָּנִים וְהַיָּדַיִם וְלֹא יִתְבּוֹשְׁשׁוּ בָּהֶם. וְהִנֵּה אַחֲרֵי אָכְלוֹ מִן הָעֵץ הָיְתָה בְּיָדוֹ הַבְּחִירָה, וּבִרְצוֹנוֹ לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, וְזוֹ מִדָּה אֱלֹהִית מִצַּד אֶחָד וְרָעָה לָאָדָם בִּהְיוֹת לוֹ בָּהּ יֵצֶר וְתַאֲוָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לָעִנְיָן הַזֶּה כְּשֶׁאָמַר "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" קהלת ז כט, הַיֹּשֶׁר שֶׁיֶּאֱחֹז דֶּרֶךְ אַחַת יְשָׁרָה, וְהַבַּקָּשָׁה בְּחִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים שֶׁיְּבַקֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים מִשְׁתַּנִּים בִּבְחִירָה מִמֶּנּוּ. וְכַאֲשֶׁר צִוָּהוּ הקב"ה עַל הָעֵץ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ לֹא הוֹדִיעוֹ כִּי בוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת, רַק אָמַר לוֹ סְתָם "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", כְּלוֹמַר הַיָּדוּעַ בְּאֶמְצָעוּתוֹ, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, וְהוּא מַאֲמַר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ, וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" בראשית ב':י"ז הִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב אֵלֵינוּ בִּשְׁמוֹ:

1 מדוע אומר הכתוב כשהוא הוֹגֶה ומהרהר בבריאת העולם: "זה ספר תולדות השמים והארץ כאשר נהיָה"?

2 הביטוי "כאשר נהיה", נראה שהוא מורה על זמן בלתי־מוגבל ובלתי־ מוגדר. והוכחה זו מכחישה את אֵלה המסַכְּמִים, כשהם מצמצמים לאחד את מספר השָנִים בהן בא העולם לידי קיום. אך הביטוי "זה ספר תולדות" בא להורות כאן על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, וטמוּנה בו משמעות הדברים בקשר לבריאת העולם לאמיתה. ___________

3 פילון מביא כאן שתי שיטות בנוגע לבריאת העולם, שהיו ידועות בזמנו. הראשונה, שהעולם נברא בזמן בלתי־מוגבל ובלתי־מוגדר, ופילון נוטה לשיטה זו. והשנייה, שהעולם נברא בזמן מוגדר, ויש אומרים שהיה זה מספּר מסויים של שָנים. המחלוקת מבוססת על תיבת "בהבראם".

4 נראה, ששו"ת זו, המתחילה בפרשה השנייה של הבריאה, היא המשך לְמה שכתב פילון בפרשה הראשונה, ובוודאי ביסס שם את יסודות השיטה שהחזיק בה כאן. אבל חלק זה של השו"ת חסר, ולכן עלינו לתלות שיטתו על יסוד דבריו בענין זה, המובאים בכמה מקומות בשו"ת הבאות, בשאר כתביו, ובעיקר בספרו "על בריאת העולם", שנשתייר כולו בשלימותו.

5 שיטת פילון היא, שהקב"ה ברא תחילה את העולם המוּשֹכָּל=האידיאי, ולאחריו ברא את העולם המוּחשי=החומרי. העולם האידיאי עלה במחשבה ביום הראשון שבספר בראשית, עד "יום אחד" פסוק ה. גם העולם החומרי נברא בבת אחת, אלא שאחר כך נתחלק לתקופה של חמשת הימים הבאים שבספר בראשית. הסיבה שהיצירה נחלקה לששת הימים, אינה משום שהקב"ה נזקק לתקופה כל־שהיא לבריאת עולם ומלואו, אלא שעשה כן למען הנבראים:

6 "בששה ימים נברא העולם, הוא אומר, לא משום שהיוצר נצטרך לאורך הזמן -הן מובן הדבר, שהאלהים פועל הכל בבת־אחת, לא רק כשהוא מצַוה אלא גם כשהוא חושב בלבד- כי אם מפני שלנבראים היה צורך בטֶקס, ולטקס שייך מספָּר... והנה לכל אחד מן הימים חָלַק אחדים מחלקיו של הכל, והוציא מן הכלל את היום הראשון, שגם הוא עצמו אינו קורא לו ראשון, בכדי שלא יסָפֵר יחד עם האחרים, אלא, בראותו בו טבע של יחידה וכינויה וביחסו אותם לו ליום, מכנהו בשם קולע אל המטרה - "אחד"... כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יצר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעבד את העולם הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספר, כמה שיש סוגים מושכלים בעולם ההוא" על בריאת העולם יג; טו-טז.

7 ומצאנו גם מדרש בחז"ל, שהפסוק הראשון בבראשית אינו מכוון ליצירה גשמית, אלא ליצירת המחשבה=האידיאה: "כי כאשר השמים החדשים ישעיה סה, יז. ר' יהודה בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, שמים חדשים וארץ חדשה אין כתיב כאן, אלא השמים החדשים והארץ החדשה, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים - שמים שעלו במחשבה, ואת הארץ - שעלתה במחשבה" ב"ר א, יג. על־פי הנוסח בילקוט שמעוני ישעיה, רמז תקיב. וראה ב"ר א, ד: "ששה דברים קדמו לבריית עולם, יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראות". "האש והכלאים אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית" ירושלמי ברכות ח, ו. "אלה תולדות השמים וכו', בית שמי ובית הלל, בית שמי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, בית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי, תמה אני איך נחלקו אבות העולם ב"ש וב"ה על בריית שמים וארץ, אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דימדומי חמה" ב"ר יב, יד.

8 ולפי פילון, גם יצירת האדם היתה יצירה של "האדם האידיאי", ולאחריה באה יצירה של "האדם המוחשי", עליה מדובר בפרשה שניה שבספר בראשית: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" בראשית ב, ז. וכדברי פילון: "אחרי זה הוא אומר כי יָצַר "האלהים את האדם", בלקחו "עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". הוא מראֶה בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כָּעת, ובין האדם שנברא מקודם בצלם אלהים. שכן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונה, מורכב מגוף ונשמה, גבר או אשה בן־תמותה מטִבעו, אבל זה שלפי הצֶלם - הוא אידיאה ידועה" על בריאת העולם, קלד.

9 בשיטה שהעולם האידיאי והעולם החומרי נבראו כל אחד מהם בבת־אחת, נוקט פילון על פני ספרו "על בריאת העולם", וכן בכתביו האחרים: "ואם אמנם ברא הבורא הכל בבת־אחת, הרי בכל זאת סַדר היה לדברים שנבראו יפה, שכן אין דבר יפה באי־סדר. וסדר, הן הוא רציפות וחיבור של מוקדמים ומאוחרים, אם לא בפועל, הרי במחשבותיהם של המוציאים לפועל. כי רק כך אפשר היה שיהיו עשויים בדיוק, קבועים ובלי עירבוביה" על בריאת העולם, כח, וראה שם בהמשך הדברים. אחר כך הוא פונה אל העולם המוחש: "העולם הבלתי־גופני איפוא כבר נשלם, מאחר שנבנה בתוך התבונה האלהית. ברם, העולם המוחש בא לידי יצירה לפי דוגמתו" על בריאת העולם, לו. "אז נתהוה אמנם הכל בבת אחת. ברם, אף על פי שכולם נתהוו בבת אחת, תוּאָר בהכרח הסדר על־ידי סיפור, בגלל ההתהוות העתידה של הדברים אחד מרעהו" על בריאת העולם, סז.

10 הראיה, שהעולם החומרי נברא גם הוא בבת־אחת, מצא פילון בלשון הפסוק שלפנינו: "והוא קורא ל"דיבֵּר" האלהי "ספר", בו נכתבו ונחרתו יצירות שאר כל הדברים. אך על מנת שלא תניח שהאלהים מוציא אל הפועל דבר־מה בפרקי זמן מוגדרים, אלא תדע שהשתלשלות הבריאה טמיר ונעלם ובלתי־מוּשֹג לבני תמותה, לכן הוא מוסיף: "זה ספר תולדות השמים והארץ כאשר נהיה", מבלי להגביל בהגדרה אימתַי. כי הנברא על־ידי העילה הראשונה בלתי־מוגבל הוא. אם כן, מתבטלת הטענה שהכל נברא בששה ימים" דרשות אלגוריות א, כ.

11 "'אלהים כילה ביום הששי מלאכתו אשר עשה' בראשית ב, ב. שטות גמורה היא להניח, שהעולם נברא בששה ימים, או בתקופת־זמן בכללה. ומדוע? מפני שכָּל תקופת־ זמן היא סיכום של ימים ולילות, ואֵלו בהכרח סיכום תנועת השמש המהלכת מֵעַל לארץ ומתחתיה. אך השמש מהוָוה חֵלק מהשמים, ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם. וניתן לומר בצדק, שהעולם לא נברא בתקופת־זמן, אלא שהזמן נתהווה מתוך העולם, כי תנועת השמים מורָה על תכונת הזמן" דרשות אלגוריות א, ב.

12 דברים אלו מחזקים ומבהירים את דברי פילון בשו"ת שלפנינו, שהביטוי "בהבראם" מלמדנו, שכל הבריאה נעשתה בבת אחת, אלא ש"בבת אחת" זו אין לה קיצבה והגבָּלה, כי אין מושג זמן לפני הקב"ה.

13 שאלה זו, אם העולם כולו נברא בבת אחת ואחר־כך נפרדו ונחלקו גרמי היצירה לכל יום ויום, או שהיתה יצירה בכל יום ויום מששת ימי בראשית, שרויה במחלוקת בחז"ל: "ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר ויכולו השמים והארץ בזמנן, וכל צבאם בזמנן. אמר ליה ר' נחמיה, והא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מלמד שבו ביום שנבראו בו ביום הוציאו תולדות. אמר ליה ר' יהודה, והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום ה', יום ו'. א"ל ר' נחמיה כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. ר' ברכיה על הדא דר' נחמיה אמר, ותוצא הארץ בראשית א, יב, דבר שהיה פקוד בידה" ב"ר יב, ד. מחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה מתפרשת בבהירות במדרש תנחומא: "ר' יהודה אומר לששת ימים נברא העולם, שכתיב במעשה כל יום ויום "ויהי כן", ור' נחמיה אומר ביום הראשון נברא כל העולם. א"ל ר' יהודה, מהו שכתיב במעשה כל יום ויום "ויהי כן". אמר ר' ברכיה, בשיטתו של ר' נחמיה, ויאמר אלהים תוצא הארץ בראשית א, כד, אין לשון תוצא אלא בדבר שהיה מוכן מבראשית, שנאמר בראשית" ת"ב בראשית, א. ור' נחמיה הוא בשיטת פילון.

14 גם הזֹהר ומדרש הנעלם הם בשיטת פילון: "א"ר אלעזר, כל העולם כולו וכל תולדותיהם ברגע אחת נבראו בשעה אחת נבראו וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים, באותו היום ממש באותה שעה ממש ובאותו רגע ממש" זֹהר חדש ב, ע"ב. ובמדרש הנעלם טז, ע"ד: "אלה תולדות השמים וגו', רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שסָפר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא תאמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ אימתי הוו? תדע לך אימתי, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כלומר באותו היום ממש היו בהם כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". וראה גם מדרשי חז"ל, המובאים בקשר לשו"ת הבאה. דברי הזֹהר ש"ברגע אחד נבראו", קרובים ללשונו של פילון ב"על בריאת העולם", כח, ש"ברא הבורא הכל בבת־אחת".

15 דעתם של הסוברים, שהזמן המסויים של הבריאה היה מספר שנים, נמצא רק פעם אחת בכתבי פילון, וגם לא נמצא מפורש בחז"ל. ואפשר, שבימיו של פילון היו מדרשים שהיה להם פירוש שכזה. מה שנמצא בחז"ל הוא, שהתורה קדמה לבריאת העולם, והקב"ה "מביט בתורה ובורא את העולם" ב"ר א, ד, והתורה נבראה אלפיים שנה קודם שנברא העולם ראה תרגום ירושלמי לבראשית ג, כד. הדברים נמצאים במדרש הנעלם: "שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, דאמר ר' אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ראה פסחים נד, א וב"ר ח, ב, ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו', וזהו בראשית ברא אלקים, ר"ל עם ראשית שהיא התורה ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מדרש הנעלם בזֹהר חדש ה, א-ב. וראה בבראשית רבתי לרבי משה הדרשן, שיום אחד הוא אלף שנים: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אלו אלף שנים שהם יום אחד של הב"ה, שנאמר תהלים צ, ד כי אלף שנים בעיניך" בראשית רבתי, עמ' 10.

16 פילון מדגיש ומוכיח, שהזמן נברא לאחר בריאת העולם, ולכן אי אפשר שהעולם נברא בפרק זמן מוגדר. על שאלת יצירת הזמן הוא כותב: "והנה הוא אומר כי "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואת המלה "ראשית" הוא מבין לא כראשית ביחס לזמן, כפי שמשערים אחדים, כי זמן לא היה לפני העולם, אלא או נברא אתו יחד או אחריו. כי הואיל והזמן הוא רֶוַח בתנועת העולם, ולפני היות המתנועע אי אפשר שתתהוה תנועה, אלא היא מתהוה בהכרח, או אחריו או יחד אתו. הרי מן ההכרח, שגם הזמן או בן־ גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו. ולהעיז ולהוכיח שהוא עתיק מן העולם - לא יהיה כדרך הפילוסופים. אם מובנה של ראשית אינו איפוא ביחס לזמן, הרי מסתבר שהדבר נאמר ביחס למספר, ויוצא, כי "בראשית ברא" שווה הוא ל"ברא את השמים כראשונים". והרי גם מתקבל על הדעת, שהם באו לידי יצירה תחילה, מאחר שהם הם הטוב ביותר בין הנבראים, והם הורכבו מן החומר הטהור ביותר, מפני שעתידים היו להיות מקום משכנם הקדוש ביותר של עליונים נראים ומוחשים" על בריאת העולם, כו-כז.

17 במקורות דלעיל דן פילון בעצם השאלה של יצירת הזמן, אם הוא נברא קודם בריאת העולם, בעת בריאתו, או לאחריו: "ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם" דרשות אלגוריות א, ב; "מן ההכרח, שגם הזמן, או בן־גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו" על בריאת העולם, כו.

18 במקום אחר כותב פילון בענין המאורות ביום הרביעי: "שלושת הימים שלפני בריאת השמש שווים במספר לימים שלאחריה. ומספר שש, הנחלק בשוויון, בא להבהיר זמן ונצחיות. כי לנצחיות הקציב אלקים את השלושה שלפני השמש, ואת השלושה לאחרי השמש הקציב לזמן, שהוא כעין חיקוי לנֶצַח" מי היורש דברי אלקים, קסה. וכבר הוכח, שפילון משתמש במלה "נצחיות" αἰών לזמן האידיאי, ובמלה "זמן" χρόνος לזמן הגשמי.

19 חלוקה זו שבפילון נמצאת רק במדרש תדשא: "כתיב ביום הרביעי ויאמר אלקים יהי מאורות בראשית א, יד, עד שלא נבראו המאורות ביום ד', שלשה ימים הראשונים שוים במדת שעותיהם ובשיעוריהם לא פחות ולא יותר. אבל משנבראו המאורות ביום הרביעי, נתן הקב"ה ללילה ויום עדיפה או מעוטה" מדרש תדשא, א. דברי המדרש תדשא אין להם מקור כלל במדרשי חז"ל, ואין כל ספק, שמאמר זה בנוי על שיטתו של פילון, שלפיו זמן הוא חלק מן היצירה. וכשם שלשיטתו שבבריאת העולם נברא תחילה העולם האידיאי ואחר כך העולם הגשמי, כן נולד בראשית הזמן האידיאי, וזה פירושו של המקרא "ויהי ערב ויהי בקר" בראשית א, ד. אבל ביום הרביעי, בעת יצירת המאורות, נברא הזמן הגשמי, ומאז נחלקו היום והלילה לזמניהם. וזו כוונת המדרש תדשא, ששלשה ימים הראשונים היו "שוים במדת שעותיהם ובשעוריהם לא פחות ולא יותר", כיון שהזמן של שלושת הימים הראשונים לא היה זמן גשמי, ורק הקב"ה הוא היכול לדקדק ולצמצם ביותר. אבל לאחר יצירת המאורות, התחיל העולם להתנהג על־פי זמן ממשי, ונתן הקב"ה ללילה וליום "עדיפה או מעוטה". ודומה לזה ברמב"ן: "וענין יהי מאורות, כי מאמר מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום, ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה, וגוף אחד קטן האורה מאיר בלילה, ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה" רמב"ן בראשית א, יד.

20 מה שכותב פילון ש"זה ספר תולדות" מורֶה על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, נמצא גם במדרש: "וכשברא הקב"ה עולמו, ברא ספר יצירה וצפה בו, וממנו ברא את עולמו, כיון שסיים את מלאכתו הניחו בתורה" וכו' פסיקתא חדתא, בית המדרש ליעלינק, חלק ו' עמ' 36. אפשר, שפילון ידע על המסורה, שהקב"ה היה "מביט בתורה ובורא את העולם" ב"ר א, ד, אלא שפילון קראה "ספר משׁוֹעָר", מאחר שהיה זה לפני מתן תורה. ולעומת זאת נתפרטו הדברים בפסיקתא חדתא, שהיה זה ספר יצירה שנכלל אחר כך בתורה עצמה. אפשר, שמדברי פילון הושפע המדרש תדשא, שכתוב בו שספר בראשית הוא ספר בריאת העולם, ובו ההוכחה שהקב"ה בכבודו ובעצמו בראו: "למה נקרא שמו בראשית? לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל, וידעו כל הדורות שהקב"ה הוא קודם לעולם, ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו, ולא בעצת כל בריה בעולם, והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולם" מדרש תדשא, כ.

21 מהו: "ועָשָׂה אלהים כל ירק השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב טרם יצמח"?

22 במלים אלו רומז הכתוב לצורות =אידיאות בלתי־גופניות. כי הביטוי "טרם יהיה", מורֶה על שלימות כל ירק, עשב, בעלי זרע ועצים. והכתוב אומר, שהאלקים עשה ירק ועשב ושאר מינים טרם יצמח בארץ, - גלוי הדבר שהוא עשה צורות =אידיאות בלתי־גופניות כעין הדגָמָה, בהתאם לתכונה השׂכלית, שעל אותם הדברים המוחשיים אשר על הארץ לשוב ולחַקוֹת אותם. ___________

23 כבר צויין לעיל, שבספרו "על בריאת העולם" מדבר פילון ברציפות על כך, שהעולם האידיאי=המושכל נוצר תחילה, ואחר כך נוצר העולם המוחשי. והנה קטעים נוספים שכותב פילון בענין זה: "כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יָצַר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעַבֵּד את העולם הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספָּר, כמה שיש סוגים מושכלים בעולם ההוא. והנה אין רשות להגיד או להרהר, שהעולם המורכב מאידיאות נמצא באיזה מקום שהוא. ברם, איך הוא נתהווה, נֵדַע בהתבוננו במשל אחד מן הדברים הנעשים אצלנו. כאשר נוסדת עיר... יש שמופיע איש אחד מן המחונכים לכך, אדריכל, ובהסתכלו גם באקלים וגם במצבו הטוב של המקום, הוא רושם לו תחלה בתוך נפשו כמעט כל חלקי העיר העתידה להבנות... אחר כך, בקבלו כאילו בתוך שעווה, בתוך נשמתו הוא, את הטיפוסים של כל אחד מהדברים, הוא נושא בתוכו כתמונה - עיר מושכלת. ואחרי שעורר בזכרונו הטבוע בו את תבניותיה, וחָרַת בלִבו עוד יותר את רשמיה, מתחיל הוא, באשר הוא אומן טוב, להוציא אל הפועל -בהביטו בדוגמא- את העיר העשוייה מעצים ואבנים, ומשווה את העצמים הגופניים לכל אחת מן האידיאות הבלתי־גופניות. דברים דומים לאלה, איפוא, עלינו לחשוב גם בנוגע לאלהים. כי הנה, כאשר עלה במחשבתו לבנות את ה"עיר הגדולה", עלו במחשבתו תחלה הטפוסים שלה, שמהם חִבֵּר עולם שבמחשבה, ובהשתמשו בדוגמא ההיא - הוציא לפועל גם את העולם המוחש" על בריאת העולם, טז-יט.

24 "והנה, בסיימו את בריאת העולם בצורת אפילוג, הוא אומר "זה ספר תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות אלהים ארץ ושמים וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח". וכי אינו מציג לפנינו באופן ברור את האידיאות הבלתי־גופניות והמושכלות, שבחלקן עָלָה להיות החותמות של ההתגשמויות המוחשיות? שהרי הוא אומר, כי לפני שהדשיאה האדמה היה בטִבעם של הַיֵשִים אותו הדבר עצמו, כלומר ירק. ועוד טרם צָמח העשב בשדה, היה עשב בלתי־נראה" על בריאת העולם, קכט. וראה גם להלן בראשית ב, יט שו"ת בראשית א, יט.

25 במדרש הנעלם בא עניין הכנת הצמחים טרם הופעתם על פני האדמה, ליישב סתירה בין שני כתובים: "שָאַל ר' חגי לר' דוסתאי, הא כתיב ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו בראשית א, יב, אי ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאח"כ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח שם ב, ה? ומשמע טרם כתרגומו! א"ל כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן לא היה להם, ומפני מה? מפני שלא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואד לא היה שיעלה מן הארץ, שאלמלא היה כך כל כֹחוֹתָם היה להוליד ולהצמיח, אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד" מדרש הנעלם יג, ע"ד.

26 אותה שאלה על שני הפסוקים, אבל בתירוץ שונֶה במקצת, נמצאת בגמרא, וגם שם אותו הרעיון שבפילון על עשב בלתי־נראה: "רב אסי רמי, כתיב "ותוצא הארץ דשא" בתלת בשבתא, וכתיב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" חולין ס, ב.

27 עוד במדרש הנעלם שם: "אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כולם תולדותם, ולא חסר מהם כלום, משמע דכתיב אלה תולדות השמים והארץ, ואימתי נעשו תולדות אלו? ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. דייקא, בו ביום נעשה כל צרכי העולם, ולאחר כך גלה אותם בכל יום ויום, ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה. וכן אמר רבי יוחנן, בו ביום שנבראת הארץ בו ביום הולידה והצמיחה כל תולדותיה, והיו כולם גנוזות תחתיה, עד שאמר לה הקב"ה תוצא הארץ, תִּבְרָא הארץ לא נאמר, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם. הדא הוא דכתיב למינה. א"ר יהודה, כך עשה הקב"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת ואח"כ מוציאה עוברה ממנה, כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה". עוד שם יח, ב באופן אחר, על שתי יצירות, אחת בגן עדן ואחת על פני האדמה: "א"ר יעקב בר אידי, עכ"פ מטע ה' ישעיה סג, א הוא שנטע שם כל עץ נחמד למראה, והיאך נטע? אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה הוציאה בתחלה בגן עדן, ואחר כך בכל העולם. והקב"ה בחר המקום ההוא והכינו להיות שם לעולם" וכו'.

28 פילון בנה את שיטתו זו על יסוד סמיכות של שני הפסוקים ד-ה, כפי שמביע זאת בשאלתו, והוא קרא: "ביום עשות אלקים וכו' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ".

29 מתוך דברי פילון בשו"ת זו וב"על בריאת העולם", אפשר לעמוד על שיטתו האלגורית. את ענין הכפילות ביצירת הצמחים מתרץ פילון על־ידי שיטתו של שתי יצירות, שמקודם נוצרו הצמחים ביצירה אידיאית, ואחר כך נוצרו ביצירה גשמית. שאלתו של פילון היא שאלתם של חז"ל, שהתקשו בהבנת הפסוקים, ותירצום באופן אחר, שהיצירה הראשונה היתה יצירת הצמחים מתחת לאדמה, והיצירה השנייה היתה הופעתם מעל פני האדמה. אפשר לראות כאן שיטת פירושו של פילון, שלקח את הדעה שהיתה רווחת בחז"ל והרחיבה והעבירה לשיטתו האלגורית. וכאן השתמש בדרוש האלגורי לא על הכתוב עצמו באופן ישיר, כפי שנוהג על־פי הרוב, אלא דרשתו האלגורית מוּסבָּה ובנוייה על היסוד שבחז"ל.

30 אשר לדבריו של פילון ב"על בריאת העולם" טז-יט, שהקב"ה ברא את העולם, כפי דרכו של האדריכל, הרושם לו תחילה כל חלקי העיר העתידה להבנות, ואחר בונה אותה בהביטו בדוגמא, הרי הם כדברי חז"ל: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו, אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם" ב"ר א, א ובת"ב, ה, בשם ר' יהודה בר אלעאי.

31 מהו: "ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ"?

32 האם קיימת אפשרות להשקות את כל הארץ ממעיין אחד? לא רק בשֶל גודלה, אלא אף בשֶל הפרשֵי־גוֹבַה בין ההרים והמישורים. אלא אם כן נאמר, כשם שחיל־הפָֹרָשִים המלכותי מכונֶה "סוס", כך גם "מעיין" פירושו כל גידי הארץ השופעים מים לשתייה אשר נובעים כמעיין. ויפה אומר הכתוב להשקות רק את "פני", ולא את "כל" הארץ. וכשם שבבעלי חיים הראש הוא החֵלק המושל, כך החֵלק הטוב, הפורה והעיקרי של האדמה הוא זה שבכוחו לשאת פרי, וחֵלק זה זקוק לסיועם של המעיינות. ___________

33 במקום אחר בכתביו מבאר פילון את הפסוק הזה ביֶתֶר אריכות: "אומר הוא להלן: "ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". הפילוסופים האחרים אומרים, כי כל המים הם אחד מן ארבעת היסודות שמהם נוֹצָר העולם. אולם מֹשֶה, הרָגיל להסתכל ולתפוס היטב מאד, בעינים חודרות יותר, גם את הדברים הרחוקים, - חושב כי רק הים הגדול הוא יסוד, חלק רביעי של הכל, שאותו מכַנים הבאים אחריו "אוקינוס", וסוברים כי היַמִּים אצלנו שמפליגים בהם יש להם רק גודל של נמלים; אבל את מֵי השתיָה המתוקים הבדיל ממי הים, בסַדרו ובסַפחו אותם אל הארץ ובחָשבו אותם לחלק ממנה ולא של הַלָה הים - מפני הטעם האמור לעיל, למען תתחבר הארץ כאילו בכבלים באיכות המתוקה, בדרך של דֶבֶק מְאַחֵד. משום שאילו נשארה חֲרֵבָה, כי לא חָדרה לתוכה לחוּת ההולכת ונכנסת ברווחים דרך סדקים רבים - כי אז גם נתפרדה. ברם, היא מחוברת וקיימת, במקצת בכוח הרוח המאַחֵד, ובמקצת בכוחה של הלחוּת, שאינה מַרְשָׁה כי תתייבש ותתפורר לפירורים קטנים וגדולים. זוהי סבה אחת. אך צריך להגיד עוד סיבה הקולעת אל האמת כְאֶל המַּטרה. שום דבר מילידי האדמה לא יוכל להתהוות על־פי טִבעו בלי סובסטאנציה לַחָה... כי מן ההכרח הוא, שהסובסטאנציה הַלַּחָה האמורה היא חלק האדמה היולדת הכל, כמו אצל הנשים זיבת הנידה. כי לפי דברי חכמי הטבע, היא גם הסובסטאנציה הגופנית של העוּבָּרים. לדברים הנאמרים יתאים גם מה שייאמר: הטבע העניק לכל אֵם, כחלק הנחוץ ביותר, שדים נובעים, ובכך הספיק מראש מזון בשפע למי שעתיד להיוולד. והאֵם, כמו שאנו רואים, היא "הארץ"... ובצדק נהגה כַּת המשוררים לכנות אותה "אֵם הכֹּל" הפוריה והנותנת הכל, מאחר שהיא הסיבה לקיומם ולהתמדָתָם של כל הדברים, של בעלי החיים והצמחים גם יחד. כיאות, אפוא, גם לארץ, הכי־קדומה והכי־ פוריה שבאמהות, העניק הטבע פלגי נהרות ומעיינות כעין דדים, כדי שגם הצמחים יושקו וגם לכל בעלי החיים יימצא משקה לרויה" על בריאת העולם, קלא-קלג.

34 לדברי פילון בפירוש הראשון של "ומעיין ואֵד יעלה", נבדלת שיטתו של משה רבינו משיטתם של הפילוסופים האחרים. לפי שיטתם, כל המים שבעולם הוא אחד, והוא חלק מארבעת היסודות. אולם לפי משרע"ה, יש להבדיל בין מימי הים הגדול, האוקיינוס, שהם למעשה היסוד הרביעי של הבריאה, "יסוד המים", ובין המים המתוקים הזורמים במעמקי האדמה, שהם חלק מן הארץ הנבראת וחלק מן הטבע המונח בארץ.

35 הד לדבר זה אנו מוצאים בחז"ל, במחלוקת שבין ר' אליעזר ור' יהושע: "תניא, ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. אמר לו ר' יהושע, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן? אמר לו, מתמתקין בעבים. ר' יהושע אומר, כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר דברים יא, יא למטר השמים תשתה מים" וכו' תענית ט, ב; ב"ר יג, י.

36 לשיטת רבי אליעזר, כל המים הם מיסוד אחד, מן האוקיינוס, אלא שלאחר קושיית רבי יהושע, תירץ שהם מתמתקין בעבים. ולשיטת רבי יהושע, המים המַשקים את האדמה הם החלק השמימי. ובין ר"א ובין ר"י פירשו "שאֵד" פירושו "ענן". אבל לפי שיטת פילון שהיא גם אחת השיטות שבחז"ל, הוא "מעיין" הנובע מן הארץ, ולכן הולם הפירוש, שלדבריו הוא פירושו של מרע"ה, שהכוונה למים המתוקים שהם ממש חֵלק מן הארץ, ואין להם כל קשר למימי האוקיינוס המלוחים, שהם חלק מן ארבעת היסודות שנבראו. ובזה אפשר שתתפרש שיטת ר' יהודה, שהדגיש את ברכת הבריאה דווקא על ראיית הים הגדול: "הרואה את הים הגדול אומר ברוך שברא את הים הגדול" משנה ברכות ט, א וירושלמי שם ט, ג.

37 שיטה חדשה בדברי פילון היא, שב"ואד יעלה" מתכוון גם הכתוב, שהארץ כוללת לחלוחית, המחזיקה בכעין דֶבֶק את כל חלקי האדמה שלא יתפוררו ויתבקעו, והיא המחזיקה את האדמה שלא תתפורר, וזה מחוץ לרוּח המאַחֵד שבָּה. ולפי זה פירושו של הפסוק הוא, שהאד היה לטובת כל פני האדמה ממש, להחזיקה יחד שלא תתפורר, כפי שנאמר "והשקה את כל פני האדמה".

38 לפי פירושו השני ב"על בריאת העולם", האדמה היא כאֵם, שבתוכה מעיינות ופלגי מים, וממנה חיים וגדֵלים בעלי החיים והצמחים. הד לזה בדבריו של ר' לוי, על סגולותיה של האדמה והמימוֹת שבתוכה: "ואמר ר' לוי, המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, מה טעם? תפתח ארץ ישעיה מה, ח, כנקבה הזאת שהיא פותחת לפני הזכר, ויפרו ישע - זו פריה ורביה, וצדקה תצמיח יחד - זה ירידת גשמים, כי אני ה' בראתיו - לכך בראתיה לתיקונו וליישובו של עולם" ירושלמי ברכות ט, ג וב"ר יג, יג.

39 בחלק השני של השו"ת מציין פילון, שתיבת "פני" משמשת כאן לציוּן עניין חשיבות. גם חז"ל דורשים כן את תיבת "פני", כגון: "על פני כל הארץ בראשית מא, נו. והרעב היה על הארץ היה לכתוב, למה נכתב על פני כל הארץ? אלא אמר ר' שמואל בר נחמני, לא התחיל הרעב תחילה אלא בעשירים" ב"ר צא, ה, ועי' גם במשנה סוטה ט, טו: "פני הדור כפני הכלב".

40 במקום אחר בכתביו, מביא פילון את דברי אלה שאינם מפרשים את ענין המעיין מבחינה אלגורית: "'ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ'. אֵלה שאינם למוּדים באלגוריה ותכונתה, האוהבת להסתיר את עצמה, מַשווים את המעיין הנזכר לנחל מצרים הגואה בכל שנה והופך את המישור לאגם, וכמעט נדמה שהוא מציג כוח דומה מאד לשמים. כי מה שהשמים בחורף לארצות אחרות, הנילוס הוא למצרים בתקופת הקיץ. האחד שולח את הגשם על האדמה מלמעלה, והשני, מוזר ביותר, ממטיר ומשקה את השדות מלמטה כלפי מעלה. על יסוד זה ציין משה את האופי המצרי ככופר בעיקר, המעדיף ארץ על פני שמים, עניינים ארציים על פני שוכני מרום, וגוף על פני נשמה" על המנוסה והפגישה, קעט-קפ.

41 לפי המדרש המובא על־ידי פילון, בשם החכמים הדורשים את המקרא שלא בדרך אלגורית, פירושו של הפסוק הוא, כשם שנהר מצרים עולה ומשקה את הבקעה, כן האד משקה את הארץ. ומפני שהגשמים אינם באים במצרים מן הרקיע אלא מן הנהר, המצרים כופרים באלהים ונותנים חשיבות יתירה לעולם התחתון על פני העולם העליון, ולגוף יותר מן הנשמה.

42 ובחז"ל דרשו ממש כרעיון הנ"ל: "כיצד הארץ שותה וכו', ר' יהודה אמר כהדין נילוס שמשקה וחוזר ומשקה וכו', וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה וכו', מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה" ב"ר יג, ט.

43 כשם שפילון כותב, שהמצרים, מפני שמימיהם באים מן הנילוס, הם מכבדים את העולם התחתון מן העולם העליון, ומאמינים בחלק החומרי והגופני יותר מן השָׁמַים העליונים, כן הם דברי המדרש הנ"ל, שלכך שינה ה' מעשה בראשית, שהמים לא יבואו מן הנילוס, רק שהארץ תשתה מלמעלה, כדי "שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה", וכנגד "בעלי זרוע" ו"כדי שיהיה הגבוה שותה כנמוך". דברי פילון מתחזקים עוד יותר מלשון מדרש הגדול: "ובשביל שיהיו הכל נושאים עיניהם למרום ושמו של הקב"ה מתקדש ומתעלה".

44 במדרש חז"ל אין כאן במפורש על כפירת המצרים, אבל פילון כבר מעיר במקומות אחרים, שמטעם שכתבנו, עשו המצרים את הנילוס לאליל: "מאחר שהארץ אינה זוכה במטר גשם כשאר הארצות, אלא בקביעות כל שנה הופכת לאגם משטפונות הנהר, המצרים משווים בדבריהם את הנילוס לאֵל, הדומה מאד לשמים" על חיי משה ב, קצה. וגם במכות מצרים: "הוא החל להביא כמכות ראשונות את הקשורות למים, כי המצרים כיבדו במיוחד את המים, בהאמינם שהם ראשית כל הבריאות, ולפיכך הוא חשב לנכון לקרוא למים תחילה, כדי שיוכיחו ויענישו את הסוגדים להם" על חיי משה א, צח.

45 פילון מציין כאן, שהמצרים חטאו בנילוס, שעשו את היאור לאלוה, ולפיכך נענשו לראשונה על־ידי מי הנילוס שנהפכו לדם. ובחז"ל: "למה לקו המים תחלה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור, אמר הקב"ה, אכה אלוהו תחלה" ת"ה וארא, יג ושמו"ר ט, ט; ת"ב, יד; בראשית רבתי עמ' 171; מדרש הגדול שמות ז, יז; ב"ר פט, ג.

46 מי הוא "האדם הנוֹצָר", ובמה נבדל מאותו שנברא "בצֶלם"?

47 "הנוצר" הוא האדם המוּחש, בַּדמות התבנית השכלית, ואילו האדם שנברא לפי "מַראֶה =צלם האלקים" הוא שׂכלי ובלתי־גופני, ולפי מראהו הוא בדמות האבטיפוס, והוא צֶלם החותם הקדום ביותר, והוא "הדִיבֵּר האלוהי", העיקרון הראשון והאידיאה הראשונה מסוגה, המֵדד הראשון לַכֹּל. לפיכך האדם "הנוצר", כביכול, על־ידי היוצר, עוּצַב מעפר ומאדמה בכל הנוגע לגופו, והרוח בא בו כאשר נפח אלהים את החיים בפניו, והתערובת הזו היתה לטבע המעוֹרָב מן הנפסד והבלתי־נפסד. ואילו זה אשר נברא "בצֶלם", הוא בלתי־נפסד ובלתי־מעוֹרָב, בַּעַל טבע בלתי־נראה פשוט ובהיר. ___________

48 דברים אלה הם בשיטתו הפרשנית של פילון, המבדילה בין בריאת "האדם האידיאי" לבין בריאת "האדם המוחשי". וכן כותב פילון במקומות אחרים בכתביו:

49 "'ואלהים יָצַר את האדם, לאחר שלקח עפר מן האדמה ונפח בפניו רוח חיים והאדם היה לנפש חיה' בראשית ב, ז. שני מיני אדם הם: האחד אדם שמימי, והאחד ארצי. השמימי, הואיל ונברא בצלם אלהים, אין לו חֵלק כלל ביסוד נפסד וארצי, ואילו הארצי לוּקַט מחומר מפוזר, אותו קרא "עפר". לפיכך הוא אומר, שהשמימי לא נוצָר, אלא הוּטבַּע בצלם אלהים, בעוד שהארצי הוא יציר, אך לא צאצאו של היוצר. ויש להניח, שהאדם מן האדמה הוא שֵׂכל מעוֹרָב בְּגוף, שעדיין לא נתמזג עמו. ובמציאות, שֵׂכל זה הוא ארצי ונשחָת, אלמלא נפח בו האל כוח של חיים אמתיים. הרי הוא נהיה ל"נפש", ושוב לא נוצר יותר. יתר על כן, לא נפש בטלנית ובלתי־מעוּצֶבֶת, אלא מַשְׂכֶלֶת ובעלת־חיוּת. וכן הוא אומר 'האדם היה לנפש חיה"' דרשות אלגוריות א, לא-לב.

50 "אחרי זה הוא אומר, כי יָצַר "האלהים את האדם" בלָקחוֹ "עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" בראשית ב, ז. הוא מראֶה גם בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כעת ובין האדם שנברא מקודם "בצלם אלהים". שכֵּן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונות מסויימות. הרי הוא מורכב מגוף ונשמה, והוא גבר או אשה, והוא בן־תמותה מטבעו. אבל זה שנברא בצלם - הוא אידיאה ידועה, או מין, או חותם, שהוא מושכל ובלתי־גופני, והוא לא זָכָר ולא נקבה, ובלתי־חולף מטִבעו. אך, הוא אומר שהמבנֶה של האדם המוחש והיחיד מורכב מעצם ארצי ומרוח אלהים. כי הגוף נתהווה, כשהאָמָן לקח עפר ויצר ממנו צורה אנושית. והנשמה לא נתהוותה כל עיקר מאיזה נברא, אלא מתוך האב וההגמון של הכל. כי מה שנפח בו, לא היה אלא רוח אלהים, ששוּלְחָה מטִבעה המאושר והמבורך להתגורר כאן, לטובת המין שלנו, כדי שאם יהיה המין בן־תמותה בנוגע לחלקו הנראה, הרי יהיה בן־אלמוות בנוגע לחלקו הבלתי־נראה. לפיכך, יכול מי שהוא גם להגיד לנכון, שהאדם הוא הגבול בין טבע שיש בו תמותה ובין טבע שאין בו תמותה, והוא נוטל חלקו בכל אחד מהם במדה הנחוצה, והוא נתהווה גם בן תמותה וגם בן אלמוות, בן תמותה ביחס לגוף, ובן־אלמוות ביחס לנשמה" על בריאת העולם, קלד-קלה.

51 ובמפרשי ימי הביניים: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בראשית א, כז, בריאה זו על הנפש נאמרה, כמו שאמר בצלמו, לפיכך אמר ויברא, להבדיל בין הגוף ובין הנפש. כי בסיפור יצירת גופו אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, אין לשון יצירה נופל על הנפש, כי איננה גוף, אלא לשון בריאה, וכו'. בצלם אלהים, מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך אחד, שהכל הוא שֵׂכל נפרד, אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שֵׂכל נפרד, עד שאין כח בכל שֵׂכל נפרד זולתו מי שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלילים, הוא בורא והם נבראים, לפיכך פירש אחר שאמר בצלמו, ואמר בצלם אלהים, שהוא בדמות מלאך" רד"ק בראשית א, כז. "כתב רבינו נסים, שברא את האדם בצלמו, שהוא נשמתו השכלית, אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו, כי זה היה מפועַל הארץ. ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו, אם אל הארץ או אל האל יתברך, כיון שנברא בצלם שניהם, לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו, ולא בצלם הארץ, ונכון הוא" אברבנאל לבראשית א, כז.

52 מדוע נאמר שנפח בפניו את החיים?

53 ראשית, כי זה החֵלק הראשי בגוף. כי שאר הגוף נעשה כבסיס, בעוד שאלו =הפָּנים מוצבים עליו כאנדרטה, והחושניות היא מקור המין =סוג החי, והחושניות נמצאת בַּפָּנים. שנית, האדם נכלל לא רק במין החי, אלא נוטל חלק במין החי בעל הגיון, כשם שהיה מי שאמר: הראש הוא היכל השֵׂכל. ___________

54 ראשית כל יש להעיר, ש"באפיו" שהשבעים ופילון בשאלתו מפרשים "בפניו", הוא גם תירגומו של אונקלוס, שתירגם "באנפוהי", כלומר "בפניו", לעומת יב"ע שתירגם "בנחירוהי". בתשובתו מסביר פילון, שהפנים נבחרו כחלק הראשי בגוף, על סמך היותם מחוז החושים, והקב"ה נפח באדם רוח לנשימה, וזו החושניות הנמצאת גם בשאר החיות. שנית, שבאותו המקום של החושניות -הנמצאת בכל המין החי- נפח הקב"ה את הנשמה באדם, ובזה שונה האדם משאר החיות. לפי תירוץ זה, יש לאדם נפש בהמית, אלא שהוא מתעלה בזה מן הבהמה, מפני שהוא החי המדַבֵּר, וזה הולם בדיוק את תרגומו של יב"ע על "ויהי האדם לנפש חיה", שתירגמו "והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא".

55 במקום אחר בכתביו מאריך פילון לבאר את הפסוק הזה בדרך מדרשית, וכן מבדיל בין שני אלה, הרוח והנשמה. ואלה דבריו:

56 "יכול האדם לשאול באופן כללי: מדוע חשב אלהים שהשֵׂכל הארצי ואוהב הגוף ראוי לרוח אלהים, אך השֵׂכל שנעשה בדמותו ובצלמו שלו אינו ראוי? שנית, מהו "ונפח"? שלישית, מדוע נפח "בפנים"? רביעית, הואיל והוא מכיר את המלה "רוח", שכּן הוא אומר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" בראשית א, ב, מדוע הוא מזכיר עכשיו "נשימה" ולא "רוח"?. על השאלה הראשונה יש לומר כתשובה ראשונה, שה', שהוא אוהב לתת, הרי הוא מעניק את הטוב לכולם, גם לאלה שאינם מושלמים, כשהוא קוראִ להם ליטול חלק במידות הטובות ולשאוף אליהן, ועם זאת, הוא גם מצביע על כך שעושרו העצום דיו גם לאֵלה שלא יפיקו ממנו טובה מרובה. ענין זה הוא מַראֶה בהדגשה יתירה, גם במקרים אחרים. בשעה שהוא ממטיר, מֵחַד, על הים, ומאידך בוקע מעיינות במדבריות, ומשקה אדמת טרשים, פראית ועקרה, כשהוא מעלה נהרות על גדותיהם, מה עוד הוא מַראֶה אם לא את עוצם עושרו וטובו הגדול?! וזה טעמו של דבר, שלא ברא שום נפש עקרה מטוב, אף אם אחדים אינם מסוגלים להשתמש בו כלל. תשובה אחרת שיש לומר: הוא רוצה להכניס את חקיקת הצדק. מי שלא נפחו בו חיים אמיתיים, והוא בלתי־מנוסֶה במוסריות, עשוי לטעון, כשהוא נענש על חטאו, שהוא נענש בלא צדק, שהרי הוא נכשל בטוב מתוך חוסר נסיון בטוב. והאשמה מוטלת על מי שלא נפח בו את הידיעה בזה, ושמא יאמר שלא חָטָא כלל, אם, כפי שיש האומרים, מעשים בלא רצון או בלא ידיעה אינם נחשבים כעבירות. אכן, "נָפַח" הוא שווה ל"נתן נשמה" או "נתן נפש" למחוסר־ נפש. חלילה לנו מהִמלא סיכלות עד כי נחשוב שה' זקוק לאיברים כמו הפה או הנחיריים כדי להפיח. ה' לא רק חסר דמות גוף, אלא אינו שייך לכל סוג אַחֵר. אך הביטוי מגלָה דבר־מה טִבעי ביותר, שֶכֵּן יש צורך בשלושה: הנושף, המקבל, וקולט הנשיפה. הנושף הוא האל, המקבל הוא השֵׂכל, וקולט הנשיפה היא הרוח. ומה יוצא מזה? אחדות של השלושה, כשהאל מכוון את הכוח מתוכו, דרך הנשמה האמצעית ועד למטרה, האם לא כדי שאנו נבין אותו? כי איך תתפוס הנשמה את האל אם לא נָשַם בה ותפסה בכח? הרי השֵׂכל האנושי לא היה מעיז עד כדי לתפוס את טבע האלהים, אלמלא לא משך אותו האלהים אליו -עד כמה שאפשר לו לשֵׂכל האנושי להימשך- והטביע בו כוחות בהתאם ליכולתו והבנתו. הוא נושם בפניו גם באופן טִבעי וגם באופן מוסרי. באופן טִבעי, הוא יָצַר את החושים בפניו, הרי זה החלק החושני ביותר בגוף. באופן מוסרי כך - כשם שהפנים מושלי הגוף, כך השֵׂכל הוא מושל הנשמה. ורק בו האלהים נפח, ואילו האברים האחרים אינם ראויים, לא החושים, לא הדיבור ולא איבר ההולדה, שהרי אלה שנִיים במעלה; "נשימה" הוא אומר ולא "רוח", כי יש הבדל ביניהם. כי הרוח מובנת בהתאֵם לחוזק, עָצמה וכוח, ואילו הנשימה כעין מַשַב־אויר, או אֵד־רַך ועָדִין. ניתן לומר שהשֵׂכל הנוצר בדמות ובצלם נוטל חלק ברוח, כי בכוח המחשבה שלו יש חוסן, ואילו השֵׂכל שהוא מן החומר נוטל חלק במשב־הרוח הקל והקליל, העשוי להנשא בדומה לאותם ריחות המתהווים מתבלינים. אֵלה נשמרים ואינם נחלשים, וגם בשעה שאינם מוקטרים עולה מהם ריח נעים" דרשות אלגוריות א, לג-לט; מב.

57 לפי מדרשו זה של פילון בתירוץ על השאלה השנייה, נפח ה' באדם נשמת חיים, כדי שלא תהיה לו אמתלא לטעון בשעה שעובר עבירה ששגגה היא זו, מפני שאין לו הכרה והבנה במהותו של החטא. לכן נפח ה' בו את הנשמה שהיא חלק אלקים ממעל, כדי לתת לו את ההכרה בין טוב ורע ולחייבו על מעשיו הרעים. מדרש זה נמצא בחז"ל. הם דרשוהו על־ידי משל, ופילון נתן את הנמשל בלבד. על הפסוק "ונפש כי תחטא בשגגה" ויקרא א, יא אמרו: "למה הדבר דומה? לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין. ראה ששניהם חטאו חטא אחד. פנה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופסין. אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, ולבן פלטין נתת אפופסין? אמר להם, לקרתני פניתי שאינו יודע נמוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי, ויודע נמוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי איזה דין יצא עליו. אף כך הגוף קרתני, "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", והנפש בן פלטין מלמעלה, "ויפח באפיו נשמת חיים", ושניהם חוטאים וכו', לכך הכתוב מתמיה "נפש כי תחטא בשגגה", כאילו עובר על מצות ה"' ת"ב ויקרא, יא.

58 מדרש זה הוא ממש מדרשו של פילון, שאם לנפש האדם לא היה חלק אלקים ממעל, כי אז היה כל אדם יכול לטעון שהוא שוגג בעבירתו ולא עשה דבר רע כלל, ומכיון "שנפח" בו נשמת חיים, ניתנה לאדם הכּרה של טוב ורע, וטענתו על יסוד חוסר ידיעה בטילה. ומה שחז"ל קוראים בדרך משל "קרתני", פילון קורא "בלתי מנוּסֶה".

59 תשובה נוספת נותן פילון, בכדי שתהא לאדם הכרה והבנה בבורא. וכעין חלוקה זו של פילון, ובנימוק סיבה זו, נמצא ברמב"ן: "ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם, יצירת תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה הזו היא החיוּת וההרגש שבהם הוא אדם, לא גיבּוּל העפר, וכמו שאמר ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם בראשית ב, יט. ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, והיה האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה ויעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה". וראה שם בפסוק א, כ.

60 עצם החלוקה בין הנפש הבהמית והנפש השכלית, שהיא הנשמה, נמצאת גם במדרש הנעלם: "ויפח באפיו נשמת חיים, אורייתא אתקבלת על אדם: חזו מה דעבד בר נש, דא דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה אתחזר לההיא נפשא חייתא דהוא נפשא דבעירתא, וכו'. נותן נשמה לעם עליה ישעיה מב, ה וכו', ר' חייא אמר, עליה לאותם השולטים על כוחותיה - להם נתתי הנשמה. ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, - השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה ־המשתתפים בה בכוחותיה- אין להם אלא רוח הבהמה היורדת" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יז ע"ג.

61 במקום אחר כותב פילון: "בעוד שהאחרים מייחסים לאדם קירבה לאוויר, באמרם ששִׂכלנו הוא חֵלק מן הטבע האוירי, משה הגדול לא השווה את הנפש החושבת לאף אחד מן הנבראים, אלא אמר שהוא מַטְבֵּעַ נאמן של אותה הרוח האלהית והבלתי־נראית, טבוע וחתום בחותם אלהי, אשר האות שלו הוא ה"דיבֵּר האלהי" הנצחי. הרי הוא אומר: "ה' נפח בפניו נשמת חיים", כך שהכרח לַמקבל להידמות לשולח. לפיכך גם נאמר שהאדם נוצָר בצלם אלהים, ולא בדמותו של אי־מי מן הנבראים. ומתוך שנשמת האדם נדמתה לדבר העילה הראשונה, גם הגוף יזדקף כלפי החֵלק הטהור מכֹּל -השמים- לשאת את עיניו, כדי לתפוש בבהירות גם את הבלתי נראה בתוך הנראה. אכן, היות ולא ניתן להבחין בנטייה של ההבנה כלפי "הקיים" האלקים -פרט לאנשים שנמשכו אליו, הרי כל אחד יודע במיוחד את אשר הרגיש על בשרו- הוא נותן לעיני הגוף את היכולת לפנות כלפי האויר, כעין דמות גלויה לעיניים שאין להן דמות. כי כאשר העיניים המורכבות מחומר נפסד מגיעות לכך, שהן, כביכול, עוזבות את מקום הארץ, כדי להגיע הרחק הרחק לשמים, ולגעת בקצותיהם, עד כמה יש לחַשֵב את מסלול עיני הנפש בכל כיוון, שהן, כביכול, הצמיחו כנפיים, בשאיפתן הגדולה לחזות את "הקיים" האלקים, וכדי להגיע, לא רק לקצה האוויר, אלא אף למהר אל הבלתי־נוצר, כשהן חוֹצות את כל גבולות עולם" על נטיעת כרם, יח־כב.

62 ועל הסיפור, שלאחר שנפח בו רוח חיים זקף האדם גופו והסתכל כלפי מעלה והעריץ את הבורא, נמצא כן בחז"ל: "ויפח באפיו נשמת חיים, ועמד האדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה, והיתה קומתו מסוף העולם ועד סופו וכו', וראה את כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו, ואמר תהלים קד, ט מה רבו מעשיך ה"' פרקי דרבי אליעזר, יא.

63 מדוע נאמר שהאלהים "נטע גן עדן", בּעבוּר מי, ומהו גן עדן?

64 גן העדן, לפי פשוטו, אינו זקוק לפתרון־פירוש, כי הוא מקום עבות מָלֵא בעצים מכל המינים. אך באופן סמלי הוא החכמה, או הבינה בעניינים האלהיים, האנושיים וסיבותיהם. כי לאחר בריאת העולם היה מן הראוי לכונן חיי עיון, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו יעלה שֶבח לָאָב. כי אין לַטבע כושר התבוננות, ובלי החכמה אינו מסוגל לשבֵּחַ את בורא הכל. והבורא נטע את האידיאה שלו, כמו עצים, בתוך השליט העליון - בתוך הנשמה השִׂכלית. אולם, אשר לעץ החיים באמצע הגן, הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוּכל אדם לראות את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושָר ובן־ אלמוות לאמיתו. אכן אחרי העולם נוצרה החכמה, הואיל ורק לאחר בריאת העולם ניטע גן העדן... ___________

65 במקום אחר הוא כותב על גן העדן מקדם: "'ואלהים נטע גן בעֶדֶם כלפי המזרח, ושָׁם שָׂם את האדם אשר יצר' בראשית ב, ח. הכתוב הבהיר על־ידי שֵׁמות רבים, שהחכמה הנשגבה והשמימית מרובַּת־שֵמות היא, הרי היא נקראת "ראשית" ו"צֶלם" ו"מראה אלהים". ועל־ידי נטיעת אותו גן עדן הוא מורֶה עתה, שהחכמה עֲלי־אדמות היא חיקוי לכעין אבטיפוס. ואל יגיע אדם לידי כפירה ויניח, שהאֵל עובד אדמה ונוטע פרדס, הרי שומה עלינו מיד לפקפק ולשאול לאיזה צורך? שכֵּן לא כדי לסַפֵּק לעצמו מעדנים וממתקים - חס וחלילה, שלא יעלה סיפור בַדִים מעין־זה על דעתנו - הרי אף העולם כולו לא ימָצֵא ראוי כמקום משכן לָאֵל, שֶׁכֵּן האֵל הוא מקום עצמו, ובעצמו מָלֵא מעצמו, ודַי לו בעצמו. כשהוא מָלֵא ומכיל את כל שאר הנזקקים, החרֵבים והרֵיקָניים, לעולם לא יוכל דָבָר אחר להכילו, שכֵּן הוא אחד והכֹּל. האלהים זָרַע ונָטַע את השלימות עֲלי־אדמות עבור בני התמותה, והיא חיקוי והעתקה לזו שבשמים. הרי הוא ריחם על הגזע שלנו, כי הבחין שהוא צירוף של שפע רעות, שאין להתקנא בהן, לכן השריש את השלימות עלי־ אדמות כסעד ומשען למחלות הנפש. חיקוי, כפי שאמרתי, לשלימות שמימית ואב־ הטיפוס, זו המכונָה בשֵמות רבים. הטוב המוחלט מתורגם על דרך המליצה כ"גן עדן". ומקום מושב גן העדן בעֶדֶם, שמשמעו "עִידוּן". שלום, נַחַת ושמחה מצטרפות לטוב המוחלט, ובהן העידון לאמיתו. ונטיעת גן העדן היא כלפי המזרח. הרי דבר־יושר אינו שוקע ואינו כָּבֶה, אלא מטבעו לזרוח תמיד. וכשם שלאחר זריחה, כמדומני, מילאָה השמש באור את אפילת האויר, כך הטוב המוחלט לאחר שזרח בנפש, הרים את הערפל בתוכה, ופיזר את החושך העמוק" דרשות אלגוריות א, מג-מו.

66 לדבריו, מסַמֵל גן העדן את "החָכמה" וכן בשו"ת הבאה. החָכמה נוצרה רק אחרי בריאת העולם, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו ובפלאי הבריאה, יבוא האדם לשבח ולהלל את הבורא על גודל מעשיו.

67 כעין רעיון זה נמצא במדרש הנעלם. בקשר לפסוק על נטיעת גן בעדן, מדובר שם על נתינת החכמה לאדם: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ר' יוסי ור' חייא אמרי תרוויהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל שיר השירים ו, יא, ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו, ולא ילך אחרי ההבל. דא"ר יוסי א"ר חייא, כד ברא קב"ה לבר נש אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא"ל אנא עביד לך בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא בגיני, אנא לעילא ואנת לתתא. ועוד, אנא יהיב בך נשמתא למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין, הוי זהיר לאסתכלא ביקרי, הוי זהיר למעבד פקודי, ובר מני לא יהא שולטנא יקירא כוותך. ומנ"ל דאתריה ביה ואזהיר ליה ע"ד, הה"ד איוב כח, כח ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסוד מרע בינה, כלומר כשתחול יראתי עליך, אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל וכו'. אמר רב יהודה, בכל יום ויום בת קול יוצאת מלמעלה, ואימתי בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי" מדרש הנעלם בראשית יז, ג-ד. מדברי המדרש הנעלם נראה, שבזמן שהשמש זורחת אזי בא האדם לשבח לבורא, כי אז רואה בעיניו את הבריאה. ולהלן שם דעת ר' אלעזר, ש"אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה, דכתיב תהלים עב, ה ייראוך עם שמש", ואולי כוונתו, שלאחר שראה האדם בעיניו במשך כל היום את מעשי הבריאה, אזי בסוף היום הוא בא לשבֵּחַ לה'.

68 וכן בפרקי דר' אליעזר מובא, שאדם הראשון מיד לאחר שנברא ראה את גודל מעשה ה' ושבחו: "ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וכו' וראה את כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו ואמר תהלים קד, ט מה רבו מעשיך ה'. עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים, ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם, באתם להשתחוות לי? בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו, ואמר שם צג, א ה' מלך גאות לבש וגו"' פרקי דר"א, יא.

69 והרמב"ם אומר ממש כדברי פילון: "בזמן שהאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויִכְמַהּ בשרו לאהוב המקום ברוך הוא" הלכות יסודי התורה ד, יב.

70 עוד במדרש הנעלם שם יג, ע"א רעיון זה של פילון: "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וכו'. ר' אבהו אמר, כמה יש לאדם להרהר במעשיו ולפקוד אותם בכל יום, הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה לדעת ולהכיר לבוראו ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה בכל יום".

71 אשר לפירושו של פילון, שגן העדן ניטע אחרי בריאת העולם, הוא מבוסס על פירושו לתיבת "מקדם" בשו"ת הבאה, שאין מובנו "מלפני" כפי שפירשו בחז"ל, אלא "ממזרח", כדעת כמה מן המפרשים. לכן שיטתו היא, שגן העדן נברא אחרי בריאת העולם, ובחז"ל למדו מכאן שגן עדן נברא קודם לעולם ראה בביאור שם. ובב"ר פירוש אמצעי בין שתי השיטות: "אמר ר' שמואל בר נחמני, את סבור קודם לברייתו של עולם, ואינו אלא קודם לאדם הראשון, אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי" ב"ר טו, ג.

72 מדוע נאמר שהאלהים נטע גן עדן בעַדִין כלפי המזרח?

73 ראשית, מפני שתנועת העולם היא ממזרח למערב, והמקום ממנו מַתחילה התנועה הוא הראשון. שנית, כל אשר בחֶבֶל המזרח קרוי חלקי העולם הימניים, ואשר בכיוון מערב - שמאל. והמשורר מעיד, כשהוא קורא לצפרים מחֶבל המזרח "ימין", ולאֵלה מחֶבל המערב "צד שמאל", כשהוא אומר: אם הן עפות לצד ימין, הרי זה ליום ולשמש, ואם לצד שמאל - כלפי עֶרב וחשכה. אך השם "עַדִין" מתורגם כסמל לעידונים שמחה וגיל. כי כל הטוב וכל החסד מוצאם מהמקום האלהי. שלישית, הוא העֵדן - חכמה, זהרורים ואור. ___________

74 פילון מפרש תיבת "מקדם" - מזרח. בגמרא פסחים נד, א ובכורות לט, ב מפרשים תיבת "מקדם", במובן של "לפני בריאת העולם", וכן בתרגום יב"ע. אולם רש"י כאן מפרש "מקדם: במזרחו של עדן", וכן בלקח טוב. ועי' בתוספות בכורות שם, ד"ה מטרא, אם גן עדן הוא במזרח העולם או במערבו ראה גם בסוף הביאור לשו"ת הקודמת.

75 כעין פירושו של פילון, שעדן הוא סמל לעידונים והוא החכמה והאור, נמצא במדרש הגדול פסוק ח-ט, שמקור פירושו שם נעלם: "ונטע בו הקב"ה גן, ובו כל מיני פירות, וכל מיני מעדנים שנבראו בששת ימי בראשית וכו', וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו וכו'. מלמד שהרקיע וגן עדן נבראו במאמר אחד. וכשם שהרקיע עשוי שורות שורות של כוכבים, כך גן עדן עשויה שורות שורות של צדיקים והן מאירין בה ככוכבים". ומה שכותב פילון שהוא "חכמה זֹהר ואור" סתם, הרי במה"ג הם "הצדיקים המאירים ככוכבים". בפילון, שכל החסד מוצאו מהמקום הזה, ובמה"ג: "וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו".

76 ובמדרש הנעלם: "ר"ש אמר, הניח הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה, הה"ד ועץ החיים בתוך הגן, וכתיב משלי ג, יח עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה, כשיהיה לו לאדם הנאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העידונין והנאות שהיו לו לאדם שָם, לא שמר תורתו עד שגרשהו משם" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע"ג.

77 במקום אחר דורש פילון כלפנינו, ש"עדן" פירושו "עידון", וזה בנוגע לפסוק הנאמר בקין: "וישב בארץ נוד קדמת עדן" בראשית ד, טז, והוא מפרש שנוד הוא ניגודו של עדן. ואלה דבריו:

78 "הכתוב אומר ש"נוֹד" -המהומה אליו היגרה הנפש- נמצא נוכח עֶדֶם, ועֶדֶם מהווה סֵמל לדבר־אלהים הישר, ולכן גם מתורגם כ"עידוּן". ודבר ה' נהנה ומתעדן מעל לכל, בשעה שהוא מקורב לדברים טובים טהורים בלתי־מהולים ואף תמימים ושלמים, והאל המעשיר ממטיר עליו חסדי בתולים בני אלמוות. בדרך הטבע, הרע נאבק בטוב, העוולה בצדק, הנבון בשוטה, וכל סוגי המוסדיות בכל הנבָלות. זהו ש"נוֹד" נמצא נוכח העֶדֶם" על צאצאי קין וגלותו, לב.

79 מדוע שָׂם ה' בגן עדן את האדם הנוצָר, ולא את זה אשר נברא בצֶלם?

80 יש שהניחו ואמרו, שגן עדן היה פרדס, היות והאדם הנוצר הוא מוחש, הוא הלך, בצדק, למקום מוחש. אך האדם שנברא "בצלם" הוא שִׂכלי ובלתי־ נראה, נכלל באותה קבוצה של סוג בלתי־גופני. אלא, הייתי אומר, שיש להניח, שגן העדן הוא סֵמל חחכמה, כי האדם הנוצָר הוא תערובת המורכבת מנשמה וגוף, והוא זקוק ללימוד והדרכה, במידה וברצונו להיות מאושָר בהתאֵם לחוקי הפילוסופיה. אך זה אשר נברא "בצֶלם" אינו נזקק לכלום, כי מטבעו ומכוֹח עצמו הוא מקשיב, לומד ומדריך. ___________

81 כדעתו של פילון, שהאדם הוּשם בגן עדן לצורך לימוד והדרכה, נמצא גם במדרש הנעלם: "א"ר שמעון, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מאי עכודה הכא? אלא עבודת הנשמה להשלים ליה בתשלומיה מה שלא השלימה בזה העולם" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע"ג. וראה להלן בראשית ב, טו שו"ת בראשית א, יד בעניין "לעבדה ולשמרה" האלגוריים.

82 מדוע אומר הכתוב שבגן עדן "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל"?

83 כי שתי מעלות בעצים: להיות מסועפים, ופוריים. האחת היא תענוג לראייה, והשנייה ההנאה של הטעם. אכן, הביטוי "נחמד" אינו בלתי קולע, כי מן הסתם נכון הוא, שהנטיעות תהיינה תמיד משגשגות וירוקות, היות והן נמצאות בגן העדן האלהי, והן נצחיות, ושוב לעולם אינן עתידות לעמוד ערומות ולהָשִׁיר עלים. אולם, על דרך הפילוסופיה, אין הכתוב אומר שגם הפרי היה "נחמד", אלא שהיה "טוב". כי בני אדם אוכלים מזון לא רק לשם תענוג, אלא גם לתועלתם. אכן, התועלת הוא האצָלָה והרעָפָה של הטוב. ___________

84 פילון מדייק מלשון הכתוב: "עץ נחמד למראה וטוב למאכל". ראשית הוא אומר, כי יש כאן סיפוק חוש הראייה וחוש הטעם. ושנית, כי העצים בגן עדן קיימים ועומדים תמיד בשיגשוגם, ולא כמו שאר העצים שעליהם נושרים. ושלישית, והוא פירוש פילוסופי, שהכתוב אינו אומר על הפרי שהיה נחמד, כי בני אדם אוכלים לא רק לשם תענוג אלא לשם תועלתם. תחילת מאמרו נמצא ברד"ק: "וזהו שאמר נחמד למראה וטוב למאכל. ופירש למראה, שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם ובמינים נחמדים, והיו פרי כל עץ שבו טוב למאכל". והשני נרמז גם ברמב"ן בפסוק ח: "והנה אילני גן עדן, גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם" וכו'.

85 במקום אחר כותב פילון: "הסיפור מסַפֵּר, שניטע על־ידי אלהים פרדס, שלא היה דומה כל־עיקר לאֵלה אשר אצלנו. כי היער של אֵלה שאצלנו הוא חסר נשמה, מלא עצים ממינים שונים, מהם ירוקים תמיד לשם תענוג בלתי־פוסק בשביל הראייה, ומהם פורחים בנעוריהם ומלבלבים בתקופת האביב, ואחדים נושאים פרי מעודן בשביל בני אדם, לא רק לשם הצורך ההכרחי בשביל המזון, אלא גם להנאה יתירה של חיים מפונקים, ואחדים נושאים פרי בלתי מעודן, והוא בהכרח נועד בשביל החיות. ברם, בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות" על בריאת העולם, קנג.

86 מהו "עץ החיים", ומדוע הוא "באמצע" גן העדן?

87 יש הסבורים, שכשם שהצמחים הם גופניים ובני תמותה, כך קיימים צמחי חיים בני־אלמוות. כי הם אומרים, שהחיים והמוות מנוגדים זה לזה, ובין הצמחים קיימים מזיקים, ויש צורך שתהיה תשועה מהם. אך אין הם יודעים, שענין זה הוא שלימות, כי ההווייה, כדבר הפילוסופים, היא ראשית ההשחתה. ושמא יש לבאר את הענין דלעיל בדרך אלגורית? אכן, יש אומרים כי עץ החיים הוא האדמה, שכֵּן היא מצמיחה הכֹּל, למען הַחֲיוֹת את האדם ושאר בעלי החיים, לפיכך נתייחד מקום מרכָּזי לנטיעה זו, והאדמה היא מרכז הכֹּל. ויש אומרים, ששבעת הגלגלים שבשמים אמורים להיות עץ החיים שבאמצע. ויש אומרים, שהוא השמש, כי הוא, במובן־מה, במרכז כוכבי הלֶכֶת, והוא סיבת התקופות, שעל ידיהן מתהווה כל דבר. ואחרים אמרו, שעֵץ החיים הוא שילטון הנשמה, כי הנשמה מרעננת ומחזקת את החושים, כשהיא מַפְנָה את כוחותיהם אל מה שהוֹלֵם אותה, ואל מכלול חלקי הגוף, ובמובן זה, המרכז היא ראשית ותחילה, בדומה למנצֵחַ על מקהֵלָה. אך אנשים טובים והגונים אומרים, שעץ החיים הוא הטובה שבמידות האדם - יראת האלהים, שבאמצעותה השֵׂכל -לגמרי לבדו- הופך בן אלמוות. ___________

88 פילון מציין, שאת הפירושים על עץ החיים שמע מפי אחרים, מפי "יש אומרים". רובן של הדרשות תימצאנה גם במדרשי חז"ל. הפירוש הראשון, שעץ החיים הוא האדמה, כי היא גורמת לצמיחת כל הצמחים המחַיים את בעלי החיים, הוא כעין מדרש חז"ל: "תניא, עץ שהוא פוסה על פני כל החיים" ב"ר טו, ו, היינו שהוא מתפשט על כל העולם שבו החיים תלויים. "מדת עץ החיים כמדת כל היישוב, יש בג"ע עץ החיים כנגד פירות כל האילנות מיום שנברא העולם עד יום שיחיו המתים" פרק גן החיים, בית המדרש ה, עמ' מז.

89 מעין פירושי ה"יש אומרים" ב' וג', שעץ החיים מכוון לשבעת הגלגלים או לשֶמש, יש מדרש בחז"ל, וגם הוא בשם "יש אומרים", המַשווה את מהלך גלגל החמה למהלך עץ החיים: "מכאן הם אומרים, כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע, כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן; כשם שהקטונית נתונה באמצע הטרקלין, כך עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה. אחרים אומרים, עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה מהלך שנה" מדרש שיר השירים זוטא, הוצ' באבער, עמ' 12. ובמדרש הגדול: "אחרים אומרים, מהלך חמש מאות שנה עץ החיים, ומכוון כנגד גלגל חמה, מה גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה, כך הוא מהלך חמש מאות שנה".

90 פירוש האנשים הטובים וההגונים, בלי שֵם אומרו, מובא על־ידי פילון גם לעיל ב, ח שו"ת בראשית א, ו: "ואשר לעץ החיים באמצע הגן, הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוכל אדם לראות את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושר ובן־אַלמוות לאמיתו". וכן במקומות אחרים: "בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות" על בריאת העולם, קנג. "ובעץ החיים מרַמֵז על הגדולה שבמידות הטובות, יראת אלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם" על בריאת העולם, קנד. "הטוב המוחלט המוצָג לראווה, הוא הראוי ביותר לראותו להתבונן בו ולחבבו, ותפקידו להפוך את המרירות שבנפש... כמו שנאמר: "ה' הראה לו עץ והשליך אותו אל המים" שמות טו, כה... העץ הזה מבַשֵׂר לא רק מזון, אלא אף חיי אלמוות, שהרי הכתוב אומר שעץ החיים נטוע באמצע גן העדן" על הגירת אברהם, לו-לז.

91 שיטת חכמי אלכסנדריה, שמידת יראת אלהים היא מעל כל המידות, יסודה בניב: "יראת ה' ראשית דעת" משלי א, ז המתורגם בשבעים: ᾿Αρχὴ σοφίας φόβος κυρίου ומכאן גם לשון פילון במקום אחר על עשרת הדברות, נב, שיראת ה' ראשית המידות הטובות:.ἀρχὴ ... ἀρετῶν δ' εὐσέβεια

92 לשיטת פילון, כל המידות הטובות, ובראש ובראשונה יראת ה' וקדוּשה, הן מגופי התורה שניתנה למשה בהר סיני. שיטה זו, בנוגע למידות הטובות בכלל וליראת אלהים בפרט, היא גם משיטת חז"ל בנוגע לתורה ולימודה, ואין זה פלא, שהרי שיטה זו היא אחת מהיסודות להערצת ה' וללימוד עבודתו.

93 לפי זה, במדרשו של פילון הנ"ל, עץ החיים הוא סמל לכל המצוות שבתורה, והעץ שהורהו ה' למשה גם הוא סמל לתורה הממתיקה את נשמת האדם. ובזה מתקרב מדרש פילון לזה של ראשוני חז"ל, שנקטו את עץ החיים כסמל לתורה, והם דורשי הרשומות: "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. דורשי רשומות אמרו, הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר משלי ג, יח עץ חיים היא למחזיקים בה" מכילתא בשלח, מסכת דויסע, א. וכן: "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואח"כ עץ החיים, זו תורה" ויק"ר ט, ג. וראה לעיל בראשית ב, ח שו"ת בראשית א, ו ממדרש הנעלם.

94 ובלשונו של המדרש הגדול לבראשית ג, כד, יש דמיון לדברי פילון בשו"ת זו. במה"ג: "לשמור את דרך עץ החיים, אותו העץ שהיה כל האוכל ממנו וחי, הסתירו הקב"ה ונתן לנו את תורתו, היא עץ החיים, שנאמר משלי ג, יח עץ חיים היא למחזיקים בה, אדם מסתכל בה ורואה ממנה חכמתו של הקב"ה וכו' וקונה לעצמו חיי העולם הזה ועולם הבא". וראה מה שאני כותב במחקרי על מדרש תדשא, סימן ב.

95 מהו "עץ הדעת להכיר טוב ורע"?

96 משפט ברור זה, אשר על דרך הפשט דומה עלינו כחמקמק, מתגלה כאלגוריה. והוא משַמֵש מָשָל לפיקחות, היינו חכמת הידיעה, שבאמצעותה ניתן להבחין בין הטוב והיפה לבין הרע והמכוער, ובין כל הניגודים אשר קיימת בהם דרגה עליונה ודרגה נחותה. והנה החכמה שבעולם הזה איננה האלהים עצמו, אלא באמת היא מעשה אלהים, היא רואה את הטבע והוֹגָה בו, אבל זו החכמה שבאדם, אמנם רואה, אך היא מבלבלת בעיניים אחרות -כהות- כי הן חלשות מלראות ולהבין בבהירות כל פרט ופרט כשלעצמו בתמימותו ובפשטותו. לפיכך מעורבת בחכמת האדם תרמית מסויימת, בדוֹמֶה לאותם הצללים העוצרים לעיתים קרובות את העין מלראות, וחוסמים את האור הזך והתמים. וכשם שהעין לגוף, כך השֵׂכל והחכמה לנשמה. ___________

97 וכן כותב פילון להלן בראשית ז, ב-ג שו"ת בראשית ב, יב: "הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא עץ דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם. כי שִׂכלנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע".

98 ובמקום אחר הוא כותב: "ונראה לי, שאֵלֶה הענינים נתכוונו כסמָלים יותר מכמשמעם, כי עצי החיים והדעת לא הופיעו על הארץ בעָבַר, וכנראה לא יתגַלוּ בעתיד. אכן, נראה, שהוא משה מסַמֵל על־ידי העֵדן את שילטון הנשמה, המלאה מחשבות לרבבה כצמח השדה. ובעץ החיים מרַמז על הגדולה שבמידות הטובות, יראת האלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם. ועל־ידי עץ הדעת טוב ורע, הוא מסמל את המידה הבינונית של החכמה, שעל ידיה ניכר טבע הניגוד של שתי הקצוות. והנה, כאשר קָבַע את הגבולות הללו בתוך הנשמה, התבונן כשופט לאיזה צד תטה ותלך. וכאשר ראה אותה מכרעת לצד העון ומזלזלת ביראת אלהים ובקדושה, שמהם באים ומתהוים חיים נצחיים, השליכהּ בצדק מלפניו ויגרשנה מתוך הגן... מסופר שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם, ובגשתו פעם לאשתו של האיש שנוצר הראשון, גידף אותה על מתינותה וזהירותה היתרה, שכן היא פיקפקה וסרבה לקטוף פרי יפה מאד למראה ועָרֵב מאד ליהנות ממנו, ונוסף על זה גם מועיל ביותר, שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע. והיא, מבלי לחקור -מתוך דעתה הבלתי בטוחה והבלתי קבועה- הסכימה ואכלה מן הפרי ונתנה גם לאישהּ עִמה. ודבר זה הָפַך ושינה את שניהם לפתע־ פתאום, והשליכם מתוֹם ויושר אָפים לתוך חטא... מאחר שעברו על פני עץ החיים הנצחיים, השיכלול של המידה הטובה שממנו יכלו לזכות לחיים ארוכים ומאושרים, ובחרו להם חיים חולפים וחיי תמותה" על בריאת העולם, קנד-קנו.

99 לפי ביאורו האלגורי בשו"ת וב"על בריאת העולם", נברא האדם תמים בתמימותו ובפשטותו, ועץ הדעת אינו רע מצד עצמו -כי היכולת להבחין בין טוב לרע מידה טובה היא- "שֶכֵּן היא האשה פיקפקה וסירבה לקטוף פרי יפה מאד למראה וערֵב ליהנות ממנו, ונוסף על כך גם מועיל ביותר שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע". ובאופן סמלי מדובר כאן על החלק ההגמוני שבנשמה, ש"יראת אלקים" שֶבָּה מסומלת על־ידי עץ החיים, ו"החכמה, שעל ידיה ניכּר טבע הניגוד של שתי הקצוות" מסומלת על־ידי עץ הדעת טוב ורע. וחטאם היה בזה, שנתפתו והקשיבו לעצת הנחש ועברו על הצווי, ועל־ידי כך בחרו ברע ובמות, במקום שיכלו לזכות בחיים ארוכים ומאושרים.

100 כמדרש פילוני זה, שעץ הדעת הוא סמל לבחירה, לא מצאתי מפורש בחז"ל. אמנם, בקטע שבמדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם, נמצא כעין דעת פילון על הבחירה שבין שני העצים: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, מלמד שהכל בגן עדן. מי שמבקש עץ חיים הוא מוצא בו, ומי שמבקש עץ־דעת טוב־ורע הוא מוצא בו. ולפניו שתי דרכים, אחת לזו ואחת לזו. ואדם מהלך באיזה שביל שירצה, רצה לזכות הרי הפתח פתוח וכל טוב עומד, רצה לחוב הרי הפתח פתוח ורע לו מצוי".

101 מקבילה עוד יותר קרובה לרעיון שלפנינו, נמצאת במדרש הנעלם: "רבי אבא בשם רבי חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנַים, האחד הנותן חיים לאדם, והאחד, שהאוכלו ידע הטוב והרע, לדעת הדרך הטוב והישר שיוכשר האדם, והדרך הרע שיתקלקל בה האדם, ולפיכך ציוהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע. וע"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל - זהו עץ החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו, והוא לא חטא אלא בעץ הדעת־טוב־ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע"ג.

102 ובמדרש תדשא: "ומעץ הדעת טוב ורע. אמר ר' פנחס בן יאיר, העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים. אבל משאכל ממנו, ועבר על גזירתו של הקב"ה, נקרא שמו עץ דעת טוב ורע, ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע על שם סופו... ולמה נקרא שמו טוב ורע? שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע... ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע? שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שנתנה לו... ומנין אנו למדין שלא נקרא שם העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש, ראה מה השיבה אותו: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו בראשית ג, ג, ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע... ולמה צוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהא רואה אותו עץ וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, שלא תהא גסה רוחו עליו" מדרש תדשא, ז. אם כן, גם לפי התדשא לא היו כל תכונות לעץ, אבל לאדם היו תכונות הטוב והרע, אלא שחידושו הוא, שבחר ברע על־ידי זה שאכל מן העץ שה' מנעו לאכול ממנו, ז"א שעבר על מה שאסרו ה' לאכול מעץ מסויים.

103 אשר לדברי פילון ב"על בריאת העולם" קנד, כי "עץ החיים והדעת לא הופיעו בעבר על הארץ, וכנראה לא יתגלו בעתיד", נמצא כעין זה במדרש: "ר' עזריה ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, חס ושלום, לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" ב"ר טו, ז; פסדר"כ פרשה ב, קמב, ב. והרמב"ם הוסיף לזה: "וזה אמת, כי טבע המציאות יתחייב זה" מו"נ ב, לא. וראה גם ברש"י לבראשית ג, ז, ומתוך דבריו שם נראה שהלך בשיטה זו, והראִייה לא היתה ראִייה ממשית של עץ.

104 במקום אחר בכתביו מוצא פילון בפסוק עצמו כעין העלָמה, מפני שאין הכתוב מזכיר במפורש היכן היה מקומו של העץ. ופילון נותן נימוק להעלמה זו, ואחר כך נותן לנימוקו זה לבוש אלגורי. ואלה דבריו:

105 "ועל זה עץ החיים, הוא הכתוב אומר בפֵירוש שהוא באמצע גן העדן, ואילו בנוגע לעץ השני -עץ דעת טוב ורע- לא פֵּרַש הכתוב אם הוא בתוך הגן או מחוצה לו, אלא אמר כך: "ועץ הדעת לראות טוב ורע", והוא משתתק מיד, מבלי לציין היכן הוא נמצא, וזאת על מנת שאדם אשר לא לוּמַד במדעי הטבע לא יִשׁעֶה ממקום־המדע. ומה יש איפוא לומר? שעץ זה נמצא גם בתוך הגן וגם מחוצה לו; בפוֹעַל הוא בתוכו, אך בכוח הוא מחוצה לו. והא כיצד? המושל שלנו קוֹלֵט הכל, ודומה לשעווה בה נטבעות כל הצורות, הן הנָאוֹת והן הכעורות... ואל הנשמה, בהיותה יחידה, מגיעים רשָמִים לאין־ ספוֹר מכל דבר בכל מקום. כך, שכל אימת שנטבע בה חותם המעלה המושלמת נהיה עץ החיים, אך כשהיא חתומה בחותם הרישעה נהיה עץ הדעת לראות טוב ורע. הרישעה, מחד, גורשה מהמקהלה האלהית, והמושל אשר קָלַט אותה =את הרישעה, נמצא, מחד, בפועל בגן העדן, שֶכֵּן יש בו חותם המעלה הטובה, ולכן הוא בן־בית בגן העדן, ומאידך גיסא, בכוח שוב אין הוא בתוך הגן, כי אות הרישעה זרה למקום זריחת השמש האלהי. ומה שאני אומר ניתן להבין גם באופן זה: כרגע, המושל שלי נמצא למעשה בגופי, אך כשהוא מהרהר באיטליה או בסיציליה, הוא נמצא בכוח במקומות אלו, וכשהוא מתבונן בשמיים הוא אף נמצא בכוח בשמיים. אי לזאת, יארע לעתים קרובות, שאנשים השוהים בפועל במקומות חולין, נמצאים לאמיתו של דבר במקומות קדושים ביותר, כשהם מעלים בדמיונם עניינים הקשורים במוסריות. ומאידך גיסא, אחרים כשהם בהיכלי קודש מחללים את הֲגוּתָם, עם נטיות כלפי הרע, וקבלת רשָמִים נִקלים. כך הרישעה איננה, לא בתוך גן העדן, ולא שלא בגן. מחד, היא יכולה להימצא בו בפועל, ומאידך, איננה מסוגלת להיות בו בכוח" דרשות אלגוריות א, ס-סב.

106 כעין הנימוק הזה של העלָמת העץ, נמצא בסיפור פגישתו של רבי שמעון בר יוחאי עם אדם הראשון, המובא במדרש הנעלם: "ובעי אדם הראשון דלא יתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן וכו', וקב"ה גלי לי לרשב"י ברוח הקדש ולחברייא דלישתעו אינון בינייהו ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא, דהוא מלה דלא ידעי כל אינשי וטעיין ביה. לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירים ביה, וכתיב זה שמי לעולם, וייתון למשאל מה דלא צריכי לון" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע"א.

107 לפי רשב"י יש כאן העלֵם החטא, ולפי פילון העלֵם העץ. וגם, שהקב"ה גילה לו, אבל אין לגלות לקטנים שבחברים, מפני שיבואו לשאול מה שאין צריך. ולפי פילון, שלא נגלה מקום העץ כדי שהאיש אשר לא לוּמַד במדעי הפיסיולוגיה לא יתעה בזה להתייחס בהערצה למקום המדע.

108 מהו הנהר היוצא מעדן ממנו מֻשקֶה גן העדן, ומה הם ארבעת הנהרות הנפרדים: פישון, גיחון, חדקל ופרת?

109 אומרים, שמקורות החדקל והפרת נובעים בהרי ארמניה, אך גן העדן איננו שָם, וגם שני מקורות הנהר האחרים אינם שָם. אלא אם כן, גן העדן נמצא במקום מרוחק מעולמֵנו המיושב, ויש לו נהר הזורם מתחת לארץ, המַשקה נחלים רבים וגדולים, ואֵלה עולים על גדותיהם ושולחים מים לפלָגים אחרים המקבלים אותם, כשהם מתפשטים והולכים. ומכיוון שאֵלֶה מתפרצים על־ידי שֶטֶף המים, אותו כוח הטמון בהם זורם כלפי מעלה, חלקם להרי ארמניה, וחלקם למקומות אחרים... ואולי בפיסקה זו העניינים הם בבחינת אלגוריה, וארבעת הנהרות הם סמלים לארבע מידות טובות: לפיקחות הנקראת "פישון", המתייחסת לחיסכון; למתינות - "גיחון", מפני שהיא עמֵלָה בנוגע להסתפקות באכילה ושתייה, וכן כל הקשור בבטן והתענוגות אשר גורמים החלקים שמתחת לבטן - העניינים הארציים; לאומץ הלב - "חדקל", כי הוא מסַלֵק זעף וכעס הגועשים בקרבֵּנוּ; ולצדק - "פרת", כי אין לך דבר שמחשבות האדם שמֵחוֹת וששות בו יותר מאשר בצדק. ___________

110 פילון מפרש, שנהר "גיחון" הוא סמל למתינות, מפני שהיא עמילה בנוגע להסתפקות באכילה ושתיה ותאוות הבטן. אבל במקום אחר הוא כותב: "ושם הנהר השני גיחון הוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ לב, כי השם "גיחון" מתורגם σθῆτος "חזה" גחון, או "נוגח" κερατίζων, וכל אחת מהן מורָה על אומץ הלב" דרשות אלגוריות א, סח. פילון קורא לגיחון Γηων כמו שקראו לו השבעים, ובכל זאת הוא יודע ששֵם הנהר בעברית הוא "גיחון", אחרת לא היה יודע להכניס את שֵם זה לגדר הוראת הביטויים גחון־נגֹח. קרוב לוודאי, שהפירוש על גחון שהוא "חזה" יסודו במסורת חכמי אלכסנדריה או בתרגום השבעים, כי אין לו חבר לא בדברי חז"ל ולא בתרגומים. בשבעים התרגום על "ועל גחונך תלך" בראשית ג, יד הוא: "על חזך ועל בטנך תלך", ושני הסבריו על אומץ הלב שבחזה ועל תאוות הבטן יסודם בתרגום השבעים ל"גחונך", והוא גם ידע את השם גיחון בצורתו העברית. ויסוד הפירוש לגיחון־גחון נמצא בחז"ל: "שם הנהר השני גיחון, זו מדי, שהיה המן שף עמא בנחש, על שם על גחונך תלך" ב"ר טז, ד.

111 הסמלים של מתינות ואומץ הלב המוענקים בפילון לנהר גיחון, מתחלקים במדרש לקח טוב בין פישון לגיחון: "פישון שהוא פושה והולך בנחת, גיחון שהוא מגיח בגבורה". הפירוש השני של פילון שגיחון הוא "נגח", נמצא ברש"י: "גיחון שהוא הולך והומה, והמייתו גדולה מאד, במו ובי יגח שמות בא, כח, שמנגח והולך והומה".

112 מדוע לא תיאר הכתוב את מקומו של הפרת בלבד, אך אמר: "פישון הסובב את כל ארץ החוילה", ו"גיחון הסובב את כל ארץ כוש", ו"חדקל ההולך כנגד אשור"?

113 חדקל הוא הזעוּף והמשחית שבנהרות, כפי שמעידים הבבלים והאמגושים, אשר הסבירו, שטבעו שונה מעט מטֶבע המים. אך נראה, שיש טעמים נוספים להשמָטַת מקום סיבוב הפרת. אכן הפרת מסביר פנים, מחַיֶה ומרבה, ולכן חכמי העברים והאשורים קראוהו "מרבֶּה ומאֲדִיר". לפיכך הוא ידוע לא בהקשֵֹר אחר, כשלושת הנהרות האחרים, אלא מעצם תכונתו הוא. ולי נראה, שהענין סמלי ובדרך ההשאָלָה, היות והפיקחות היא מידה שבהגיון, אשר בו קיים גם רע; ואומץ הלב יש בו משום רגזנות, כשם שבמתינות יש משום תאווה - וכעס ותאווה הם בהמיים, - הכתוב מציין איפוא את שלושת הנהרות על המחוזות בהם הם עוברים. אך לא כן בנוגע לפרת, כי הוא סמל לצדק, הרי לא רק איזה חלק מסויים נוׁעַד לנשמה, אלא, כל כולו נרכש והופך שותף בעצה אחת עם שלושת חלקי הנשמה ואותו המספר של מידות טובות. ___________

114 מסורת זו של חכמי ישראל, שפרת פירושו "מרבה ומאדיר", היא בוודאי זו שבפי רבי מאיר: "ולמה נקרא שמו פרת? שמימיו פרים ורבים" בבורות נה, ב. "מאי פרת? שמימיו פרין ורבין" ברכות נט, ב. ובספרי דברים פיסקא ו: "נהר פרת, שמפריד והולך עד שכלה מגריפה לגרפו. ד"א נהר פרת, שפורה ורב עד שעוברים אותו בספינות. והרי כל הנהרות אומרים לפרת, מפני מה אין אתה משמיע קולך כדרך שקולנו הולך מרחוק? אמר להם, מעשי מוכיחים עלי. אדם זורע בי זריעה עולה לשלשה ימים, נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, הרי הכתוב משבחני דברים א, ז עד הנהר הגדול נהר פרת". וכן בב"ר טז, א הוצאת תיאודור עמ' 145, ועיי"ש במנחת יהודה. ויוסיפוס ב"קדמוניות היהודים" א א, ג אומר, שהפרת פירושו "פיזור" או "פרח". והשאלה גם באברבנאל שאלה י: "אמנם, בנהר הרביעי לא זכר הארץ שיסבוב ולא הדברים שימצאו, אבל אמר בלבד והנהר הרביעי הוא פרת".

115 לפי פילון בשו"ת יב, מסמלים ארבעת הנהרות ארבע מידות מוסריות. פישון מסמל החכמה, גיחון את המתינות וההסתפקות, החדקל מסמל אומץ הלב ופרת מסמל הצדק. ובמדרש הנעלם: "תנן, בכל טפה וטפה היוצאת מעדן, רוח חכמה יוצא עמו, ועל כן אתגזר במתניתין, אית מיא מגדלן חכימין, ואית מיא מגדלן טפשין. ואינון מיא דמגדלן חכימין אינון מיא הוו מטפין דעדן, דאמר ר' יוסי מיא דביה טפין יתבין נ"א: יתירין מכל אינון ארבע נהרי קדמאה, הוא דכתיב שם האחד פישון בראשית ב, יא, מאי שם האחד פישון? המיוחד מכולם פישון, והוא הנופל בארץ מצרים. ולפיכך היתה חכמת לישראל מצרים יותר מכל העולם, ומשנגזרה גזרה שאבדה חכמת מצרים, נטל קב"ה אותם טפין וזרק לון בההוא גנא בההוא נהרא דגנתא דעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שם ב, י. וזה היה מוליד ארבעה אחרים, והאחד המיוחד הנולד ממנו - פישון היה. משנטלו אלו הטפות שלא יצאו מהגן, אבדה החכמה ממצרים, ומאותו הרוח שהיה יוצא מעדן המצו' נ"ל: ימצו כל נביא ונביא, והיינו דכתיב מתהלך בגן לרוח היום שם ג, ח, וגנוז זה בג"ע לעתיד לבא. וזה הוא הנהר שראה יחזקאל בנבואתו, וע"כ אמר הכתוב, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים וגו' ישעיה י, ט, שאותם מים תמיד מגדלים הידיעה בעולם" מדרש הנעלם, בזֹהר חיי שרה קכה, א-ב.

116 ממדרש זה אנו למדים ארבעה דברים: א הנהר היוצא מעדן הוא סמל לחכמה העליונה, שהיא מקור הנבואה; ב פישון הוא המיוחד מכולם, כלומר, היותר חשוב שבנהרות העדן; ג פישון זה הוא סמלו של נהר נילוס של מצרים, זאת אומרת של תרבות מצרים; ד באבוד חכמת מצרים, נהפכו מימיו בעזרת הרוח שהיה יוצא מעדן, למקור הנבואה. מדרש זה, שאין דוגמתו במדרשים האחרים, נגזר ממדרשים אלכסנדרוניים. לפי פילון "ונהר יוצא מעדן" רומז לנשמה השכלית שבאדם, או לאדם המחוּנָן בכל מכשירי ההכרה החושניים והרוחניים. ופישון, סמל החכמה, ראש וראשון לנהרות שהם "ארבעה ראשים", כיאות לסמל החכמה:

117 "כי דבר אלהים ראשית ומקור לכל מפעל נשגב. המחוקק מבהיר זאת, באמרו: "ונהר יוצא מעדם להשקות את גן העדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" בראשית ב, י. כי ישנן ארבע מידות ראשוניות: פיקחות, אומץ־לב, מתינות וצדק. וכל אחת מאֵלה מושלת ומַלכָּה, והרוכש אותן נעשה מיד שליט ומלך, גם אם אינו משופע בנכסים. כי "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" אינו מורה על פרידתם, אלא על ממשלתן וסמכותן של המדות הטובות. ואלה מצידן צומחות משורש אחד - "הדיבֵּר" האלוהי. ועניין זה נמשל לנהר, עם זרם תמידי ותנועה נצחית של לקָחים ותורות, בהם הוא מזין נשמות אוהבות־אֵל ומגַדלן" על צאצאי קין וגלותו, קכח-קכט.

118 ההבדל בין פילון וחז"ל בנושא זה הוא, שחז"ל השתמשו באלגוריה על ארבע הנהרות, כנסת ישראל, ארבע מלכיות וארבע גלויות, ופילון מעביר את האלגוריה לכוחות הרוחניים שבאדם.

119 ושוב מתבלטת סמליות מעין זו בפילון: "המעלה הראשונית נובעת מן "העֵדם" - חכמת האלהים, היא נהנית, מאושרת ומתענגת כשהיא עוֹטָה הוד ומתפארת רק באביה - האלהים" דרשות אלגוריות א, סג-סד. "ועל־ידי אלו ארבעת הנהרות הוא רוצה לתאר מעלות מסויימות" שם, סג, "הסוג האחד של ארבעת המעלות הוא הפיקחות המכונה פישון... והוא הולך וסובב את כל ארץ החוילה" שם, סו, "ושֵם הנהר השני גיחון, והוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ הלב" שם, סח, "והנהר השלישי הוא חידקל, והוא ההולך כנגד אשור, ומתינות היא המעלה השלישית" שם, סט, והנהר הרביעי הוא פרת... כסמל הוא המעלה הרביעית - הצֶדק" שם, עב.

120 מדוע הניח את האדם בגן עדן למלא תפקיד כפול: "לעבוד ולשמור", בעוד שגן העדן לא היה זקוק לעיבוד, כיון שהיה כולו מושלם, הואיל ואלהים נטעו. ואף לשומר לא נזקק, כי מי היה שָׁם שיגרום נזק?

121 אֵלה הם שני העניינים שעובד האדמה צריך לשים לבו אליהם ולהשיגם: עבודת השדה ושמירה על אשר בו, כי הוא השדה עשוי להִשָחֵת, הן מתוך הזנחה והן על־ידי גרימת נזק. אך אף על פי שגן העדן לא נזקק אף לא לאחד מהם, בכל זאת נחוץ היה, שזה אשר קיבל את הפיקוח וההשגחה על הגן -האדם הראשון- ישַמֵש כעין דוגמא לאיכר בכל אשר ראוי לעמול בו. יתר על כן, מפני שהגן היה מלא בַכֹּּל, מן הראוי היה להשאיר לעובד האדמה את הפיקוח וההשגחה, כגון להשקותו, לטפל במים, לרכך ולעדור, לחפור שיחין ולהזרים מים. ובאשר לשמירה; אף על פי שלא היה שם אדם אחֵר, הרי לפחות היה צורך בשמירה מפני חיות, ולעיתים קרובות מאויר וממים, כי בזמן בצוֹרת יש להשקות בשפע במים, ואילו בשעת סופת־ גשמים, יש לעצור בעד המים הגואים על־ידי חפירת אפיק נוסף. ___________

122 פילון מפרש את המקרא כפשוטו, בלי כל פירוש אלגורי, והוא שאדם הראשון נצטווה לעבוד את האדמה ולשמרה, כדי להורות את חשיבות העבודה וערכה בחיי האדם. רעיון זה עולה כאחד עם דעתו, שכשם שהפסוק בעשרת הדברות: "ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה" שמות כ, ט-י מדבר על איסור מלאכה בשבת, כן הפסוק שלפניו: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך", מורה על מצוות עשיית המלאכה בששת ימי המעשה:

123 "ישנו סיפור הכתוב במעשה בראשית, המכיל סיבה הכרחית לכך, והמודיע שהעולם נברא בששת ימים, ושביום השביעי שָבת האלהים מכל מלאכתו, והתחיל להתבונן אל מה שהיטיב לעשות. הוא ציווה את אלה שנועדו להיות אוכלוסי המשטר העולמי הזה, שיתנהגו כמוהו בנוגע לעניין זה, כמו בנוגע לעניינים אחרים: שיפנו למלאכתם בששת הימים, אבל לחדול ממנה בשביעי. ושכשיהיו כך פנויים, יתעסקו בחכמה עיונית ויסתכלו בענייני הטבע, ועם זה יתבוננו שמא עשו איזה מעשה בלתי־טהור בימי הקודמים... באמת, אומר זה: לעולם הידבק במידותיו, אותו הפרק שבו הוא ברא את העולם יהא הוא דוגמה לך לעשות בו מלאכתך, וגם השביעי יהא לך דוגמא שצריך שתעסק בו בחכמה עיונית, כי נאמר בו, שהוא האלקים, התבונן אל כל מה שעשה בראשית א, לא. ללמדך, שגם אתה חייב להתבונן אל ענייני הטבע ואל כל מה שיביאך לידי הצלחתך" על עשרת הדברות, צז-צח; ק.

124 במדרש הגדול נמצאת המקבילה למדרש פילוני זה: "ששת ימים תעבד, ר' אומר הרי זו גזרה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת, כך נצטוו על המלאכה" מה"ג שמות כ, ט.

125 עוד מקבילה למדרשו של פילון על "לעבדה ולשמרה" ו"ששת ימים תעבוד" נמצאת בחז"ל: "אהוב את המלאכה, כיצד? מלמד, שיהא אדם אוהב את המלאכה, ולא יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר ששת ימים תעבד וכו'. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והדר מכל עץ הגן אכול תאכל" אבות דרבי נתן, נו"א, יא. "אהוב את המלאכה, חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה וכו'. רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" שם נו"ב, כא.

126 לדברי פילון, על האדם מישראל להקדיש את יום השבת לעיסוק בחכמה עיונית ולחשבון הנפש. כוונתו שבשבת האדם פנוי ממלאכתו, לכן יעסוק באותו זמן בלימוד התורה. וכך גם הדגישו דבר זה בחז"ל: "רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" ירושלמי שבת טו, ג. וראה בפסיקתא רבתי סוף פרק כג, שהדברים נאמרו על־ידי רבי חגי בשם ר' שמואל בר נחמן. "אמר להן הקב"ה לישראל, בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יהושע א, ח, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מיכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך קהלת ט, ז, לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושֵׂי תורה בלבד" סדר אליהו רבה פרק א, עמ' 4. "זכור את יום השבת לקדשו שמות כ, ח. במה אתה מקדשו? במקרא במשנה במאכל ובמשתה ובמנוחה" שם, פרק כד.

127 פילון גם מדגיש, שמשה רבינו אינו מרשֶה ששומרי התורה ישבו בטלים ביום השבת, ולכן נקהלו בשבת להקשיב ללימוד מאת מוריהם, והגדול שבהם היה דורש לפניהם ברבים על החוקים המיוחדים א, ס-סד, ומאז קבלת התורה ועד היום הזה הכוונה כשהדברים נכתבים בזמנו של פילון עוסקים בתורה בשבת בבתי כנסיות, והמנהיג מבאר ומורה להם, ואינם מבלים את הזמן כפי שהאחרים מבלים בשחוק ושעשועים, אלא עוסקים בתורה וששים ושמחים ביום השבת על חיי משה ב, קי-קיב; קטו-קטז. או שכהן אחד, או אחד מהזקנים היה מלמד אותם את חוקי התורה עד קרוב לסוף זמן המנחה המלצה על היהודים 14 - 12:7, וראה גם "על בריאת העולם", קכח מובא להלן בביאור לבראשית ח, ט. וכן אמרו בחז"ל: "רבותינו בעלי אגדה אומרים וכו', אמר הקב"ה למשה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני" מדרש אבכיר, וילקוט שמעוני ריש פרשת ויקהל.

128 שאלת פילון, למה ציוה ה' את האדם "לעבדה ולשמרה", בזמן שהגן לא היה זקוק לשום טיפול, הואיל ה' בעצמו נטעו, נמצאת בחז"ל, אלא תשובתם היא אלגורית: "לעבדה ולשמרה, ומה עבודה היה בתוך הגן שאמר לעבדה ולשמרה? שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן שיזמור לכרמים, ולחרוש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן. שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא הנהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר ונהר יוצא מעדן, ומהו לעבדה ולשמרה? אלא לעסוק בדברי תורה" פרקי דרבי אליעזר, יב. ועוד באדר"נ: "וכי עבודה היה צריך, או שמירה היה צריך? אלא לעמוד על דבריו" נו"ב, פרק כא. "ולעבדו זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינה אלא עבודה? הרי הוא אומר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר, הא למדת, לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה. דבר אחר, לעבדה זו תפלה" ספרי עקב, מא. וכן גם בתרגום יונתן: "ויניחהו וכו' ואשריה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא". ובמדרש הנעלם: "א"ר שמעון, ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, וכי מאי עבודה הכא? אלא עבודת הנשמה. ר"ש אמר, הניח הקב"ה לאדם הראשון בג"ע, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה" מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע"ג.

129 גם מדרש אלגורי זה של חז"ל יסודו כבר נמצא בפילון. במקום אחר הוא מסביר את הפסוק הזה, שה' נתן לאדם שלוש מתנות טובות, "ויניחהו בגן עדן" זו הבינה, "לעבדה" זו עשיית מעשים טובים, ו"לשמרה" הוא שמירת המצוות. ואלה דבריו: "וזה האדם, קיבל שלוש טובות עליהן מתבסס מזגו הטוב: בינה נאמנות וזכרון. הבינה היא ה"הניח בגן העדך', הנאמנות היא עשיית המעשים הטובים, והזכרון הוא שמירת הצוויים האלהיים ומילואָם. ואילו השֵׂכל שנברא, לא זוכר את הטוב ואף לא עושה אותו, הוא אך ורק מבין. לכן, זמן מועט לאחר שהאל שָׂם אותו בגן העדן, הוא מתחמק ומושלך החוצה" דרשות אלגוריות א, נה. ובמקום אחר הוא עוד מבליט פירושו זה על "לעבדה ולשמרה", בכתבו: "כי רבים, אחר שהתאמנו בקיום המידות הטובות, חזרו בהן לבסוף. אך מי שחננו האלהים בידיעה בטוחה, הוא מעניק לו את שתיהן; להתעסק במידות הטובות, וגם לא להזניח אותן לעולם, אלא תמיד לפקח על כל אחת ואחת ולשמרה" דרשות אלגוריות א, פט.

130 ובכן, "לעבדה" פירושו לעשות את המצוות, ו"לשמרה" פירושו לזָכרן. אפשר אפוא לראות, שבחז"ל ובפילון נמצא אותו המדרש האלגורי, אלא שחז"ל בספרֵי מרמזים ב"לעבדה" לתלמוד, ו"לשמרה" לקיום המצוות, בעוד שפילון מפרש ש"לעבדה" מכוון לעשיית המצוות בעינָן, ו"לשמרה" מכוון לשמירה על עשייתן, על־ידי לימוד וזיכּרון.

131 מהו: "תמותו במוות"?

132 מיתתם של אנשים הגונים היא תחילתם של חיים אחרים. כי לחיים שני פנים; האחד עם גוף נפסד, והאחר בלי גוף ובלתי־נפסד. נמצא, שהרשע מת במוות כשרוחו עדיין באפו ובטרם נקבר, כביכול לא שמר בתוך עצמו אף שמץ ניצוץ של חיי אמת, שהם הם יתרון המעלָה. אך האיש הכָּשֵר וההגון, אינו מת במותו, אלא, עם סופם של חיים ארוכים - חיי הנצח, דהיינו, שהוא מתעַלֶה לחיי עולם. ___________

133 גם בדרשותיו האלגוריות דן פילון באריכות על פשר הניב "מות תמות", וז"ל: "אמנם נאמר: "כי ביום אכלכם ממנו תמותו במוות", אך כשאכלו לא רק שלא מתו אלא שגם הולידו בנים והיווּ גורם חיים לאחרים. ומה יש לומר על כך? שישנם שני מיני מיתה, אחד של האדם בכלל, והשני של הנשמה בפרט. מיתת האדם היא התרחקות הנשמה מן הגוף, ומיתת הנשמה היא אבדן המוסריות וההידבקות ברישעה. ולפיכך לא אמר הכתוב "תמותו" בלבד, אלא "תמותו במוות", כשהוא בא ללמדינו, שאין זו מיתה במוות הצפוי לכולם, כי אם במוות מסויים ומיוחד, והוא קבורת הנשמה בתאוות ובכל מיני פשע. מוות זה הוא למעשה ניגודו של המוות האחר. כי הלה הוא התפרדות הגוף והנשמה שהיו מחוברים, ואילו זה הוא התיצבות של האחד כנגד רעהו. אך הגוף, שהוא פחות־ערך, מנצֵחֵ, והנשמה בעלת הערך מנוצחת. ולפיכך שים לבך, שבכל מקום שהכתוב אומר "תמות במות" הוא מתכוון למוות מתוך עונש, ולא למוות בדרך הטֶבע. טִבעי הוא המוות בו הנשמה מתרחקת מן הגוף, אך מוות מתוך עונש מתרַחֵש כל אימת שהנשמה מתה לגבי חיי המידות הטובות, וחיָה רק חיי רישעה" דרשות אלגוריות א, קה-קח.

134 שיטת פילון היא, שהלשון "מות תמות", פירושה בכל מקום מיתת הנשמה, המתה ברישעתה ואין לה חֵלק בחיי נצח ובלשון חז"ל: אין לה חלק לעולם הבא. ובודאי גם לפילון הלשון "מות תמות", שבחייבי מיתת ב"ד, פירושו, גם פשוטו כמשמעו, מיתת הגוף על־ידי הריגה. אבל לפילון עיקר העונש שבלשון "מות תמות", או "מות יומת", היא מיתת הנשמה, שאינה מתעלה לחיי העולם הנצחי.

135 על הפסוק "מכה איש ומת מות יומת" שמות כא, יב כותב פילון: "בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת, מתוך חובה עמוקה למסירת הדברים, התחלתי שוקל ביני לבין עצמי, מפני מה לא אמר הכתוב שהרוצח במזיד יומת בלבד, כי אם "במות יומת". האם קיימת דרך אחרת, פרט למוות, בה המת מסיים את חייו? ביקרתי אצל אשה חכמה, ושמה הִסתַּכְּלוּת, כדי למצוא פתרון לשאלותי. היא לימדתני, שקיימים אנשים הנחשבים מתים בחייהם, וישנם החיים אף במותם. היא אמרה, שאנשים רעים, אף אם יאריכו ימים עד לזיקנה מופלגת, הם גוויות, שכֵּן הם מנותקים מחיי מוסריות, בעוד שאנשים טובים, אף אם בוּתַּק חיבורם לגופם, הם חיים לעולם וזוכים בחיי אלמוות" על המנוסה והפגישה, נד-נה. מדרשו של פילון נמצא בחז"ל, אבל לא על כפילת המלים "מות יומת", אלא על כפילת "הכרת תכרת", והיא שיטת רבי עקיבא, הדורש כך על הפסוק "הכרת תכרת הנפש ההיא" במדבר טו, לא: "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא" ספרי במדבר, קיב; סנהדרין סד, ב. פילון ורבי עקיבא דוגלים בשיטה אחת, שלשון כפול הוא מילה יתירה שניתנה להידרש, כפי שהוא כותב לעיל "בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת". וכשם שלרבי עקיבא, הדורש לשונות כפולים וריבויים, וכנגד שיטת ר' ישמעאל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", היתה השמועה שלשון כפול של "הכרת תכרת" מכוון למיתה עולמית של הנשמה, כן היתה לפילון השמועה שגם "מות תמות" מכוון למדרש כזה.

136 הרמב"ם מפרש את דברי ר' עקיבא ממש כלשון פילון: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן וכו' וזהו עולם הבא וכו', ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו, וכל שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת, שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. מפי השמועה למדו, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. כלומר, שאותה הנשמה שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא היא נכרתת" הלכות תשובה ח, א.

137 וכדרשתו של פילון, המוכחת מן הפסוק מות תמות, נמצא רק במדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא. רצה הקב"ה לנסותו בו אם יעמוד לשעתו אם לאו, ועבר על הצווי בו ביום ונידון בו ביום" מה"ג בראשית ב, יז. ועוד שם: "והרשעים קרויים מתים לפני המקום, מנין שכיון שעבר אדם עבירה הרי הוא מת לפני המקום? ת"ל מות יומת" מה"ג שמות כא, טז. "יומת המת, וכי המת מת? אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים" מה"ג דברים יז, ו. ועוד בחז"ל: "כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכו'. והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים וכו'. ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה יומת המת דברים יז, ו, חי הוא, אלא המת מעיקרא" ברכות יח, א-ב. ועל התעַלוּת הצדיקים לאחר המוות איתא בגמרא: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" חולין ז, ב. וראה להלן לבראשית ד, י שו"ת בראשית א, ע; ד, טו שו"ת בראשית א, עו; ה, כד שו"ת בראשית א, פו; טו, טו שו"ת בראשית ג, יא.

138 מדוע אומר הכתוב: "לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו"?

139 במילים אלה רומז הכתוב לשותפות. ולא עם כולם, אלא עם הרוצים לעזור ובתמורה לכך להֵעָזֵר, אף על פי שאינם מסוגלים לכך תמיד. כי האהבה מחזקת את הטוב שבאדם, לא מתוך תועלת, אלא יותר מתוך תמימות־דעים ואחדות. ולכן מימרתו של פיתגורס: "אכן ריעי הוא ה"אני" השני שלי", הולמת כל אחד מן הבאים בברית האהבה. ___________

140 פילון מתכוון שה"עזר" צריך להיות "בהתאֵם לו", שהאדם יעזור לחברו באופן שכאילו הוא גופו. דבר זה מתבהר מאותו רעיון להלן בראשית ב, כ שו"ת בראשית א, כג לפסוק "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", שהוא מביאו בלשון "עוזר דומה לו", עיי"ש.

141 רעיון פיתגורס הוא הכתוב שבתורה: "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח. ור' עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" תו"כ קדושים פרק ד, יב. ומימרת רבי אליעזר היא: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" אבות ב, י.

142 במקום אחר בכתביו, דורש פילון מדרש סמלי על פסוק זה: "'ויאמר ה' אלהים לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו'. מדוע, הוי הנביא, לא טוב שיהיה האדם לבדו? מפני שהוא אומר, שטוב שהיחיד יהא יחיד, ויחיד ואחד לעצמו הוא האלהים, ואין דומה לאלהים. לפיכך, מכיון שטוב שֶמִי שהוא הווה יהא יחיד - כי אכן רק עליו לבדו יש לומר שהוא טוב- לא יהיה זה טוב שיהא האדם לבדו. "שהאלהים הוא לבדו" ניתן להבין גם באופן זה: לא נמצא דבר יחד עם האלהים לפני בריאת העולם, ולאחר שהעולם נברא לא ניצב שום דבר עימו" דרשות אלגוריות ב, א-ב.

143 דרשה זו נמצאת גם בחז"ל, אלא שפילון משתמש באותו הדרוש ומוסיף עליו נופך של הפשטה משלו, בו בזמן שהמדרש הארץ־ישראלי דורש מקרא זה מבלי לעטפו באופן כל כך מופשט: "אמר הקב"ה, אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפני וזה אין פריה ורביה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות, הואיל ואין לפניו פריה ורביה, הוא שבראנו, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" פרקי דרבי אליעזר, יב.

144 מדוע, אחרי שאמר תחילה "נעשה עזר לאדם", הוא ה' בורא חיות ובהמות?

145 בעל־תאווה ומשולחי־רֶסן יטענו, שחיות ועופות, כמזון הכרחי, הם בבחינת עזרה לאדם, כי אכילת בשר מסייעות לבטן להשיג בריאות וחוזק גופני. אולם, אני סבור, שעכשיו, משום הרע המצוי באדם, חיות הארץ והעופות נעשו לו אויבים ומתנגדים. אך לאדם הראשון, שהיה מעוטר כולו בשלימות המידות, הם היו יותר בעל־ברית וכוח־עַזר =עוזרי מלחמה, וידיד־קרוב נוח מטבעו לקבל מָרוּת, ורק אליו לאדם בלבד הם רחשו ידידות, כיָאוּת למשרתים כלפי אדוֹנם. ___________

146 מסמיכות הכתובים "אעשה לו עזר כנגדו - ויצר ה' אלקים מן האדמה את כל חית השדה" לומד פילון, שהחיות היו לאדם כעוזרי מלחמה ושותפין, ולא כדעת בעלי התאווה והזוללים, שהחיות הן עוזרות לאדם בזה שהוא הורגן ואוכל את בשרן, ועל־ידי זה מביא לעצמו בריאות וחוזק. וראה להלן בראשית ו, יז שו"ת בראשית ב, ט ובביאור שם, על המקבילות בחז"ל, וכן בפסוק ו, ז שו"ת בראשית א, צד, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלֶה חטאו בדור המבול נאבדו החיות עמם.

147 במקום אחר כותב פילון, שלאחר יציאת נח מן התיבה, נתן לו הקב"ה שילטון על חיות הארץ השָווה לזה שהיה לאדם הראשון שו"ת ב, נו לבראשית ט, א-ב, ובתוך הדברים מביא את הפסוק שנאמר באדם הראשון: "פרו ורבו וכו' ורדו בדגת הים" וכו', וכן זה שנאמר לנח: "פרו ורבו וכו' ומוראכם וחתכם יהיה על כל החיה" וגו'. ואפשר, שאצל אדם הראשון היתה רדייה על עוזרים, ואצל נח כמורא על אויב ומתנגד. ובב"ר לד, יב: "ומוראכם וחיתכם וגו', מורא וחתית חזרו ורדייה לא חזרה". ולפיו, שסמל השילטון הזה נשאר לדורי דורות: "כוח ממשלה יוצא מן הכלל היה לו כמובן לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים בבעלי החיים הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשלטון שנמסר להם מן הראשון" על בריאת העולם, קמח.

148 מדברי פילון משתמע, שלאדם הראשון לא הותר בשר הבהמה והחיה לאכילה, ובנימוק שלו, כי בתחילה היו שותפיו של האדם. ואיסור אכילת הבשר גם בגמרא, ושם גם ההדגשה שהחיות וגם הנחש היו עוזריו של האדם: "אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל וכו'. מיתבי, ורדו בדגת הים בראשית א, כח, מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה וכו'. ובעוף השמים, מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ובכל חיה הרומשת על הארץ? ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, דתניא ר"ש בן מנסיא אומר, חבל על שַמָש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו" סנהדרין נט, ב ואבות דרבי נתן נו"א פרק א. וראה ב"ר יט, א.

149 וברד"ק: "וירדו בדגת הים, להודיע כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור האדם, ושיהיה הוא בשִׂכלו מלך ומושל עליהם וכו', כי עד המבול לא אכלו בשר ולא היו צריכין לבהמה ולחיה אלא למלאכה וכו"' רד"ק לבראשית א, כו.

150 דרשת סמוכין זו שבשו"ת, נמצאת גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מפרש בדרך אלגורית, שהעוזרים הם "התאוות", ובעיקר, שאין ה"עזר" מכוון לחיות במלוא מובן המלה, כי למעשה התאוות אינן כעוזרות לאדם אלא נחשבות לשונאים:

151 "והנה אתה רואה מי הם עוזרינו: חחיות - תאוות הנפש. כי לאחר שאמר "נעשה עזר בהתאֵם לו", הוא מוסיף "יָצַר את החיות", כביכול, החיות הרעות הן העוזרות לנו. אמנם, אין הן נקראות עוזרים במפורש, אלא במעורפל. שכֵּן למען האמת, מתברר שהן עוינות לאדם, כפי שגם בעלי ברית של מדינות נעשים לעתים בוגדים ועריקים, או ביחסי ידידות, החנפים הם אויבים במקום חברים" דרשות אלגוריות ב, ט-י.

152 במקום אחר הוא כותב, שאף שהחיות המשיכו לשנוא זו את זו, הרי כלפי אדם הם נכנעו לגמרי, ועוד, שטבע בעלי החיים היה פראי מלכתחילה, ורק בהופעתו של אדם לפניהם נשתעבדו לו כולם כאחד: "צריך היה שהאדם יתהוה האחרון בכל הנבראים, בכדי שבהופיעו פתאום כאחרון לפני בעלי החיים האחרים יעורר אצלם חרדה. כי הכוונה היתה, שבראותם אותו בפעם הראשונה ישתוממו ויעריצוהו כעין הגמון מטבעו ושליט, ולפיכך גם נשתעבדו כולם כאחד כשהסתכלו בו, וגם אלה שבטִבעם היו פראים ביותר, נהיו מיד, במבָּט הראשון, נכנעים לגמרי, והם הֶראו אמנם את חמתם הפראית זה לזה, ואך כלפי האדם בלבד היו מצייתים" על בריאת העולם, פג.

153 מדוע נבראים עתה שנית החיות והעופות, למרות שבריאתם תוארָה קודם לכן בששת ימי בראשית?

154 אפשר, שאותם הברואים מששת הימים היו בלתי־גשמיים, והצביעו על סוגים אופייניים של חיות ועופות. ואילו עכשיו נוצרו דמויותיהם בפועל, כעין דיוקנים מוחשיים של הבלתי־נראים. ___________

155 שאלתו של פילון נשאלה גם בחז"ל, אלא שתשובתם שונה: "בעין קומיה ר' יוחנן בן זכיי, כבר כת' תוצא הארץ נפש חיה למינה בראשית א, כד, ומה תלמוד לומר וייצר יי' אלהים מן האדמה? אמר להן, להלן לביריא וכאן לכינוש" וכו' ב"ר יז, ד. וכן הובא במדרש אבכיר ב"דביר" שנה א, עמ' 131. ובמקום אחר, בשם ר' אחא: "אמר ר' אחא, והלא כבר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ בראשית א, כה, ומה תלמוד לומר וייצר? אלא להלן כתיב ויעש, וכאן כתיב ויצר, לשון כינוס" מדרש תהלים ח, ב. ועי' ברש"י לפסוק זה שהביא שני תירוצים, האחד על־פי הבבלי חולין כז, ב: "היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה, ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו" וכו'. תירוצו השני של רש"י כאן, הוא כעין התירוץ המובא לעיל בחז"ל. בתשובתו, נוקט פילון בשיטה שכבר נקט לעיל על שתי יצירות: יצירה רוחנית ואחר כך יצירה גשמית ראה לעיל בראשית ב, ד שו"ת בראשית א, א ובתחילת הביאור שם. אבל לפי שיטתו, נברא העולם המוחשי בחמשת ימי השבוע הראשון, וכאן, בגלל הקושי שבפסוק, הוא מציע שייתכן שהאידיאה שלהם נבראה בשבוע ראשון, ובעלי החיים המוחשיים נבראו בשבוע שני של היצירה.

156 מדוע הביא ה' את כל החיות אל האדם שיתן להן שֵמות?

157 הכתוב סילק את מבוכתם הגדולה של אֵלה העוסקים בפילוסופיה, בהראותו שהשמות קיימים מתוך נתינה ולא בדרך הטבע. כי לכל אחד הותאָם שמו ההולם והנכון באופן טִבעי, בזכות תחושתו של אדם חכם, המצטיין בידיעתו. וקביעת השמות הולמת ביותר רק את שִׂכלו של החכם, אלא שהוא גם הנברא הראשון. כי היה מן הראוי, שראש האנושות ומלך כל הנבראים יזכה גם בכבוד גדול זה. כי כשם שהוא ראה ראשון את בעלי החי, כך גם היה ראוי לקבל ראשון את השילטון על כולם, ונעשה המספֵּר והמחבר הראשון לקביעת השמות. שכֵּן הבל ורעות־רוח היה להניחם בלי שמות, או שיקבלו שמות מאדם אחר צעיר, ויגרמו בושה והשפָּלָה לכבודו ויקרו של הזקן יותר. אך, בנוסף, שומה עלינו להניח, שמתן השמות היה כל כך מדוייק, עד שמיד כשניתן השם והחיה שמעה אותו, הוא נגע לה, כאילו שמעה את דמות שמָהּ המתאים והקרוב אליה. ___________

158 במקום אחר הוא כותב: "ויפה מאד יחס משה גם נתינת השמות לאדם הראשון. אכן, זה מפעלה של החכמה ושל המלכות, והרי הלה חכם היה, לומד מעצמו ומלומד מתוך עצמו, הן נוצר בידי אלוה, ונוסף על זה גם מלך, ונָאֶה לו להגמון לתת שמות לכל אחד מן הנכנעים לו. כוח־ממשלה יוצא מן הכלל היה לו, כמובן, לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים בבעלי החיים הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשילטון שנמסר להם מן הראשון. ומשה אמר, כי אלהים הביא את כל החיות אל האדם לראות מה יקרא לכל אחד מהם, ולא מפני שהיה ספק לפניו, כי אין נסתר מנגד ה', אבל משום שידע שיָצַר בבן תמותה תכונה שִׂכלית המתוקנת להתנועע מאֵלֶיהָ, ובאופן זה לא יהיה לו לה' חלק במעשיו הגרועים. ועכשיו ניסהו כמורה את תלמידו, ועורר את כוחו הטִבעי והזמינו לגלות את כשרונותיו הוא, כדי שיקרא מעצמו בשמות... שיורו בבירור על אופי הניקָבים בהם. כי עדיין בלתי נאלח היה הטבע הנבון הנמצא בנפש, ולא חָדַר עוד בתוכו שום רפיון או חולי או רוגז... כי כל כך יפה הרגיש אדם הראשון בחין־ערכם של הברואים, עד שתיכף משקרא להם שמות נגלה עצם טִבעם" על בריאת העולם, קמח-קנ. "כי נותני השמות הם ללא־ספק חכמים, הואיל והם נותנים שמות המבטאים את העצמים, שמות בהם, כמו בראי, משתקפות ייחודן וצורותיהן" להלן שו"ת בראשית ד, קצד.

159 הרעיון בפיסקאות אלה הוא, שנתינת שֵם בהתאם לטבע העצם הנקרא, הוא עניין של חכם מובהק, כאדם הראשון קודם החטא. ואדם הראשון, בחכמתו הגדולה, וכמלך כל הנבראים, קרא לכל הנבראים שמות שגילו את אופיים וטִבעם. וגם החיות בעצמן הבינו שהשמות שניתנו להם על־ידי אדם הראשון היו ראוים להן. מדרש זה הולך ונשנה גם בכמה מדרשי חז"ל, וכן במפרשי המקרא מימי הביניים:

160 במדרש תדשא נמצא ממש כדברי פילון, שמתוך חכמה גדולה שניתנה לאדם הוא קרא להם שמות: "שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות" מדרש תדשא, ז. "כיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניו, א"ל מה שמותם של אלו? אמר, לזה נאה לקרותו שור, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו סוס וכו', וכן כולם, שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו"' פסדר"כ לד, א; ת"ה חקת, ו. הלשון "לזה נאה", משמעו, שהשמות שאדם קרא לחיות היו ראויים לפי טִבעם. ורבינו בחיי מפרש מדרש זה: "אמרו במדרש, העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרא אריה וכו'. ונראה לי ביאור המדרש הזה, כי האדם הבין בחכמתו ושׂכלו טֶבע כל בהמה וחיה, וקרא לכל אחת ואחת שֵם מעין הטבע והמדה שהכיר בה".

161 רעיון זה מובא במה"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרוא להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהם שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן, וידע סוד כולן. ואותן השמות עומדין לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו'. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה בראשית ב, כ, כיון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו וכו"'.

162 גם בספר הבהיר אות עט נשתמר מעין מדרשו של פילון, וז"ל: "אמרינן, כל מה שהביא הקב"ה בעולמו שׂם שמו מעניינו, דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו הוי כך. ומנלן דשמו גופו הוי? דכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב משלי י, ז, אטו שמו ירקב? אלא גופו, הכי נמי גופו".

163 אף רבי יהודה הלוי כותב: "וכל אשר יקראו לו אדם נפש חיה שמו, רצה לומר, שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו" כוזרי ד, כה. והרמב"ן: "והענין כי הקב"ה הביא כל חיות השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעיהם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם". והרד"ק: "שיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם, כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם. וטעם לראות, שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו, כי קרא להם שמות כמקובל בידם בן מפי אב, השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה אדם בשעה שראה אותם, ידע טבע כל אחד מהם ומנהגו, ראה חכמה יתירה שנתן ה' בלבו מה יקרא לו". ובמדרשי התורה לאשתרוק: "כל אשר יקרא לו האדם שם על כל מין ומין, כדי לעמוד על מהותו, הוא שמו, רוצה לומר, שהשיג אדם בו בשמו, שהוא מציאותו ומהותו, לא שיקרא להם שמות הסכמיים".

164 מדוע אומר הכתוב: "הביא את החיות אל האדם לראות מה יקרא להן", אם אין ספק לפני אלהים?

165 אכן, הכוח האלהי רחוק הוא מן הספק. אולם נראה שהוא לא פיקפק, כי הוא נתן לאדם דעת, וביחוד לנברא הקדמון והאציל. אי לזאת, הוא נמלָא חכמה והיה רגיל לנהוג בתבונה, כראש ונגיד ולָמוּד להתהלך ולהציג את אשר לו, ומכיר את המקור הטוב של נשמתו. יתר על כן, על־ידי זה הכתוב מאפיין את כל "הרצונִי" שבתוכֵנוּ, ובכך הוא מבלבל את אלה הטוענים, שכָּל דבר קיים מתוך הכרח. ושמא העניק ה' לאדם את מתן השמות, משום שבני האדם עתידים היו להשתמש בהם. ___________

166 יש לפרש את הפיסקה כולה כדלהלן: בשו"ת הקודמת קובע פילון, שנתינת השמות הולמת את שִכלוֹ של האדם שקרא אותם, ומכל שכן שהקב"ה, שחונן לאדם דעת, ידע שמות כל הברואים. נמצא, שאי אפשר לומר שהיה איזה ספק לפניו בנוגע לשמות, עד שיהא זקוק לאדם שיתן אותם. ואם כן, למה מסר תפקיד זה לאדם? ותשובתו היא, כדי שהאדם, בהשתמשו בשׂכלו, יכיר בו שהוא נובע מאותו המקור הרוחני, שהוא השֵׂכל העולמי. יתר על כן, במסירת תפקיד זה לאדם, יש משום רמז לבחירה החפשית שהקב"ה נטע בתוכֵנו. זאת אומרת, פירוש "לראות מה יקרא לו" הוא, שנתן הקב"ה לאדם את הבחירה לקרוא או לא לקרוא שמות לברואים, ולא הכריחהו לזה, ובזה רמז הקב"ה לבחירה החפשית של האנושות כולה. ולאחרונה מוסיף פילון, שגם ייתכן לפרש, שזיכה הקב"ה את האדם בנתינת השמות, משום שעתידה היתה האנושות להשתמש בהם כאמצעי מועיל לרדות בכל החי. ואשר לדבריו, שהאדם קרא שמות שעתידה היתה האנושות להשתמש בהן, מובא גם במאמר במה"ג, שמקורו נעלם: "ואותן השמות עומדים לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". וכן בלקח טוב: "הוא שמו, שיעמוד לו לדורות". ובתולדות יצחק: "הוא שמו לעולם". ועי' ברש"י.

167 במקום אחר בכתביו דורש פילון את עניין נתינת השמות על־ידי אדם דווקא, כדלהלן: "הפירוש על דרך ההשאָלָה והפירוש המילולי, שניהם ראויים להתפעלות. המילולי בכך, שהמחוקק ייחס לנברא הראשון את מַתַּן השמות, הרי גם אחדים מן הפילוסופים היוונים אמרו, שאנשים אשר נתנו ראשונים שמות לחפצים הם חכמים. ואילו משה עדיף. תחילה הוא מייחס זאת לא לאחד מן הראשונים, אלא לנברא הראשון, וזאת על מנת שהאדם אשר נוצר כראשון לכל שאר הברואים יחָשֵׁב גם הוא כראשון לקריאה. שֶכֵּן, ללא שמות לא היתה השָׂפָה קיימת. ושוב, והיה אם רבים היו נותנים שמות, הם היו עלולים להיות צורמים וחורגים, וכן אנשים שונים היו נותנים שמות שונים, ואילו אדם אחד משתדל להתאים שֵם אֶל עניין, כך שהוא יהיה אותו הסֵמל, הן של החפץ והן במשמעותו לכולם" דרשות אלגוריות ב, יד-טו.

168 ההדגשה: "שכן ללא שמות לא היתה השפה קיימת", מלמדת, שאדם הראשון שלט או המציא את הלשון. ועי' במדרש תנחומא ישן: "א"ל הקב"ה, והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע בשבעים לשון? שנאמר ויקרא להם שמות, שֵם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, מי שָׂם פֶּה לאדם שהיה קורא שמות, שם לכל אחד ואחד משבעים לשון" ת"ב דברים, הוספה א, עמ' ב ע"ב. וברד"ק: "והשמות שקרא אדם בלשון הקודש קרא אותם, כי הלשון הזה היה דיבורו, וכן דבור כל בני אדם, עד דור הפלגה".

169 מהו: "כל אשר יקרא לנפש חיה הוא שמו"?

170 יש להניח, שהוא נתן שֵמות לא רק לחיות, כי אם גם לצמחים וכל שאר מיני הדומֵם, והתחיל בסוג הגבוה, והחי הוא הגבוה... לכן קל היה לקרוא שמות לדוממים, שאין ביכולתם לשנות מקומם או להשתמש ברגשי הנפש. אולם, קשה יותר היה הדבר בנוגע לחיות, בשֶל תנועות גופן, וקיומם של דחיפות שונות בנפש בהתאֵם לחושים, וכן תאוות מהן בא נסיון המעשים. והשֵׂכל מסוגל היה לקרוא בשמם של סוגי החיות המטריחים והמייגעים ביותר, נמצאנו למֵדִים, שהוא נתן שמות גם לפשוטים ולמובנים מאליהם. ___________

171 לדבריו, קרא האדם שמות לא רק לבעלי חיים, כמפורש בפסוק, אלא גם לצמחים ולדוממים. יסודו של מדרש זה הוא בביטוי "וכל". ופה הרעיון, שהיה יותר קל לנקוב שמות לדוממים ולצמחים מאשר לבעלי החיים, שהרי הם בעלי חושים, והשמות היו צריכים לגלות את טִבעם, רחשי נשמתם ותנועות גופם.

172 גם במדרשי חז"ל מובא, שאדם קרא שמות לכל הנבראים, ובכללם הדוממים: "ויקרא אדם שמות. תשעה מלאים בתורה וזה אחד מהן. ולמה? מלמד שקרא אדם שמות לכל בהמות ולחיה ולעופות ולדגים ולשרצים וליתושים... ולארצות ולעפרות זהב וכסף ולמטלות נחשת וברזל ועופרת, וכל בריות שבעולם" מדרש חסרות ויתירות, בתי מדרשות, כרך ב, עמ' רכז.

173 וכן במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: "ולא דיו שקרא שמות לחיות ולבהמות ולעופות, אלא אף לארצות ולמדברות, וכל מה שקרא ישוב הרי הוא ישוב, וכל מה שקרא לו מדבר הרי הוא מדבר". וכעין זה במדרש תדשא, ז: "ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן החכמה הגדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא אדם שמות". ובאברבנאל, בשאלה הי"ז, שואל על כך: "שאם בא הכתוב להגיד שאדם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו, מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים, ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים, עצמים ומקרים שהיה ראוי להניח להם גם כן שמות"?

174 במקום אחר שואל פילון על פסוק זה, למה לא קרא האדם שֵם לעצמו? ותשובתו היא, שהאדם אינו מכיר את עצמו ואינו יכול לקרוא לעצמו שֵם: "עלינו לחקור, מדוע כשאדם קָבַע שֵמות לכל האחרים, לא קָבַע שֵם לעצמו. מה יש לומר? השֵׂכל שבתוכנו יכול להשיג את האחרים, אך אין ביכלתו לדעת את עצמו. וכשם שהעין רואה את האחרים ואיננה רואה את עצמה, כך השֵׂכל מֵבין את האחרים אך אינו מכיר את עצמו. האם יש באפשרותו לומר מי הוא, ומה מהותו, האם הוא רוח או דם או אש או אוויר או חומר אחר, או אפילו אם הוא גוף, או שוב שמא בלתי־גופני? האם אין הם תמימים, אלה החוקרים את מהותו של אלהים? הרי אלה, אשר אינם יודעים את מהות נפשם שלהם, כיצד יוכלו לשַעֵר בדיוק את נשמת העולם? ולצורך הבנתינו, אלהים הוא כעין נשמת העולם" דרשות אלגוריות א, צא.

175 ולשאלת פילון למה לא נתן האדם שם לעצמו, היא השיטה שהקב"ה נתן לו את שמו, וכן השיטה בתנחומא: "ואילו זכו הדורות, היה הקב"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" ת"ב בראשית, ל. אבל בב"ר, שהקב"ה שאל לאדם הראשון: "ואתה מה שמך? א"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א"ל לך נאה להקראות ה', שאתה אדון לכל בריותיך" ב"ר יז, ד. ועל קריאת שמו של הקב"ה, ראה אבות דרבי נתן, נו"ב פרק יג ומדרש אגדה ויקרא יא, ב.

176 מהו: "לאדם לא נמצא עוזר דומה לו"?

177 כולם עזרו ועבדו עם ראש האנושות; האדמה והנהרות והים והאוויר והאור והשמים. עבדו עמו גם כל מיני פירות וצמחים גם עדרי בקר, וחיות הבָּר לא התפרצו כנגדו. אך למעשה, איש מביניהם לא היה עוזר דומה לו, כי המה לא היו אנושיים. אי לזאת, משבֵּחַ הכתוב את האדם הנותן יד לחבירו ועובד עמו, כשהוא מַראֶה לו בזה דמיון מוחלט בגוף ובנפש. ___________

178 לגדרם של דברי פילון, שכּל הנבראים, והחיה והבהמה בכלל, היו מעוזרי האדם, אלא בגלל שלא היו שייכים למין האנושי לא יכלו למלאות תפקיד זה כראוי, נכללים בעיקר גם דברי הגמרא: "וא"ר אלעזר, מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" יבמות סג, א. בין דברי ר"א לפילון איכא לכאורה טובא, אבל לאמיתת הדבר יש ביניהם רק הבדל בניסוח הרעיון. וראיה לדבר, מלשון מדרש לקח טוב לפסוק כג: "מלמד שנתבקש לו זוג מכל הברואים, ולא נתיישב דעתו עד שבאת חוה לפניו, לכך נאמר זאת הפעם". וגם במדרש הגדול פסוק כג: "כיון שהביא חוה לפניו, נכנסה בו רוח תאוה ואמר זאת הפעם עצם מעצמי". ומדרשים אלו יסודם בדברי ר' אלעזר, והם מוסרים אותם כפי שהם הבינום, שהאדם ראה בחכמתו שאין שום נקבה משלהם מסכימה עמו, ולא שנזדווג להם ממש.

179 וברד"ק: "לא טוב שיהיה לבדו, בלא חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות והחיות והעופות, כי אינו שווה עמהם בבריאה". וכן באברבנאל: "והנה אדם קרא שמות לכל הב"ח והכיר טבעיהם, אבל לא ראה בהם נקבה נאותה להזדווג אליו, והוא אמרו ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כי להיותו נוטה לצד שכלו לא בחר לו חמריות הב"ח, וכו', ולא נתקררה דעתו בהם. כלומר, שבא בדעתו והתבוננותו על טבעיהם ומהויותיהם ולא נתקררה דעתו". ובחזקוני כאן: "כנגדו, מן הדומה לו בצלם דמות ורקמה, כתרגום ירושלמי בר זוג בדנפיק ביה, ולפיכך כתב לא מצא עזר כנגדו, אף על פי שכמה משרתים ועומדים היה מוצא לו".

180 מהו: "והפיל תרדמה על אדם והוא ישן"?

181 פילוסופים התוַוכחו אין־אונים, כיצד נוֹצֶרֶת השינה, אך הנביא פָתַר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה, אך לא זו הבָּאָה מטירוף, אלא זו הבָּאָה מרפיון החושים והסתלקות המחשבה, אזי פורשים החושים מהדברים המוחשיים, והשֵׂכל פורש מהחושים, אינו מפעיל את העצבים ואינו מניע אותם החלקים שבחלקם נָפַל לבצֵע מעשים, הואיל והוא השֵׂכל נבדל מהעצָמים המוחשיים. ___________

182 תרדימת האדם היתה תרדימת שינה. וכן אמרו במדרש: "אמר רב, שלש תרדימות הן, תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדמת מרמיטה. תרדימת שינה - ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן" ב"ר יז, ה. "והפיל עליו שנת תרדמה וישן לו" פרקי דרבי אליעזר, יב וברד"ל שם. וראה להלן בראשית טו, יב שו"ת בראשית ג, ט ובביאור שם, על ההבדל שבין תרדימת־שינה של אדם הראשון לבין תרדימת הנבואה של אברהם.

183 במקום אחר כותב פילון על הפסוק: "הכתוב אומר: "אלהים הפיל תרדמה על אדם והוא ישן" בראשית ב, כא. ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו, וכל אימת שאינו עושה זאת אזי הוא ישן. ונכון לומר, שאותה התרדימה ואותו השינוי אינם נובעים מתוך עצמו, אלא מן האלהים המפיל, מביא, ושולח את השינוי הזה. וכך אף המצב לאשורו: לוּ ניתן השינוי בידי, אזי כל אימת שאחפוץ הייתי נזקק לו, וכל אימת שלא אבחר בו הייתי ממשיך ללא שינוי. אך כיום תהום כרויה ביני ובין השינוי" דרשות אלגוריות ב, לא-לב.

184 לדברי פילון, מדגיש כאן הכתוב, שהשינה אינה בידי אדם, אלא שהקב"ה בעצמו הוא שמפיל את השינה. ובחז"ל מתבטא הדבר בברכת "המפיל", שעל האדם לקרוא בטרם שנתו, כדאמרו: "הנכנס לישן על מטתו וכו', ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני" וכו' ברכות ס, ב. וקולעים הדברים במאמרו של ר' יוחנן שבגמרא, על הנשבע שלא יישן שהיא שבועת שוא, מפני שאין זה בידיו של אדם: "אמר ר' יוחנן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו" שבועות כה, א, ובר"ן שם: "מלקין אותו, משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר". וראה גם סוכה נג, א; יבמות קכא, ב; נדרים טו, א.

185 מהו הצלע שלקח ה' מיציר האדמה, ומדוע התקין את הצלע לְאשה?

186 פשַט הכתוב ברור הוא, כי באופן סמלי "חֵלֶק" אָמוּר להיות חציו של השָלֵם. כך השנַיים, הלוא הם האיש והאשה, שהם חלקי הטבע, נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא "אדם"... אי לזאת המחוקק אומר, שהאשה נוצרה מצלעו של אדם, כשהוא רומז, שהנקבה היא מחצית גופו של הזכר... ובמידה ומִבְנֶה הגבר מושלם יותר וכפול מזה של האשה, הוא נזקק למחצית הזמן ליצירתו, כלומר לארבעים יום, ואילו הגוף הבלתי־מושלם של האשה - הָבָה ונאֹמר, מחצית האיש- נזקק למספר ימים כפול - לשמונים יום... ___________

187 דברי פילון, שהאשה היא חצי גוף האיש, ושניהם הם כאילו חלקי טבע הנעשים שווים בהרמוניה אחת של סוג "אדם", מזכירים מה שאמרו חז"ל: "אמר ר' אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" יבמות פג, א. "ר' שמואל ב"ר נחמני אומר, מהו אחור וקדם צרתני תהלים קלט, ה, אלו דו פרצופין, זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם" וכו' תנחומא תזריע, א. "אמר ר' ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הה"ד זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם" ב"ר ח, א.

188 בחז"ל כאן, כבפילון, הרעיון שביצירת ה"אדם" נכלל חֵלק של האשה: זכר ונקבה בראם, וליצירה זו קרא "אדם". אף לרמזו של פילון, שהאיש והאשה מתדבקים כאחד ו"נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא אדם", יש עד והד בדברי חז"ל: "כל מי שאין לו אשה שרוי בלי טוב וכו', ר' חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, בזמן ששניהם כאחד הם אדם, אין שניהם כאחד אין קרוין אדם" קה"ר ט, ט; ב"ר יז, ב.

189 בדבריו, שליצירת נקבה דרוש זמן כפול מזה שליצירת זכר, כדי לשנותה מטבע האיש, הוא רוצה להסביר את תורת היולדת, הצריכה להמתין ארבעים יום לזכר וזמן כפול לנקבה, כדי שתוכל להכנס למקדש. על זאת הוא מרחיב להלן לבראשית ז, ד שו"ת בראשית ב, יד, שדיני תורה אלה בנוגע ליולדת הולמים את טבע יצירת הולד לפי הרופאים. שיטת פילון זו היא שיטת ר' ישמעאל: "ר' ישמעאל אומר, יום מ"א תשב לזכר ולנדה, יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א" משנה נדה ג, ז. ובגמרא נדה ל, ב: "תניא ר' ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן, אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים וכו', אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר בתוספתא נדה ז, יז: שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לפ"א". ולפי הגמרא, היו שתי קבלות בענין זה. והנה, כשם שפילון בונה את שיטתו על פרשת תזריע וגם מביא ראיה מחכמי הטבע, כן רבי ישמעאל מביא ראיות הללו.

190 ובמדרש תדשא, טו: "למה גזר הקב"ה על היולדת זכר לישב ז' נקיים, ועל נקבה לישב ארבע עשר יום? אלא להזכירך יצירת אדם הראשון שנברא בו' ימי בראשית של שבת ראשון, יצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה וכו'. ולמה גזר הקב"ה שהיולדת זכר אחר ארבעים יום ויולדת נקבה אחר פ' יום תבוא לבית המקדש? להזכירך, מה פעל הקב"ה עם אדם הראשון, שנברא חוץ מגן עדן ואח"כ נכנס לגן עדן, לכן היולדת זכר אחר מ' יום שעור יצירת הולד לזכר, ופ' יום לנקבה שיעור ליצירת הנקבה - תכנס לקדש להביא קרבנות". השיטה שהארבעים והשמונים יום הם בהתאם ליצירה, היא אמנם גם זו של ר' ישמעאל, אבל מדבריו: "להזכירך מה פעל הקב"ה" וכו', כמשיטתו, שאדם נוצר בז' ימי שבת ראשון וחוה בשבת שניה, נראה שהוא שואב ממדרש אלכסנדרוני. וגם מדברי פילון נראה, שאדם נכנס לגן עדן קודם שנבראה חוה: "בעוד שאדם חי חיים בודדים והאשה לא נוצרה עדיין, מספֵּר הסיפור שניטע על־ידי האלהים פרדס" על בריאת העולם, קנג. וכן ברבינו בחיי לבראשית כ, כג: "האשה נבראת בגן עדן, כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן".

191 מדוע קורא הכתוב לדמות האשה בניין?

192 אחדוּת הזיווג בין איש ואשה במלואו נמשל ל"בית". וכל מי שהוא ערירי ללא־אשה הוא בלתי־שָלֵם וחסר־בית לאמיתו. כי הגבר מסור לעסקי ציבור, ואילו האשה לענייני ביתה, מחסור בה באשה הוא חורבן מוחלט, ואילו מציאותה וקירבתה לבית מתגלה כהנהלת משק־בית. ___________

193 כמדרשו של פילון, כן בחז"ל משמש "בית" כסמל קבוע לאשה, כגון: "וכפר בעדו ובעד ביתו ויקרא טז, יז, ביתו זו אשתו" משנה יומא א, א. "אמר ר' יוסי, מעולם לא קראתי לאשתי אשתי וכו', אלא לאשתי ביתי" שבת קיח, ב. ועל הפסוק: "כל כבודה בת מלך פנימה" תהלים מה, יד, דרש ר' יוסי: "כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה להנשא לכהן גדול" וכו' תנחומא וישלח, ו. ועי' ת"ב, יב.

194 מדוע לא נוצרה גם האשה מהאדמה, כמו האדם ושאר החיות, אלא מצלע האדם?

195 ראשית, כי האשה אינה שווה לאיש בכבודה. שנית, כי היא אינה שווה לו בגילה, אלא צעירה יותר, לפיכך יש לגַנות את הנושאים נשים זקנות, כמפירים את חוק הטבע. שלישית, כוונתו שעל הבעל לטַפֵּל באשתו כבחֵלק הנחוץ ביותר כגופו, ואילו על האשה, מצידה, לשַמשו כחֵלק שָלֵם. רביעית, הכתוב מייעץ ברמיזה, שהאיש יטַפֵּל באשתו כמו בבת, והאשה תכַבֵּד את האיש כאָב, וכך יָאֶה, כי האשה משַנָה את מגוריה ממשפחתה אל בעלה. לפיכך נכון והגון, שזה הבעל אשר קיבל, ישיב בתמורה טובה לנותן, וזו האשה אשר השתנתה, תתן לאיש אשר הָפַך לבעלה, את אותו הכבוד שחלקה להוריה, כי האיש מקבל את האשה כפקדון מהוריה, ואילו האשה מקבלת את האיש על־פי חוק. ___________

196 גם השאלה וגם התשובה אינן במפורש במדרשי חז"ל, אבל להן עד והד. באלפא ביתא דבן סירא נמצא, שהקב"ה ברא אשה בעדו מן האדמה וקראה לילית "מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו, שנינו שווים, לפי ששנינו מן האדמה" אוצר המדרשים לאייזנשטיין, עמ' 47, א. נראה, שאגדה זו מכוונת כהסבר לשאלת פילון, מפני מה לא נבראה חוה מן האדמה. ובלשון דברי הריב שבין אדם ולילית, כאילו רק הצד השני של המטבע של תשובת פילון הראשונה, שאינו ראוי שהאיש והאשה יהיו שווים בכבודם.

197 כתשובתו השניה של פילון, שהתורה מלמדת אותנו שהאיש צריך לישא אשה צעירה לימים, ומי שנושא אשה אחר עלומיה מפיר חוק הטבע, כלומר מבטל מצוות פריה ורביה, נמצאת בתוספתא: "האיש אינו רשאי שישא עקרה או זקנה, איילונית וקטנה ושאינה ראויה לוולד" יבמות ח, ד.

198 טעמו השלישי של פילון, שהאשה נוצרה מגופו כדי שיטפל ויכבד אותה כגופו, הרי נמצא כעין זה בחז"ל: "ת"ר האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר איוב ה, כד וידעת כי שלום אהלך" יבמות סב, ב. ועי' ברכות כד, א.

199 טעמו הרביעי, שהאשה תכבדהו כאב, הוא בהתאם לדעת חז"ל, שחובת האשה לכבד את בעלה היא כחובת הבנים לכבד את אביהם, כדאיתא: "אבא אומר השקני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" קדושין לא, א. ועל האיש שיתייחס אליה כבת, הרי לענין נדרים הבעל הופך למפר נדריה של האשה במקומו של האב.

200 מדוע, כשראה את האשה הנוצרת, הוסיף אדם ואמר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאישה לוקחה"?

201 ייתכן שהוא דיבר מתוך שלילה, כיון שהשתומם למראה עיניו: "הייתכן באמת, שמראֶה נפלא ונחמד זה נוצר מעצמות ומבשר חסר־צורה; שיצוּר יפה ונחמד שכזה נוצר מדברים חסרי־תואר? לא יאומן כי יסופר. אך הדבר ייֵאָמֵן, כי האלהים הוא היוצר והצייר". אך ייתכן, שהוא אמר זאת בחיוב: "באמת זאת היא בריה שלוּקחָה מעצמי ובשרי, כי היא נפרדה נפרקה וחובְּרָה שָׁם מִשֶלִי"... או שמא אומר הנביא, שהיא באה מאיש, ולא מאדמה כמוהו כאדם, אף לא מזרע בדומה לאֵלה שבאו אחריו, אלא על־ידי תכונה מסויימת ממוצעת, דומה לזמורת גפן שנחתכת על מנת לטעת גפן אחרת. ___________

202 לדברי פילון, אפשר לפרש את הפסוק בלשון שאלה, שדבריו אלה של אדם הראשון נאמרו בשלילה תמיהה ומבוכה, או שנאמרו כקריאת חיוב. במקום אחר, מביא מפירושו השני: "אחרי שנוצרה גם האשה, התבונן בדמות השווה ובצורה הקרובה לו, עָלז למראה זה, ובגשתו אליה ברך אותה. והיא, מכיון שאינה רואה שום בעל־חיים דומה לה יותר ממנו, הרי היא שמֵחה ומשיבה לו דיבור מתוך צניעות" על בריאת העולם, קנב.

203 כעין פירושו השני נמצא גם בחז"ל: "ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונשקה ואמר ברוכה את לה', עצמך מעצמַי, ולך ראוי לקראות אשה, שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי" פרקי דרבי אליעזר, יב.

204 וכסיום דבריו של פילון בשו"ת, כן במפרשי ימי הביניים. במושב זקנים: "זאת הפעם עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך לא תברא שום אשה כך, אלא כדרך תולדת זכר ונקבה". בתולדות יצחק: "ועל דרך הפשט, זאת הפעם לבד נלקחה עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך אין אני צריך ליקח אשה מצלע, אלא כמנהגו של עולם". ספורנו: "בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, שלא תהא כן כל נקבת האדם לעתיד". ברשב"ם: "זאת הפעם עצם מעצמי דוקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא אדרבא איפכא, האיש יוצא מן האשה".

205 כדברי פילון, שהקב"ה הוא היוצר והצייר, כן בחז"ל: "הצור תמים פעלו דברים לב, ד, הצייר שהוא צָר את העולם תחלה ויצר בו אדם, שנאמר בראשית ב, ז ויצר ה' אלקים את האדם" ספרי האזינו, שז. "אמר ר' יצחק בר מריון, כתיב ויצר ה' אלקים את האדם, מה ת"ל אשר יצר? אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול הקב"ה מתגאה בעולמו, ואומר: ראו בריה אשר בראתי וצורה שציירתי" קהלת רבה ב, יא. וראה גם במדרש תהלים יח, כו, על כינוי צייר להקב"ה, ושם: "מי צור זולתי אלקינו שמואל־א ב, ב, הנה אמרה שם ואין צור כאלקינו, אל תקרי כן אלא צייר כאלקינו, הצייר הזה וכו', בשר ודם צר צורה ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה וקרביים ובני מעיים, והקב"ה צר צורה".

206 "זאת הפעם" יכול להתפרש במובן של "זמן", או שהכוונה היא לאשה. אונקלוס ויב"ע תירגמו: "הדא זימנא", אבל ביבמות סג, א ובמדרש לקח טוב מובאים לעיל פסוק ב, כ, שהכוונה לאשה. ובלקח טוב כאן: "זאת הפעם, כלומר זאת האשה". ובמושב זקנים: "זאת הצורה". בפירוש אלגורי לפסוק זה, נמצאת אצל פילון הרכָּבה של שני הפירושים. לפי פילון, האשה היא "החושניות" והאיש הוא "השֵׂכל". ואלה דבריו: "מן הראוי לדייק, מדוע הוסיף "הפעם", ואמר: "זאת הפעם עצם מעצמי". החושניות מטבעה שייכת להווה, מתייחסת רק לזמן הנוכחי. ואילו השֵׂכל טוען לשלושת הזמנים, והוא גם הוגה בהווה, וגם זוכר מה שאירע בעבר, וגם צופה לעתיד. אבל החושניות אין היא חָשָה עתידות, ולא מה שדומה לתקוה או לסיכוי בחיים, ואין היא זוכרת מה שחָלף בעבר, אלא מדַרכָּה להתרשם רק ממה שמעודדה לפי שעה על־ידי נוכחותו" דדשות אלגודיות ב, מב-מג.

207 מדוע אומר הכתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו השנים לבשר אחד"?

208 הכתוב מצַווה, שהאדם ינהג בהפלָגָה יתירה בכל הנוגע לשותפות עם אשתו, על מנת שיוּכל לשאת את צער הניתוק מהוריו. ולא משום שכך הגון לעוזבם, אלא שמא יהיו הוריו גורם מעכב ביחס הקירבה שלו כלפי אשתו. ונאה ביותר ונבון, שאין הכתוב אומר לאשה לעזוב את הוריה ולהתאחד עם בעלה, כי טֶבע אומץ לבו של האיש עַז יותר מהאשה, על כן על האיש לעשות זאת למען האשה. ומכיון שהוא נוהג מתוך נכונות רבה ודַחַף חזק לאַחדות־הידיעה של האשה, כשחוא מאוהב ומלא חיבה, הוא גובר על יצרו ומרַסנו כשהוא מתאחד, כביכול בדֶבק, עם אשתו בלבד, ובמיוחד מאחר והוא קיבל סמכות אדונים, ניתן להחשידו ביהירות. ואילו האשה קיבלה את מעמד השֵרוּת, והיא מתגלה כמצייתת לבעלה. אך הכתוב "והיו השנַים לבשר אחד", הוא ענין מוחשי וממשי ביותר, אשר בו ניתן לסבול כאֵב ולהתענג בתענוגות, כדי שישמחו ויצטערו ויחושו את אותם הדברים, ויותר מכל יחשבו בשווה. ___________

209 תחילה מפרש פילון, שסוף הפסוק מלמד על תחילתו, שידבק האיש באשתו באופן שכזה עד שיעזוב את אביו ואת אמו. ומה שכתב, שנָאֶה והגון שהאיש יעזוב את בית הוריו לילך אחרי האשה, מפני שאומץ לבו עַז יותר מהאשה, הגדירו אותו חז"ל במאמר ר' שמעון: "מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה דברים כב, יג, ולא כתב כי תלָקַח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש" קדושין ב, ב; נדה לא, ב.

210 בחז"ל פירשו, שהעזיבה היא לעניין עריות סנהדרין נח, א; ירושלמי קדושין א, א ועוד. ורק במקום אחד מפרשים חז"ל, כפילון, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו: "עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד? אלא, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו, שנאמר ודבק באשתו" פרקי דרבי אליעזר, לג.

211 האברבנאל פסוק כד, מדגיש שתי שיטות אלה, ונוטה כדעת פילון: "על כן יעזב וגו', חכמי האומות פירשו, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו בענין הנשואין, שתעזוב האשה את אביה מהנשא לו, ויעזוב האיש את אמו מלהדבק אליה, אבל ידבק באשתו ויתאחדו כאלו הוא בשר אחד. כי הנה בדורות הראשונים לא נאסרו האחיות לאחים, ולא שאר העריות, כי אם האם לבן והאב לבת וכו', וכן אמרו בפרק ד' מיתות, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, אחות אביו ואחות אמו, רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש, ובאו שם על זה דעות. וכפי פשט הכתוב כלם רחוקים מענינו, שהוא אינו מדבר אלא באהבת האדם וחשקו לאשתו שיהיה כ"כ עד שיעזוב את המולידים אותו כדי להתחבר עמה, והכתוב א"כ באיש ידבר, שיעזוב את אביו ואת אמו, ולא באשה שתעזוב את אביה מהנשא אליו".

212 גם פירושו של פילון ל"והיו לבשר אחד", הוא לשותפותם בחיים. וזה שלא כפירוש רש"י, ש"הולד נוצר על ידי שניהם, והם נעשים בשר אחד". וכבר חָלַק הרמב"ן על פירוש רש"י, באמרו: "ואין בזה טעם", ופירושו הוא כבפילון: "ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו, וכאשר היה זה באדם הושַם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם". וכן בראב"ע. אבל במקום אחר כותב פילון כשיטת רש"י: "והאהבה שנתוספה אחר כך מביאה אותם יחד, כאלו שני חצאים נבדלים של בעל חיים אחד, ומחַבֶרֶת אותם לאחד, וקובעת בתוך כל אחד מהם את התשוקה להתחברות זה עם זו לשם הולדת יצור הדומה להם" על בריאת העולם, קנב.

213 מדוע נאמר ששניהם, יציר האדמה ואשתו, היו ערומים ולא התבוששו?

214 ראשית, משום שהם קרובים לתֵבֵל שחלקיה ערומים, וכולם מגַלִים את תכונותיהם הם, ומשתמשים בכיסוייהם הם. שנית, בגלל נוהגי התמימות והצניעות, ומפני שבדרך הטבע היתה רק ענווה, כי עדיין לא נבראה היהירות =הגאווה. שלישית, מפני שגם מיזגו הנָעִים של המקום היה להם כיסוי מספיק ביותר, עד כדי כך שלא הפריע להם לא חום ולא קור. רביעית, בגלל קירבתם לתבל, לא ניזוקו על־ידי אף אחד מחלקיה, שכֵּן הם כביכול מקורבים אליהם ביותר. ___________

215 כעין הפירוש הראשון, וזה בנוגע לבהמות והחיות, הובא במדרש לקח טוב: "ולא היה להם בושת לעמוד זה בפני זה ערום, כמו הבהמות והחיות".

216 מקבילה לפירוש השני, נמצאת במדרש הגדול: "והיו שניהם ערומים, מלמד שלא היתה מחשבתן פנויה לדבר זה, ולא מתביישין שהן ערומין, אלא מחשבתן קשורה בידיעת אדון העולם ובעבודתו, שלא נבראו אלא תמימים חכמים מחוכמים, ומתוך כך שָרתה עליהם שכינה ונצטוו. וכשם שאין אדם מתבייש בזמן הזה אם היתה ידו גלויה או רגלו גלויה, כך לא היו מתביישים שמקום ערותן גלוי. וכיון שחטאו נשתנה זיו פניהם, ונהפכה מחשבתם לדבר אחר, והרגישו שהם ערומים ונתביישו זה מזה, עד שעשו להם חגורות".

217 עם כל ההבדלים שבין המה"ג ובין דברי פילון, משתקפת בשניהם המסורה המשותפת, שאדה"ר ואשתו היו "תמימים, חכמים מחוכמים" - כאילו היו חלקי העולם הנצחי, ולפיכך לא התביישו כשהיו ערומים. אבל אחר החטא באו לידי הכָּרָה, היינו, "וידעו כי ערומים הם". וראה להלן לבראשית ג, ז שו"ת בראשית א, מ.

218 כעין הפירוש השלישי, נמצא במדרש תדשא, ז: "שעד שלא עבר על ציווי, לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע שהיה יכול להזיקו. אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום, התחילו כל הרעות נוגעות בו". וכזה גם באברבנאל: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כדמות הקדמה למה שיזכיר מגירוש האדם מגן עדן, שכאשר רצה יתברך לגרשם מאותו מקום שוה האויר והמזג, הוצרך להלבישם כתנות עור, ללכת בארץ לארכה ולרחבה, כדי שיגינו עליהם הכתנות ההמה לחום היום ולקרח הלילה" אברבנאל לפסוק ג, כא. וראה גם בפירושו בסוף פסוק ב, כד.

4 רש"י על בראשית פתח ↗

יהי מארת וגו'. מִיֹּום רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ וּבָרְבִיעִי צִוָּה עֲלֵיהֶם לְהִתָּלוֹת בָּרָקִיעַ, וְכֵן כָּל תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִבְרְאוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נִקְבַּע בַּיוֹם שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, הוּא שֶׁכָּתוּב אֵת הַשָּׁמַיִם, לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֵיהֶם, וְאֵת הָאָרֶץ, לְרַבּוֹת תּוֹלְדוֹתֶיהָ:

4 רש"י על שמות פתח ↗

החדש הזה. הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ וְאָמַר לוֹ כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מִתְחַדֵּשׁ יִהְיֶה לְךָ רֹאשׁ חֹדֶשׁ מכילתא. וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, עַל חֹדֶשׁ נִיסָן אָמַר לוֹ, זֶה יִהְיֶה רֹאשׁ לְסֵדֶר מִנְיַן הֶחֳדָשִׁים, שֶׁיְּהֵא אִיָּר קָרוּי שֵׁנִי, סִיוָן שְׁלִישִׁי:

5 חולין פתח ↗

רַב אַסִּי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ בתלת בִּתְלָתָא בְּשַׁבָּא, וּכְתִיב: ״וְכׇל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ״ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.

6 תענית פתח ↗

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים הוּא שׁוֹתֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״? מְלַמֵּד שֶׁהָעֲנָנִים מִתְגַּבְּרִים וְעוֹלִים לָרָקִיעַ, וּפוֹתְחִין פִּיהֶן כְּנוֹד, וּמְקַבְּלִין מֵי מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ״.

8 בכורות פתח ↗

וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּר וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ — פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ — הַפָּר שֶׁהָיָה כְּבָר! אֶלָּא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קַבָּלָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר קַבָּלָה. וּלְאַחַר קַבָּלָה קוֹדֶם זְרִיקָה, מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״שֶׂה תָּמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם״, שֶׁיְּהֵא תָּמִים בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וּמִנַּיִן בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וְהַזָּיָיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״, שֶׁיְּהוּ כׇּל הֲוָיוֹתָיו תָּם וּבֶן שָׁנָה. תַּרְגְּמַהּ אַבֶּן שָׁנָה, הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, שְׁמַע מִינַּהּ. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי, דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הָוֵי בֶּן שָׁנָה, וּבִשְׁעַת קַבָּלָה וְהוֹלָכָה הָוֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בְּקָדָשִׁים. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ — כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֵימָא: אַף בַּבֵּיצִים — דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּן בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ — אַף בַּבֵּיצִים, ״נָתוּק וְכָרוּת״ — בַּגִּיד אִין, בַּבֵּיצִים לָא. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן? וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״נָתוּק וְכָרוּת״ נָמֵי! וְאִי קָסָבַר לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן — אֲפִילּוּ ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ נָמֵי לָא! אֶלָּא, הָכָא בְּמוּמִים שֶׁבַּגָּלוּי קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ הָוֵי מוּמָא, דְּהָא תַּלְיָין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִמְנִין דְּמִיכַּוְוצָן, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא, דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי זִימְנִין דְּתַלְיָין. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: ״מָעוּךְ וְכָתוּת״ הָוֵי מוּמָא — דְּהָא לֵיתַנְהוּ, ״נָתוּק וְכָרוּת״ לָא הָוֵי מוּמָא — דְּהָא אִיתַנְהוּ. מַתְנִי׳ נִפְגַּם הַזּוֹבָן, הָעֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמּוּקְדָּשִׁין, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁרֹאשׁ זָנָב מְפַצֵּל, נִקְלְפָה הָעוֹר וְהַבָּשָׂר וְהָעֶצֶם נִשְׁאַר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִפְגַּם וְלֹא נִיטַּל, כִּיס וְלֹא זַכְרוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם: מַעֲשֶׂה בְּעִינְבָּל אֶחָד שֶׁנְּטָלוֹ זְאֵב וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ. נִפְגְּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם וְכוּ׳. תָּנָא: אֶצְבַּע שֶׁאָמְרוּ — אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל הָאָדָם. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַבָּה: לְעִנְיַן תְּכֵלֶת, דְּתַנְיָא: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּשְׁלִישׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים — אֶחָד מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לִשְׁתֵּי אַמּוֹת, דִּתְנַן: שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּ

8 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִמִּתְפַּלְּלִים עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָא: ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״.

8 ברכות פתח ↗

אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁאֵין מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה — ״יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים״. לָיְיטִי עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא אַמַּאן דִּמְצַלֵּי עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. מַאי טַעְמָא — דִּלְמָא מִיטַּרְפָא לֵיהּ שַׁעְתָּא.

15 פסיקתא רבתי פתח ↗

פרשה תליתאה. זכור את יום השבת לקדשו. גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם תהלים קל"ט ט"ז ר"ש בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו והיה הקדוש ברוך הוא מעביר לפניו דור ודור וצדיקיו דור ודור ורשעיו דור ודור ודורשיו דור ודור ורשעיו דור ודור ומנהיגיו ואמר לו גולם מה ראו עיניך מה תלמוד לומר ועל ספרך כולם יכתבו איזה זה ספרו של אדם הראשון זה ספר תולדות האדם בראשית ה' א': ימים יוצרו ולא אחד בהם ר"א ור' יהושע ר"א אומר יום ביומו יום של סיסרא יום של סנחריב יומו של גוג ר"י אומר שלש מאות וששים וחמש ימים הם ימות החמה ליחידו של עולם אחד מהם ואיזו זה ר' לוי ור' יצחק רבי לוי אמר זה יום הכפורים הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות נפשו וגו' ישעיה נ"ח ה' רבי יצחק אמר זה יום השבת: זכור את יום השבת ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא ירמיה י' ח' אומות העולם מונין חד בשבתא תרי תלתא ארבעתא חמישתא ערובתא לא מונין שבתא אבל ישראל מונין את השבת כמה שנצטוו כשם שנצטוו: זכור את יום השבת לקדשו הכא כתב זכור ולהלן שמור רבי יודן רבי אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש למלך ששלח את בנו אצל החנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר תלש באזנו ותלש בשערו ונתן לו פעם שנייה ואמר לו הזהר שלא תאבד את אילו כשם שאיבדת את הראשונות כך על ידי שאבדו ישראל זכור במדבר לא נתן להם שמור לכך נאמר זכור ושמור אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל אמר רבי אייבו זכור נתן ליורדי הים שאינם יודעים אם באיסור הם מטלטלים ואם בהיתר הם מטלטלים שמור נתן ליושבי היבשה אמר רבי שמלאי זוכריהו עד שלא יבא שומריהו משיבא הא כיצד אם נזדמן לו לך חפץ טוב התקינו לשבת כלי חדש התקינו לשבת שמאי הזקן היה לוקח עצים מאחד בשבת לשבת בי הלל הזקן הייתה בו מידה אחרת יתירה והיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים אמר רבי אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפילו מאחד בשבת התבינהו התקינהו לשבת אמר רבי תנחומא אכלין הוינן חזנהי אהיני בארבעתה ועל לקומן כותבן ואמרו ואמרין יתפרשון לשבתא: לקדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה אמר רבי חנן מכאן צריך אדם שיהא לו שתי עטופים אחת לחול ואחת לשבת כך כד דרשא בטבריא אמרו כעטיפתינו בחול כך עטיפתינו בשבת אמר להם צריכים אתם לשנות מן הדא ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך רות ג' ג' ומה ערטלייא הות אלא אמרה לה לבוש מאנך דשבתא: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך רבי יודן רבי אייבו בשם רבי שמעון בן לקיש בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כשהן כילופים פלמיטוס אומר לעבדיו עשו עמכם יום אחד ועמי ששה יום ימים אבל הקב"ה אינו כן אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בניי עשו עמכם ששה ימים ועשו עמי יום אחד: ויום השביעי שבת לה' אלקיך אמר רבי יודן זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש שבו נגמרה מלאכתו של עולם: אמר ר' חנינא פעם אחת משכני רבי ישמעאל אצל פונדקי אחד ואמר לי כאן התפלל אבא של לילי שבת בערב שבת אמר רבי אחא רבי יוחנן פליג ולא הוה צריך למתפלגה שכן מוסיפין מחול על הקודש ועד דסלקיה ועוד דסלקין מערב שבת לציפורי ואמרו כבר התפלל רבי חנינא בן דוסא בעירו והיו והידא אמרה הדא דרבי מפקד לאמוריה לאבדן מכריז קמי ציבורא כל דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קיים דבי רבי ינאי אמרים עלה על מיטתו אין מטריחים עליו עד שירד אמר רבי זעירא אנא כד לית אנא מצלי רומשא אני מתחביל אמרין ליה לית לך אלא מן הדא דרבי הוה מפקד כתב: שבת לה' אלקיך רבי תנחומא ואמרי לה רבי אליעזר בשם רבי מאיר שבות כאלקיך מה אלקיך שבת ממאמר אף אתה שבות מן המאמר אמר רבי חייא בר אבא אימיה דרבי שמעון בן יוחי כד הוה משתעיא מותר מילייא בשבתא הוה אמר אמא שבתא ושתקה אמר רבי חנינה מדוחק התירו שאילת שלום בשבת אמר רבי אייבו שבות מן המחשבה אמר רבי ברכיא מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת לידע מה צריך וראה שם פירצה אחת וחשב עליה לגודרה במוצאי שבת אמר הואיל וחשבתי עליה בשבת איני גודרה עולמית מה פרע לו הקב"ה אילן אחד של נצפה שגדל בתוכה וגדרה והיה מתפרנס ממנו כל ימיו: לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו' וגרך אשר בשעריך פילוסופוס שאל את רבי אם חביבה המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון אמר ליה אם כן מפני מה אותו האיש מגלח את פאת הראש ומניח פאת הזקן אמר ליה מפני שגדל עמו בשטות אמר ליה אם כן יסמא אותו האיש את עיניו ויקטע ידיו וישבר את רגליו שגדלו עמו בשטות אמר ליה ולאילן מיליא אתינן אמר ליה להוציאך חלק אי אפשר אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון החרדל צריך למתק התורמוס צריך למתק החיטין צריכין ליטחן אפילו אדם צריך תיקון עקיעלס הגר שאל את ר' אליעזר אמר לו הואיל וחביבה היא מילה לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה לא ניתנה בעשרת הדברות אמר לו קודם עשרת הדברות ניתנה דכתב ושמרתם את בריתי שמות י"ט ה' זו ברית שבת וברית מילה מטרונית שאלה את רבי יוסי בר רבי חלפתא אמרה לו אם חביבה מילה לפני הקב"ה מפני מה לא ניתנה בעשרת הדברות אמר לה כבר ניתנה וגרך אשר בשעריך זה הגר שהוא משמר את השבת בברית כישראל: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכי ששת ימים נבראו והלא כבר נאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם תהלים ל"ג ו' אלא להיפרע מן הרשעים שהם מאבדים את העולם שנברא לששת ימים וליתן שכר טוב לצדיקים שהם מקיימים את העולם שנברא לששת ימים: ואת הים ואת כל אשר בם לפי שיש לו בריות בים כשם שיש לו בריות ביבשה ואומר זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות וגו' לויתן זה יצרת לשחק בו שם ק"ד כ"ה וכ"ו: וינח ביום השביעי וכי יש עמל ויגיע לפניו והלא כבר נאמר לא ייעף ולא ייגע ישעיה מ' כ"ח וכתב וינח אדם שכתב בו כי אדם לעמל יולד איוב ה' ז' על אחת כמה וכמה יהא צריך להיות נוח בשביעי: על כן ברך ה' את יום השבת לקדשו ויקדשהו שאין לו בן זוג חד בשבא ותרי ושלישי ורביעי וחמישי וששי שבת אין לו זוג. ד"א יום טוב ויוה"כ נדחה שבת אינו נדחה אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכולן יש זוג ולי אין זוג אמר לה הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוי זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בת זוגך שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. תני דבי רבי ישמעאל ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שבכל יום עומר אחד ובשבת שני עומרים וקדשו במן לא הבאיש ורמה לא הייתה בו שמות ט"ז י"ד תני רבי בשם רבי נתן קדשו בברכה מכאן אמרו מקדשו על הכוס בכניסתו ורבי אמר קדשו בעטיפה אמר רבי חנינא צריך להתעטף ר' אבהו אמר צריך לערב אבין בר חסדיי אמר צריך לשלשל רבי אליעזר ורבי זעירא ורבי רבי ירמיה ורבי זעירא הוי מהלכין תרוויהון איסתלקת גולתיה דרבי ירמיה ושלשה רבי זעירא הדא אמרה צריך לשלשל רבי אלעזר בנו של רבי ירמיה אמר קדשו בנר ובי היה המעשה פעם א' הדלקתי את הנר בלילי שבת והיה דולק עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת מצאתי אותו מלא שמן ולא חסר כלום רבי שמעון בן יהודה איש כפר ענים אמר משם ר' שמעון קדשו במאורות וברכו מאור במאור פניו של אדם ואשתו מלמד שלא ניטל זיו אדם ממנו עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת שינה פניו דכתיב עוז פניו ישונה קהלת ח' א' משנה פניו ותשלחהו איוב י"ד כ' ואתייא כרבנן ולא אתייא כרבי יוסי דרבי יוסי אמר אדם הראשון לא לן בכבודו מאי טעמא אדם ביקר בל ילין תהלים מ"ט י"ג רבנן אמרין לן בכבודו עמד במוצאי שבת ניטל כבודו ממנו וטרדו מגן עדן שנאמר ויגרש את האדם בראשית ג' כ"ד. אמר רבי יהודה בי רבי סימון אותו אורה שנברא ביום הראשון היה אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש מעשה דור המבול מעשה דור הפלגה עמד וגנזו והתקינו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר ואור צדיקים כאור נוגה משלי ד' י"ח רבי לוי בשם בר נזירה שלשים ושש שעות שימשה אותה אורה ואילו הן שתים עשרה של ערב שבת ושתים עשרה של לילי שבת ושתים עשרה של שבת וכיון שחטא אדם הראשון בקש הקדוש ברוך הוא לגונזה וחלק כבוד לשבת ומה טעמיהו ברך ויברך אלקים את יום השביעי בראשית ב' ג' במה ברכו באורה כיון ששקעה החמה בלילי שבת המתינה אותה אורה משמשת התחילו לו הכל מקלסים להקדוש ברוך הוא הדא היא דכתב תחת כל השמים ישרהו איוב ל"ז ג' מפני מה ואורו על כנפות הארץ שם כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החשך משמש ובא ונתיירא אדם הראשון אמר אוי לי שמא נחש בא לנשכינו שמא אותו שכתב בו הוא ישופך ראש בראשית ג' ט"ו בא לנשכיני ואומר אך חושך ישופני תהלים קל"ט י' מה עשה לו הקדוש ברוך הוא אמר רבי לוי זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצתה האור מהן ובירך עליו בורא מאורי האש הדא דכתב ולילה אור בעדני שם ואתיא כשמואל דאמר שמואל מפני מה מברכים על הנר במוצאי שבת בורא מאורי האש מפני שהיא תחילת ברייתה רב הונא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף במוצאי יום הכפורים מברכים עליו מפני ששבתה כל אותו היום: דבר אחר קידשו ברכו ביציאת כל היום שיש בו חסרון כתב בו ברכה ואינו חסר בחמישי נבראו בו עופות ודגים ובני אדם צדין מהן ואוכלין אותן לפיכך כתב בהן ברכה ואינן חסירים כלום אבל בשביעי מה אית לך למימר ברכו ביציאת. דבר אחר ברכו בטעמים. אמר ר' פנחס מעשה בחסיד אחד ברומי שהיה מכבד את ימים טובים ואת שבתות חדא ערובא ואית דאמרין ערובא צומא רבה הוי סליק לשוקא מזבין כלום ולא אשכח אלא חד נון והוה טליא דאיפרכא קאים תמן והוה דין מעלי ליה ודין מעלי ליה זבני ההוא יהודאה ליטרתא דינר בעונתן דאריסטון אמר איפרכא לטליא לית הכא נון א"ל לא סליק יומא הדין לשוקא אלא חד נון וזבניה חד יהודאה ליטרתא דינר אמר ליה ואת חכים ליה אמר ליה אין אמר ליה איזיל צווח ליה דטימן אית ליה והוה למלכא אזל צווח ליה אמר ליה חייטא אנא אמר ליה ואית חייט דאכיל ליטרתא דינר דמרי' דבריה אמר לי מרי יהיבנא לי רשות ואני נשתעייא קדמך אמר ליה אישתעאי אמר ליה אית לן יומא חד והוה והוא חביב עלינן סגיה מכל יומי שתא מכל חובים דאנו עבדין ביה ההוא יומא מישתרי ומשרן לן בגין כך אנו מוקרים ליה סגי מכל יומי שתא אמר ליה הואיל והבאת ראייה לדבריך הרי אתה פטור מה פרע לו הקב"ה זמן לו מתוכו בתוכו אבן אחת טובה של מרגלית והיה מתפרנס הימנה כל ימיו. רבי ישמעאל בעא קומי רבי בני בבל בזכות מה חיים אמר ליה בזכות תורה בני ארץ ישראל בזכות מה הם חיים אמר ליה בזכות תרומות ומעשרות בני סוריא בזכות מה חיים אמר ליה בזכות שהם מכבדים את ימים טובים ושבתות. א"ר חייא בר אבא פעם אחת זימנני אדם אחד בלודקיא והביא והביאו לפניו תמחוי של כסף וטבעותיו ומטותיו של כסף ועשרים וארבע בני אדם סובלים בו והיו עליו כל מיני מאכל שנבראו מששת ימי בראשית לאכילה והיו שני תינוקות עומדים על גביו אחד מימין ואחד משמאל אחד מכריז ואומר לה' הארץ ומלואה תהלים כ"ד א' ואחד מכריז ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות חגי ב' ח' וכל כך למה שלא תגבה דעתו עליו אמרתי לו בני מפני מה זכית לכל הכבוד הזה אמר לי רבי אדם טבח הייתי וכל בהמה שמינה שהייתי מוצא כל ימות השבת הייתי מפרישה לשבת ועד היכן הוא כבודה של שבת רב אמר בשרא ושמואל אמר תוכמידה אמרתי לו לא לחנם זכית לכל הכבוד הזה. ועד היכן הוא כבודה של שבת רב אמר בשרא ושמואל אמר תוכברא. טורנוסרפוס הרשע שאל את רבי עקיבא אמר ליה מה היום מן יומין אמר ליה ומה גברא מן גברין אמר ליה מה אמרתי לך ומה אמרת לי אמר ליה אמרת לי מה נשתנה יומא דשבתות מן כל יומיא ואמרית לך מה נשתנה טורנוסרופוס הרשע מן כל גברייא אמר ליה המלך רוצה לכבדיני אמר ליה מלך מלכי המלכים הקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת אמר ליה מנו ידע אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח שכל ימות החול הוא מושך ובשבת אינו מושך ולא עוד אלא שאוכלי המן מעידים עליו שכל ימות החול היה יורד ובשבת לא היה יורד הדא הא דכתב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה שמות ט"ז כ"ה א"ל את מובלי לרוח אמר ליה בעלי אוב יוכיחו וכו' עד ששלמן ששלמו סדרים חזר אצלו ואמר ליה אם רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת מפני מה הוא עושה מלאכה בשבת אמר ליה ומה מלאכה עושה אמר ליה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומזיל טללים ומזריח חמה ומדשן פירות ועונה חיות כל מה שעושה בחול עושה בשבת אמר ליה יודע אני שאתה בקי בתורתן של עבריים לשנים שהם דרים בחצר ואם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרים לטלטל אבל אחד שהיה דר בחצר הוא מטלטל בכל החצר כך לפי שכל העולם כולו הוא של הקדוש ברוך הוא ואין לאחר רשות עמו לפיכך הוא מטלטל בכל עולמות ולא עוד אלא שמעלה מת בזכורים הרי הם מעידים עליו שכל ימות השבת היה עולה בידם ובשבת לא היה עולה בידם אי לא מהימנה לי ייזל ההוא גברא יבדק באבוי שחיק טמיא אזל בחד שבא בתרייא ואוקמה בתלת בארבעיא בחמשיתא בערובא ואוקמה בשבתות לא קם בתר שבתא אוקמיה אמר ליה את נטר שבתות מן דמייתית איתעבדת יהודאי אמר ליה בני כל מי שאינו משמר אצליכם כתיקנה כאן הוא משמרה על כרחו כתיקנה אמר לו ומה מלאכה יש אצליכם אמר לו שכל ימות השבת אנו נידונים ובשבת אנו נינוחים ובמוצאי שבת עד שהסדרים שולמים וכשהסדרים שולמים מלאך אחד יש ושמו דומה שהוא ממונה על הנשמות בא ונוטל נשמות של אותם האנשים ומקלטן ומקלען לארץ הדא היא דכתב ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל איוב י' כ"ב מהו צלמות צא למות ששלמו סדרים חזר אצלו אמר לו מפני מה היא עושה מלאכה אמר לו בני אמשול לך משל למה הדבר דומה כזה שהוא מטלטל בחצר ארבע אמות אמר מה קאמר ליה והא כתב ביום השביעי שבת וינפש שמות ל"א י"ז ר' פנחס בשם ר' הושעיא אע"פ שכתוב בו שבת מכל מלאכתו בראשית ב' ג' הוי אומר ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת לא ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים אלא פועל עם אילו ואילו ומראה לאילו ולאילו מעין דוגמה שלהם ומניין שפורענותם של רשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה' אוצרו ויוצא כלי זעמו כי מלאכה היא לה' וגו' ירמיה נ' כ"ה מניין שפעולתן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך תהלים ל"א כ'. רבי עבד שירו לאנטנינוס ואייתי ליה תבשילים צוננים בשבתות ותבשילים רותחים בחולא אמר ליה הלין צונני הוי חביבים עלי מן הדין רתחייא אמר ליה חד אינון חסירים אמר ליה כלום קילירין דידי חסרים כלום אמר ומאין ליתן לי לתוכן ויברך ויקדש: אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי בי רבי חלפתא אברהם אבינו שאינו כתב בו שמירת שבת לפיכך ירש את הארץ במידה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בראשית י"ג י"ז אבל יעקב אבינו שכתוב בו שמירת שבת וקבע תחומים לשבת שנאמר ויחן את פני העיר שם ל"ג י"ח נכנס בערב עם דמדומי חמה וקבע תחומים לשבת לפיכך יש את הארץ שלא במידה והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה שם כ"ח י"ד: ר' ברכיה בשם ר' חייא בי רבא בר אבא לא ניתנה השבת אלא לתענוג רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה ולא פליגי מאן מה דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת ובשבת הם באים ומענגים מן מה דאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לתלמוד תורה אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן של ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה. רבי יהושע דסכנים בשם רבי לוי כל שהוא מתענג בשבת שואל והקב"ה נותן לו משאלותיו מאי טעמא והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך תהלים ל"ז ד': כג-כד. פרשה רביעייתא: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך שמות כ' י"ב: יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך תהלים קל"ח ד' אמר רבי מנחם שני דברים שמעו אומות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאיהם וקלסוהו בשעה שאמר ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ויקרא ה' ט"ז ולא עוד אמרו בנימוסיות שלנו כתב כל דאכל צינורי מן קיסר יהב ביה מכה סכה דפדן וזה מכריז ואומר את אשר חטא מן הקודש ישלם ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מבגבוה בגבוה כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה שם שם ט"ו עשאו כשוגג ובהדיוט כתב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש שם שם כ"א עשאו כמזיד עמדו מכסאיהם וקילסוהו אבל בשעה שאמר אנכי ה' אלקיך שמות כ' ב' אמרו איזה מלך שרוצה שיהיה אחר מכחישו והקב"ה אינו רוצה שיהא אחר מכחישו בשעה שאמר לא יהיה לך שם שם ג' אמרו איזה מלך רוצה שיהא לו שותף בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא שם שם ז' אמרו איזה מלך רוצה שיהו משביעים בשמו ומשקרים בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא זכור את יום השבת לקדשו שם שם ח' אמרו איזה מלך רוצה שלא יהיו מכבדים יום גינוסיא והקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את יום השבת אבל בשעה שאמר כבד אמרו בנימוסיות שלנו כל מי שהוא מכתיב עצמו שרגיון למלך הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך עמדו מכסאיהם וקילסו להקדוש ברוך הוא: אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע משלי ה' ו' אמר רבי אבא בר כהנא שלא תהא יושב ומשקל מצותיה של תורה ורואה איזו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה למה נעו מעגלותיה מטלטלים אינון שבילי דאורייתא. תני ר' חייא למלך שהיה לו פרדס והכניס בו פועלים ולא גילה להם שכר נטיעותיו של פרדס היו שלא יהיו רואים איזה נטיעה שכרה מרובה ונוטעים אותה ונמצאת מלאכת הפרדס מקצתו בטילה ומקצתו אינה בטילה. אמר רבי אבא בר כהנא לא גילה הקדוש ברוך הוא לישראל שכר מצותיה של תורה שאלו גילה להם היו ישראל רואין איזו מצוה שכרה מרובה ועושים אותה ונמצא תורה מקצתה בטילה ומקצתה קיימת א"ר אחאי בשם רבי אבא בר כהנא טילטל שכר עשה מצות עשה בעולם הזה כדי שיהיו ישראל עושים אותה משלם. תני רבי שמעון בן יוחי שתי מצות שבתורה גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן ואילו הן קלה שבקלות וחמורה שבחמורות ואילו הן קלה שבקלות שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים דברים כ"ב ז' וחמורה שבחמורות כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך וגו' שמות כ' י"ב. אמר ר' אבא בר כהנא ומה אם דבר שהוא פרוצה פריעת בעל חוב כך מדבר דבר שהוא הפסד וחסרון נפשות על אחת כמה וכמה. רבי אבא בר כהנא בשם ר"ש בן יוחי כשם שמתן שכרן מרובה כך עונשן מרובה הדא הא דכתיב עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר משלי ל' י"ז דין נקיר ודין אכיל אלא אמר הקב"ה יבא עורב שהוא אכזרי ויקר אותה ואל יהנה ממנה ויבא נשר שהוא רחמן ויאכל ממנה: מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים שם ד' כ"ג אמר ר' יצחק כל מה שאמרתי לך בתורה שמור שאין אתה יודע באיזו מצוה אתה נוטל חיים אמר רבי יצחק יש מצוה שמתן שכרה בצדה ויש מצוה שמתן שכרה לעתיד לבוא ומה שכרה של זו אריכות ימים: כבד את אביך ואת אמך להלן הקדים מורא אם לאב וכאן בכיבוד הקדים אב לאם ר' יהושע דסכנים בשם ר' לוי באהל מועד שאין אומות העולם שומעים הקדים אב לאם אם לאב פרט לגוי שאין לו אב. אזוהי מורא לא ישב במקומו ולא עמד ולא סותר את דבריו איזה כיבוד מאכל ומשקה מרביץ מרחיץ סך ומנעיל ומכניס ומוציא דמאן הונא בר חייא אמר משל זקן ורבנין אמרין משלו לא כן אמרין רבי אבהו בשם ר' יוחנן יכול אפילו אמר השלך את הארנקי לים ישמע להם הדא אמרה בההיא דאית ליה חורי בעושי נחת רוח של אביו. אחד האיש ואחד האשה אלא שהאיש ספקה בידו והאשה אין ספקה בידה לעשות מפני שהיא ברשות אחרים נתארמלה או נתגרשה כמי שספיקה בידה לעשות. ר' ינאי ר' יונתן היו מטיילים באנטרי אתא חד סב נשק ריגלוי דרבי יונתן א"ל רבי ינאי מה טיבו שלים לך מן יומי אמר ליה חד זמן אתא קבל על בריה דיזוניה ליה ואמרית ליה צור נכישתי' כנישתא עליו ובזיתיה אמר לו ולמה לא כפותיניה אמר ליה וכופין אמר ליה ולדין את זן ואדין את לזו חזר ביה ר' יונתן וקבעה שמועה מן שמיה עד דלא חזר ביה כהומ' רבה כהונא בר חייא מן דחזר ביה כרבנן אתא ר' יעקב בר אחא ר' שמואל בר נחמן וקבעה שמועה משמיה דר' יונתן כופין את הבן לזון את האב: תני ר' שמעון בן יוחי שהשו' השוה הקדוש ברוך הוא כבודן לכבודו ומוראן למוראו קללתן לקללתו כבודן לכבודו כבד את אביך וגו' ונאמר כבד ה' מהונך משלי ג' ח' מוראן למוראו איש אמו ואביו תיראו ויקרא י"ט ג' את ה' אלקיך תירא דברים ו' י"ג קללתן לקללתו ומקלל אביו ואמו שמות כ"א י"ז ונאמר איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ויקרא כ"ד ט"ו אבל בהכאה אי אפשר לומר כלפי מעלה וכן בדין מפני ששלשתן שותפים בו ר' יהודא בר דודתי בעא קומי ר' חייא בר אבא הדא דאמר רבי שמעון בן יוחי גדול הוא כבוד אב ואם שהעדיפן הקב"ה יותר מכבודו שבכבודו של הקדוש ברוך הוא כתיב כבד ה' מהונך משלי ג' ח' כיצד מכבדו מהונו מפריש לקט שכחה ופאה מעשר ראשון ומעשר שני וחלה עושה שופר סוכה לולב מאכיל רעיבים משקה צמיאים מלביש ערומים אם יש לך הון אתה חייב בכולן ואם אין לך הון אי אתה חייב באחד מהם אבל כשאתה בא אצל כיבוד אב ואם מה כתיב כבד את אביך ואת אמך וגו' אפילו אתה מסבב על הפתחים: ר' חנינא חבריהון דרבנן יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם ויש טוחנו ברחיים ויורש גן עדן חד בר נש הוה קאים טחין בציפורין חד זמן אייתין זימנה על טחונים גרס בירושלמי עיפות לנוח אמר טליא לסבא אבא טחון תחותי אי מטת מבזיא טב לי אנא ולא את אי מטת הילמי מילקי אנא טב ולא את ואית דאמרין דאסתיר בעירא קודמוי וחד סבא בגפיה נמצא טוחנו לרחיים ברחיים ויורש גן עדן חד בר נש הוה יליף למיכל לאבוי תרנגולי פטומים חד זמן אמר סבא לטליא ברי הלין מן אית לך א"ל סבא אכול ואדיש דכלביה אכלי ומדשין נמצא מאכיל את אבא פטומות ויורש גיהנם. באמו של ר' טרפון היה מעשה שיצאת לטייל בחצירו וכבסה קורדייקון שלה מה עשה רבי טרפון נתן רבי טרפון ידיו תחת כפות רגליה והייתה מהלכת עליהם עד שהייתה מגעת למיטתה פעם אחת חלה רבי טרפון ונכנסו רבותינו לבקרו אמרה להם התפללו על רבי טרפון בני שהוא נוהג בי בכבוד אמרו לה מהו לך תניית להון עובדא אמרו לה אפילו עשה כן אפילו אלף אלפי פעמים כן עדיין לחצי כיבוד לא הגיע. אמו של רבי ישמעאל קבלה לפני רבותינו על רבי ישמעאל אמרה להם גערו בו ברבי ישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד נתכרכמו פניהם של רבותינו אמרו איפשר שרבי ישמעאל איננו נוהג בכבוד אבותיו אמרו לה אף על פי כן מה עשה אמרה להו כך כד הוא אתי מבית וועדא ומשזיג ריגלוי ואנא בעיא מישתי מימיהו ולא שבק לי אמרו הואיל והוא רצונה הוא כבודה ואמר רבי ינאי יאות אילין טחונין אמרין כל אינש ואינש זכותיה בחונפיה ס"א זכותיה גן קפותי' בחיפתיה אימיה דר' טרפון אמרת להון כדון ואגיבו יתה אפילו הוא עשה אלף אלפי פעמים לך כו' כן אפילו חצי כיבוד לא הגיע ואמו של רבי ישמעאל אמרת לון כדון ואגיבו יתה כדון. רבי זעירא הוה מצלי מצטער סגין אמר הלואי הוה לי אבוי ואמו נוטר יתהון תוך גן עדן כך כד שמע להנהו מילייא אמר מודיינו לך רחמנא דלית אבוי ואמו כר' טרפון לא הוינא יכיל עביד ואין כרבי ישמעאל לא הוינא יכיל עביד. א"ר אבון פטור אני מכיבוד אב ואם אמרו כיון שנתעברה בו אמו מת אביו וכיון שילדתו מתה אמו: רבי אבוהו בשם רבי יוחנן שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם אני ואתם נשאל לדמא בן נתינא דמא בן נתינא ראש פטרכולי היה פעם אחת נכנסה אמו והיתה מפרטתו לפני כולי שלו ולא אמר לה אלא דייך אמר אמי ולא עוד אלא שנשר קורדייקין שלה מידה והושיט ידו ונתנו לה כדי שלא יצטער תצטער א"ר חזקיה גוי אשקלוני היה וראש פטרכולי היה והאבן שישב עליו אביו לא ישב עליו מימיו וכשמת עשה עשאה יראה פ"א אבדה ישפה של בנימין אמר אמרין מאן אית ליה מרגלא בא טבא דכוותיה אחריו אמרין לדמא בן נתינא אזלון פסקון טימיה במאה דינרין סלק בעא לאיתון למיתון להון ואשכח אבוי ואמוי דמכין ואית דאמרין רגלוי דאבוי הוו על תיביתו ואית דאמרית' דאמרין פתיחא דתיבותא הון הוה גו אצבעי דאבוהא נחת להון אמר להון לא יכילנא מיתנה יתה לכון אמרין דילמא הוא בעי פריטות פריטין יתר עלון ליה עד אלפא דינרין כיון דאיתער אבוה ואימיה סליק אחית יתה להון בעא למיתן ליה כפניק כפסיקא בתרייתא אמר מה אנא מזבן לכון איקריה דאבוי ואמוי בפריטות בפריטין איני נהנה משכר כיבוד אבותי כלום מה פרע לו הקב"ה אמר רבי יוסי בר אבין אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו ר' שבתי הוה קרי עליה משפט ורב צדקה לא יענה איוב ל"ז כ"ג אין הקדוש ברוך הוא משהה שכר עושי מצות בגוים בעולם הזה הה"ד ומשלם לשנאיו אל פניו וגו' דברים ז' י': בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני תהלים ע"ג כ"ד א"ר יהודה בן בתירא בעצתך תנחיני בעצת תורה תנחיני ואחר כבוד תקחני בעצת כבוד גדול שכיבד עשו הוריו שאתה עתיד לעלותינו ר' נחוניא בשם רבי תנחום בר יודן מי איחר כבודו של יעקב בעולם הזה כבוד גדול שכיבד עשו את אביו אמר רבן שמעון בן גמליאל אני כשהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים צואים וכשהייתי יוצא לחוץ הייתי יוצא בבגדים נאים כדי שאצא לשוק מבוסם אבל עשו כשהיה משמש את אביו היה משמשו בבגדי מלכות דכתיב את בגדי עשו בנה הגדול החמודות בראשית כ"ז ט"ו ואין חמודות אלא בגדי מלכות אמר כדיי הוא אבא שישתמש בבגדי מלכות:

15 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

וּמַה הַלָּשׁוֹן הַזֶּה ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״? לֹא אָמַר ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ אֶלָּא לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״.

17 ספרי במדבר פתח ↗

והנפש אשר תעשה ביד רמה זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה. את ה' הוא מגדף שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום. אמר לא היה לו לכתוב בתורה וילך ראובן בימי קציר חטים ולא היה לו לכתוב אחות לוטן תמנע. עליו מפורש בקבלה תשב באחיי תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך. כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום, אוכיחך ואערכה לעיניך. בא ישעיה ופירש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא ובעבות העגלה חטאה. תחילתו של חטא הוא דומה לחוט שי בוכיא אבל סופו היות כעבות העגלה חטאה. רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח על אותה מצוה לבד שלסוף גוררת מצוה הרבה והעושה עבירה אחת אל ידאג עליה לבד לסוף גוררת עבירות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. את ה' הוא מגדף ר"א בן עזריה אמר כאדם שאומר לחברו גררת מן גרפת את הקערה וחסרת. איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחברו גרפת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, הנפש ההוא מזידה דברי ר׳ עקיבא. מעמיה ועמה שלום. כי את דבר ה' בזה זה צדוקי. ואת מצותי הפר זה אפיקורו' ד״א כי את דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. מכאן אמר ר׳ אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המעדות והמפר בריתו של אברהם אבינו אע״פ שיש בידו מצוות הרבה כדי הוא לדחותו מן העולם. אמר כל התורה כולה אני מקבל חוץ מדבר זה. כי את דבר ה׳ בזה אמר כל התורה אמר מפי הקודש ודבר זה משה מפי עצמו אמרו. ד"א כי דבר ה' בזה ר׳ מאיר אומר זה הלמד ואינו שונה לאחרים ר׳ נתן אומר זה היכול ללמוד ואינו לומד. רבי נהוראי אמר זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. רבי ישמעאל אומר בע״ז הכתוב מדבר שנ' כי את דבר ה' בזה. שביזה על דבור הראשון שנא' למשה מפי הגבורה אנכי ה׳ אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. הכרת תכרת. הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי ר׳ עקיבא א״ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי ג' עולמות יש. אלא ונכרתה בעולם הזה, הכרת בעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. עונה בה כל המתים במיתה מתכפרים אבל זו עונה בה. כענין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם. או אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה ולא כל זמן שעשה תשובה. וכן הוא אומר שחת לו, לא בניו מומם. כשמומם בם אינם בניו, וכשאין מומם בם הם בניו. ר' ישמעאל אומר עונה בה למה נאמר, לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, יכול אף עכו"ם נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים, תלמוד לומר עונה בה. בה עון תלוי ואין נפקדת על בנים ולא על שלשים ולא על רבעים. ר' נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו. מת ולא נספד ולא נקבר אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ירמיהו ח א בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו וכו' ושטחום לשמש ולירח. אמר רבי שמעון בן אלעזר מכאן זייפתי ספרי כותיים שהיו כותים אומרים אין מתים חיים, אמרתי להם הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה. שאין תלמוד לומר עונה בה, אלא שעתיד ליתן את החשבון ליום הדין:

17 חולין פתח ↗

הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.

22 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי ״אִשְׁתִּי״ וּלְשׁוֹרִי ״שׁוֹרִי״, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי — ״בֵּיתִי״, וּלְשׁוֹרִי — ״שָׂדִי״.

22 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

לֹא יִשָּׂא אָדָם עֲקָרָה וּזְקֵנָה וְאַיְלוֹנִית וּקְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא אִם כֵּן קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה. נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה הֲרֵי זֶה יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה לְהוֹצִיא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ בְּשׁוֹט עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא אֵין שׁוֹמְעִין אֶלָּא יוֹצִיא אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד:

22 קידושין פתח ↗

שָׁאַל בֶּן אַלְמָנָה אַחַת אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַבָּא אוֹמֵר: ״הַשְׁקֵינִי מַיִם״ וְאִימָּא אוֹמֶרֶת: ״הַשְׁקֵינִי מַיִם״, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? אֲמַר לֵיהּ: הַנַּח כְּבוֹד אִמְּךָ וַעֲשֵׂה כְּבוֹד אָבִיךָ, שֶׁאַתָּה וְאִמְּךָ חַיָּיבִים בִּכְבוֹד אָבִיךָ. בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ כָּךְ.

23 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא לְהַכְאִיבוֹ, וְהִפִּיל עָלָיו שְׁנַת תַּרְדֵּמָה וְיָשַׁן לוֹ. וְלָקַח עֶצֶם מִצַּלְעוֹתָיו וּבָשָׂר מִלִּבּוֹ וַעֲשָׂאָהּ עֵזֶר, וְהֶעֱמִידָהּ כְּנֶגְדּוֹ. וְהֵקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדּוֹ וְאָמַר: ״זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי״. עַד שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ נִקְרָא שְׁמוֹ אָדָם.

24 קידושין פתח ↗

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וְלֹא כָּתַב ״כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ״? – מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה – מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ.

24 סנהדרין פתח ↗

דְּתַנְיָא: ״עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אָבִיו״ – אֲחוֹת אָבִיו, ״אִמּוֹ״ – אֲחוֹת אִמּוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אָבִיו״ – אֵשֶׁת אָבִיו, ״אִמּוֹ״ – אִמּוֹ מַמָּשׁ.

מדרשי פילון ג׳:א׳ »