מדרשי פילון ח׳

מהדורה: מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ"ט

« מדרשי פילון ז׳:כ״ג מדרשי פילון ט׳:א׳ »

1 אבן עזרא על בראשית פתח ↗

והארץ, המלה הזאת זרה בעבור קמצת האל"ף עם הה"א בכל מקום, ואיננו כמו "הָאֶלף לך שלמה" שה"ש ה יב "והאבן הזאת" בראשית כה כב: תהו, אמר הגאון תהו שהוא מתהום, וזה לא יתכן כי מ"ם תהום שרש כמו מ"ם "הדום", ובס' יצירה תהו זה קו ירוק ובהו אלו אבנים מפולמות והנכון כאשר אמר המתרגם ארמית, וכן "ובתהו יליל ישימון" דבר' לב י, וכן "אחרי התהו" ש"א יב כא שאין בו ממש: ובהו אחי תהו, והווי"ן תהת ה"א, כוי"ו "וישתחו" בראשית יח ב "ותרענה באחו" בראשית מא ב, והטעם כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ יישוב כי היתה מכוסה במים וכן שם אלהים כח תולדתה להיות למטה מהמים, ואל תתמה על וי"ו והארץ כי פירושו כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמוהו "ואד יעלה מן הארץ" בראשית ב ו, כי לא דבר משה על העולם הבא, שהוא עולם המלאכים כי אם על עולם ההויה והשחתה, והמפרשים שהשמים בפסוק הראשון הם שמי השמים, מה יעשו בארץ, והנה ראיות גמורות לאנשי שיקול הדעת שאין שם רק ארץ אחת ודרש שבע ארצות הוא שהיישוב נחלק על שבעה ובית המקדש היה באמצע היישוב כי רחוק הוא מאמצע הארץ, ורוח אלהים, ממך הרוח אל השם בעבור היותו שליח בחפץ השם לייבש המים, והמים לשון רבים גם לא יתפרדו, והם, על בנין שנים, כי הם זכרים ונקבות, ונמצא על לשון יחיד "לא זורק עליו" במדבר יט יג, וטעם מרחפת נושבת למעלה במים וכן "על גוזליו ירחף" דבר' לב יא,

2 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על בראשית ח':ד' מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, כְּפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַכָּתוּב בְּפֵרוּשָׁיו. וְהוּא כֵּן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בראשית רבה ל"ג:ז', אֲבָל כֵּיוָן שֶׁרַשִׁ"י מְדַקְדֵּק בִּמְקוֹמוֹת אַחֲרֵי מִדְרְשֵׁי הַהַגָּדוֹת וְטוֹרֵחַ לְבָאֵר פְּשָׁטֵי הַמִּקְרָא, הִרְשָׁה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וּמִדְרָשִׁים רַבִּים חֲלוּקִים בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁאֵין הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה שֶׁאָמְרוּ נָאוֹת בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, כִּי אִם נִסְבֹּל לְפָרֵשׁ "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" לַיּוֹם הַזֶּה הַנִּזְכָּר שֶׁכָּלָא בּוֹ הַגֶּשֶׁם, וְשָׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וְחָסוֹר שֶׁלֹּא כְּמִנְיַן הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הַנִּזְכָּר בְּהַתְחָלַת הַפָּרָשָׁה ז יא, וְכַמִּנְיָן הָאָמוּר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה ח יד, אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיַּחְזֹר מִיָּד בַּפָּסוּק הַשֵּׁנִי וְיֹאמַר "עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי" לְמִנְיָן אַחֵר, שֶׁיִּהְיֶה הָעֲשִׂירִי לִירִידַת הַגְּשָׁמִים. וְהָרְאָיָה מִן הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן חֶסְרוֹן שָׁוֶה לְכָל הַיָּמִים, אַמָּה לְד' יָמִים, אֵינָהּ רְאָיָה, כִּי מִן הַיָּדוּעַ בְּחֶסְרוֹן הַמַּיִם כִּי הַנַּחַל הַגָּדוֹל כַּאֲשֶׁר יֶחְסַר בִּתְחִלָּתוֹ אַמָּה לְד' יָמִים יֶחְסַר בְּסוֹפוֹ ד' אַמּוֹת לְיוֹם אֶחָד, וַהֲרֵי לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּבְאֶחָד בְּתִשְׁרֵי חָרְבוּ הַמַּיִם, וְהִנֵּה בְּשִׁשִּׁים יוֹם חָסְרוּ כָּל גֹּבַהּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים שֶׁהֵם כַּמָּה אֲלָפִים אַמָּה. וְעוֹד כִּי שָׁלַח הַיּוֹנָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל, וְהַמַּיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְהָאִילָנוֹת מְכֻסִּים, וְהִנֵּה חָרְבוּ כֻּלָּם בִּשְׁנֵים עָשָׂר יָמִים. וְעַל דֶּרֶךְ הַסְּבָרָא אִם הָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם י"א אַמָּה, וְהוּא יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ קוֹמָתָהּ, תִּטְבַּע, בַּעֲבוּר הֱיוֹתָהּ רְחָבָה מִלְּמַטָּה וְכֹלָה אֶל אַמָּה, כִּי הִיא הֵפֶךְ הַסְּפִינוֹת וְיֵשׁ בָּהּ כְּבֵדוּת גְּדוֹלָה. וְהַנִּרְאֶה בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָאֲמוּרִים בְּתִגְבֹּרֶת הַמַּיִם בראשית ז':כ"ד יִכְלְלוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל יְרִידַת הַגֶּשֶׁם, כִּי בָּהֶם עִקַּר הָרִבּוּי וְהַתִּגְבֹּרֶת, וְהִנֵּה הֵחֵלּוּ לַחְסֹר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, וַתָּנַח הַתֵּבָה אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עַל הָרֵי אֲרָרָט בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ אִיָּר, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאַחֲרֵי ע"ג יָמִים בְּאֶחָד לְחֹדֶשׁ אָב, הוּא הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לַיְּרִידָה, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וְהִנֵּה תִּקַּנְנוּ תִּקּוּן מוּעָט בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם הָיוּ מִשִּׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוּא חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן, עַד שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, וְהוּא יוֹם מְנוֹחַ הַתֵּבָה, כִּי אָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַמַּיִם לֶחָרָבָה, שֶׁחָסְרוּ מְאֹד, וַתָּנַח הַתֵּבָה. וְהָרְאָיָה כִּי לֹא אָמַר הַכָּתוּב בְּכָאן "וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְהָיוּ הַמַּיִם הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וַתָּנַח הַתֵּבָה וְגוֹ'" כַּאֲשֶׁר אָמַר בַּחֶסְרוֹן הָאַחֵר שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ רָאשֵׁי הֶהָרִים, כִּי בְּיוֹם הַחֶסְרוֹן נָחָה הַתֵּבָה. וְהַסֵּדֶר בָּעִנְיָן הַזֶּה כִּי בְּיוֹם רֶדֶת הַגֶּשֶׁם נִבְקְעוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וְנִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וְיָרַד הַגֶּשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם וּבָהֶם גָּבְרוּ הַמַּיִם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, וְנִפְסַק הַגֶּשֶׁם בְּסוֹף הָאַרְבָּעִים וְנִשְׁאֲרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם פְּתוּחוֹת, וְהָיָה הָאֲוִיר לַח מְאֹד וְכָל הָאָרֶץ מְלֵאָה מַיִם וְאֵינָם נִגְרָרִים בַּמּוֹרָד וְלֹא יִבְשׁוּ לְעוֹלָם, וְעָמְדוּ כֵּן בִּגְבוּרָתָם עַד מְלֹאת ק"נ יוֹם לִירִידַת הַגֶּשֶׁם, וְאָז הֶעֱבִיר הַשֵּׁם רוּחַ חָזָק מְאֹד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, כִּי חָזְרוּ הַמַּיִם הַנּוֹבְעִים מֵהֶם אֶל מְקוֹמָם עַד אֲשֶׁר נִתְמַלֵּא הַתְּהוֹם כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה וְנִסְגְּרוּ פִּתְחֵי מַעְיְנוֹתָיו, וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִסְגְּרוּ, וַיִּיבַשׁ הָאֲוִיר מְאֹד בָּרוּחַ הַמְּיַבֵּשׁ, וְהַמַּיִם אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לִחֵכָה. וְהִנֵּה חָסְרוּ הַמַּיִם הַרְבֵּה בַּיּוֹם הַהוּא, וַתָּנַח הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַחַר שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ יוֹם בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ תַּמּוּז נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וּמִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּעֲשָׂרָה לַחֹדֶשׁ פָּתַח נֹחַ חַלּוֹן הַתֵּבָה, וְאַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת הָלְכָה הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵסִיר מִכְסֵה הַתֵּבָה:

7 ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

לו ומצא נבלה בראשי ההרים וישב לו על כו'. בא לתרץ מה שהיונה לא מצאה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה, והעורב מצא מנוח, שזה מפני שטבע העורב לישב בראשי ההרים הגבוהים ומזונו בשר נבלות, לכן מצא לו נבלה בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ומ"ש ויצא יצא ושוב, אין פי' אל התיבה וסביבה כפרש"י לפ"ז, אלא במקום מושבו על הנבלה בראש ההרים הי' שט משם ע"פ המים וחוזר לו לשם על מאכלו, ואפשר יתפרש כן פסקי הטעמים שמלות ויצא יצא סמוכין יחד במהפך פשטא ומלת ושוב בז"ק מופסק מהן שלפי פרש"י הי' ראוי להיות מלות יצא ושוב סמוכין יחד דהיינו ויצא יצא מן התיבה אל מקומו אשר מצא לו, ושוב תמיד אל מקום יציאתו, אבל היונה שאין דרכה לקנן בראשי ההרים הגבוהים וזה כתב גם הרמב"ן, ומי' בסע"ר פ"ד תני ביונה ג"כ בפעם השלישי ישבה לה בראש ההרים ואין דרכה ליזון מנבלות אלא מאילנות וצמחים, לכן לא מצאה מנוח לכף רגלה, ובדרז"ל ס' בראשית אמרו א"ל הקב"ה לנח קבלו להעורב אל התיבה שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו כו', משמע שקיבלו נח אל התיבה:

8 סנהדרין פתח ↗

״וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּאן שֶׁדִּירָתָן שֶׁל עוֹפוֹת טְהוֹרִים עִם הַצַּדִּיקִים.

9 סנהדרין פתח ↗

״וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֱשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ. אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שׂוֹנְאֵנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי. רַבְּךָ שׂוֹנְאֵנִי – מִן הַטְּהוֹרִין שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנַיִם, וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִמִּין שִׁבְעָה וְשׁוֹלֵחַ מִמִּין שְׁנַיִם. אִם פּוֹגֵעַ בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת? אוֹ שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

11 ויקרא רבה פתח ↗

אָמַר רַב בְּשָׁעָה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה נִכְנָסִין לִטֹּל רְשׁוּת מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֵינֵיהֶם כֵּהוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וּמְבַקְּשִׁין לָצֵאת לְהָאִיר לָעוֹלָם וְאֵינָן רוֹאִין כְּלוּם, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם מוֹרֶה לִפְנֵיהֶם חִצִּים וּמְהַלְכִים לְאוֹרָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חבקוק ג, יא: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָּה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ, וּכְתִיב יואל ב, י: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְלָאי דְּקֵיסָרִין בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעֵירָא, לְעוֹלָם אֵין גַּלְגַּל חַמָּה שׁוֹקֵעַ עַד שֶׁהוּא נַעֲשָׂה כְּמִין חַרְדָּל שֶׁל דָּם, מַאי טַעְמָא תהלים יט, ו: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, וְאֵין אוֹרַח אֶלָּא שֶׁל נָשִׁים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר בראשית יח, יא: חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בַּדִּין עַל גַּלְגַּל חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁאֵין מְבַקְשִׁים לָצֵאת לְהָאִיר לָעוֹלָם, מָה הֵם אוֹמְרִים, הַבְּרִיּוֹת מְקַטְרְגִין לָנוּ, הַבְּרִיּוֹת מִשְׁתַּחֲוִים לָנוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסְטָא בַּר שׁוּנֵם, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, יוֹשֵׁב עֲלֵיהֶן בַּדִּין וְיוֹצְאִין וּמְאִירִין לָעוֹלָם בְּעַל כָּרְחָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב צפניה ג, ה: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר, מַהוּ לֹא נֶעְדָּר, לֹא פָּסָק, צפניה ג, ה: וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בּשֶׁת, לָא בַּהֲתִין אֶלָא סָגְדִין לְהוֹן חָמְיָן לְהוֹן לָקְיָן וְלָא בַּהֲתִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ויקרא כד, ב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת.

13 מדרש אגדה פתח ↗

תולדות נח. היה לו לומר נח הוליד שלשה בנים, למה נאמר תולדת נח, לפי שמעשיו הן תולדותיו, וכה"א פרי צדיק עץ חיים משלי יא ל, ולמה כפל שמו, לפי שראה עולם בחורבנו, וראה אותו בישובו:

13 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חוֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל דְּרֵישׁ לָקִישׁ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבּוֹסֶם.

14 ספרי דברים פתח ↗

דברים לב טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, לְפִי שֹׂבַע מוֹרְדִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, וּמַה נֶּאֱמַר בָּהֶם איוב כא ט – ״בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד״ וְכוּ׳ בָּרַיְתָא כִּי הֵיכִי דִּכְתִיבָא בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים. וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי מִגְדָּל, שֶׁלֹּא מָרְדוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מִתּוֹךְ שַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יא א: ״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת״. וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁלֹּא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל, שֶׁנֶּאֱמַר איוב כח ה: ״אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם״ וְכוּ׳ מַתְנִי׳. וְכֵן הוּא אוֹמֵר יחזקאל טז מח: ״חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אִם עָשְׂתָה סְדֹם״. וּכְבָר הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא נִכְנָסִים לְרוֹמִי וְכוּ׳ בָּרַיְתָא בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַנְשֵׁי מִדְבָּר, שֶׁלֹּא מָרְדוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לב ו: ״וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״. מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם שמות לב ח – ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לָאָרֶץ אִי אַתֶּם עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לא כ ״כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמִתּוֹךְ שַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ח יב ״פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ״, דברים ח יג ״וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן״, דברים ח יד ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב, שֶׁלֹּא בָאָה עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר איוב א יח: ״עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה״, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁלֹּא גָלוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְשַׁלְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ו ד: ״הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן״, עמוס ו ו ״הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״, עמוס ו ז ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים״. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין עֲתִידִים לִמְרֹד אֶלָּא מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ״. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ עֵגֶל וְהָיָה מְפַשְׁפְּשׁוֹ וּמְגָרְדוֹ וּמַאֲכִילוֹ כַּרְשִׁינִים בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא חוֹרֵשׁ בּוֹ. כְּשֶׁהִגְדִּיל הָעֵגֶל נָתַן בְּעָלָיו עֹל עָלָיו וְקִרְטֵעַ וְשִׁבֵּר אֶת הָעֹל וּפָסַק אֶת הַסִּמְלוֹנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ירמיה כח יג: ״מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל״. שָׁמַנְתָּ בִּימֵי יָרָבְעָם, עָבִיתָ בִּימֵי אַחְאָב, כָּשִׂיתָ הַכֹּל בִּימֵי יֵהוּא. דָּבָר אַחֵר: שָׁמַנְתָּ בִּימֵי אָחָז, עָבִיתָ בִּימֵי מְנַשֶּׁה, כָּשִׂיתָ הַכֹּל בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ. דָּבָר אַחֵר: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ – כְּשֶׁאָדָם שָׁמֵן מִבִּפְנִים עוֹשֶׂה כְּסָלִים מִבַּחוּץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר איוב טו כז: ״כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל״. דָּבָר אַחֵר שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, אֵלּוּ שְׁלוֹשָׁה דוֹרוֹת שֶׁלִּפְנֵי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ב ז-ח: ״וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו״. וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ירמיה ב יג: ״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי״. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּמִדָּה שֶׁמְּדַדְתֶּם בִּי מָדַדְתִּי לָכֶם ירמיה יב ז: ״עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי״, תהלים עח ס ״וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ״, וְאוֹמֵר ישעיה ב ו: ״כִּי נָטַשְׁתָּ עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב״. דָּבָר אַחֵר: וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל ח טז: ״וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה׳ הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה׳ בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה׳״. רַבִּי דּוֹסְתַּי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי קוֹרֵא ״וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל״ אֶלָּא ״וַיְנַבֵּל צוּר יְשׁוּעָתוֹ״, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה יד כא: ״אַל תִּנְאָץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ״. דברים לב טז יַקְנִיאֻהוּ בְּזָרִים, שֶׁהָלְכוּ וְעָשׂוּ דְּבָרִים שֶׁל זָרוּת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר מ״א טו יג: ״וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִירֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה״. בְּתוֹעֵבוֹת יַכְעִיסוּהוּ, זֶה מִשְׁכַּב זָכוּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ויקרא יח כב: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא״, וְאוֹמֵר מ״א יד כד: ״וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ״. דברים לב יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אִלּוּ הָיוּ עוֹבְדִים לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת וְלִדְבָרִים שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם וַהֲנָיָה לָעוֹלָם בָּהֶם, לֹא הָיְתָה קִנְאָה כְּפוּלָה, אֶלָּא הֵם עוֹבְדִים לִדְבָרִים שֶׁאֵין מְטִיבִים לָהֶם אֶלָּא מְרֵעִים לָהֶם. לַשֵּׁדִים, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֵׁד? נִכְנָס בָּאָדָם וְכוֹפֶה אוֹתוֹ. אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, שֶׁאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכִּירִים אוֹתָם. חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֶחָד מִן הָאֻמּוֹת רוֹאֶה אוֹתוֹ, אוֹמֵר: צֶלֶם יְהוּדִים הוּא זֶה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ישעיה י י: ״כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכוֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן״, מְלַמֵּד שֶׁיְּרוּשָׁלִַם וְשֹׁמְרוֹן מְסַפְּקוֹת דְּפוּס לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם. לֹא שְׂעָרוּם אֲבוֹתֵיכֶם, שֶׁלֹּא עָמְדָה שַׂעֲרַת אֲבוֹתֵיכֶם בִּפְנֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, לֹא שְׂעָרוּם אֲבוֹתֵיכֶם, שֶׁלֹּא שְׂעָרוּם אֲבוֹתֵיכֶם לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ אִם לָאו. דָּבָר אַחֵר: לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם – אַל תְּהִי קוֹרֵא ״לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם״ אֶלָּא ״לֹא שָׁעוּם אֲבֹתֵיכֶם״, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים לָהֶם לֹא הָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד ה: ״וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה״.

14 עירובין פתח ↗

הַבַּכּוּרוֹת וְהַדּוּד הָאֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרוֹעַ״ — תְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת — אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים. תְּאֵנִים הָרָעוֹת — אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ״ — אֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲתִידִין שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ״ — אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. ״וְעַל פְּתָחֵינוּ כׇּל מְגָדִים״ — אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. לָשׁוֹן אַחֵר: שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. ״חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְּזֵירוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי, וְקִיַּימְתִּים. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהָהוּא מִדְּרַבָּנַן דַּהֲוָה קָא מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ: מִי שְׁמִיעַ לָךְ ״חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים״ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וְאֵלּוּ מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? אֶלָּא — הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. וְדִבְרֵי סוֹפְרִים — כׇּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ?! אָמַר קְרָא: ״עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ״. ״וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר״ — אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר עוּלָּא: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל הַמַּלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מִי כְּתִיב לַעַג? ״לַהַג״ כְּתִיב! אֶלָּא: כׇּל הַהוֹגֶה בָּהֶן טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ. בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה. יוֹם אֶחָד מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר לוֹ: הַיּוֹם מֵימֶךָ מְרוּבִּין, שֶׁמָּא לַחְתּוֹר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ חֶצְיָין וְנָתַן לוֹ חֶצְיָין. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? סָח לוֹ כׇּל אוֹתוֹ הַמְאוֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם שֶׁאֶטּוֹל יָדַי, אָמַר לוֹ: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִין, לִיטּוֹל יָדֶיךָ מַגִּיעִין?! אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּיבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה? מוּטָב אָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְלֹא אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת חֲבֵירַי! אָמְרוּ: לֹא טָעַם כְּלוּם עַד שֶׁהֵבִיא לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מָה בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ, בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה בְּבֵית הָאֲסוּרִין כָּךְ, שֶׁלֹּא בְּבֵית הָאֲסוּרִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אָנִי״. וְאוֹמֵר: ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר״. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ״. ״לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה״ — אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְרַכִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גָּזֵל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, ״נֵצֵא הַשָּׂדֶה״ — בֹּא וְאַרְאֲךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק. ״נָלִינָה בַּכְּפָרִים״ — אַל תִּקְרֵי בַּכְּפָרִים אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים: בֹּא וְאַרְאֲךָ אוֹתָם שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶן טוֹבָה וְהֵן כָּפְרוּ בְּךָ. ״נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים״ — אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. ״נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. ״פִּתַּח הַסְּמָדַר״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. ״הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים״ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְמָרָא. ״שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ״ — אַרְאֲךָ כְּבוֹדִי וְגוֹדְלִי שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי. אָמַר רַב הַמְנוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל תּוֹרָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל סוֹפְרִים חֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִימַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִיזֵּן וְחִקֵּר תִּיקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״. ״לִימַּד דַּעַת אֶת הָעָם״ — דְּאַגְמְרַיהּ בְּסִימָנֵי טְעָמִים, וְאַסְבְּרַהּ בְּמַאי דְּדָמֵי לַיהּ. ״וְאִיזֵּן וְחִקֵּר תִּיקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״ — אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּתְּחִילָּה הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אׇזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אׇזְנַיִם. ״קְווּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים״, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילֵּי תִּילִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. ״שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב״: בְּמִי אַתָּה מוֹצְאָן — בְּמִי

15 בראשית רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, כְּתִיב קהלת ג, א: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, זְמַן הָיָה לְנֹחַ לִכָּנֵס לַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ז, א: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה, מָשָׁל לְפַרְנָס שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹם וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא, אָמַר לוֹ צֵא מִמְּקוֹמֶךָ. מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹשִׁיב אַחַר תַּחְתָּיו כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ צֵא מִמְקוֹמֶךָ, כָּךְ נֹחַ, צֵא מִן הַתֵּבָה, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לָצֵאת, אָמַר אֵצֵא וְאֶהְיֶה פָּרֶה וְרָבֶה לִמְאֵרָה, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נד, ט: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ.

18 פסחים פתח ↗

וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״? לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט. וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״.

18 סנהדרין פתח ↗

וּמְנָלַן דְּנֶאֶסְרוּ? דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ״, וּכְתִיב: ״צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיכָּן אָמְרוּ שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

20 ויקרא רבה פתח ↗

מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁסָּפַר עַצְמוֹ עִם הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, אָדָם הֶעֱלָה שׁוֹר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סט, לב: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר, נֹחַ קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ח, כ: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', אַבְרָהָם קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כו, ה: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וגו', שֶׁהוּא עָשָׂה קָרְבָּן וְהִקְרִיב אַיִל, יִצְחָק קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לִפְנֵי אָבִיו כְּשֶׂה זָבוּחַ. יַעֲקֹב קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית לה, ד: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וגו'. יְהוּדָה קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית לח, ח: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וגו'. יוֹסֵף קִיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ, יב יג: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגו' לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה לֹא תַחְמֹד, עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה לָהֶם וְהֵם עָשׂוּ אוֹתָהּ מֵאֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ אֲהֵבָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲבָה גְּמוּרָה וְהִשְׁוָה אֶת שְׁמָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר תהלים קיט, א: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָּרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', וְאָמַר דברים לב, ד: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְאָמַר תהלים יח, לא: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ.

21 יבמות פתח ↗

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִישׁ אִישׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

21 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ בראשית ח, כא, הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן תהלים יד, א: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, בראשית כז, מא: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, מלכים א יב, כו: וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, אסתר ו, ו: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן שמואל א א, יג: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, שמואל א כז, א: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ, דניאל א, ח: וַיָּשֶׂם דָּנִּיֵּאל עַל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ. בראשית ח, כא: לֹא אֹסִף, לֹא אֹסִף לִסְגֵי לִסְגֵי. וְרַבָּנָן אָמְרִין לֹא אֹסִף לִבְנֵי נֹחַ, לֹא אֹסִף לַדּוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה עֲלוּבָה הִיא הָעִסָּה שֶׁנַּחְתּוֹמָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה. בראשית ח, כא: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, אַבָּא יוֹסֵי הַתּוֹרְתִי אוֹמֵר עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר, שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קג, יד: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי עֲלוּבָה הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה יא, יז: וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה. שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נָתוּן בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, שֶׁאִלּוּ הָיָה נָתוּן בּוֹ עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה חוֹטֵט אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר מִנְּעֻרָיו כְּתִיב, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ. וְעוֹד שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי נְשָׁמָה נִתְּנָה בָּאָדָם מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר איוב י, יב: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי, מֵאֵימָתַי נָתַתָּ בִּי אֶת הַנְּשָׁמָה מִשֶּׁהִפְקַדְתַּנִּי.

21 נדרים פתח ↗

״וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם״ — זֶה יֵצֶר טוֹב, ״וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ״ — זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. ״וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא״ — דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרָע לֵית דְּמִדְּכַר לֵיהּ לְיֵצֶר טוֹב.

22 בראשית רבה פתח ↗

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וגו' בראשית ח, כב, רַבִּי יוּדָן מִשֵּׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל, מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ישעיה נא, ו: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זכריה יא, יא: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וגו'. אָמַר רַבִּי אַחָא, מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין, מִיכָּן וָאֵילָךְ זֶרַע וְקָצִיר, יוֹלְדִין וְקוֹבְרִין. קֹר וָחֹם, חַמָּה חַכְּאָבִית. קַיִץ וָחֹרֶף, מְקַיֵּץ אֲנִי עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹף, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר ישעיה יח, ו: וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף. מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, וְאִית דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הָיָה אוֹמֵר חֲמֵי מָה עָבַד לָן דָּרָא דְמַבּוּלָא. דָּבָר אַחֵר, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ וגו', אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וְהַלַּיְלָה קַיָּמִין, בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, וּכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ זכריה יד, ז: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זכריה יא, יא: וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִי לֹא עַל שֶׁהֵן זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִים וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה וּמַתְּלִישִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כְּנִימָה בִּבְשָׂרוֹ, הָא כֵיצַד הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן פֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו, חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו זֶרַע, חֲצִי כִּסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט חֹרֶף, חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן קֹר, חֲצִי נִיסָן וְאִיָּיר וַחֲצִי סִיוָן קָצִיר, חֲצִי סִיוָן וְתַמּוּז וַחֲצִי אָב קַיִץ, חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי חֹם. רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה מִמַּרְחֶשְׁוָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתְחִיל מִתִּשְׁרֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן, שִׁמְשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, לֹא שָׁבָתוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ.

1 מדוע אומר הכתוב: "אלהים זכר את נֹח ואת החיות ואת הבהמות", ולא זכר את אשתו ובניו?

2 כשאיש מתאַחֵד ודָבֵק באשתו, וכן אב עם בניו, אין צורך בשֵמות רבים, אלא בראשון בלבד. כי כאשר אמר הכתוב "נח", הוא אמר בכוח את כל בני ביתו. כי כל אימת שיש ריב בין איש ואשתו, או הבנים, או המשפחה, שוב אין המשפחה קרוייה משפחה, ותחת האחת הם נעשים רבים. אבל כששוררת אחדות, ומשפחה אחת רשומה על־ידי האיש הזקן ביותר, ובולם תלויים בו כענפי העץ המשתרגים הימנו, וכפרִי־האילן שאינו נושֵר. וכבר אמר הנביא באיזה מקום: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" ישעיה נא, ב, וזה מוכיה בבירור, שהיה שורש אחד לאחדות בין האיש והאשה. ___________

3 שאלתו ותשובתו של פילון נמצאים ברבינו בחיי, אלא שטעמו אחר הוא: "ויזכור אלקים את נח, היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן, הוא שכתוב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר, ריבוי 'את' בא לרבות בניו שהיו מכחו" בחיי בראשית ח, א. וכעין פילון, כן באבן עזרא: "ויזכור אלקים את נח, גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר".

4 מדוע הזכיר הכתוב תחילה את החיות, ואחר כך את הבהמות, ככתוב: "זָכַר את נח ואת החיות ואת הבהמות"?

5 ראשית, קולע ביותר החרוז האומר: "הוא הִנְחָה את הנִקְלִים אל התָּווך". כי הוא ה' קָבַע את מקומם של החיות בין יושבי הבית; בני האדם ובהמות, כדי שיתרַגלו ויהפכו מבוייתים, כשהם קולטים הֶרגֵלִים משניהם. שנית, לא ישר בעיני המשגיח לגמול חסד גם עם חיות הַבָּר כאחד, כי מיד בהמשך עומד הכתוב לדבֵּר על תחילת חסרון מי המבול. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, שִׂכלו של הצדיק שוכן בגוף כמו בתיבה, דר בכפיפה אחת גם עם חיות וגם עם בהמות, אך לא עם אלה המיוחדות אשר נושכות ומחַבלות, אלא, אם מותר לי לומר זאת, עם הגזעיות בעלות גזע ומקוריות, כי מבלעדיהן אין הנשמה יכולה להישאר בגוף. אי לזאת, נשמתו של הרָשע מפיקה כל ארס וסם־מוות, בעוד שנשמתו של איש־המוּסר נהנית מאותם הדברים אשר הופכים את טִבען של חיות בָּר לבהמות בייתיות. ___________

6 בפירושו הראשון הולך פילון בשיטתו שבכתביו, שהרע נמצא תמיד באמצע, בין הטוב לבינוני. בפירושו השני נראה שהתכוון להוכיח, שאילו הזכיר הכתוב את החיה לאחרונה, אזי אפשר היה לדרוש סמוכין מוטעין להמשך הכתוב, שכאילו הזכוּת להפסקת המבול היתה בעיקר בגלל החיות הרעות. וכן דרשו בב"ר על פסוק זה: "ויזכור אלקים את נח, והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתיבה" ב"ר לג, ד, וכדברי פילון בפירושו האלגורי, שנח דר עם אותן החיות שיש בכוחן לשמור על המשך המין, ולא עם החיות הרעות.

7 הד לפירושו האלגורי, שבפסוק זה נרמזים הצדיק והרשע, נמצא בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח. אמר ר' שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהופכין מידת רחמים למידת הדין וכו', אשריהם הצדיקין 'שהופכין' מידת הדין למידת רחמים" ב"ר לג, ד. ופירושו האלגורי של פילון בנוי על יסוד מדרש קדום. בחז"ל מהפך הצדיק את הרע לטוב מידת הדין למידת רחמים, וגם אצל פילון מהפך הצדיק את הרע לטוב בהמות פראיות לבהמות בייתיות, ונהנה מאותם הדברים ההופכים את החיות הרעות לטובות.

8 על עצם הזכָּרת החיות והבהמות, דרשו בחז"ל: "ויזכר אלקים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב"ה, שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר" ת"ב נח, יא. ועי' ברש"י כאן. לפי פילון, זכירת החיות היא כדי לאַמֵן אותן להרגֵלים טובים, ולפי התנחומא נרמז, שבאמת כך היה בזמן שדרו בתיבתו של נח.

9 מהו: "העביר אלהים רוח על הארץ ופסקו המים"?

10 יש אומרים, ש"רוח" עניינו רוח הנושב, שממנו פָּסַק המבול. אולם אין אני מכיר, שֶמַיִם ילכו ויחסרו על־ידי רוח, אדרבא, הם נגרשים ונסערים, שאם לא כן, מרחבי הים כבר היו נבלעים מזה זמן רב. אי לזאת, נראה, שמדובר כאן ברוח אלהים שעל ידו הכל שוקט, הן מוראות העולם, הן אלו אשר באוויר והן כל החיות והצמחים. כי בפעם זו, לא היה המבול סכנת גשם מתונה, אלא סכנה ללא גבול ותִכְלָה, גשם ששטף הלאה כמעט מעֵבר לעמודי הראקליס והים הגדול, ולפיכך הוצפה כל הארץ ואף גלילותיה ההרריים. ואין זה מתאים, בלתי אפשרי, ולא נכון, שכַּמוּת מים שכזו תסולַק על־ידי רוח. אלא, כפי שאמרתי, על־ידי הכוח האלהי הבלתי־נראה. ___________

11 לשני הפירושים - זה של ה"יש אומרים" ושל פילון - ישנן מקבילות בחז"ל. כפירוש ה"יש אומרים", נמצא במדרש הגדול לבראשית ז, יא סוף, ומקור המאמר נעלם הוא: "ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו של עולם, ויבשו המים, עד שחזר העולם כברייתו, ועמד אחר כך כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם".

12 כעין פירושו של פילון, נמצא במדרש: "ויעבר אלהים רוח, איזה רוח העביר הקב"ה על הארץ ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן? שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים בראשית א, ב, אותו הרוח העביר עליהן, ונחו מיד" ת"ב נח, יב. מדרש זה בא ללמדנו, שכשם שבבראשית א, ב הכוונה לרוח האלקים, כן הדבר כאן.

13 מעניין, שלא כתרגום אונקלוס, דומה פירושו של יב"ע לפירושו של פילון, שתירגם: "ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא". אבל באונקלוס רק תרגום מילולי: "ואעבר ה' רוחא על ארעא ונחו מיא". ניגוד זה מתבלט גם בתרגומיהם ל"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" בראשית א, ב, באונקלוס: "ורוחא מן קדם ה' מנשבא על אפי מיא". וביב"ע: "ורוח רחמין מן קדם ה' מנתבא על אנפי מיא". ודומה לזה בתרגום ירושלמי. אף על פי שאין "רוח רחמין" שווה במדרגת רוחניותה ל"רוח אלהים", בכל זאת ניכר שרוח זו אינה "גשמית" אלא "רוחנית". האבן עזרא לבראשית א, ב ורמב"ן כאן, פירשו רוח במובן גשמי. וראה באברבנאל שם מ"ש באריכות.

14 במקום אחר בכתביו, מביא פילון שני פירושים בקשר לבראשית א, ב: "לפי מובן אחד, "רוח אלהים" היא האויר העולה מהאדמה, והוא היסוד השלישי המרחף על המים. ולפיכך אומר הכתוב בבריאת העולם: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" בראשית א, ב, כי האויר קל המשקל נישא למעלה, והמים מהווים בסיס עבורו. ולפי מובן נוסף, רוח אלהים היא הדעת הצרופה, שכָּל איש חכם, כמובן, שותף בה" על הנפילים, כב-כג. וראה גם להלן לבראשית יח, ד שו"ת בראשית ד, ה. ולעיל ו, ג שו"ת בראשית א, צ: "אין רוח אלקים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה".

1 מהו: "נסכרו מעינות תהום ומַפְּלֵי שמים"?

2 ראשית, ברור שבארבעים הימים הראשונים היתה מכת שיטפונות ללא מעצור, כאשר נבקעו המעיינות מתחת לארץ, ומן השמים ממעל נפתחו השיטפונות, עד אשר נשטפו כל מישור וכל הר. ועד מלאות מאה וחמשים יום נוספים לא עצרו, לא מַפְּלֵי המים מלשטוף ולא המעיינות מלהיבקע אל־על, אלא שבאו בשובה ונחת, לא עוד לשם התרַחבות, אלא כדי שהמים המתפשטים ישמרו על מידתם, וממרום היתה התשועה. ומה שנאמר עכשיו, שלאחר חמישים ומאת יום נסכרו המעיינות והשיטפונות, מצביע על כך, שֶׁכָּל זמן שעדיין לא נעצרו המים, ברור שהם פָּעֲלוּ. שנית, נחוץ היה לסגור את אשר הכתוב מציין כזרמי המבול, דהיינו שני מקווי המים: האחד ממעיינות הארץ, והשני מזרמי השמים. כי באותה מידה שפּחתוּ תוספות החומר, בה במידה מיצו המים את עצמם וחסרו מאליהם. ובמיוחד בשעה שהכוח האלהי ציווה זאת עליהם. זהו פשוטו של מקרא. ___________

3 פירושו מסתמך על פסוק ז, כד: "ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום", והוא מפרש, שבארבעים היום הראשונים נפתחו מעינות תהום רבה וארובות השמים, והמים הלכו וגברו וכיסו את פני הארץ, ובמשך חמשים ומאת יום הוסיפו המים לנבוע והגשם הוסיף לרדת, אלא שאף על פי שנתווספו כמויות המים, בכל זאת הם לא הוסיפו לעלות, אלא עמדו על עמדם, ודבר זה קרה על־ידי נס. פירושו השני הוא, שבגלל שנסכרו מעינות התהום וארובות השמים, ממילא המים הולכים הלוך וחסור, ובפרט כשה' מצַוֶוה כך. וזהו פשוטו של מקרא.

4 ובאברבנאל שאלה ח שאל: "ויכלא הגשם מן השמים, והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר, ומה היה אם כן תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים"? ובאבן עזרא לפסוק ז, כד: "ויגברו המים חמשים ומאת יום, בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה, והעד שלא נאמר ויכלא הגשם".

5 הרמב"ן בבראשית ח, ד סובר, שארבעים יום של הגשמים כלולים במאה וחמשים יום: "והסדר בענין זה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום וכו', ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום

6 וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם ניגרים במורד, ועמדו כך בגבורתם עד מלאת ק"נ לירידת הגשם". והוא כנגד שיטת סדר עולם פרק ד ורש"י כאן ורד"ק לפסוק ז, כד, שהמאה וחמישים יום הם מחוץ לארבעים הימים של הגשם, והיא כשיטת פילון, שתחילה ארבעים, ואחר כך נוספו מאה וחמישים יום.

1 מדוע אומר הכתוב: "התבה נחה בחדש השביעי בעשרים ושבעה לחודש"?

2 מן הראוי לשים לֵב, שהמבול התחיל בעשרים ושבעה לחודש השביעי, וגם חסרון המים -כשהתיבה נחה על ראשי ההרים- שוב החל בחודש השביעי בעשרים ושבעה לחודש. על כן יש לומר, כי קיימת כאן שותפות של חדשים וימים. אכן, ראשית המבול היתה בחודש השביעי, ביום הולדתו של הצדיק, בזמן שוויון היום והלילה שבאביב, ואילו ההתמעטות החלה בחודש השביעי לתחילתו של המבול, בעת שוויון היום והלילה שבסתיו. ואמנם, שבעה חדשים מפרידים ומבדילים את שני השוויונות זה מזה, כשיש ביניהם חמשה חדשים. כי החודש השביעי של שוויון היום והלילה, הוא בכוח גם החודש הראשון, כי העולם נברא בו, ולכן הכל מלא בזמן זה. ובדומה לו שוויון היום והלילה בסתיו, שהוא השביעי לפי הזמן, הוא ראשון ליקָר, כי ראשית השביעי הוא מן האויר. אי לזאת, ירד המבול בחודש השביעי, אך לא שביעי לפי זמנו, אלא בשביעי כפי שהוא בטבע, וראשיתו בזמן האביב. ___________

3 כאן כותב פילון, שהמבול החל בתקופת ניסן, וכן שהעולם נברא בחודש זה. וראה גם בפסוק הבא, ולעיל בביאור לפסוק ז, יא שו"ת בראשית כ, יז וצרף לכאן.

1 מדוע פתח הצדיק נח את חלון התיבה אחר ארבעים יום?

2 עיין וְדַע, שהבקי באלהות, משתמש באותו מספָּר גם לזרמי המבול, גם להפסקתם וגם לישועה המוחלטת מן הרעה. ובכן, בעשרים ושבעה לחודש השביעי בשנה השש מאות לחיי נח, דהיינו ביום הולדתו, התחיל המבול באביב. יתר על כן, בעשרים ושבעה לחודש השביעי נחה התיבה על ראשי ההרים בתקופת שוויון היום והלילה בסתיו. ומשלושה אלה ברור, שהמבול לא נראה עוד בשנת שש מאות ואחת, ושוב בעשרים ושבעה לחודש השביעי לשנה 601. כי למועד השנה, שוב הוא המבול התרַסֵן, והציב את התבל כפי שהיתה בשעת ההשחתה, דהיינו שתפרח ותלבלב באביב ותמלא בכל פרי. מכל מקום, כך ארבעים יום שטפו זרמי המבול, כשנפתחו המפָּלים משמים ונבקעו המעיינות מתהום הארץ, ושָבָה שנית תקווה ליציבות ביום הארבעים לאחר הפסקה ארוכה, כשהוא נֹח פתח את החלון. ועוד, תקופת ימי המבול היתה חמשים ומאת יום, כמו כן התמעטות המים נמשכה חמשים ומאת יום. אי לזאת, יש להתפלא על שוויון זה, הואיל והשוֹאָה גברה ופסקה במספר ימים שווה בדומה לירח. שהרי הוא הירח, משתמש באותו מספר ימים לגידולו מן המולד עד שהוא זורח במלואו, ולחיסורו כשהוא שָב שנית למולד, לאחר שהיה קודם מלא. בדומה לכך, בימי פקודה, שומר הבורא על הסדר הנחוץ, ומסלק לחלוטין את אי־ הסדר מחוץ לתחומים האלהיים. ___________

3 עיקרי הדברים שבפילון הם, שיש משטר וסדר במעשיו של הבורא, וגם בתקופת עונש והשחתה נשמרים כללים אלה. המבול ירד לארבעים יום, ומקץ ארבעים יום, כשהמים הלכו וחסרו, פתח נח את חלון התיבה. תקופת שהות המבול היתה מאה וחמשים יום, ולעומתם נמשכה התמעטות המים באותו מספר ימים.

1 מדוע שילח נח את העורב ראשון?

2 לפי פשַט המקרא, נחשב העורב כעין יצור מבַשֵר ומחַשֵב קיצין. לפיכך, עד היום הזה, רבים צופים ובוחנים את מעופו ואת צריחותיו בשעה שהוא קורא, וזה במטרה לגלות איזה דבר מסתורין. ולפי השֵׂכל, העורב הוא יצור שחור חָצוף ומהיר, והוא סמל לרע, כי הוא ממיט עֶרב ואפילה על הנשמה. הוא מהיר ביותר, ויוצא לקראת כל הדברים שבעולם בעת ובעונה אחת. שנית, הוא פוחז ביותר, וגורם להשמדת תופשיו, כי הוא מחולל התנַשאות וחציפות בלי בושה. וכיון שהמוסריות - היפוכן של תכונות אלו- היא מאירה ונאמנה מבויישת וצנועה בטִבעה, היה מן הראוי, שבמידה ונותר שריד אָפֵל ונתון לסיכלות, אזי יש לגרשו ולסלקו לחלוטין מחוץ לגבולות. ___________

3 על העורב, שהוא חש עתידות, מובא גם במדרש הנעלם: "רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר, יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא, מיד וישלח את העורב. א"ר חייא, והאיך עביד הכי, והאמר רבי בו, אסור להסתכל באלין מנחשי בעופי דשמיא, והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו, אפילו כל ניחוש בעלמא" וכו' מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כב ע"ד.

4 גם בשו"ת הבאה ובשו"ת בראשית ב, מב כותב פילון על העורב, שהוא סמל לעֶרב ואפילה, לעומת היונה שהיא סמל האור. דבר זה נדרש גם בחז"ל על אתר: "וישלח את העורב, הה"ד תהלים קה, כח שלח חשך ויחשיך" ב"ר לג, ה. מובן מאליו, שדרש זה של חז"ל, מבוסס על מראהו החיצוני של העורב, שהוא שחור' וגם על לשונות "חשך" ו"עֶרב" הקרובים זה לזה. ואם נניח שפילון ידע שפת עבר, אפשר לשער, שאף הוא ביסס דרשתו זו גם על הטעם השני. ועל חציפותו של העורב ראה סנהדרין קח, ב והעורב נקרא שם "רשע". וכן בפרקי דרבי אליעזר, כג, הקורא עליו "שולח דברים ביד רע".

5 מדוע נעלם העורב ולא שָׁב עוד, למרות שעדיין לא יבש אף חֵלק של האדמה?

6 מקום זה זקוק לפירוש אלגורי. כיוון שהעוולה היא יריבתו של אור הצדק, לפיכך הוא העדיף להימָנוֹת ולהיות עִם קרובו המשמֵח -המבול- על פני מעשיו של האיש המוסרי. כי העָוול אוהב מבוכה והשחתה. ___________

7 פירושו האלגורי מבוסס על תרגום השבעים, שהעורב לא שב אף שעדיין לא יבשו המים מעל לארץ. וכן בפשיטא: "ושדר לעורבא ונפק ומפק, ולא הפך עדמא דיבשו מיא". ועי' בהערת ר' חיים העליר שם, שמביא מפרקי דרבי אליעזר את עצם העובדה שהעורב לא שב: "שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשלוחיו" פדר"א, כג, ובביאור הרד"ל שם. וכן בזֹהר: "ולא חזר עורב בשליחותא דמאריה" זֹהר, תוספות, שח ע"א. ופילון מביע זאת בדרך סמלית, שכששימש העורב סמל לתהו ובהו, לא הזיק לו התהו ובהו של המים, כי הוא היה בעל־בריתו. נמצא, שאם לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב מפני שהוא מינו, יש כיוצא בו לומר גם בנוגע לעורב ולמבול.

1 מדוע שילח נֹח בפעם השנייה את היונה, גם "מאתו", וגם "לראות אם פסקו המים", עניין שלא נאמר בעורב?

2 ראשית, היונה היא יצור טהור, וכן היא בת־בית ומאולפת ובת־ביתו של האדם, לפיכך זכתה ליקרב בין הקרבנות שעל המזבח. ומשום כך אמר הכתוב, באופן נחרץ וחתום: "שילח את היונה מאתו", ובזה הוֹרָה שהיא בת־ביתו. ואילו ב"ראייה" האם "הֵקֵלו המים" רָמַז הכתוב שהיא היתה שותפה ותמימת דעים עם נֹח. ואֵלוּ, העורב והיונה, הם סמלים לרישעה ולמוסריות. כי האחד הוא בן־בלי־בית וללא מחסה ועיר, ללא־ידיד, ופרא ללא־ריע. אבל המוסריות, היא ענייני אנושיוּת וריעות, והיא מסייעת. האיש המוסרי משלֵח אותה כשליח לבריאות ומזור, והוא מקווה שעל־ידה יוכל ללמוד מִשָם. כי זו היונה, כשליח, מוסרת חסד אמיתי; להיזהר מן המזיק ולקבל דברים מועילים בזריזות רבה וברצון. ___________

3 כפירושו זה של פילון, שהיונה דרה במחיצתו של נֹח, נמצא גם בגמרא: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים. אמר ר' ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים" סנהדרין קח, ב. וברש"י: "מאתו, גבי עורב לא כתיב מאתו, מכאן שדירתם וכו', כלומר, הנאה הוא שדרים אצלם, שמכירים בצדיקים" וכו'.

4 מתוך שו"ת זו ושו"ת בראשית ב, לה בסוף הפירוש השני, נראה שפילון מדייק גם למה כתוב אצל היונה תכלית שילוחה: "לראות הקלו המים", בו בזמן שבשליחת העורב לא כתוב לְמַה שלחוֹ. והוא מדייק, כי את העורב "שילח" כאילו גרשו מאתו, אבל את היונה שלח בשליחות שלו למען הצלתו. גם באברבנאל שאלה י נמצאת הבחנה זו: "למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב, כמו שנזכר תכלית שליחות היונה, כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, אבל בעורב לא אמר אלא וישלח את העורב".

1 מדוע שָבָה היונה אליו אל נח כאשר לא מצאה מנוח לרגליה?

2 האם אין זה איפוא הוכחה ברורה, שעל־ידי הסמלים של העורב והיונה, מורֶה הכתוב על רע וטוב? הרי היונה, מאחר ששוּלחה, לא מצאה מנוח, וכיצד איפוא יכול היה העורב, שיצא ראשונה, כשעדיין התרַבּו שׁוֹאוֹת המבול, למצוא מקום ולהשאר שָם? והרי העורב לא היה ברבור, או מגלָן, או אחד מהעופות האלה המהלכים על פני המים?! אלא רָמַז, שהרע יוצא החוצה, אל המערבולות המתגברות של התאוות והתשוקות, המציפות והמשחיתות את הנשמה ואת החיים, והוא מקבל אותן בשמחה ומתרועע עמהן כעִם קרוביו ואנשי סודו, שבמחיצתם הוא דר. ואילו הטוב, מכיון שהוא מסתייג בראִייה ראשונה, מיד הוא מתעופף מבלי לשוב עוד אליהן, ואין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, כלומר הוא לא מצא מקום עמידה הראוי לו... ___________

3 פילון ידע על סמלי העורב והיונה, הנזכרים גם בחז"ל: "וישלח את העורב בראשית ח, ז. אמר ר"ל, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו, רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל־שכן" סנהדרין קח, ב.

4 "שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו לשולחיו. שלח את היונה והשיבה שליחותה, שנאמר ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה בראשית ח, יא. ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקב"ה, רבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה ונתונים בידך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו, שולח דברים ביד רע כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו" פדר"א, כג. וראה לעיל ח, ז שו"ת בראשית ב, לה.

1 מדוע לאחר שעיכב את היונה שבעה ימים אחרים, הוא שילח אותה שנית?

2 זה אורח חיים טוב ומשובח. כי אף על פי שהוא ראה מתחילה שטִבעם היה קשה, אין הוא מתייאש מלהחזירם למוטב. אך כשם שרופא מומחה איננו מגיש לחולה תרופה על מנת שתביא הברָאָה למחלה מיד, אלא מאַפשֵר לטבע לסלול דרך לישועה, ולאחר מכן משתמש הרופא בתרופות מבריאות ומחלימות. כך האיש המוסרי, משתמש בדברים בהתאם לחוקי הפלוסופיה. וה"שֶׁבַע" הוא אלהי וטהור. ונאמר, שאבי הכל, כשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן... ___________

3 פירושו זה של פילון, קשור לרעיון התשובה, עליו הוא דן בשו"ת הבאה. לדבריו כאן, שילוח היונה על־ידי נח היה לשם רעיון החזרה בתשובה. בפעם הראשונה לשילוחה היה הדבר קשה, אבל לאחר שעיכב את היונה שבעת ימים, שילח אותה שנית, לשם ביצוע אותה המטרה, ואכן הביאה עימה את התשובה. את שבעת הימים מקשר פילון למעשיו של הקב"ה, שכשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן, וכנראה שמתכוון לבראשית א, לא: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". עצם הרעיון נמצא במדרש הנעלם בפי ר' פנחס, בנוגע לשילוח היונה: "וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי" מה"נ נח, כג ע"ב. וראה בביאור לשו"ת הבאה. וראה גם לעיל ז, ד; י שו"ת בראשית ב, יג, על רעיון התשובה שם, ששבעת הימים בהם עיכב הקב"ה את המבול, הם מזכרת לבריאת העולם שנברא בשבעה ימים, לכן ציפה הקב"ה שבעת ימים, שמא יהרהרו החוטאים וישובו בתשובה.

4 במקום אחר בכתביו מדבר פילון באריכות על חשיבותו של המספר שבע, ומציין את סגולתו של יום השבת, שצריך לשמש כיום של חשבון הנפש והירהורי תשובה: "ויום השבת נתכבד על־ידי משה, חובב המידות הטובות, שחָרת את יופיו בלוחות הקדושים ביותר של התורה, ורשם במחשבותיהם של כל הנשמעים לו, בצוותו להם, שאחרי כל ששה ימים, יבַלו את יום השביעי כיום קדוש, וימנעו ממעשים אחרים, עד כמה שהם נוגעים לבקשת מחיה ולמציאתה, ויתמסרו רק לדבר אחד - לפילוסופיה, לשם תיקון המידות ולשם בחינת המצפּוּן, אשר, בהיותה נתונה ומבוססת בתוך הנשמה, אינה מהססת מלהוכיח כמו שופט, בהשתמשה הן באיומים תקיפים יותר, והן בהתראות נוחות יותר. במקרים שנראה לה =לבחינת המצפון שהם עשו רע במזיד - באיומים; ובמקרים של שוגג, מפני שהתנהגו בלא־ראוֹת מקודם - באזהרות, בכדי שלא יכשל שוב באותה הדרך" על בריאת העולם, קכח.

1 מהו: "היונה שָבָה אליו לעת ערב מחזיקה עלה־זית, ענף־מצוּמָק, בפיה"?

2 כולם הם סמלים מובחרים ובדוּקים: "הַשִׁיבָה", "לעת ערב", "אחיזת עלה הזית", ה"ענף־מצוּמק", "השמן זית" ו"בפיה". אולם, יש לדייק בכל אחד מן הסמלים. כי החֲזָרָה שונָה מהפעם הקודמת, שהרי זו הפעם הראשונה, הביאה את דבַר הטבע המושחת והמרדָן לגמרי, שנשמד על־ידי המבול בגלל בַּעֲרוּת ועזות־מצח מרובָּה. ואילו הלזו הפעם השניה, היא מתחרטת על תחילתה. ולמצוא תשובה =לשוב בתשובה לא דבר קל הוא, אלא מעשה קשה ומייגע. ומשום טעמים אלו, היא באה לעת ערב, מפני שהקדישה את היום, מבוקר ועד ערב, לחיפוש. ובאופן מילולי: היא עברה דרך מקומות שונים, אבל למעשה היא התבוננה בחיפושיה בחלקי הטבע, וראתה אותם בבירור מראשית עד אחרית, שהרי העֶרב הוא סמל ה"סוֹף". הסמל השלישי הוא "נשיאת העָלֶה". העלה הוא חלק קטן של הצמח, ועם זאת לא יוָוצר בלי הצמה עצמו, ובדומה לו ראשית החזרה בתשובה. כי התיקון בראשיתו נראה קטן, כאותו העָלה הזקוק לשמירה, והוא עלול לנשור, אף על פי כן יש תקוה גדולה שיגיע לדרכים ישרות במלואן. הסמל הרביעי הוא, שהעָלה לא היה של עץ אחר, אלא של הזית בלבד, ושֶמן הוא חחומר למאוֹר. אבל כפי שאמרתי, הרישעה היא אפילה עמוקה, אך הטוב הוא הנוֹגה רב־הזֹהר, והתשובה היא ראשית האור. אך אל תחשוב, שהתשובה בראשיתה כבר מניצה ופורחת, כי למרות שהצמח יבש ומיובש, בכל זאת הוא נושא זרע, לפיכך הסמל החמישי הוא, שהיונה בשובה "החזיקה ענף יבש". והסמל השישי הוא, שהענף היבש היה "בפיה" -וששה הוא המספר השלם הראשון-, כי המוסריות נושאת בפיה, כלומר בדיבורה, זרעי חכמה וצדק וטוּב־הנשמה בכללו. והיא לא רק נושאת, אלא אף נותנת חֵלק ונחלה להדיוטות, ומגישה מים לנשמותיהם, ומשקָה בתשובה את תשוקתם לחטאים. ___________

3 מתוך לשון הכתוב, לומד פילון ששה דיוקים ברעיון התשובה: א. שהיונה "שבה", שכוונתו לתשובה. ב. ולכן היא באה "לעת ערב", מאחר שעסקה כל היום בחיפוש ובבדיקת דרכיה לשוב בתשובה. ג. "אחיזת העָלה" מסמל את תחילת התשובה, כי העָלה הוא דבר קטן ועדין, ויש להחזיק בו בחזקה שלא ינשור, וכן יש להחזיק בחָזקה בתשובה. ד. עלה "הזית" מסמל את האור, בניגוד לרע שהוא חושך, והתשובה היא תחילת האור. ה. "יבש", שהנֶטע אע"פ שעודו יבש, יש לו הכשרון להצלחת הזרע, שהיא התשובה. ו. "בפיה", הכוונה שעל־ידי דיבורה היא גם מַפרישה מפיה לאחרים.

4 רעיון התשובה, הנלמד ממעוף היונה, נמצא גם במדרש הנעלם. אולם, בשעה שפילון מציג כאן את התשובה כרעיון כללי, הרי אנשי המדרש הארץ־ישראלי לקחו אותו הרעיון הנמצא גם בפילון, והלבישוהו בלבוש ארץ־ישראלי, בפרשם שהכוונה בתשובת היונה היא לתשובה של עם ישראל, שאם עם ישראל ישוב בתשובה, אזי הוא ישוב לארצו. וז"ל: "והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם, ובכל פעם ופעם שָבָה בתשובה ונתקבלה. א"ר פנחס, חוץ מן גלות רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה. וא"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי. וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה" וכו' מדרש הנעלם, נח, כג ע"ב.

5 מדרשו של פילון על הסמל הרביעי נמצא גם בחז"ל: "ד"א, עיניך יונים שיר השירים א, טו, אמר ר' יצחק, אמר להם הקב"ה, דוגמא שלך דומה ליונה וכו', כיצד, כשהיה נח בתבה מה כתיב, וישלח את היונה וגו', ותבוא אליו היונה לערב ערב בראשית ח, ח ויא, אמר להן הקב"ה, מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה, הביאו שמן זית והַדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית" ת"ב תצוה, א; ת"ה שם, ה. "אמר הקב"ה, הזית הזה הביאה אורה לעולם בימי נח, הה"ד ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" ויק"ר לא, ט.

1 מדוע, "שילח נח את היונה בשלישית אחרי שבעה ימים נוספים, ולא שבה אליו עוד"?

2 "אִי־השיבה אליו" מתייחסת באופן מילולי אל היונה, שהיא למעשה המוסריות. היא איננה סמל להתנַכּרות, כי כמו שהזכרתי, לא נפרדה היונה אז, אלא בדומה לקרן־אור, נשלחה להתבונן בתכונות הברואים האחרים. אך כאשר לא מצאה אנשים בני חינוך, היא שָבָה פעם נוספת, ומיהרה ישר אך ורק "אליו". אבל עכשיו היא איננה עוד קניינו של אחד בלבד, אלא טובה משותפת לכל אלה המשתוקקים לקבל האצָלוֹת של החכמה, מן העולם כביכול, ובתבונה צמאו מקדמא דנא לחכמה. ___________

3 גם כאן הולך פילון בשיטתו המדרשית, שהעורב והיונה הם סמלים לטוב ולרע, והיונה היא סמל המוסריות. הוא מדייק גם בתיבת "אליו", בקשר לשיבת היונה, שבפסוקים ח, יא-יב. והוא מקשר דיוקו לתיבה זו בדרושו האלגורי, כי עד עכשיו היא שבה "אליו", כי הוא היה הצדיק היחידי, אבל עתה, לאחר המבול, היא קניינם של רבים המשתוקקים לחכמה.

1 מדוע כָּלוּ המים מעל הארץ בשנת שש מאות ואחת לחיי נח, בראשון באחד לחודש?

2 אפשר לומר, שה"ראשון" לכליון המים מתייחס גם לחודש וגם לאיש נח, והוא מַתְאִים לשניהם. כי אף על פי שאנו שומעים שהמים כָּלוּ בחודש הראשון, יש להניח, שמדובָּר בחודש השביעי, אשר חָל בזמן שוויון היום והלילה. כי אותו החודש הוא גם הראשון וגם השביעי, כביכול ראשון בַּטבע ובכוח, ושביעי בזמן. אי לזאת אומר הכתוב במקום אחר: "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון לחדשי השנה" שמות יב, ב, ובכן, נקרא כ"ראשון" זה שהוא ראשון לפי הטבע והכוח, אך שביעי לספירת הזמן, כי שוויון היום והלילה הוא הראשון בסדר הדירוג, והעָדיף בתקופות השנה. אך אם נֹאמר "ראשון" על האיש נח, אזי נאמר הדבר אמת ויציב. כי בצֶדק, הצדיק הוא ראשון לאמיתו, כשם שהקברניט הוא ראשון באניה, והמושל בעיר. אבל הוא נח איננו רק ראש למוסריות, אלא גם לַסֵדֶר, כי בלידה החדשה, הוא עצמו היה ראש וראשון לתולדות האנושות השנייה. יתר על כן, יפה נאמר כאן, שמֵי המבול באו, חדלו בשנית, ושבו לאיתנם כבראשונה, בחייו של האיש הצדיק, מכיוון שרק הוא ובני ביתו היו עתידים להישאר בחיים בשעת המבול, ומשחָלפה הרעה הוא היחידי שנמצא עלי־אדמות, לפני הבריאה/הלידה המחודשת - החיים שלאחר מיכן... ומטעם זה אומר הכתוב: "בשש מאות ואחת" שנה ו"צדיק בדורו", לא דור כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחתה, אלא בזמן דור מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא. אמנם, גם הוא ראוי לשבח, שייחדו אלהים מכל דור וחָשבו ראוי לחיים. אף קבע אותו כגבול לשניהם, הן לדור והן לקץ, כעין סוף לכל אשר עתיד להישָחֵת, וכעין ראשית לכל אשר עתיד להיות. אך מעל לכל ראוי לתהילה, זה אשר נזדקף בכל גופו, והסתכל כלפי מעלה מתוך ידידות אֶל האֵל. ___________

3 דרושו של פילון מבוסס על גירסת השבעים, שגרסו את הפסוק בבראשית ו, ט "איש צדיק היה בדורו", וכן "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ולכן מפיק מכאן את דרושו, שנח חי שש מאות שנה, ובמשך שש מאות שנה אלה חלפו כמה דורות, והוא מדייק מכאן, שנח היה צדיק רק ביחס לדור יוצאי חלציו, ר"ל לדור השארית שניצל, אבל לא כלפי הדורות שהיו במשך השש מאות שנה. רבינו בחיי מדייק כפילון, שעל נח עברו כמה דורות, באמרו: "בדורותיו. היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה", והוא מדייק מכאן דרוש אחר: "וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו, ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו" בחיי לנח ו, ט. וכן ברמב"ן. ובפירוש הר"ן לתחלת נח: "ואמר בדורותיו, להורות כי בכל הדורות שהיה בהן, מצד שהאריך ימים וקפל דורות רבים אנשי רשע וחמס, לא נפתה לבו בכל הדורות ההם ללמוד ממעשיהם".

4 גם מדרשו הסמלי של פילון, הוא ברוח מדרשי חז"ל. מקבילה לרעיון זה נמצאת בדברי ר' יוחנן, במחלוקת של פירוש המלים "בדור הזה": "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. א"ר יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו כ"ש בדורות אחרים. א"ר חנינא משל דברי יוחנן, למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף" סנהדרין קח, א. כדעת ר' יוחנן, היא דעת ר' יודה: "ר' יודה ור' נחמיה, ר' יודה אמר, בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק וכו'. ר' נחמיה אמר, ומה אם בדורותיו היה צדיק, בדורו של משה על אחת כמה וכמה" ב"ר ל, ט. ובמה"ג: "ר' יוחנן אמר, בדור הזה ולא בדורו של אברהם יצחק ויעקב. ר' שמעון אומר אם בדור שכולו חייב נמצא צדיק, אלו היה בדור שכולו צדיק על אחת כמה וכמה" מה"ג בראשית ז, א. "מהו בדורותיו? יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים" ת"ב נח, ו; ת"ה, ה. ובאלפא ביתא דבן סירא, אות ס: "יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו, ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר". וראה גם לעיל בביאור לפסוק ו, ט שו"ת בראשית א, צז, ולפסוק ז, א שו"ת בראשית ב, יא.

1 מדוע יבשה הארץ בחודש השביעי, ביום העשרים ושבעה?

2 ...כי כפי שאמרתי, השחיתו יושבי הארץ הללו כשמָלאו פרי, ולאחר שנכרתו אלו שהשתמשו בהם, והארץ השמידה את הרע והתנערָה ממנו, שוב נמצאה הארץ מלֵאה בזרעים ועץ עושה פרי, אותו מביא האביב. כי משנתייבשה הארץ, חָשב ה' לנכון, ששוב תֵירָאֶה הארץ כשם שהיתה בזמן המבול, ושוב תתן יבול. ואל תתפלא כי ביום אחד חזרה הארץ להצמיח הכל בעוז האלהים: זרעים, עצים, עשב למכביר, שפע שבלים, נטיעות ופירות, ולפתע נתמלאה בַּכֹּל, - כי גם בבריאת העולם השלים ה' ושיכלל את יצירת הצמחים ביום אחד מששת הימים. ואֵלה הצמחים היו מושלמים מתחילת בריאתם, ונשאו פרי היאות לשפע תנובה בתקופת האביב. כי אלהים הוא כל־יכול, ואינו זקוק כל עיקר לזמן "לעשות". ___________

3 גם במקומות אחרים כותב פילון, שבבריאת העולם הצמיחה הארץ פירות וגידולים מעצמה ובבת־אחת: "ואז הוא מתחיל לקַשֵט את הארץ, כי הוא מצַווה שתדשא דשא ותוציא שבלים ותצמיח כל מיני צמחים ושדות ירק, וכל מה שעתיד להיות מספוא לחַיות ומזון לבני אדם. מלבד זה, הצמיח את כל המינים של האילנות, ולא השמיט כל־שהוא, לא מאלה המכוּנים עצי־בר, ולא מאלה המכוּנים עצי־תרבות. אולם מיד עם יצירתם הראשונה, היו כולם טעונים פירות, באופן המתנגד למצוי כעת, שכֵּן כעת גדלים המתהוים חלקים חלקים, ובזמנים שונים, ולא הכל יחד בבת אחת" על בריאת העולם, מ-מא. "אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו, נושא פירות, ולא בוסר, אלא בשֵלים לגמרי, לשימושם ולהנאתם, מיד ובלי איחור, של בעלי החיים העתידים להיברא במהרה" שם, מב. "זוהי הסבה הראשונה, שעל־ידיה נראה, כי האדם נברא אחרי הכל. ברם, עלי לתת עוד סבה שניה, ולא בלתי־קולעת. מיד בתחלת התהוותו מצא האדם את כל ההכנות לחיים, לשם לֶקַח לדורות הבאים, על־ידי שהטבע הכריז -אמנם לא באופן ישר- שאם בני אדם יחַקוּ את אביהם הראשון במינם, יחיו בלי עמל ובלי דאגה בשפע רב מאד של הדברים הנחוצים. ודבר זה יבוא, אם לא תמשולנה בנשמות התאוות הבלתי־שכליות, המבַצרות את הזוללות והניאוף; ואם התשוקות אחרי הכבוד או הבצע או השררה, לא תמשוכנה אליהן את השלטון על החיים; ואם הצרות לא תצֹרנה ותעקמנה את הדעת; והיועץ הרע, הפחד, לא יעצור בעד הנטיות למעשים הגונים, ולא יתקיפוהו הסיכלות, הפחדנות, העוול וכל המון יתר הרעות, שאין לפרטן. אכן, כעת, כיון שגָברו כל הדברים הנאמרים, ובני אדם התמַכרו ללא־מניעה לתשוקותיהם ולתאוותיהם הבלתי־בלומות, שלא נאה אפילו להזכירן - בא עליהם העונש הראוי של חוק היושר, הנוקם את מעשי הבליעל שלהם. והעונש הוא: הקושי להמציא את צרכי החיים. כי אחרי שחורשים בעמל את הככר, ומשקים אותו מים מתוך מעינות ונהרות, זורעים ונוטעים ומקבלים עליהם את יגיעתם של עובדי אדמה, ביום ובלילה בלי לֵאוּת, במשך כל השנה - הם אוספים את צרכיהם. ויש שהם הצרָכים דלים, ואינם מספיקים למדַי, מפני שניזוקו מחמת סיבות רעות, מפני שהחריבו אותם שטפי גשמים רצופים או ששברם מלֹא הברד שניתך בלי חשׂך, או שהשלג הקפיאם, או שהרוחות הזועמות הפכום עם שרשיהם. שכֵּן, המים והרוח מביאים הרבה שינויים מזיקים, הגורמים לידי עקרות הפירות. אך אלמלי יצרי התשוקות מחוסרי־מדה הוקלו בעזרת המתינות, ובעזרת הצדק - השאיפות והמאמצים לעשות רשע, וכדי לומר בקיצור: בעזרת המדות הטובות והפעולות המתאימות למדות הטובות - אלמלי הוקלו המדות הרעות ופעולות השוא המתאימות להן; ופסקה המלחמה שבתוך הנשמה, שהיא באמת המציקה ביותר והכבדה ביותר שבמלחמות; והתקיים השלום, והוא היה מתקין שלטון טוב לכוחות שבתוכֵנו במנוחה ובשלוה - כי אז היתה התקוה, שהאלהים, בהיותו חובב המידה הטובה, וחובב היופי, ונוסף על אלה גם חובב האדם, יספיק למין בני האדם את הנכסים מעצמם, מן המוכן. שהרי ברור, כי קל יותר להוציא בשפע יבול מתוך הנמצאים, בלי מלאכת עבודת האדמה, מאשר להביא את הבלתי־נמצאים לתוך הישות" על בריאת העולם, עט-פא.

4 מאמרו זה של פילון, דומה בעיקרו למאמרם בספרא: "ונתנה הארץ יבולה ויקרא כו, ד, לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו תהלים קיא, ד, וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב בראשית א, יא, מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו ויקרא כו, ד, לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה? ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו בראשית א, יא, מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? ת"ל עץ פרי שם. אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומנין שאפילו אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת"ל ועץ השדה יתן פריו" ספרא בחוקותי פרק א, ג-ד.

5 הננו רואים, שפילון והספרא א שניהם דנים על חיי האושר של אדם הראשון קודם שגורש מגן עדן, ועל שנהנה מפרי האדמה בלי עמל ויגיעה, שבוֹ־ביום שהיתה נזרעת בו־ ביום היתה מוציאה פירות; ב שניהם דנים על צערו של עובד האדמה עכשיו, האוכל אותה בעצבון; ג ושניהם מביעים תקותם, שבעתיד לבוא, כשיהיה הדור זכאי, שוב תתן הארץ את יבולה למכביר ויושביה יאכלו לחמם לשובע. החוט המשולש הזה, מעיד שיש קשר אמיץ בין מסורת פילון והספרא, וששניהם שאבו בודאי ממקור ארץ־ישראלי קדום. אלא שפילון, כדרכו בדרשותיו, נתן גם בדרשה זו סממנים ריטוריים משֶלוֹ.

6 דעתו של פילון, שאף לאחר המבול הצמיחה הארץ פירות ביום אחד, אינה מפורשת בחז"ל, אבל יש להסיקה שם באופן ברור: "וישת מן היין בראשית ט, כא, אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו" ת"ה נח, יג. "וישת מן היין וכו', אמר ר' חייא בר אבא, בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה" ת"ב נח, כ וזֹהר בראשית עג ע"א. וכן במדרש הנעלם בזֹהר חדש, נֹח כב, ע"ב: "ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג"ע, וביומו נטעה ונשתגשגה". אם כי דברי חז"ל מכוונים רק לגפנו של נח, שהצמיחה ביום אחד, ופילון מדבר על כל הצמחים, - בכל זאת שורש רעיונו נמצא גם בחז"ל.

7 ובחז"ל, גם על תופעה שכזו שאירעה בזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' ויקרא יט, כג. כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו', והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ עושה פרי למינו בראשית א, יא" ת"ב קדושים, ז.

8 וראה מה שכתבתי על המדרש הגדול, פסוק תדשא הארץ.

1 מדוע לאחר שיבשה הארץ לא יצא נח מן התיבה לפני ששמע דיבור, כי "אמר ה' אלהים לנח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך והחיות האחרות הללו"?

2 צדקה היא יִרְאָה, כשם שהיפוכו -העוולה- שחצנית ושבֵיעת רצון עצמי. והכתוב הוא סימן ליראָה, שלא יקבל אדם ויאמין בשִׂכלו יותר מאשר באלהים. ובפרט, שכָּל מי שראה כיצד נעשתה כל הארץ ים ללא־גבול, יחשוב בצדק ובטבעיות, שהרע עלול לשוב שנית כדרך הטבע. והוא נח הגיע לידי מסקנה: זה אשר נכנס לתיבה בפקודות האלהים, ישוב ויצא החוצה לפי פקודות, שֶׁכֵּן אין ביכולת איש לעשות בשלימות דבר אשר האל איננו מדריך ופקד עליו תחילה. ___________

3 דעת פילון היא, שכמו שנצטווה נח על־ידי האלקים להכנס לתוך התיבה השווה בראשית ז, א: ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה, כן האמין שגם יציאתו צריכה להיות על־פי ציווי האלקים. דעה זו נמצאת במדרש תנחומא: "כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח, ברשות הקב"ה נכנסתי, שנאמר בֹא אתה, ועכשיו אצא שלא ברשות? א"ל הקב"ה, רשות אתה מבקש? הרי לך רשות, שנאמר צא מן התבה" ת"ב נח, יג: ת"ה, ח. "מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב"ה, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה, וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר ותנח התבה, אמרו לו בניו נצא לנו. אמר להם, חס ושלום, ברשותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו נצא. וכיון ששמע הקב"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה" ת"ב נח, טו.

4 פילון גם מוסיף עוד טעם, שנח חשש לצאת מן התיבה שמא ישוב הרע שנית כדרך הטבע, ז"א שמא יבוא המבול שנית. גם טעם זה נמצא בתנחומא: "אמר נֹח, רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר לו לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם" ת"ה נח, יא. "אמר לו צא ממקומך, ולא קיבל עליו לצאת. אמר, אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם" ב"ר לד, ו. ועי' אברבנאל, בראש פרק ט.

1 מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסֵדר "הוא ובניו", ואחר כך "נשותיו ונשי בניו" שם ז, ז, ואילו כשיצאו הוחלף הסֵדר, כי הכתוב אומר: "נח יצא ואשתו", ואחר כך "ובניו ונשי בניו"?

2 לפי פשוטו של מקרא, הַכּניסה רומזת על פרישות דרך ארץ, והיציאה על פריה ורביה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם נזכרו זוגות: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי משה רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על־ידי פעולה מֵאֲשֶר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וצִיֵין במפוֹרש, שעל הנכנסים להימנע מלשַמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע. הוא מכריז על כך רק על־ידי סדר המילים, מבלי לקרוא ולצעוק: "אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין. דַי לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם בעודכם בתיבה, הוא מדַרכֵּי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל =העולם כאותם הקרובים של האנושות"... אך לאחר שפסקו המים, והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על־ידי הסֵדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים יצאו יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים. ___________

3 במסורה נמצא, שנח ובני ביתו יצאו מן התיבה באותו סדר של כניסתם: "נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ואף שהציווי היה: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" פסוק טז, שינה נח את סדר היציאה: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ובמדרש אמרו: "לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה" ב"ר לה, א. פילון משתמש כאן בתרגום השבעים, שיציאתם היתה בסדר שונֶה מכניסתם, והיא כפי צווי ה'.

4 עצם הדרוש הזה, שסדר המלים בתיאור הכניסה לתיבה והיציאה בציווי ה', או לפי השבעים בעצם היציאה, נמצא גם בחז"ל: "נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הה"ד ובאת אל התבה אתה ובניך בראשית ו, יח לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן. וכיון שיצא התיר לו, הה"ד צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך שם ח, טז. אמר ר' אבון, בחסר ובכפן גלמוד איוב ל, ג, אם ראית חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. א"ר הונא, כתיב וליוסף יולד שני בנים בראשית מא, ג, אימתי? - בטרם תבא שנת הרעב" ב"ר לא, יב; לד, ז.

5 וכמו כן בתנחומא: "וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, שלא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן צוה להם הקב"ה כשנכנסו לתיבה, מנין? ויבא נח ובניו בראשית ז, ז, הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו, הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב"ה, אפשר שאהיה כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לאמר לאסירים צאו ישעיה מט, ט. וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב"ה צא מן התבה אתה ואשתך בראשית ח, טז, והתיר להם פריה ורביה" ת"ב נח, יז. ובירושלמי: "א"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה בראשית ח, יט, על־ידי ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה" תעניות א, ו, סד ע"ד.

6 ובהטעמה כזו של פילון, בכ"י ילמדנו הקדמון: "וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה. אמר הק', כל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה? ישתתפו עם העולם בצרת הציבור! עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התיבה אמר הק', אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו, תשמיש המטה, מיד קפץ עליו הדיבור, והיז הוא? צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו"'.

7 מכאן אפשר ללמוד גם על ההַקבלה ב"מכאן אמרו" שבחז"ל ובפילון. בחז"ל יש לפעמים בפי אמורא "מכאן אמרו", לשון האומר מסוֹרה ישָנָה שהיתה לפניהם, ואף שהקַבָּלה עצמה נשתמרה, מקורה נשתכח, עד שבא חכם מאוחר וציין את הפסוק שעליו נסמכה. בגמרא סנהדרין קח, ב מובא, שבני נח נאסרו בתשמיש המטה בזמן היותם בתיבה: "ומנלן דנאסרו, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, וא"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה". נראה, שדברי פילון, כמו "מכאן אמרו" של ר' יוחנן, נובעים ממקור אחד, ממקור ארץ־ישראלי קדום.

1 מדוע בנה נח מזבח מבלי שנצטווה?

2 יש להכיר תודה לאלהים ללא־פקודה ומבלי להתאַחֵר בעיכובים, כדי לגלות נשמה חפשית מן התאוות. אמנם, מן הראוי הוא, שאדם אשר הקדוש ברוך הוא גמל עמו טוב, יתן תודה בנפש חֲפֵצָה, ואילו המחכה לקריאה כפוי טובה הוא, כי רק מתוך הכרח אנוס הוא לכַבֵּד את מי שגמלהו טוב. ___________

3 דברים אלה נמצאים גם בחז"ל: "מן הבקר ומן הצאן ויקרא א, ב, ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים. אדם העלה שור על גבי המזבח וכו', נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר ויבן נח מזבח לה' בראשית ח, כ וכו', - עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותן מאליהן, לפיכך אהבם הקב"ה" ויק"ר ב, י.

4 ויותר קולעים לדברי פילון, הם הדברים שבמדרש הגדול: "ויבן נח מזבח, אל תקרא ויִבן אלא ויָבן, שהבין מדעתו. ישב ודן בלבו ואמר, הקב"ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן"?

5 מדוע נאמר שנח בנה מזבח ל"אלהים" ולא ל"ה'"?

6 כי בגמילות חסדים, ובמקומות של לידה ובריאה שהיו בעבר, כמו בבריאת העולם, הוא האל מוותר על כוחו המלכותי ומעדיף את כוחו החוֹנֵן בלבד, שבו הוא יוצר־כל. ובדומה, גם עכשיו זו ראשית לידת הארץ, והוא מחליף לכוחו החונן הקרוי "אלהים". לכן, כשהוא הטיל את העונש על־ידי מים, הוא כונן והשתמש בכוחו המושל והמלכותי, הנקרא "ה'". ___________

7 דברים אלו תואמים את שיטתו של פילון, שנח הוא אבי יצירה חדשה ובעולם מחודש. את פירושו כאן יסד על נוסח השבעים. וראה לעיל פסוק ז, ה שו"ת בראשית ב, טז, שהקב"ה ברא את העולם בשם "אלקים", שלפי פילון הוא מידת הרחמים, וכן עושה הבורא בכל עת של יצירה חדשה. לעומת זאת, בזמן העונשין, מקדים הכתוב את "ה"' ל"אלקים", המסמל את הקדמת מידת הדין למידת הרחמים וזה לפי שיטת פילון, שהכינוי "ה"' מסמל את מידת הדין ו"אלקים" את מידת הרחמים, עיי"ש.

8 מהו: "לקח מהבהמות ומהעופות הטהורות והעלה עולות"?

9 כל זה נאמר בכוונה עמוקה, משום שהוא נֹח קיבל מהאלהים כל חסד ומַתָת, וזאת על מנת שיעלה עולות מסוג הטהורות ללא מום בטיבן, ואת המאולפות יותר בין הביתיות והתמימות. כי הן קרבנות של טובה, ומום אין בהן, וכולן שלימוֹת, והן בבחינת פרי, והפרי הוא תכלית שלמענָה נוצר העץ. זהו פשוטו של מקרא. אך לפי השֵׂכל, הבהמות והעופות הכשרים, הם החושים והשֵׂכל של האיש החכם, כי בשֵׂכל משוטטות המחשבות. ולאחר שנעשו לפירות מושלמים, מן הראוי הוא להביא את כל אלה כקרבנות טהורים וחסרי מום לאב גומל החסד, ולהגישם לפניו כקרבן. ___________

10 על קרבנם של בני נח נחלקו בחז"ל: "ר' לעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח" ירושלמי מגילה א, יג, עב ע"ב. ובפרד"א כג ובבמדבר רבה יד, כד מובא שנח הקריב עולה. וראה לעיל בראשית ד, ה-ו שו"ת בראשית א, סב, מה שכתבתי בעניין קרבנות קין והבל. מדבריו אלה של פילון, שנח הקריב "קרבנות של טובה", אפשר אולי ללמוד, שהקריבו קרבן תודה, והכוונה לשלָמים.

1 מהו: "אמר ה' אלהים, אחר הירהור, לא אוסיף להתעלל עוד באדמה בעבור מעשי האדם, כי מחשבת לב האדם נתונה תמיד במסירוּת לרָעות מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי כאשר עשיתי כבר"?

2 דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה לכוח האלהי. כי טבע האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב ממנו, כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד אפשר הדבר שהוא השחית בראשונה את המין האנושי במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות ועומדות, והרי הוא יָדַע שלֵב האדם נתון ומסור לרעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: "לא כאיש אֵל" במדבר כג, יט, ובשני נאמר שחי העולמים "מייסר כאיש את בנו" דברים ח, ה. אולם רק הראשון בלבד יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא רק לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, והוא אשר טוב ודגול מהם. אולם הכתוב השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: "כאיש", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל לייסר פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: "השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים".

3 ובכן, לשון "הירהור" נאה ביחס לָאֵל, כי מחשבותיו והליכותיו יציבים עד מאד, בעוד שרצונותינו בלתי־קבועים, בלתי־יציבים ומפוקפקים. לפיכך, אין אנו חושבים כראוי בלבנו, כי העיון מוֹצָא לשֵׂכל, ואי־אפשר לשֵׂכל האנושי להתמתח ולהתפזר, כי רפה הוא מכדי לעבור בשלימות ובלי־מאמץ דרך הכל.

4 ואשר למלים "לא אוסיף להתעלל עוד באדמה", כפתור ופרח הן, כי לא נכון להוסיף קללות חדשות על אלו שניתנו בעבר, באשר הן גדושות בפורעניות. ואף על פי שאין להן סוף, מכיוון שהאב טוב ומטיב ואוהב את הבריות, הוא מֵקֵל על הרעות תחת להוסיף בפגעים. אולם, כאשר יאמר המשל, דומה "רחיצת לבינים", או גם "לשאת מים בכבָרָה", להרחקת הרע מנפש האדם שחתמהּ בחותם.

5 הכתוב אומר, שוהיה אם הוא הרע קיים מלכתחילה, אזי אין הוא גיבוב מקרִי, אלא הוא חָרוּט בִּפנים ודבק בו באדם עד למאד. יתר על כן, היות והשֵׂכל הוא החֵלק השליט והמושל של הנפש, והכתוב מוסיף "במסירות", וענין שבוחנים במסירות ובזהירות נחקר לאשורו של דבר. אך המסירות אינה רק כלפי רעה אחת, אלא בוודאי כלפי כל "הרעות" באשר הן. וזו =הנטייה הרעה, אינה לרגע, אלא "מנעוריו", ולא רק מנעוריו אלא אכן כמעט מחיתוליו, כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים נובטים וגדלים עמו בצוותא.

6 אף על פי כן, הוא ה' אומר: "לא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי", ומראֶה שלא ישחית עוד את כל חלקי האנושות יחדיו, אלא רק את מרבית היחידים אשר עשו עוולות שאין לתאר אותן. כי הוא איננו מניח את הרע נקי מעונש, ואין הוא נותן לו לרע פורקן או בטחון, אלא בשעה שהוא נוהג בסלחנות לגזע האנושי למען שמו, הוא בהכרח מייחד וקובע כליון לחוטאים. ___________

7 גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק "לא איש אל" לבין "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך", ואלה דבריו: "הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה הראשונה. האחד הוא ש"לא כאיש אֵל" במדבר כג, יט, והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו האל: "כאשר ייסר איש את בנו" דברים ח, ה, וכך נאמרו הדברים לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו של האל" על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד. "בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת "כי לא איש אל", והשנייה הנוטה לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו"' על החלומות א, רלז. וראה לעיל ג, כב שו"ת בראשית א, נה.

8 את הסתירה מיישב פילון בזה, שהפסוק "לא איש אֵל" מאושר על־ידי האמת המוחלטת, שאדנותו של האל היא האמת המוחלטת. לעומת זאת, מכוון הפסוק "כי כאשר ייסר" וכו' לצורך חינוך ההמונים. עקרונו של פילון על מגמת חינוך ההמונים, קרוב הוא לכלל שבחז"ל: "דברה תורה כלשון בני אדם". גם בספרו "על האלהים שאינו משתנֶה", בסעיף שלפני זה המובא לעיל נא-נב, מביא פילון את העיקרון הזה, בשאלתו איך ייתכן שהבורא יאמר "כי ניחמתים כי עשיתים" בראשית ו, ז, והדברים הובאו לעיל בקשר לבראשית א, צה, ושם הובאו גם דברי בעל מדרש "לקח טוב" עליהם, ששאל שאלה זו, וענה עליה בַכְּלל של "דברה תורה כלשון בני אדם".

9 הכלל של "דברה תורה" וכו', בא כרגיל בספרות חז"ל לבירור ענייני הלכה בכלל ראה בבא מציעא לא, ב; יבמות עא, א ועוד, ואין הוא בא שם כהסבר עיוני לתאריו של הקב"ה. והרמב"ם כותב: "כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחילת המחשבה, הוא אשר שׂם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם" מורה נבוכים א, ריש פרק כו. "וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם, כמו שבארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם" שם, פרק לג. וכן כותב רבינו בחיי אבן־פקודה: "וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הי"ת במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז"ל בדומה לענין הזה, דברה תורה כלשון בני אדם" חובות הלבבות, שער היחוד, י.

10 מאמרו של פילון, הקובע התכוונות חינוכית לתארי ההגשמה, יש בו כדי לסייע להנחה, שפירוש בעל "לקח טוב" והחכמים הנ"ל, יסודו במסורת עתיקה וקדומה. אמנם, הרמב"ם ורבינו בחיי שילבו את מגמת חינוך ההמונים עם הכלל של "דברה תורה", ופילון משתמש בעיקר בנימוק של חינוך המוני העם.

11 בשו"ת זו מציין פילון, ש"מנעוריו" משמעו "כמעט מחיתוליו", ופירושו קרוב לפירוש חז"ל לתיבה זו: "שאל אנטונינוס את רבינו, מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו משעה שנוצר. אמר לו, אם כן היה חוטט בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, עד שהשוה לדעת המקרא, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו" ב"ר לד, י. ובירושלמי: "תני, קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לוכל כזית דגן אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. בעי קומי רבי אבוה, מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו. אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא. אמר לון, ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ירושלמי ברכות ג, ה.

12 אולם במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", שקודם שהוא מגיע לגיל שבע שנים אינו חוטא: "מנת חלקו של התינוק מיַנקות, במשך שבע שנותיו הראשונות, כלומר עד לגיל היַלדוּת, היא נשמה טהורה הדומָה מאד לדונג חָלָק, שלא עוּצבָה עדיין ברשָמים טובים או רעים... וזה כביכול הגיל הראשון של הנשמה. והשני, כַּחֲלוֹף גיל הילדות, היא מתחילה להתחבר לרָעות, שקצתן רגילה הנשמה להוליד מאֵליה, וקצתן היא מקבלת ברצון מזולתה. הרי יש אלפי מורים מַתעים, דהיינו; מיניקות, מחנכים והורים וכן חוקי הערים בכתב ובעל־פה, המעריצים מה שראוי ללגלג עליו. אמנם, גם בלי מורים, היא = הנשמה נוטה מאֵליה לאָשָם, עד שהיא תמיד כורעת תחת כוחה להרע, הרי משה אומר שמחשבת האדם בהחלט נתונה לרעות מנעוריו" מי היורש דברי האלקים, רצד-רצו.

13 נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל"מנעוריו", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז"ל: "ויאמר ה' אלהים הן האדם בראשית ג, כב, זש"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר קהלת ז, כט. לא בראו הקב"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת" תנחומא בראשית, ז. וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו "ואז הוא מגדֵל יצר הרע", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל"מנעוריו": "כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא".

14 אם כן בפילון שתי שיטות. וכן בחז"ל נחלקו על טיבו של היצר הרע שבאדם, אם הוא מטבע ברייתו, כשהוא עדיין במעי אמו, או שנכנס בו מתוך סביבתו אחר כך. וכנגד השיטה שבב"ר, שהיצר הרע מונח בטִבעו של האדם, אלא שיש להתבונן אם הוא מקופל בו בעצם הוויתו או שנכנס בו עם צאתו לאויר העולם, היא השיטה בתנחומא, שהיצר הרע אינו יצירת ה' כל עיקר, ואין הוא חלק טִבעי ובלתי־נפרד של האדם.

15 במקום אחר מוסיף פילון וכותב כשיטתו הראשונה, בפרשו באופן סמלי את הפסוק "והנה תומים בבטנה" בראשית כה, כד: "כי כפי שאמרתי, מתחילת ברייתה נושאת בקרבה נשמת כל אדם את הטוב ואת הרע, ודמות כל אחת מהם לפניה. וכאשר האושר וההצלחה הם מנת גורלה, אזי היא נוטה אל הטוב, ולעולם לא תכריע שוב לצד האחר, ואף לא תישאר שקוּלה באמצע" על שכר ועונש, סג.

16 היוצא מדבריו כאן, ששני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, מקופלים באדם בשעה שהוא עומד לצאת מבטן אמו, כדברי ר' יודן. ואולי סובר פילון, ששני היצרים נמצאים באדם, אלא שהם נרדמים בו עד שהוא מגיע לזמן התפתחותו, לגיל שבע.

17 בנוגע למדרש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שעם לידתו של אדם יצריו רדומים, ובגיל הנערות ניעור היצר הרע ראשונה, כחלק מהותי של הנשמה, על־ידי השפעה מבחוץ, ממשיך פילון במקום אחר ואומר, כי מבחינת הזמן, היצר הרע זקן מן היצר הטוב, כמו שעֵשָׂו הוא הבכור' מבחינת הזמן ביחס ליעקב, וכן קין להבל, אבל מבחינת העֶרך, היצר הטוב הוא הבכור. וזה לשונו:

18 "בזמן, הרע הוא הבכור לגבי הטוב, אך בעֶרך ועָצמה - הוא הצעיר. לפיכך, כשאנו דנים על לידת שניהם קין והבל, יש לקין משפט הבכורה. אך כאשר נערכת השוואה של מאמציהם, - על הבל לעמוד בראש. כי בתחילת החיים, מיד מהעריסה ועד לגיל המעבָר, -העתיד לכַבות את הלהט החי של התאוות- גָדֵל האדם עם טיפשות, פריצות, עוולה, פחד, רעדה ושאר רעות חולות; ומניקות, מחנכים, ויראת המנהגים והחוקים מכלכלים ומפַתחים כל אחד מהם, כשהם מגרשים את יראת ה' ומכינים מקום והוראות לאותו דבר שהוא אָח לרישעה... כך שהרַע נושא את הבכורה מבחינת הזמן, והמידה הנעלה נושאת אותה מבחינת החשיבות, הכבוד והשם הטוב. עֵד נאמן לאמת זו, הוא נותן התורה עצמו, המציג את עֵשָׂו, הנקרא על שם טיפשותו, כבכור בזמן הלידה, ואילו לצעיר, הנקרא על שם ההתרַגלות בדברים טובים -ליעקב- העניק את הבכורה" על קרבנות הבל וקין, יד-יז.

19 מזה נראה, כי לשיטתו של פילון, נכנסים שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, באדם מלידה. ואף שהיצר הרע אינו משפיע על האדם, כאמור למעלה, עד הגיעו לגיל של שבע שנים, היצר הרע הוא הבכור. ומסיגנונו ניכר, שהוא ממשיך בזה את דבריו בפירושו על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

20 נמצאו דברי פילון מכוונים למדרש הסמלי של חז"ל על הפסוק: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" קהלת ט, יד-טו: "עיר קטנה, זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע, ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול? שהוא גדול מיצר טוב י"ג שנה וכו'. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב" קהלת רבה, ט והשווה נדרים לב, ב.

21 והרמב"ם, שבנה את דבריו על־יסוד מדרש זה, וכותב שהיצר הרע הוא בכור בשנים, אינו מזכיר את דברי המדרש שהוא גדול מיצר הטוב י"ג שנה, ודבריו קרובים הרבה יותר לשל פילון, זו לשונו: "ועל הענין ההוא, גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו, ר"ל יצר טוב ויצר רע, ואומרם בשני יצריך, וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, "לפתח חטאת רובץ", וכמו שאמרה התורה "מנעוריו", ושיצר הטוב אמנם ימצא לו אחר שלימות שִׂכלו, ולזה אמרו, נקרא יצר רע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם, כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כחותיו" מו"נ ג, כב.

22 מכאן, שרובי המדרשים הארץ־ישראליים על היצר הטוב והרע ועל זמן לידתם בגופו של אדם, היו ידועים לפילון ושהשתמש בהם בפירושיו על המקרא. בנידון שלנו, הכניס פילון את שתי הדעות במקומות שונים בכתביו. ואל תתמה, שכאן ישנָה כאילו סתירה בדבריו של פילון, שהרי מוכח שהיו חילוקי דעות בענין זה, כפי שהדבר משתקף אצל חז"ל במחלוקת שבין החכמים. פילון, שכתב כיחיד, הביא בסתמא את השיטות השונות, ודווקא הסתירה בדבריו מוכיחה, שהוא הכניס לכתביו מסורות שונות כפי שהגיעו אליו מתורתה של ארץ ישראל.

1 מהו: "זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו"?

2 לפי פשוטו של מקרא, מַראֶה הדבר על התחדשות תמידית של התקופות השנתיות, וכן שלא יוּשחתו עוד זיווגים עלי־אדמות של החיות ושל הצמחים. כי בהִשָחֵת התקופות, גם אלה נשחתים עמהן, וכשהן מתקיימות לבֶטַח - גם הם שומרים לבֶטַח. כי בהתאם לכל אחת מאלה התקופות, הם = החיות והצמחים עומדים לבֶטַח ואינם נחלשים, אלא מדרכו של כל אחד מהם להתקיים ולגדוֹל באופן נפלא. ___________

3 פילון מפרש, כי ברגע שאובדות התקופות, גם בני אדם והחי והצמחים אובדים. וכעין זה בחז"ל, שביטול היום והלילה גרם למבול: "רב הונא בשם רבי אחא, מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד? כך אמרתי להם, כל עוד ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו זכריה יד, ז והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה ותופר ביום ההוא שם יא, יא, וכו'. אמר ר' יוחנן, לא שמשו המזלות כל אותן י"ב חדש. אמר לו ר' יונתן, שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר. לא ישבותו, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבותו, מכאן שלא שבתו, ורבי יהושע אמר לא ישבותו, מכאן ששבתו" ב"ר לד, יא. "אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה, שנ' עוד כל ימי הארץ" מדרש תנאים לדברים, עמ' סב.

9 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

שָׁלַח נֹחַ אֶת הָעוֹרֵב לֵידַע מַה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ וּמָצָא נִבְלַת אָדָם בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיֵּשֶׁב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחָיו. שָׁלַח אֶת הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״. וְלָמָּה עֲלֵה זַיִת? אֶלָּא אָמְרָה הַיּוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כַּזַּיִת הַזֶּה וּנְתוּנִים בְּיָדֶיךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים וּנְתוּנִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם״. מִכָּאן אָמְרוּ: שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָמֵא כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד כְּסִיל, וְשׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָהוֹר כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו.

13 מדרש תנחומא פתח ↗

‎אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ וְגוֹ', אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. שָׁלֹש פְּעָמִים בַּפָּסוּק נֹחַ לָמָּה, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁרָאוּ שְׁלֹשָה עוֹלָמוֹת, נֹחַ וְדָנִיֵּאל, וְאִיּוֹב. נֹחַ, רָאָה עוֹלָם בְּיִשּׁוּבוֹ וְרָאָהוּ בְּחֻרְבָּנוֹ וְחָזַר וְרָאָהוּ בְּיִשּׁוּבוֹ. דָּנִיֵּאל, רָאָה בִנְיַן בַּיִת רִאשׁוֹן וְרָאָהוּ חָרֵב וְחָזַר וְרָאָהוּ בָנוּי בְּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי. אִיּוֹב, רָאָה בִּנְיַן בֵּיתוֹ וְחֻרְבָּנוֹ וְחָזַר וְרָאָה בְּיִשׁוּבוֹ. אִישׁ צַדִּיק, עַל שֶׁזָּן בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא צַדִּיק. שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נִקְרְאוּ צַדִּיקִים עַל שֶׁזָּנוּ אֶת הַבְּרִיוֹת, נֹחַ וְיוֹסֵף. שֶׁכָּךְ כְּתִיב בּוֹ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק עמוס ב, ו. וּכְתִיב בּוֹ, וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף בראשית מז, יב.

13 בראשית רבה פתח ↗

בְּדֹרֹתָיו, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. בְּשׁוּק סְמַיָּא צָוְחִין לַעֲוִירָא סַגֵּי נְהוֹר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף אֶחָד שֶׁל יַיִן, פָּתַח חָבִית אַחַת וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה כֵּן, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ קוֹסֵס, אָמְרִין לֵיהּ קוֹסֵס הוּא, אֲמַר לְהוֹן וְאִית הָכָא טַב מִינָהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לָא. כָּךְ בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בֵּין הַקְּבָרוֹת, וְהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְאִלּוּ הָיָה חוּץ לַקְּבָרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִבְתוּלָה שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת וְלֹא יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, אִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּקָן שֶׁל כְּשֵׁרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כָּךְ, וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

14 סנהדרין פתח ↗

רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים״. ״עַל כֵּן לֹא יָקוּמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט״ – זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. ״וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים״ – אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם. אָמְרוּ לוֹ: אֵינָם עוֹמְדִין בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים. מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה׳״. ״וַיָּמֻתוּ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״בַּמַּגֵּפָה״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח״. עֲדַת קֹרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל״ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְּקוּם״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: לֹא חַיִּין וְלֹא נִדּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם״ – לֹא דִּין וְלֹא רוּחַ. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יָדוֹן רוּחִי״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא נִשְׁמָתָן חוֹזֶרֶת לִנְדָנָהּ. רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵף אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים, נִשְׁמָתָן קָשָׁה לָהֶם בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם״. תָּנוּ רַבָּנַן: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה כְּתִיב בָּהֶם? ״בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם״, וּכְתִיב: ״שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל״, וּכְתִיב: ״יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן״, וּכְתִיב: ״יִשְׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב״, וּכְתִיב: ״יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים״, וּכְתִיב: ״וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ״. וְהִיא גָּרְמָה שֶׁאָמְרוּ לָאֵל: ״סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ״. אָמְרוּ: כְּלוּם צְרִיכִין אָנוּ לוֹ אֶלָּא לְטִיפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים? יֵשׁ לָנוּ נְהָרוֹת וּמַעֲיָנוֹת שֶׁאָנוּ מִסְתַּפְּקִין מֵהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶן, בָּהּ מַכְעִיסִין אוֹתִי, וּבָהּ אֲנִי דָּן אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם״. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל גַּלְגַּל הָעַיִן שֶׁדּוֹמֶה לְמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״. לְפִיכָךְ דָּן אוֹתָן בְּמַיִם, שֶׁדּוֹמֶה לְגַלְגַּל הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרַבָּה קִלְקְלוּ, וּבְרַבָּה נִידּוֹנוּ. בְּרַבָּה קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם״, וּבְרַבָּה נִידּוֹנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה נִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶם – בְּלוּעָה דְּגָדֵר, וְחַמֵּי טְבֶרְיָא, וְעֵינָא רַבָּתִי דְּבֵירָם. ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁהִרְבִּיעוּ בְּהֵמָה עַל חַיָּה, וְחַיָּה עַל בְּהֵמָה, וְהַכֹּל עַל אָדָם, וְאָדָם עַל הַכֹּל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: וְכוּלָּם חָזְרוּ, חוּץ מִתּוּשְׁלְמִי. ״וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״. וּכְתִיב: ״הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע, לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁזָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל, וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: ״לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם״. וְאַף עַל נֹחַ נֶחְתַּם גְּזַר דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא נֹחַ בָּהֶם״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף עַל נֹחַ נֶחְתַּךְ גְּזַר דִּין, אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתֶם וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳״. ״וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת בָּאָרֶץ. מַאי מַשְׁמַע? כְּתִיב הָכָא ״וַיִּנָּחֶם ה׳״, וּכְתִיב הָתָם ״וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם״. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת בָּאָרֶץ. כְּתִיב הָכָא ״וַיִּנָּחֶם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ״. ״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בְּדוֹרוֹתָיו״, וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּדוֹרוֹתָיו״, כׇּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חוֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל דְּרֵישׁ לָקִישׁ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פִּלְיָיטוֹן שֶׁהָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ – רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבּוֹסֶם. ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. אִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מָה חָטְאָה? תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חוּפָּה לִבְנוֹ, וְהִתְקִין מִכׇּל מִינֵי סְעוּדָה. לְיָמִים מֵת בְּנוֹ. עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת חוּפָּתוֹ. אָמַר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי? עַכְשָׁיו שֶׁמֵּת, חוּפָּה לָמָּה לִי? אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְּהֵמָה וְחַיָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם? עַכְשָׁיו שֶׁאָדָם חוֹטֵא, בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָּה לִי? ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״, וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם. דָּרֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי דְּמִן קֵסָרִי: מַאי דִּכְתִיב ״קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ״? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם וְאוֹמֵר לָהֶם: עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְאִם לָאו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל וּמַקְפֶּה נִבְלַתְכֶם עַל הַמַּיִם כְּזִיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלּוֹקְחִין מֵהֶם קְלָלָה לְכׇל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים״, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְפַנִּים דֶּרֶךְ כְּרָמִים. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי מְעַכֵּב? אָמַר לָהֶם: פְּרֵידָה אַחַת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מִכֶּם.

14 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן, שְׁלשָׁה נִכְנְסוּ לְדִין וְאַרְבָּעָה יָצְאוּ מְחֻיָּבִין, וְאֵלּוּ הֵן: אָדָם וְחַוָּה וְנָחָשׁ נִכְנְסוּ לְדִין, וְנִתְקַלְּלָה הָאָרֶץ עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג, יז: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, שֶׁתְּהֵא מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן: יַתּוּשִׁים וּזְבוּבִין, פַּרְעוֹשִׁין. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדָלָאָה, אַף הֵן יֵשׁ בָּהֶן הֲנָאָה, וְלָמָּה נִתְקַלְּלָה, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שמעון שלום ורבי פנחס, רבי יהודה בן רבי שמעון שלום אָמַר, שֶׁעָבְרָה עַל הַצִּוּוּי, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו', מַה הַפְּרִי נֶאֱכָל אַף הָעֵץ נֶאֱכָל, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו' הַפְּרִי נֶאֱכָל וְהָעֵץ אֵינוֹ נֶאֱכָל. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אַף הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, סָמְכָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ. עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, אֲפִלּוּ אִילָנֵי סְרַק עָשׂוּ פֵּרוֹת, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן, נִיחָא, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי פִּנְחָס לָמָּה נִתְקַלְּלָה, אֶלָּא כְּאֵינַשׁ דַּאֲמַר יְהוֹן לָיְיטִין בִּיזַיָּא דְּהָדֵין מֵנִיק.

18 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו וגו' וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים בראשית ט, ח ט, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְפִי שֶׁעָבַר עַל הַצִּוּוּי לְפִיכָךְ נִתְבַּזָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הוֹסִיף עַל הַצִּוּוּי וְנָהַג בִּקְדֻשָּׁה, לְפִיכָךְ זָכָה הוּא וּבָנָיו לְדִבּוּר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו.

20 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

וַיִּיקַץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן, וַיְאָרְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר כְּנָעַן״. יָשַׁב נֹחַ וְדָרַשׁ בְּלִבּוֹ וְאָמַר: ״הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּילַנִי מִמֵּי הַמַּבּוּל וְהוֹצִיאַנִי מִן הַמַּסְגֵּר הַהוּא, וְאֵינִי חַיָּב לְהַקְרִיב לְפָנָיו קָרְבָּן וְעוֹלוֹת?״ מִיָּד הֵבִיא נֹחַ מִמִּין בְּהֵמָה טְהוֹרָה שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז, מִמִּין עוֹף טָהוֹר תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וּבָנָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהִקְרִיב עָלָיו עוֹלוֹת קַיִן וְהֶבֶל, וְהִקְרִיב עוֹלוֹת אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'״. ״וַיִּקַּח״ אֵין כְּתִיב, אֶלָּא ״וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ״, וְעָלָה רֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״וַיַּעַל עֹלָה בַּמִּזְבֵּחַ״, וְעָרַב לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? פָּשַׁט יַד יְמִינוֹ וְנִשְׁבַּע לוֹ שֶׁלֹּא לְהָבִיא מֵי הַמַּבּוּל עוֹד עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי״ וְגוֹמֵר, וְנָתַן קֶשֶׁת לְאוֹת בְּרִית. שְׁבוּעָה בֵּינוֹ לְבֵין הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית״.

21 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

תַּנִּי קָטָן שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן אֵין פּוֹרְשִׁין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. בָּעֵי קוֹמִי רִבִּי אַבָּהוּ מִפְּנֵי מַה פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו. אָמַר לוֹן מִפְּנֵי שֶׁמַּחְשְׁבוֹתָיו רָעוֹת. אָמְרִין לֵיהּ וְלֹא קָטָן הוּא. אָמַר לוֹן וְלָא כְתִיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו. אָמַר רִבִּי יוּדָן מִנְּעָרָיו כְּתִיב. מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר וְיוֹצֵא לָעוֹלָם.

21 מדרש תנחומא פתח ↗

‎וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר קהלת ז, כט. לֹא בְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק וְיָשָׁר, אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לִהְיוֹת צַדִּיק וְיָשָׁר כָּמוֹהוּ. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה בָּרָא יֵצֶר הָרַע שֶׁכָּתוּב בּוֹ, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו בראשית ח, כא. אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא רַע, מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ רַע. לָמָּה? תִּינוֹק בֶּן חָמֵשׁ בֶּן שֵׁשׁ וְשֶׁבַע וּשְׁמוֹנֶה וְתֵשַׁע אֵינָם חוֹטְאִים, אֶלָּא מִבֶּן עֶשֶׂר וָאֵילַךְ, וְאָז הוּא מְגַדֵּל יֵצֶר הָרָע.

21 קוהלת רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, עִיר קְטַנָּה, זֶה הַגּוּף. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אֵלּוּ אֵבָרָיו. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, זֶה יֵצֶר הָרָע, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא לְיֵצֶר הָרָע גָּדוֹל, שֶׁהוּא גָּדוֹל מִיֵּצֶר טוֹב שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים, כְּמָנוֹן וַעֲקָמוֹן. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יֵצֶר טוֹב, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ מִסְכֵּן, שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּכָל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין רֻבָּן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִשְׁמָעִין לוֹ. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ לַיֵּצֶר טוֹב נִמְלָט. אָמַר דָּוִד טוֹבִיָּה לְמַאן דְּשָׁמַע לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב תהלים מא, ב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. וְאָדָם לֹא זָכַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתּוּן לָא אַדְכַּרְתּוּנֵיהּ אֲנָא מַדְכַּר לֵיהּ יחזקאל לו, כו: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וגו'.

« מדרשי פילון ז׳:כ״ג מדרשי פילון ט׳:א׳ »