5מדוע שרה כביכול מתחרטת, באומרה לאברהם: "נעשה לי עָוול על ידך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ובראותי כי הרתה לא נכבדתי בעיניה" ?6במלים אלה יש משום ספק ופיקפוק. וברור ש"מִן" בתחילה, משמעו כביכול "מאותו הזמן שנתתי את שפחתי". והביטוי לאחריו - מתייחס לאדם, דהיינו כשהיא אומרת "נעשה לי עָוול על ידך". כי זו תוכחה. והרי מכיון שהכתוב מעריך את אברהם כטהור ללא־האשמות, חייב הוא לשמור את הבעל הטוב, ההגון הנאמן שאינו שוכח את אשתו, ותמיד, כל אימת שהוא מזכירו, הוא מכבדו במאד מאד ומכַנה אותו "אדון" בראשית יח, יב. עם זאת, ראשית הפסוק אמת היא, כי משעה ששרה נתנה את שפחתה על מנת שתשמש כפילגש, דומֶה שנשאה חרפה וכלימה. זהו פשוטו של מקרא... ___________7במקום אחר, בביאורו לפסוק זה, שָׂם פילון בפי שרה את הדברים דלהלן: "נעשה לי עוול ובגדו בי, בכך שהפרתָּ את ההסכמים שבינינו, שכֵּן מאז שאימצת בחיקך את לימודי היסוד - את ילדיה של שפחתי - כיבדת אותה כאשה, והסבת פניך ממני, כאילו מעולם לא נהגנו אף אנו כך. ושמא בחשדי בך בזאת, כתוצאה מהתחברותך הגלויה אל השפחה, אני מסיקה גם את אותה ההתנכרות אֵלַי, אף שאינה גלויה. אך אם המצב כפי שחשדתי, או שמא להיפך, איש אינו מסוגל לדעת, ואילו האל לבדו יודע זאת על נקלָה. לפיכך תאמר שרה כהלכה: "ישפט ה' ביני ובינך" בראשית טז, ה. לכן אין היא ממהרת להאשים את אברהם כעושה עוול, אלא מפקפקת, שמא בכל זאת נהג כשורה" על הכינוס לשם החכמה, קנא-קנג.8גם כאן הולך פילון בשיטתו שצויינה בשו"ת הקודמת, ששרה אינה ממהרת להאשים את אברהם. וכאן, כבשו"ת הקודמת, הקלה שרה את עצמה בעיני עצמה, ולא שהגר הקלה אותה. וכן ששרה הוסיפה לקרוא לאברהם אדון ולהללו ולשבחו.
