שיטה מקובצת על ביצה ה׳

1 נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. פירוש למחר קדש מן התורה שממנו מונים למנין המועדים אבל היום קדש כדי שלא יזלזלו בו בשחרית של יום שלושים שיאמרו אולי לא יבאו עדים עד לאחר המנחה שהוא חול והילכך חכמים עשאוהו קדש גמור ולא מספק שהרי ודאי היה למחר. ולא דמי לכשהיו מקבלים כל היום לפי שלא היו עושין שני ימים כי אם מספק ואם באו למחרת היה הראשון חול גמור למפרע. הא דאמר לעיל ונתקלקלו הלוים בשיר פירושו בשיר תמיד של בין הערבים דאילו בשיר תמיד של שחר ליכא קלקול שאפילו באו עדים שחרית קודם קרבן של שחר לא היו אומרים אלא שירה של חול שכן תקנו נביאים לפי שעל הרוב לא היו באים שלוחים אלא לאחר תמיד של שחר. דתנן משחרב בית המקרש התקין רבן יוחנן בן זכאי כו'. פירוש כיון דליכא למיחש לקלקול דשיר שהרי נחרב בית המקדש וכיון שכן לא יארע בבית הועד לעשות אלא יום אחד דמסתמא יבואו עדים ביום שלושים עצמו דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וכסברא דנהרדעי לקמן.

2 אמר ליה אביי והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה אסורה. אמר ליה אנא אמינא לך ר' יוחנן בן זכאי ואמרת לי רב ושמואל. ונראה דהכי קאמר רבה אני מביא ראיה גמורה מדברי ר' יוחנן בן זכאי ואתה מקשה לי מרב ושמואל דאינון אמוראי. ולהכי פרכינן ואם כן לרב ושמואל קשיא מתניתין דרבן יוחנן בן זכאי. ורבה גרסינן דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף.

3 הא לן והא להו. פירוש ורבה נמי הכי קאמר אמינא לך אנא ר' יוחנן בן זכאי דמיירי לבני ארץ ישראל ואמרת לי את רב ושמואל דמיירי לבני בבל.

4 כל דבר שבמנין. פירוש כגון ביצה אף על גב דבטל אותו טעם דקלקול דשיר כשחרב בית המקדש אפילו הכי צריך מנין אחר להתירו. והכי איתא בירושלמי כל גזרה שבית דין גוזרין אף על פי שבטל הטעם גזרה במקומה עומדת עד שיעמוד בית דין ויבטל עד כאן. יש מפרשים בשם רש"י דאפילו נמנו לאסור לזמן קבוע אפילו הכי כשיגיע הזמן צריך היתר דהא בסיני נאמר להם היו נכונים לשלשת ימים ויש כאן קביעות זמן ואפילו הכי הוצרך להתירו. ובתוספות אמרו שזה אינו דכיון דקבע להם זמן אין צריך התר וממילא הותר כשיגיע הזמן. והכא לא קבע להם זמן אלא הכי קאמר להו רחמנא שיקדימו שלשה ימים לפרוש מן האשה ולא הוקבע זמן כמה תמשך פרישתן. וכן פירש מורי הרב נר"ו דהכי קאמר להו רחמנא התחילו לפרוש מן האשה אבל לא קבע זמן עד מתי יהו אסורין. והא דפריך בגמרא מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים כו' לאו למימר דלישתמע תקבע להם זמן שיהו אסורין שלושה ימים אלא הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים קודם מתן תורה כי היכי דליסרח שכבת זרע ביום מתן תורה שאם תפלוט האשה לא תהיה טמאה וכל זה כדי שיהו טהורין במתן תורה וכיון שכן מן הדין היו מותרין אחר מתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם למה לי. עד כאן תורף דבריו נר"ו. מה שאין כן בנדוי דאפילו בזמן קבוע צריך היתר ואפילו בתנאי ונתקיים התנאי. ומשום חומר דמנודה דאמרי באבות דר' נתן המנודה למטה מנודה למעלה.

5 ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד. פירוש דהיינו בין לוד לירושלים ובקש להפקירו לעניים. ופירש רש"י אף על גב דר' אליעזר לאחר חורבן הוה אפילו הכי צריך לאוכלן בירושלים משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והילכך ביקש להפקירם לעניים שיטרחו הם להעלותם ויאכלום שם. ומכאן ראיה דצריך מנין שכבר נתבטל טעם האיסור שהרי נחרב הבית ואפילו הכי צריך מנין. ובתוספות פירשו דיכולין העניים לפדותם אפילו על שוה פרוטה ולהוליך הפדיון לים המלח ולאוכלן בכל מקום שירצו ומכל מקום לאחר שנמנו הוא עצמו יכול לפדותן.

6 מאי ואומר הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים וגו'. פירש מורי הרב נר"ו דתרתי קא פריך היכי יליף מתרי קראי קמאי ואי מצי יליף מינייהו מאי ואומר במשוך היובל. ולאו אורחא דמאי ואומר לפרושי הכין והא דמפרשין ליה הכא הכין משום דפריק מכדי היו נכונים וכו' דיהיב טעמא למילף מתרי קראי קמאי עד כאן. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל.

7 מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל למה לי. פירש רש"י ז"ל מכדי קרא דאיש לא יעלה עמך כתיב בלוחות האחרונות ומהאי קרא שמעינן שריותא דהא כתיב ההר ההוא דמשמע כל זמן שהשכינה שם למה לי לאדכורי שריותא בלוחות ראשונות במשוך היובל דהיינו סליק שכינה שיעלו והא לא נסתלקה שכינה ביום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן דהוא בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לן למילף שריותא דהסתלקות שכינה מאל מול ההר ההוא. ולא נהיר דהיאך אפשר דלא נסתלקה שכינה מיום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן. ועוד אם כן דהאי קרא דבמשוך היובל עד לאחר שנעלה הענן הוה אם כן לא פסקו הקולות עד עשרים באייר כדפירש רש"י ז"ל נמי במשוך היובל זהו הפסקת קול ואין זו סברא לומר כן. ואין לפרש דהאי קרא דאיש לא יעלה נאמר קודם מעמד הר סיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה דהא מוקדם ומאוחר הוא בלי ספק. ורבינו יצחק ז"ל פירש דודאי הקולות והלפידים חדלו מיד לאחר מתן תורה וגם שכינה נסתלקה וחורה בדברות האחרונות דהיינו ביום הכפורים והכי קאמר: מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו כו' מדכתיב והגבלת את העם מיניה מצינן למילף שפיר דאסור לעלות בעוד שהשכינה בו וממילא אחר שנסתלקה שכינה היה לנו להתיר במשוך היובל למה לי דהיינו הפסקת הקולות וסילוק שכינה הא שפיר ילפינן מוהגבלת אלא שמע מינה דכל דבר שבמנין וכו'. וא"ת אם כן הוה ליה לאתויי בגמרא קרא דוהגבלת ולומר מכדי כתיב והגבלת במשוך היובל למה לי ולמה ליה לאתויי קרא דגם הצאן. וי"ל דאי לא מייתי גם הצאן הוה אמינא דאפילו כשהשכינה היא בהר לא היה נאסר להם להעלות כי אם בתוך מתן תורה שהיה קדוש מאז שהיתה שם שכינה בקולות ולפידים ועשן והלכך מייתינן קרא דאל ירעו שהיה בדברות אחרונות ולאשמועינן דאסור כל זמן שהשכינה בו. ואפילו לאחר שנסתלקה שכינה אחר מתן תורה והותר כדכתיב במשוך היובל כשחזרה שכינה על ההר בדברות אחרונות חזר ואסר להם מדכתיב ואיש לא יעלה. אבל מכל מקום שריותא דכתיב במשוך היובל אוהגבלת קאי. וראיתי בענין זה כמה פירושים וזה הנכון.

8 כי אימני אעדות אביצה לא אימני. וא"ת מהכא משמע דאילו אימני אביצה הוה שריא והא קיימא לן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאליו אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין ולפיכך בכל בית דין חשוב סגי ואף על פי שאין גדול כראשון שאין זה חשוב בטול כדאמר גבי כרם רבעי דר' אליעזר.

9 אישתרי עדות אישתרי ביצה. פירוש וכיון שכן קשיא לרב יוסף. וא"ת ורב יוסף היכי טעי בה. וי"ל דגדול כח האיסור לחול מן הסתם אבל לענין ההיתר צריך היתר מפורש. הריטב"א ז"ל. רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש. הכי גריס רש"י ז"ל ופירש אף על גב דתקין על קבלת עדות החדש כל היום הני מילי להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו אחר המנחה אבל מלעשות יום טוב שני לא עקרו תקנה ראשונה ממקומה עד כאן. והקשו עליו בתוספות דכיון דמיום ראשון מנו מאי נפקא מינה לעשות השני יום טוב. ור' חננאל ז"ל גריס מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש שאם לא באו עדים כלל ביום שלושים עד יום שלושים ואחד שהיו עושין שני ימים טובים הראשון מספק שהיו מצפין העדים כל היום והשני יום טוב גמור למנות המועדים ממנו. וזה היה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן וכיון דהוצרכו לעשות שני ימים טובים היו נוהגין בו קדושה אחת כמו אם באו עדים אחר המנחה. וכיון שכן גם עכשו שהם עושין שני ימים כשלא באו ביום שלשים ינהגו בו קדושה אחת כמו לפני הבית שהרי מדבר זה לא נעקרה תקנה ממקומה. והרחוקים שנוהגין שני ימים לעולם דין הוא שנוהגין להם קדושה אחת מספק שמא גם בית דין עושין כן דשמא לא באו העדים ביום שלשים. ויש מיישבין גירסת רש"י ומפרשים כיון דאילו באו מן המנחה ולמעלה היו נוהגים קדש בשניהם וכיון דהכי הוא בשלא באו כלל ביום שלושים שעושין שני ימים מספק נוהגין בהם דין קדושה אחת וכן לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי.