שיטה מקובצת על ביצה ט״ז

1 כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו'. פירש מורי נר"ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו. ורש"י ז"ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז"ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס' דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה' היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.

2 שכל מעשיו לשם שמים. פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.

3 מתן שכרן לא אודעינהו. פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'.

4 ווי אבדה נפש. פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.

5 קא משמע לן קמחא עיקר. מכאן כתבו בתוס' דמותר לאכול אותן אובליאש של נכרים שנותנים ביצים ושמן וכרכום אף על פי שיש בהם משום בשולי נכרים משום דקמחא עיקר. ודוקא מנחתום אבל מבעל הבית אסור למי שנזהר מפת של נכרים. ואין לאוסרם משום שמא היה דם בבצים משום דרובן אין בהם דם ואזלינן בתר רובא. וגם לא משום ביצי טרפה דרובן לאו מטרפה נינהו. ולא לביצי עופות טמאין לפי שרוב הביצים המצויין בינינו הם של עופות טהורים. אבל פת של פנדיש של נכרים אפילו של דגים טהורים אסורים הדגים משום בשולי נכרים. וגם הפת שהדגים נאפים נאסרת דליכא למימר הכא קמחא עיקר לפי שהשומן של דגים שהוא אסור משום בשולי נכרים בלוע בפת שהוא נאסר קודם שנבלע. ויהודי שמתאכסן בביתו של נכרי בעינוי שלהם שאין אוכלין אלא דגים וצלה הנכרי דג כשר באיסקלה שלו אין לצלות אחריו ישראל. ומיהו בדיעבד שרי וכן התיר הרב ר' יחיאל מפריש. הא דאמרינן אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין פירש מורי נר"ו דאתא לאשמעינן דאף על גב דהוי תרתי דסתרן להדדי דהא לגבי עירוב דבעינן תבשיל חשבינן ליה כתבשיל ולגבי בשולי נכרים לא חשבינן ליה כתבשיל כיון שהוא נאכל כמות שהוא חי. וסלקא דעתך אמינא לא לסמוך עליה משום עירוב כי היכי דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא וטלולא וכדאמרינן סוף פרק הדר קא משמע לן.

6 פשיטא דעת מניח בעינן. פירוש דבעינן שיהא דעתו לערב ולזכות לאחרים בשעת הנחה. דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן. פירוש בעינן שימלך בו אם ירצה בעירובו או לא. וא"ת והא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומאי קמיבעיא ליה. תרץ רב אחא ז"ל דכיון שאין צריך כזית לכל אחד ואחד פחות מכזית לא חשיבי זכות. והקשה הריטב"א דמכל מקום הרי זוכה על ידי כן שיוכל לתקן צרכו לשבת. ותירץ ז"ל דכיון דאין עירוב זה אלא להיכרא שיברור מנה יפה לשבת אי נמי שידע שאין מתקנין מיום טוב לשבת הוה סלקא דעתין דבעינן שידע בו הזוכה מבעוד יום דאי לא לא הוי היכרא. ואתינן למיפשטא מדשמואל דאין צריך דעת מי שהניחן לו דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא ומסתמא לא היה מודיע לכל מבעוד יום קודם שיניח. אי נמי והוא הנכון דפשטינן לה מדר' יעקב בר אידי שהיה מכריז ביום טוב מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך אדידי דאלמא משמע דאף על פי שלא היו יודעים מבעוד יום קודם שיניחו הוי עירוב ובלבד שיודיעם למחר קודם שיכינו כלום. וכן המנהג שאין מודיעין לקהל ליל ערב יום טוב קודם הנחה אלא ליל יום ששי קודם הכנה.

7 ואומר ערובי תבשילין מונחים עד תחום שבת. פירש רש"י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו מן הסתם ולא עלה על לבו לזכותם. פירוש לפירושו ואפילו יכולין לבא על ידי עירוב או בורגנין. ונראה מדבריו ז"ל שאם התנה בפירוש שהוא מזכה לאותן שחוץ לתחום שהן יכולים לבא מהני תנאו וכן דעתו של הרא"ה.

8 לדידך אסור. פירוש ואף על גב דלא בעינן דעת מי שהניחו לו מכל מקום כיון דהאי סמיא הוה רגיל לערב ופשע ולא ערב אסר ליה לפי שלא היה דעתו אלא על הטרודים ולא על המזידין ועל הפושעים. ואפילו מתכוין זה הפושע לסמוך על ערובו מבעוד יום לא מהני ולא מידי. ויש מסתייעין מדאמר ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין זו סיוע דהתם מיירי שאין מצוה לשלוח להם מנות. ויש מפרשים דאילו סמך על עירובו מהני והכי קאמר ליה כיון שאתה רגיל לערב ועכשו אתה עצב שלא עירבת גלית אדעתך שאין אתה רוצה לסמוך על עירובי ולא על אחרים ואין רצוני להוציא אלא על הסומך עלי או למי שאינו בקי. והראשון עיקר. והרב זרחיה הלוי פירש דההוא סמיא לא הוה מנהרדעא אלא שעל ידי עירוב הוה אתי לפרקא ולעולם לא סמך על עירובו דשמואל. והאי דאמר לזה סמוך אדידי לא שיסמוך על עירובו אלא שיסמוך על המתוקן שלו ויאכל עמו כיון שלא עירב במקומו כי חשב שמואל דאנוס היה. ולשנה אחרת ראה שלא עירב גם כן אמר לו פושע אתה ולא תאכל עמי כההיא דאמר רב חסדא ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח. ואין פירוש זה נכון כל הצורך שלא אמר רב חסדא לעיל אלא למצוה אבל לא לאסור.

9 כיון דטעו בה רבים קלקולא הוא. ומכאן למדנו שמצוה לערב עירובי חצרות ושתופי מבואות כדי לשמור הרבים מקלקול וכל שכן אם הורגלו בדבר.