שיטה מקובצת על ביצה י״ז

1 אמר רב יוסף הלכתא כרבי וכדמתרץ רבינא. וא"ת והרי לא ראה רב יוסף רבינא. וי"ל דתרי רבינא הוו. אי נמי דלאו רב יוסף הוא דאמר כדמתרץ רבינא אלא תלמודא הוא דאמר הכי כדמתרץ רבינא לעיל.

2 יום טוב שחל להיות בשבת כו'. מתחיל בשל שבת כו'. לפי הפשט משמע שאומר תפלת השבת ממש אלא שאין המנהג כן. ורש"י ז"ל פירש מתחיל בשל שבת שאומר ותתן לנו ה' אלקינו את יום המנוח הזה. הא דאמרינן ערבית שחרית מנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה דהיינו יעלה ויבא. אמרו רוב המפרשים ז"ל דאין אומרים ביעלה ויבא האמור בעבודה בשבת את יום המנוח הזה שכבר הזכיר מאורע של שבת. והוא הדין ביעלה ויבא דברכת המזון ועכשו לא בא להזכיר אלא מאורע של ראש חודש ושל חולו של מועד והוא הדין בברכת המזון שכבר הוא מזכיר נחמה של שבת ומנוחה של שבת. ואפילו ביום טוב שחל להיות בשבת. ואלא מיהו אם חזר והזכיר לא הפסיד כלום אלא דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא חכם כדאיתא בברכות.

3 ואם לא אמר מחזירין אותו. פירוש לא קאי אתפלת ערבית של ראש חודש דבההיא אין מחזירין אותו כדאיתא בפרק תפלת השחר.

4 ר' אליעזר אומר בהודאה. פירוש דקסבר אף בחול אומרו שם כמו על הנסים בהודאה ולא קיימא לן כותיה.

5 אין הלכה כאותו הזוג. פירוש אלא כתנא קמא ובלבד שיחתום בשל שבת וראש חודש כרבי. וכתב הריטב"א ז"ל וצריך שיאמר סמוך לחתימה מעין החתימה וחוקי ראשי חדשים להם קבעת ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואם לא אמרן חוזר לראש.

6 מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. פירש רש"י דאין צריך להתנות אלא ביום ראשון אבל בשני אין צריך להתנות דאם הראשון חול כבר עירב ואם הוא קדש אינו צריך כלום. אבל בעירובי חצרות ועירובי תחומין צריך לחזור ולהתנות ביום שני שהרי אם הראשון קדש אין לו עירוב ובמה יטלטל ויוציא למחר או יצא חוץ לתחום. וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם ז"ל.

7 והלכתא כרבא. ודוקא עירובי תחומין אבל עירובי חצרות מותר. וכן כתב הרי"ף ז"ל. וטעמא משום דסגי ליה בביטול רשות והלכך לא אלימא קנייה דידיה. ועירובי תבשילין שאמרנו דוקא לעצמו אבל אינו מזכה לאחרים משום דלא התירו אלא בצנעא לעצמו. ואם יש בו תיקון צבור מזכה להם משום קלקולא ולמחר מכריזין סתם יסמוך על ערוב שהניח פלוני. ולא יערב אלא בתבשיל שעושה לצורך היום בין שנשאר לו מהיום בין שנשאר לו מאתמול אבל אינו מבשל לצורך זה. אבל רבינו אפרים כתב שלא יערב אלא במידי דבשיל מאתמול ולא נהיר.

8 ממלא נחתום חבית של מים כו'. פירש הרא"ה דכיון שהכל גוף אחד ממש אף על פי שאין בו שבח למה שצריך לו מכל מקום לעין יפה מיכוין. אבל לאפות אינו אופה כיון דהוו גופין מוחלקין דהא עריכה ואפיה דכל ככר בפני עצמו הוא ואיכא טרחא יתירה ולא התירו מפני עין יפה כיון שאין שבח במה שצריך לו. וגם לא התירו רבוי דקדרה מפני עין יפה אלא בקדרה אחת. ור' שמעון בן אלעזר התיר מפני השבח והלכה כמותו. וכתב הריטב"א ז"ל דבפורניות שלנו שאין שבח בפת מפני רבוי ככרות לא יאפה אלא כדי הצריך בהעדפה אבל לא ירבה על הצריך לו כפי השעה.

9 שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר שמע מינה. וכתב הריטב"א ז"ל לכולי עלמא לצורך האחרים יכולים אחרים לתקן לעצמן אפילו על ידי עירוב שלהם וגם הוא מותר במה שיתנו לו משלהם והם מותרים לתת לו משלהם ואפילו היה מזיד או פושע עד כאן. ואין הרב זרחיה הלוי ז"ל סובר כן כמו שכתבתי למעלה.

10 עבר ואפה מאי. פירוש עבר במזיד ואפה או בשל מאי מי קנסוהו רבנן או לא.

11 ואם הערים אסור. פירוש וקא סלקא דעתיה שראוי להחמיר לאופה במזיד שהוא עושה במתכוין יותר ממערים.

12 חנניה היא ואליבא דבית שמאי. פירש רש"י ז"ל דהוא מחמיר בענין עירוב ולפיכך אוסר במזיד או במערים. אבל לבית הלל דלמא לא קנסו לא במזיד ולא במערים. ואנן קיימא לן כר' אשי דבמערים מיהא אסור לו ולבני ביתו.

13 אלא אם כן היה לו חמין טמונים מערב יום טוב. וא"ת והא לקמן משמע דהדלקת הנר מיום טוב לשבת בעי ערוב ואם כן לחנניה מה יעשה להדלקת הנר דדמי להדלקה. ועוד היאך לא הזכיר זה בכאן. וי"ל דבהבערה שהוא עושה לתבשיל נכנס הדלקת הנר.

14 אי נמי אפשר בשאלה. פירוש אבל פת ותבשיל אין דרך להשאיל לפי שכל אחד הוצרך לשלו מן הסתם.

15 איסורא דשבת שאני. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה. וי"ל דסבירא ליה דאף על גב דהא דאורייתא והא דרבנן מכל מקום כעין דאורייתא עשאוה חכמים כדי שלא ישתכח תורת עירוב.

16 הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל. פסק ר"ת ז"ל דאפילו לבית הלל אם רצה לאפות את הפת בעי עירוב בפת ולא אמרינן במתניתין אליבא דבית הלל דסגי בתבשיל אחד אלא דוקא בשאינו רוצה לאפות את הפת ולא הוצרך אלא לבישול. ובבישול גרידא לא סגי לפת ותבשיל משום דפת ענין אחר הוא ואינו בכלל בישול וכדחזינא בע"ז שלא נאסר פתן של נכרים בכלל שלקותיהן ולא שלקותיהן בכלל פתם מכלל דתרי אנפי נינהו. והא דאמרינן לקמן לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא היינו למי שאינו צריך לאפות אלא לבשל דתבשיל בעי ולא סגי ליה בפת. אבל לאפות פת בעינן פת. ואצטריך משום דסלקא דעתך אמינא דליהוי בישול בכלל אפיה וליסגי אפילו לאפות את הפת קא משמע לן אבל פת לא משום דאינו רוצה לאפות הא לאו הכי בעינן פת ולא הוי בישול בכלל אפיה כן נראה לי. והעיקר דבישול בכלל אפיה ובתבשיל אחד סגי דהא בהדיא אמר ר' יהושע בירושלמי אופים ומבשלים על המבושל. וקרא דאת אשר תאפו אפו דמשמע דאין אופין אלא על האפוי דריש ליה הרוצה אפוי מתאפה לו כלומר מעשה נסים היו נעשים בו. דהא אין המקרא הזה לעירובי תבשילין אלא לאסמכתא בעלמא. וההיא דגזרת פתן ושלקותיהן של נכרים טעם אחד הוא שלא היו גוזרים אלא כפי הצריך לשעתן ומה ענין הוא לזה שאינו אלא להיכרא בעלמא וסגי אפילו בכזית. אבל הלכה למעשה טוב להחמיר ולערב בפת.

17 אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. פירש רש"י התחיל לתקנה ולאפותה על ידי עירוב ואבד יגמור את הכל עד כאן. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי דהא מדנקט התחיל משמע דבתחלת לישה סגי. ולענין בעיין דעבר ואפה לא איפשיטא ומסתברא דאזלינא לקולא דאיסורא דרבנן הוא ומותר וכן פסק הרמב"ם. ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות בית דין על מה שעשה. וכל שאפה ובשל ועשה כל צרכו אם רצה לאכול עירובו הרשות בידו.

18 מתניתין ושוין שמשיקים את המים. פירוש מים טמאים ישקעם במים ויצופו ממי המעין או המקוה עליהן וטהורים מדין זריעה שהם זרועים ומחוברים למי המקוה ובטלי אגבייהו וכעין תרומה שנטמאה וזרעה כדאיתא בפסח ראשון. ולא מדין טבילה דהא אין טבילה לאוכלין ולמשקין ולכלי חרס אלא מדין זריעה כדאמרן. ותדע דאילו מדין טבילה כשמשקע המים בתוך הכלי הוי הכלי חציצה. וגזרת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבעם ולמקורם. וכיון דאינן טהורין מדין טבילה אלא מדין השקה שמעינן מינה שמטבילין כלים בתוך אותן מים טמאים בשעה שהן במקוה והרי הן כאלו מעורבים עם מי המקוה ונפקי מדין מים שאובין. אלא דקצת קשה דאמרינן בים שעשה שלמה שהמים היו באים לו מעין עיטם וכהנים טובלים באותו ים. ופריך בירושלמי ולאו כלי הוא כלומר ונעשו שם שאובים. ופריק נקוב היה במוציא רמון כלומר ויצא מתורת כלי. ואמאי דהא מעורב לעין עיטם. ותירץ ר"ת דהתם דהוציאוהו מתורת הכלי הוי טעמא כדי שלא יטמאו הטמאים הנכנסים שם לטבול את הים במגע. אבל בעלמא סגי כשפופרת הנד או כקליפת השום. והרא"ה פירש דלא התירו בשפופרת הנד או בקליפת השום אלא כשעושה עירוב מקוה עם המקוה שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד. אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין אינן עושין ערוב להוציאן מידי שאיבה.

19 אמר רבה גזרה שמא יעבירנו. פירוש כדגזר גבי לולב ושופר ומגלה דכיון דהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל מצוה איכא למיחש. ובהא אין הלכה כמותו אבל בלולב ושופר ומגלה הלכה כמותו משום דהיא מצוה רבה ואיכא למיחש טפי. ומשום דלא ידעינן בקבועא דירחא מה שאין כן במילה בשבת וכדפרישית התם.

20 אמר ליה התינח בור ברשות הרבים בור בחצרו מאי איכא למימר. וקשיא לי דמאי תינח דהא ברשות הרבים מדינא אסור מן התורה. ועוד מאי קאמר גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים דהא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דמתניתין אפילו בבור בחצרו קא אסרה וטעמא משום בור ברשות הרבים. ומדוחק קושיא זו פירש הריטב"א תינח כשהבור שהוא מטביל כלים כל השנה הוא ברשות הרבים דבהא איכא למיגזר אפילו להטביל בבור שבחצרו אבל כשהבור בחצרו וליכא בור כלל ברשות הרבים מאי איכא למימר דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו בדליכא כלל בור ברשות הרבים. וליכא למיגזר עיר שאין בה בור ברשות הרבים אטו עיר שיש בה דזו ודאי גזרה גדולה היא וגזרה לגזרה היא. ופרקינן גזרה בור בחצרו אטו בור ברשות הרבים. כלומר אפילו בהא איכא למיגזר משום חברו שאין לו בור בחצרו שיבוא להטביל בחצר זו דרך רשות הרבים. ונמצא לפי זה דאין כאן אלא גזרה אחת שזהו בבור בחצרו דאילו בחצר אחרת מדינא אסור מדאורייתא. והא דנקט שמא יעבירנו ולא נקט שמא יוציאנו פירשו בתוס' משום דהעברה שייך בכל מקום שהכלי שם אבל הוצאה לא שייך אלא אם כן הכלי מונח ברשות היחיד. ואקשינן התינח בשבת דאיכא למגזר בור בחצרו משום חברו כדאמרינן דאיכא איסור הוצאה. אבל ביום טוב דאין איסור הוצאה לצורך יום טוב מאי איכא למימר ולשתרי אפילו כשאפשר להטבילו מערב יום טוב כהולכת סכין אצל טבח. ופרקינן גזרה יום טוב אטו שבת. והשתא בור בחצרו ביום טוב הוי גזרה לגזרה. ומאי שנא דלא גזרינן בכל צורך אוכל נפש יום טוב אטו שבת. ותירצו בתוס' דבאבות מלאכות שהן בכרת ובסקילה מידע ידע שלא הותרו אלא ליום טוב. אבל בטבילת כלים דאין איסור אלא מדרבנן יתיר אפילו בשבת.