שיטה מקובצת על ביצה ל״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

מפרשים:
1 מתני' הגחלת כרגלי הבעלים. פירוש אפילו עוממות וכן כולה מתניתין.
2 גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה. ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא"ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר"ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
3 ותיפוק ליה משום קיסם. פירש רש"י ז"ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.
4 אביי אמר כגון דשפייה למנא. פירש רש"י ז"ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש"י בפנים שניים.
5 דאדייה אדויי. פירש רש"י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב"א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.
6 ורמינהי נהרות המושכין כו'. הרי הן כרגלי כל אדם. כתב רש"י ז"ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר' יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו. ונמצא לפירוש רש"י ז"ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר"ו. ומה שכתב מורי נר"ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס'. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.
7 לא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא וכו'. והיכי אמרינן הכין דהא רב נחמן אית ליה משום דבירא דשותפי הוא דהא רבא אקשי ליה ופריק איהו להעמיד דבריו דלרחוץ אסור ואיהו למלאת קאמר. וי"ל דרב נחמן לא פריש טעמא דידיה אלא תלמודא הוא דקאמר הכין והכי סבירא ליה לרב נחמן. וכי אקשי ליה רבא לרב נחמן הוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין דלית ליה טעמא דשותפי אלא לחדודי לרבא הוא דבעי כי היכי דליקשי ליה מהא דהאחין השותפין כו'. והקשה מורי נר"ו דהא בפרק החולץ אתמר החולץ ליבמתו ר' יוחנן אמר חליצת מעוברת שמה חליצה וביאה מעוברת שמה ביאה ור' שמעון בן לקיש פליג עליה ומסדר התלמוד איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. ומחמת דאיתותב באחת מן הקושיות אמר אביי בביאה כולי עלמא לא פליגי כו'. והא התם דאותביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בר פלוגתיה וליכא למימר דלחדודי קא בעי ואפילו הכי אמר אביי דבביאה לא פליגי. ומתוך אותה סוגיא למדנו שבכל שנמצא כמותה כך פירושה דאביי פליג אמאן דאסהיד דר' יוחנן אמר ביאת מעוברת שמה ביאה ואיתותב ואמר אביי שלא היו דברים מעולם שלא אמר ר' יוחנן ביאת מעוברת שמה ביאה אלא חליצת מעוברת שמה חליצה הוא דאמר. וסהדותיה דמאן דאסהיד דר' שמעון בן לקיש אותביה ליתא דבביאה כולי עלמא לא פליגי. ויש כאותה סוגיא במסכת נדה. וכך דהכא נמי הכי פירושה אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא כלומר ומה שאמרנו דרב נחמן אית ליה דבירא דשותפותא הוא ורבא אותביה ממתניתין דנדרים לא היו דברים מעולם דלא אותביה רבא דהא רב נחמן לא אמר דבירא דשותפותא הוא אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא. עד כאן לשונו נר"ו.