שיטה מקובצת על ביצה ל״ג

1 וכן קדרה. פירוש כדרך שאסרו במתניתין להושיבה על גבי חביות. אבל כדרך שאנו מניחין על כירה בין בכירה קבועה בין במטלטלת שרי כיון דלהכי עבידא ולצורך תשמישן הידוע. ועוד נראה לי דלא נאסר אהל עראי אלא בזמן שהוא עושין כותלים וגג. אבל בכירה שלנו כבר היו שם הכותלים ומותר.

2 לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. פירוש ומשום מוקצה שמיחדה להסקה וכן במקל שלא ניתן אלא להסקה. ואף על גב דהתם פרק כל הכלים לא אסרינן להו משום מוקצה אלא גזרה יום טוב אטו שבת. פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דהך סוגיא וההיא דהתם פליגי וזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד עד כאן. ודוקא בבקעת לפי שאין תורת כלי עליה. הא בכל שיש תורת כלי עליו ומלאכתו להתר אין ייחוד אוסר אותו. והאי סתמא כר' יהודה אתיא דאית ליה מוקצה. ואף על גב דשרינן סופלי לחיותא משום דחזו להסקה. וי"ל דהתם חזו לבהמה ולהסקה אבל עצים אינם מוכנים אלא להסקה. וכתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כהך סוגיא דהכא משום דאליבא דר' יהודה איתמרא דאית ליה מוקצה ותנא דמתניתין היינו כרבי יהודה. ואנן קיימא לן כר' שמעון. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא תלמידי דרב נינהו ורב כר' יהודה סבירא ליה במוקצה. ורש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסבירא ליה דהלכה כר' שמעון אפילו ביום טוב. ואף על גב דבריש מכלתין אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כר' יהודה ולומר שהלכה כר' יהודה ביום טוב רב נחמן הוא דקאמר לה ואנן לא קיימא לן כותיה. ויש מקשים עליו דהא רב נחמן תלמידו של שמואל הוא ושמואל במוקצה כר' שמעון סבירא ליה. ומורי נר"ו כתב דהא לא קשיא מידי לרש"י ז"ל דהא חזינן דאמר רב נחמן לרבה בר רב הונא נפל בר חברין ברברבתא והעיד שרב הונא היה חברו. ורב הונא תלמידו של רב היה וכיון שכן רב נחמן ורב הונא תלמידי דרב הוו וכמו שפירש רש"י ז"ל התם בפרק אין צדין. והנה אמת שרב נחמן ורב הונא היו תלמידי רב וכשנפטר רב הלכה להם הלך לו רב נחמן לפני שמואל והיו תלמידיו והיה תלמידו. ואפשר דרב נחמן סבירא ליה כשמואל דלית ליה מוקצה בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכדאזיל לטעמיה דאמרינן בריש מכלתין גבי יום טוב סתם לן כר' יהודה וגבי שבת כר' שמעון והלכך פליג הכא בחיזרא ואסר ליה משום מוקצה משום דסבירא ליה כר' יהודה ואנן לא קיימא. לן אלא כר' שמעון. זו היא שיטת רש"י ז"ל. אבל קשה היאך אפשר לומר דפסקא דגמרא דלא כהלכתא. והרב אלפסי ז"ל פסק ואמר דמכאן ראיה לפסוק הלכה כר' יהודה ביום טוב ותדע לך דמתמהינן הכא למימרא דרבי אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה ואם כדברי רש"י ז"ל מאי תמיהא לימא דאין הכי נמי דהא הלכתא כותיה אפילו ביום טוב. אלא ודאי תמה לפי שאין הלכה כר' שמעון ביום טוב. ויש מפרשים דסוגיא דהכא לאו משום מוקצה היא אלא משום גזרה יום טוב אטו שבת כסוגין דשבת. והא דאמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה הכי קאמר אי שרית ליה לדברים אחרים אתי למימר דאפילו בשבת שרי. והילכתא גזרינן יום טוב אטו שבת. ואף על גב דהתם מוקמינן לה למתניתין כבית שמאי והכא פסקינן לה כהלכתא. לא היא דבטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת אפילו בית הלל מודו אלא דהתם אגב ריהטא אוקמה כבית שמאי ולא דק שפיר. ותדע דהא בפרק משילין מייתינן אותה סוגיא דשבת ולא מייתי הא דאין סומכין דאלמא משמע דטעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת כולי עלמא מודו שה בה. וא"ת ואמאי מודו בית הלל בהא יותר משאר שבותין כגון השלת פירות דלא גזרינן. וי"ל דבקעת אין תורת כלי עליה ודומה לצרורות שבחצר ואם אתה מתירה לטלטל יבא לטלטל צרורות. וגבי חיזרא רטיבא אסיר דלא חזי להסקה גזרה יום טוב אטו שבת. וכן הא דדרש רבא אשה לא תכנס כו' משום דלא נתנו אלא להסקה וגזרינן יום טוב אטו שבת. ולא נהירא לי דהא כולה סוגיא בדין מוקצה רהטא.

3 הכי גרסינן אמר ליה כי תניא ההיא בקשין. יש מפרשים דרב כהנא הוא דאמר ליה לרב יהודה דלא תשבש הברייתא דאיכא לאוקומה בקשין. ואיתותב מינה רב יהודה דאיהו אמר דאפילו בקשין שרי לקטום. תדע דבקשין התיר דהא אמרינן לקמן כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא כו'. וכי שרי רב יהודה דוקא לקטום בידו או בשניו אבל לחתוך בסכין נראה שהוא אסור משום דקא עביד כלי. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן.

4 ושוין שלא יקטמנו. יש מפרשים דאשל אבוס של בהמה קאי שלא יקטמנו. ולא נהיר דכיון דראוי לאכילת בהמה שרי לקטום ואפילו לכתחלה מדרב יהודה ואפילו לר' אליעזר שרי. ועוד דהיאך יכול לפתוח בהן את הדלת. והנכון מה שפירש רש"י דאקיסם קאי.

5 בשוגג בשבת חייב חטאת. פירוש נקט שוגג בשבת משום דשכיח טפי. אבל ביום טוב דלית ביה חיוב כשעושה בשוגג נקט מזיד.

6 ר' אליעזר דאמר חייב חטאת. פירוש התם הוא בלחצות בו שניו משום דמכוין לעשות בו כלי. אבל להריח שאינו מתכוין לעשות כלי אסור לכתחלה דגזרינן שמא יבא לקטום לצורך שיניו. אבל לרבנן דאמרי בלחצות בו שניו שהוא פטור אבל אסור משום דאפילו מתכוין לעשות בו כלי הוי תיקון כלאחר יד כיון שאינו עושה בסכין והילכך כשמתכוין להריח לא גזרו מפני עונג שבת ושמחת יום טוב. והילכך הא דקתני קוטמו ומריח בו אתיא כרבנן. והכין קיימא לן דלהריח בין בקשין בין ברכין מותר לקטום וברכין לחצות בו שניו מותר לקטום אבל בקשין אפילו לרבנן פטור אבל אסור. וכן לפתוח בו את הדלת. וכן אסור ליטול קיסם לחצות בו שניו מלפניו דאינו מותר אלא דוקא מאבוס של בהמה כרבנן. וכתב מורי נר"ו דלאו דוקא מאבוס של בהמה אלא כל דבר הראוי לבהמה מטלטלין בכל מקום שהן לחצות בהן שניו. והא דקאמר מן האבוס של בהמה רוצה לומר הראוי לבהמה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה וכתב ז"ל דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל הצורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה עד כאן. הרי שלא אסרו קיסם אלא מפני שראוי לעשות ממנו כלים. אבל באוכלי בהמה דליתיה הדין טעמא שרי לטלטולי בכל מקום לחצות בהן שניו.

7 משום דקא מוליד ביום טוב. וא"ת אם כן יהא אסור להדליק אש ביום טוב בעצים או בפחמים דהא קא מוליד. וי"ל דעיקר הבערה אי אפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל הכא יכסה אש ויטמין מבעוד יום ולא יצטרך להוציא אש.