שלטי הגיבורים על בבא מציעא ס״ז

1 ומההוא דאמרי' בפרקין דשטרא כיון דלגוביינא קיימא דמיא כגבוי נ"ל דכל המחוסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרי' כיון דמדינא הוא כך חשוב כאילו נעשה דהכי אשכחן גבי שטר העומד לגבות דלא אמרי' כגבוי דמי כדאיתא פ"ד דסוטה ואף ע"ג דבעלמא אשכחן כמה דברים העומדים לעשות וחשובים כעשויות כהנהו דבפרק מרובה וכל הנהו דהזכירו התוס' שם במס' סוטה דכל מלתא דלא הוי בידו לעשות' כגון גביית השטר שאין בידו לגבותו שהרי צריך לדיינים ולאו בידו היא דמי יימר דמזדקקו ליה ב"ד אז לא חשבינן ליה כגבוי עד שיהיה ממש גבוי ומלתא דבידו לעשות חשבינן ליה עשוי כל העומד להעשות משמע דקי"ל כדברי ב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן נראה דאזיל מהררי"ק ז"ל בשטה זו גבי דין השמיטה כדאיתא בתשובותיו סי' צ"ג אין נראה בעיני שההלכה כך חדא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ועוד לשון התלמוד בפ' השולח הכי משמע גבי שטר דקריביה דרב אשי דהוה כתיב ביה אחריות נכסים וא"ל רבי יוחנן משמט וקאמר התם דההיא ברייתא דאמר אינה משמט דלמא ההיא כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומוכח דאין הלכה כך כב"ש וכן פסקו גבי שמיטה מיי' פ"ט מהל' שמיטה וסמ"ג לאוין ר"ע וטור ח"מ סי' פ"ז וגבי סוטה נמי הכי פסקו כב"ה ומיי' פרק ב מהל' סוטה וטור א"ח סי' קע"ח והאמת כי כל ימי היו דברי המרדכי האלה בעיני לפלא איך פסק כדברי ב"ש וכן תמצא נמי גבי קבלת עדות שלא בפני בעל דין שכתבו הרא"ש והמרדכי והטור ח"מ כ"ח בשם ריב"א והראב"ד ואמר התובע שיקבלו עדות בחיי הנתבע וכו' דאין שומעין לו כי מזל רע שלו גרם שחלה הנתבע וקנסוהו מן השמים וכן אם אומר התובע לדיינים הרי עדים לפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלם לכל הפחות קחו ממון הקטנים בידיכם שלא יכלוהו וילך לאבוד אין שומעין לו דמזלו רע גרם ולדידיה קנסוהו מן שמיא הרי דכל שמחוסר מעשה לא חשבינן ליה עשוי אף על פי שעומד להעשות ובפרט כשאין בידו לעשות כגון שצריך לאותו מעשה גם דעת אחרים והא דאמר גבי הבא לב"ד ואומר פלוני חייב לי ואין לי ראיותי ומצאתי מנכסיו וירא אני שמא יבריחם שב"ד נזקקין לעשות עכוב על הנכסים ההם כמו שכתב הרא"ש פ"ק דב"ק דהתם בידו להביא הראיות שהשטר בידו מקוים וכבר נזקקו לו הב"ד אבל הכא גבי עדות אין בידו להביא הנתבע עתה לב"ד דמצי א"ל לב"ד הגדול אזילנא או טעמא אחרינא כדאיתא שם פ' הגוזל בתרא. א"נ התם אין עושין מעשה אלא להציל עשוק מיד עושקו עד שיתברר הדין ואין נזקקין לו בשביל זה כלל. והא דאמר הכא האי שטרא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבוי דמי לא היה חסר כאן שום מעשה דמיירי שעשה השדה אפותיקי והוי בע"ח מוחזק בו דפי' האי שטרא לגוביינא קיימא הכי משמע מכח האי שטרא דשוייה ליה השדה אפותיקי דינו דבע"ח למשקל כוליה עם השבח בין יביאו היתומים ראיה שהשביחו או לא כדפי' רש"י דלהחזיק אמר שפיר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ודכוותה דלמאן דפסק כמרדכי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי לא פסק כך רק לגבי כתובה דס"ל דגבי שטר כתובה מקריא להחזיק משום דאלים כח מעשה ב"ד וכמוחזקת היא כמ"ש המרדכי עצמו בהגהות מרדכי דכתובות המתחלת תשובות רבינו מרדכי וכן הוא אצלי בפי' ובסוף כתב מרדכי כבית הלל וכן מה שכתוב במרדכי פ' הבא על יבמתו גבי נישאת לראשון וכו' שזכרנו בסמוך הן הן דברי המרדכי ומשום האי סברא דהאשה חשובה כמוחזקת בנכסי הבעל גבי כתובה שהוא תנאי ב"ד מש"ה פסק כב"ש אבל ודאי דלגבי נדוניא ושאר שטרות דעלמא ס"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ופשיטא לי דגבי שמיטה ודאי ס"ל למרדכי דלא אמרי' שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא במלתא דהוי תנאי ב"ד כמו כתובה ומכאן הגדיל הקושיא על מהררי"ק שזכרנו דאין ראיות המרדכי שהביא ראיה לנדון דידיה ראיה כי המרדכי לא מיירי אלא בכתובה אבל לא בשאר שטרות הלכך לכ"ע גבי נדוניא לא אמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונפקא מינה לדין אשת מומר שתובעת כתובתה ונדונייתה על נכסי בעלה אע"פ שהוא עדיין בחיים באמרה דכיון דמדינא חייב בעלה לגרשה הוי כאילו נתגרשה והארכתי בה בתשובה להוכיח דלא מצי לגבות כתובתה בעוד בעלה בחיים ודחיתי ראיות שיש להביא בזכותה מהגהות מרדכי דכתובות גבי אשה שילדה לאחר מיתת בעלה ומת הולד תוך ל' יום וכו' ומההיא דאשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף דבכלהו אמר דגובה כתובתה לאלתר ע"ש באורך אמנם יש לה מה להסמך בהוראת גאוני מערב שהביא מיי' בתשובותיו וכתב דכן המנהג להגבות לה כתובתה מיד אע"פ שאין שורת הדין כך ומנהג מבטל הלכה: וב"ה כתב ובהמחאה לא נסתלק אם לא שפטרו בפירוש וכ"כ הרא"ש שיכול לחזור לתבוע מבעה"ב וביאר עוד בתשובה ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו מנה שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפירוש אפי' אם שתק לוי יכול לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרציתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל עליך אבל לא פטרתי' אם שמעון לא יתן לי כי מעמד שלשתן הוא מלתא בלא טעמא ופי' ר"י שעשו אותה לתקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין ועוד יפוי כח המלוה שאפי' בעל כרחו של הלוה משתעבד הוא למקבל אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי המקבל בשתיקה בעלמא אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כל זמן שיוכלו לגבות משמעון כי הוא עיקר החיוב ולא נשאר על ראובן אם לא שפטרו בפירוש אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והביא ראיה מהירושלמי ובע"ה דחה אותו הראיה ע"כ וי"א ודאי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע ממנו אינו יכול לחזור על ראובן אבל אם היה עני באותה שעה ולא ידע לוי היה מקח טעות וחוזר על ראובן ולוי מחרים סתם על מאן דידע ליה דעני הוה והשתא קא כפר ביה ואם טען לוי ששמעון היה עני והטעהו וראובן טען עשיר היה והעני אם היה החוב שנתחייב ראובן ללוי על פה נאמן במיגו שאם היה אומר פרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחיתיך אצל שמעון בדין היתה לקמו ובשבועה אבל אם היה החוב בשטר על ראובן להביא ראיה שלא הטעהו ואם לא יביא ראיה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפי' היה סובר ביד ראובן היה צריך לקיימו אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו ועיין פ"ק דגיטין: סוחר שאמר לסרסור שיקבל בשבילו מעות משלחני והעמידו אצל שלחני ואח"כ עכב השלחני המעות מחמת חוב שהיה לו על הסרסור אם הסרסור היה חייב מעות לשלחני הרי עכבם בדין והוי כאלו נתנם לידיה וחייב הסרסור ליתן המעות לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשלחני כלום וזה מעכבם שלא כדין ישבע הסרסור שאינו חייב לשלחני ויפטר מן הסוחר:

2 בדין בעל הבית שכופר לשכיר שלא השכירו מעולם המרדכי פ' הגוזל בתרא בשם רבינו שמחה כתב דאם הוא כופר ואומר לא שכרתיך מעולם נאמן בעה"ב בלא שבועה דליכא דררא דממונא כלל שמודה השכיר שלא בא ממונו ליד השוכר וגרע ממנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והמרדכי גופיה מדידיה כתב פ' כל הנשבעין דלאחר שנתקנה שבועת היסת צריך בעה"ב לישבע והמרדכי שם פרק הגוזל בתרא הביא דעת מהר"ם דפליג עם רבינו שמתה בהאי דשכיר וכן פליגי בעני שתבע לעשיר נדרת לי כך וכך והעשיר כופר דלמהר"ם ישבע העשיר ולרבינו שמחה פטור מיהו צ"ע האי עשיר שתבעו עני נדרת לי כך וכך במה מיירי בשכיר עני או דלמא בעני שתובע לעשיר שנדר לו מתנה כך וכך היה יוצא לנו מכאן דין פשוט דהטוען לחבירו מכרת לי חפץ פלוני שבידך ונדרתו לי בכך וכך וזה כופר על ערך החפץ ולא נתרצה מעולם למוכרו לו דצריך בעל החפץ לישבע דדין אמירת מתנת עשיר לעני ודין אמירה למכור חפץ חדא נינהו לענין שבשניהם יכול לחזור בו וכיון דהכא גבי מתנה אע"פ דאם יודה קא מצי מיהדר ביה צריך שבועה ה"נ גבי מכירה דמצי מהדר ביה אם יודה יש לחייבו שבועה וקצת מוכיחים דברי המרדכי דמהר"ם ז"ל לא מיירי בשכיר עני שתובע שכר פעולתו לבעה"ב דהא הוצרך המרדכי לומר דנראה לו דמהר"ם חולק על רבינו שמחה ואם היה שדברי מהר"ם מיירי בשכיר עני מה צריך למרדכי לומר שנראה לו דחלוקין אהדדי ומה בא ללמדנו והרי אנו רואים בענינו להדיא דפליגי אהדדי דתרוייהו בשכיר שתובע שכירות לבעה"ב מיירי אבל ודאי דדברי מהר"ם לא קאי על שכיר עני ומש"ה הוצרך המרדכי לומר דנראה לו דפליגי אהדדי ועוד אילו בשכיר מיירי למה ליה למינקט בלישניה עשיר ועני ולמה ליה למנקט בלישניה נדרת לי כל אלו הלשונות לא שייכי גבי טענת שכיר ובעה"ב כשטוענים על גוף השכירות אם השכירו מעולם או לא: שאלה להרא"ש. ראובן קנה סחורה משמעון ואמר לו אעמידך אצל לוי שאני עושה לו מלאכה פלונית ונותן לי כך וכך לשנה ולכשיגיע הזמן יתן לך שכרי במקומי והעני מי שהיה חייב ליתן לו המעות אם חייב הלוקח ליתן המעות למוכר אם לאו: תשובה. חייב הלוקח ליתן למוכר המעות שזה שהיה עושה לו מלאכה לא נתחייב לו עדיין מעות לראובן בשעה שקיבל עליו ליתנם כיון שעדיין לא נעשה המלאכה ואין מתחייב במעמד שלשתן אא"כ היו בידו מעות משל מי שמצוה ליתן לו וכיון שקנה ממנו הסחורה נגמר המקח ואם לוי לא יתן חייב ראובן הלוקח ליתן לו. שכרו בלא עדים נאמן לומר פרעתיך בלא שבועה ופי' ר"י היינו דוקא כשטוען פרעתיך כל שכרך דאז הוא נאמן במגו דלא שכרתיך ששתי הטענות שוות שיש בהם העזה אבל אם מודה מקצת ליכא מגו דלא אמרי' יהא נאמן במגו דאי בעי לומר לא שכרתיך מעולם דהוה ליה העזה הלכך אם טוען ברי שפרעו קצת ישבע השכיר ונוטל ואם טוען ספק נוטל השכיר בלא שבועה: