שלטי הגיבורים על בבא מציעא י״ט

1 מיי' פ"ד מהל' גניבה כתב דהטוען טענת גנב בפקדון דחייב כפל אחר שנשבע ודוקא שנשבע קודם ששלח בו יד והשיגו הראב"ד ז"ל והרא"ש והטור חו"מ שוב פסקו דאע"פ ששלח בו יד קודם שנשבע חייב בכפל:

2 מיי' פי"ג מהל' מכירה כתב דב"ד שמכרו קרקע או מטלטלין של יתומים וטעו בפחות משתו' הוי מחילה בהדיוט שתות בטל המקח ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו האונאה מחזירין ועוד כ' שם נ"ל שב"ד שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהן ודבריו קשו אהדדי שמתחלה כתב דב"ד שמכרו קרקע וטעו בשתות בטל המקח ואח"כ כתב שנראה לו שאפילו מכרו שוה מנה במאתים המכר קיים ועוד קשה מדבריו שבהלכות מכירה לדבריו שבפי"ב מהל' מלוה ולוה שכתב שם דב"ד ששמו קרקע לבע"ח וטעו שמכרו בין שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ואם מכרו עבדים ושמו אותן לבע"ח וטעו בשתות בטל המקח והכא כתב שבקרקע טעו בשתות המכר בטל ובעבדים כתב שהמכר קיים הפך ממה שכתב שם ואפילו אם נתרץ הקושיא ראשונה שהקשינו מדבריו לדבריו שבהל' מכירה ע"ד שכתב מגיד משנה שם שאומר דדעת מיי' הוא דלעולם מייפין כח היתומים והלכך כשטעו בנזק היתומים המכר בטל והדין נותן לחזור וע"ד זה נפרש דבבא ראשונה מיירי בטעו בנזק היתומים וה"ק ב"ד שמכרו קרקע או מטלטלים של יתומים בפתות משתות מכדי שויין הוי מחילה דדינן כהדיוט ואם מכרום בשתות פתות מכדי שויין בטל המקח אע"פ שהוא קרקע דאין מן הראוי להונות היתומים דכח היתומים יפה בזה ועוד יפה כחם שאם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו הלקוחות את האונאה ליתומים הדין עמם וה"נ שמיע ליה לטוח"מ סימן ק"ט דברי מיי' להדיא דהאי ויחזירו האונאה דקאמר מיי' קאי אלקוחו' שהיתומים הוו הם בעלי הנזק באונאה זו והלכך כיון שבמכר הזה היה נזק ליתומים הדין נותן שיחזור אבל אם היה במכר נזק ללקוחות ותועלת ליתומים אז הדין נותן שיהיו היתומים כשאר מוכרים דעלמא והלכך כתב מיי' שנראה לו שאם מכרו קרקעות או עבדים שאין להם אונאה ומכרו שוה מנה במאתים המכר קיים כשאר איניש דעלמא וע"ד זו נסתלקה קושיא ראשונה הגם שלפי פי' שעשה הר"ן פ' אלמנה ניזונית על דברי מיי' אלו דף תקנ"ז לא נסתלקה האי קושיא מעל מיי' כלל ועיקר דאיהו ס"ל דבבא ראשונה דקאמר מיי' אם טעו שתות מכרן בטל ר"ל אם טעו בתועלת היתומים שמכרו הקרקע טפי שתות משויו מכרן בטל שכתב הר"ן וז"ל וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר שבית דין שמכרו ביוקר לתועלת היתומים אם רצו היתומים שלא לבטל המכר ויחזירו מחזירין אלמא דסבירא ליה להר"ן דהאי דטעו שתות בטל המקח דקאמר מיי' ר"ל שטעו שמכרו הקרקע טפי שתות משויו בטל המקח וא"כ היאך כתב בתר הכי שנ"ל שאפילו מכרו הקרקע שוה מנה במאתים שהמכר קיים ואולם הטור לא שמיע ליה דברי מיי' הכי אלא כמו שכתבנו בראשונה והכי מוכח מלשונו דמיי' כולו זולת מלת ויחזירו דנקט שהיא זרה לפירוש הטור ויהי מה נניח שקושיא ראשונה מתורצת קושיא שניה נמי נתרצה על דעת הרמב"ן שהביא שם המגיד משנה ונניח שלדברי הרמב"ן יש ליישב דברי מיי' מ"מ צריך עיון היאך ליישבם לדברי הרא"ש פ' אלמנה ניזונית ולדברי הטור חו"מ סימן קט דלדידהו כל דברי מיי' שבפרק יג מהל' מכירה מיירי בב"ד שמכרו בשומא לפרוע הבע"ח וא"כ קשו דבריו טובא דהכא בהל' מכירה כתב דב"ד ששמו קרקע ועבדים ומכרוהו בראוי להם למוכרם וטעו אם הטעות הוא בשתות והוא לנזק היתומים המכר בטל ואם הטעות הוא לתועלת היתומים המכר קיים בעבדים וקרקעות ואילו בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה כתב דב"ד ששמו קרקע ומכרוהו בהכרזה וטעו בין שהטעות הוא לתועלת היתומים בין שהוא לנזק היתומים המכר קיים ואם מכרו עבדים וטעו אפילו בשתות המכר בטל בין פחתו בין הותירו ההיפך ממה שכתב בהלכות מכירה דבהלכות מכירה מחלק בין היכא שהטעות הוא לנזק היתומים ובין היכא שהטעות לתועלתם וכאן אינו מחלק בהלכות מלוה ולוה כלל: כשכותבין ב"ד שער השומא לאלמנה להחזיקה בנכסי בעלה צריכין לכתוב הכרנו הנכסים הללו שהם נכסי בעלה ואם לא כתבו כן הרי שומתן בטלה חוששין שמא טעו ב"ד ושמו שאר נכסי היתומים לאלמנה ואין להם לתת לה אלא נכסי בעלה לפיכך אין לאלמנה לאכול פירות אותו קרקע אע"פ שהכריזו ב"ד עליו ושלמו ימי ההכרזה הואיל ונכתב שער השומא בטעות כל מעשיהם בטלים וזה מבואר בכתובות בסוף פרק האשה:

3 דין שומר בהמה שמרה לשומר אחר שאינו בנו ותלמידו או מי שדרכו להפקידו אצלו ויצאת והזיקה מיי' פ"ד מהלכות נ"מ כתב דהראשון חייב לשלם לניזק שאמר לו הניזק למה לא שמרת אתה ומסרת לאחר שלם לי אתה ותעשה אתה דין עם השני והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב שהניזק יכול לעשות דין עם השני או עם איזה שירצה והאריך בזה והטור חו"מ סימן שצ"ו הביא דברי הראב"ד ולא השיג עליהם כאילו מסכים לדבריו: ופשוט פרק הגוזל בתרא מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ועוד ראובן שהפקיד גבי שמעון והלך שמעון והפקיד גבי לוי וכן לוי ליהודה הרי ראובן בעל הפקדון יכול להזמין לדין הנפקד השני ואם שלישים או רביעים דין אחד להם וכן הדין גבי שואל ולא מצי הנפקד השני למימר לאו בעל דברים דידי את דכל שלא נקנה הממון לזה שהוא בידו כגון נפקד ושואל שאין ממון המפקיד קנוי בידם הרי בכל מקום שהוא ברשות בעלים קאי והלכך גבי שואל אם היה השומר הראשון עם השני במלאכתו לא נפטר בכך השואל השני מלשלם אם מתה הבהמה דאין זה קרוי שאלה בבעלים דאין נקראין בעלים אלא מי שהתשלומין שייכין לו והאריך בזה המרדכי שם: ופשוט פרק הכונס דהשומר שקבל עליו שלא לשמור ונאבד החפץ שקבל שמירתו אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר ליה הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף ואע"פ ששם בתלמוד אומר מסר לאשה דינר של זהב וכו' אומר הנ"י בשם הרא"ה דלאו דוקא אשה נקנו דה"ה לאיש וכ"כ הטור חו"מ סימן רצ"א דין זה בסתם ל"ש איש ולא שנא אשה ודוקא שנאבד בפשיעה אבל אם אבדו בידים משלם כל הזהב דלא היה לו להזיקו וכיון דאינו חייב לשלם רק שמירת החפץ שקבל עליו לשמור פסק הגהת מרדכי שם פרק הכונס על מעשה באחד ששאל משמעון סייף שהיה לו במשכון ואבדו והיה שואל לו דבר גדול כמו ששאל ממנו העובד כוכבים והשיב נ"ל דלא ישלם אלא שויו דסתם סייף דעלמא לפי דנטירותא דסתם סייף קבל עילויה אבל נטירותא של סייף יקר לא קבל עילויה והאריך בראיה ולפי זה אם הודיעו שהסייף היה יקר צריך לשלם לו כפי מה שהודיעו וה"ה לכל כיוצא בזה שמשאיל לחבירו דבר ונאבד ואח"כ שואל ממנו גבוהות דאינו חייב לשלם לו אלא כפי שויו דסתם אותו הדבר ואפילו הזיקו בידים והפסידו נראה לי דלא מיחייב כפי מה ששואל העובד כוכבים דאע"ג דהאומר הזהר בו של כסף הוא והיה של זהב צריך לשלם לו של זהב היינו דוקא גבי שומר דרגילות הוא לומר של כסף אפילו הוא של זהב כדי שישמרנו כמו שכתב המרדכי שם אבל במידי דאין רגילות אינו חייב אלא בסתם אותו הדבר דלא ה"ל לאסוקי אדעתא שהיה יקר כ"כ דאין רגילות להיות סייף יקר כל כך דומיא דשורף גדיש שיש בו ארנקי דפטור על הארנקי דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שהיה בו ארנקי או מאן דבטש בכוסיפתא דחבריה לימא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהיו בה מרגליות דאין דרך לתת מרגליות בכוסיפתא: ופשוט פרק החובל דהנותן לחבירו מידי לשמור או שהשאילו או שהפקיד אצלו שבתחלה בא לידו בתורת שמירה או השאלה או הפקדון אע"פ שא"ל אח"כ דבר כגון שאינו חושש באבידה וכיוצא בזה והלך זה ואבדה אפ"ה חייב כי אין המעשה משתנה בחלוף הדברים ולא מחל לו על חיוב שמירתם באמירה זו מיהו אם אמר לו בפירוש הריני מוחל לך על שמירתן ואתה פטור אם תאבדה אז ודאי הוא פטור והלכך המפקיד מעות אצל חבירו ואחר כך אמר לו לך התעסק בהם לא נפטר בשביל כך מהחיוב שהיה לו עליהם בשעת הפקדון כיון דמתחלה בתורת פקדון באו לידו מיהו אם אמר לו בפירוש לך התעסק בהן והרי אתה פטור מחיוב שהיה לך עליהן בשמירתן עד שהיו מופקדים אצלך אז ודאי פטור אבל בענין אחר אכתי חיוב שמירתן עלי וכן משמע שם במרדכי להדיא: