שלטי הגיבורים על בבא קמא ז׳

1 רבינו ומיי' פ"ב מהל' נזקי ממון וטור ח"מ סי' ש"צ והאשר"י וסמ"ג עשין ע'סו סזוהר"ז והרמב"ן והרשב"א והראב"ד ז"ל וכמעט כל הפוסקים הסכימו דחייב לשלם נ"ש על הכלי ועל הדלי דבתר מעיקרא אזלינן ומה שיש להקשות בזה מדברי רבינו לדבריו תירצו הראב"ד והרמב"ן כמו שזכרו הרא"ש וכמו כן יש ליישב דברי מיי' דבפ"ב מהל' נזקי ממון כתב דהא דחייב נ"ש על הדלי הוא משום דאזיל מיניה מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלינן ובפ"ז מהל' חובל ומזיק כתב דהזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו במקל פטור המשבר דאלמא בתר מעיקרא אזלינן והתירוץ שעשה הראב"ד על דברי רבינו מספיק גם לדברי מיי':

2 תמה בעל המאור על רבינו איך פסק כאן הכי דאלמא בתר תבר מנא אזלינן ובסוף פירקין פסק כרבה גבי זרק כלי מראש הגג. וכבר כתב תירוצו הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכן הר"ן לפנינו ודע כי כמו כן יש לתמוה מדברי מיי' שבפ"ב מהל' נזקי ממון שפסק דהא דחייב נ"ש על הדלי הוא משום דאזיל מיניה מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלינן ואילו בפ"ז מהל' חובל ומזיק כתב דהזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו במקל פטור המשבר דאלמא בתר מעיקרא אזלינן ותירוץ אחד יספיק לכאן ולכאן. והרא"ש ז"ל השיב על השגה זו וז"ל ונ"ל שלא עמד בעל המאור על דעתו של רב אלפס כי גם רב אלפס מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא היה לו להביא דברי רב יוסף אמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דכל כה"ג חשוב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן ואי לית ביה בזרוני משלם רביע נזק את"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק עכ"ל: תרנגול שחטט בחבל ונשבר הדלי אינו משלם רק ח"נ דעל הניזק להביא ראיה דבתר מעיקרא אזלינן דהמע"ה. וה"ה דפליגי גבי זרק כלי מראש הגג וכו' כדאיתא בהל' חובל ומזיק: ונראה דאע"ג דגבי זרק כלי מראש הגג וכו' כתב הריטב"א בשם רבו דהזורק וגם המשבר שניהם פטורין משום דהמע"ה הכא גבי דרסה ע"ג כלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר וכן תרנגול שחטט בחבל וכו' אין לפטור בעל הבהמה ובעל התרנגול מכלום משום האי טעמא דמספקא לן אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר תבר מנא אזלינן ולימא דהמע"ה. דעד כאן לא מספקא ליה לרבא אלא לענין אם צריך לשלם נ"ש או ח"נ אבל לפוטרו מכלום לא מספקא ליה הלכך דיינינן אי פטרינן ליה לבעל הבהמה ולבעל התרנגול מנ"ש עד שיביא הניזק ראיה דבתר מעיקרא אזלינן אבל גבי זרק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו במקל יש לפוטרו מכל וכל את שניהם משום דהיזק זה לא ידענו מי עשאו או הזורק או המשבר דאי הזורק עשאו המשבר פטור ואי המשבר עשאו הזורק פטור הלכך זיל לגבי הזורק מדחי ליה זיל לגבי משבר מדחי ליה ומש"ה שניהם פטורין עד שיביא הלה ראיה מי משניהם עשה ההיזק מה שאינו כן גבי דרסה ע"ג כלי ונתגלגל וגבי חטיטה בחבל דודאי ההיזק הזה עשאה הבהמה והתרנגול אלא דלא ידעינן אי חייב נ"ש או ח"נ. כד"נ: ואם דרסה על הכלי ברה"ר ונתגלגל לרה"י כתבתי בהל' הפשוטים דעתי בזה: בהמה שבעעה והתיזה וכו'. לדברי רבינו ומיי' פ"ב מהל' נזקי ממון משמע להדיא דכיון דדין זה סלקא בגמ' בתיקו אם יש שינוי לצרורות לשלם רביע נזק או אין שינוי ולעולם משלם ח"נ כל תיקו דממונא קולא לנתבע ואין משלמת רק רביע נזק בזמן שדנין דיני קנסות דרביע נזק הוא קנם דמחייבין ליה משום שינוי ואינו כח"נ צרורות שהוא ממון והאידנא דאין דנין דיני קנסות ואינו משלם אא"כ תפס אז אם תפס משלם ח"נ דאהניא ליה תפיסתו הן לענין הדין דהיינו רביע נזק הן לענין הספק דמספקא לן אי משלם ח"נ או רביע נזק וצריך לשלם ח"נ אבל הרא"ש אחרי אשר הביא דעת רבינו כתב דמסתברא הוא דאפי' אם תפס אינו גובה רק רביע נזק ותו לא דאהניא ליה האי תפיסה האידנא שאין דנין דיני קנסות שיכול לגבות כמו שהוא שורת הדין בזמן שהיו דנין דיני קנסות אבל אינו גובה ח"נ דלא מהניא ליה האי תפיסה לעשות מוחזק כי היכי דנימא דחבירו המזיק עליו הראיה שאינו משלם רק רביע נזק וכיון דדבר זה ספק יגבה הניזק רביע. דלא אמר כן אלא היכא דהספק הוא בהכחשתם של בעלי דינין דלא ידעי הדיינין האמת אצל מי מהם או באיזה תיקו שאינו מחמת הדין אבל היכא שהספק הוא בדין עצמו שהדין עצמו לא נתפרש בתלמוד היאך לדונו כי הכא דמספקא ליה לתלמודא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם ח"נ אז אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה קמייתא דכיון דאין לו לניזק אלא טענת ספק לא מהניא תפיסתו והביא ראיות על זה והכי כתב בשם ר"י בעל התוס' וכ"כ טור ח"מ סי' ש"צ והרמב"ן נמי הרי כתב והביא מ"מ דבריו פ"ק מהל' נזקי ממון. ומש"ה אינו גובה רק רביע נזק. ונראה דאפי' בזמן שדנין דיני קנסות דלהרא"ש ור"י ז"ל לא מהניא תפיסת התופס לעשות שזה המזיק ישלם לו ח"נ כיון שהדבר הוא ספיקא דדינא ומדברי סמ"ג עשין סי' ע' גבי מזיק ממון חבירו ואין יודע כמה משמע דבספיקא דדינא מהני תפיסה כדברי מיי':

3 דע אתה המעיין כי בעיא זו נדפסה בטעות חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל תימה שרב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דרבא ואפשר משום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא דאמרי' לקמן בפ' החובל דאין העדאה בבבל ומיהו תימה למה לא הביא הך דרב אשי אם יש שינוי לצרורות רביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט הוה משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם ח"נ כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינין וכי תפס גובה ח"נ מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה כיון דלא איפשיטא הבעיא אוקי ממונא בחזקת מריה ושלא כדין תפס ודמיא לההיא דפ"ק דב"מ גבי ספק בכור דאם תקפו כהן מוציאין מידו כיון דאין לו אלא טענת ספק לא מהניא תפיסה וכן טטה דעת ר"י בעל התוס' בפ"ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיז אפי' אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה עוד תמה למה לא הביא הך בעיא דרב אשי דכח כחו לסומכוס ככחו דמי וכו' וכתב דאפשר משום דלסומכוס מיבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ואיהו כתב דנראה לו דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעיא זו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע. ולרבנן משלם על כח כחו ח"נ כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכתא דצרורות לכח כחו ולח"נ כמו לרבנן כחו או דלמא לא גמר הלכתא כלל אף על כח כחו משלם נ"ש אבל הא לא מיבעיא ליה אי גמר הלכתא ומוקי לה בכח כחו ולחייב ח"נ ואע"ג דמן הדין פטור דכח כחו לאו כגופו דמי דבהא ליכא לאיסתפוקי דפשיטא דהלכתא לגרוע תשלומין אתא ולא לחייב במקום שראוי לפטור מש"ה לא קאמר לעייל לא דכ"ע כחו לאו כגופו דמי וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה דמשלם ח"נ דמשום דפשיטא ליה דהלכתא לגרוע אתא כדאמרי' גבי סוכה אתא הלכתא וגרע לשלישית ואוקימתא אטפח ושמעתין דכלב שנטל חררה לא פי' התוס' כן: רבינו השמיט הך בעיא דמתגלגל האוכל ואתי מרה"י לרה"ר ונראה דאזיל לשיטתיה דס"ל דכל שן ורגל כי אורחיה ברה"ר פטור אפי' אם הזיק ברה"י ורש"י ותוס' פליגי בפירוש בעיא זו והרא"ש ז"ל וטור ח"מ סי' שצ"א הביאו פי' רש"י וגם פי' התוס' וכתבו על פי' שניהם דהאי בעיא סלקא בתיקו ואזלי' בהו לקולא ויש להפליא על דברי שניהם היאך לא דחו דברי רש"י מאחר דסבירא להו כדברי התוס' דנראה מדבריהם דלא פליגי רש"י ותוס' ואנחנו רואין להדיא דפליגי רש"י פי' מדנקט לקחה הבהמה האוכלין מרשות הניזק וגלגלתו לרה"ר ואכלתו שם ברה"ר מאי בתר אכילה אזלינן ופטור דשן ברה"ר פטור או בתר דשקלה ליה אזלי' וכי שקלה היה ברשות הניזק וחייבו דשן ברשות הניזק חייב ה"ה אם בהמה ברשות הניזק והאוכלין ברה"ר וגלגלה מרה"ר לרשות הניזק דמספקא לן אי בתר אכילה אזלינן וחייבת או בתר דשקלה לה אזלי' ופטורה מיירי בגרעיני חיטין ושעורין וכיוצא בהן והתוס' פליגי על דברי רש"י וסבירא להו שאם לא אכל בחצר הניזק דהוי פטור ואין זו בעיא רק הבעיא היא אם האוכל היה ברשות הניזק ומתגלגל ואתי לרה"ר דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופה להניח ברה"ר וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברה"ר כיון דסופן לנוח שם או לא. והרא"ש ז"נ והטור ח"מ סי' שצ"א הביא פירש"י גם פי' התוס' וכתבו על פי' שניהם דהאי בעיא סלקא בתיקו ואזלינן בהו לקונא וקשה על דברי הרא"ש והטור היאך כתבו דהאי בעיא סלקא בתיקו דלפי פירש"י הבעיא היא פשוטה לדבריהם דהאי בעיא הוי דומיא ממש דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י שכתבנו לעיל בסמוך בהלכות פשוטים דפשיטא ליה להרא"ש שהוא חייב דאפי' אזלת בתר מעיקרא ותחלת הנזק היה ברה"ר שהוא מקום פטור אעפ"כ שאני נזקי דרגל דרחמנא גלי בהו ובער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום שנעשה בו ההיזק וכיון שמקום שנעשה בו ההיזק הוא רה"י דהוא מקום חיוב חייב וה"נ גם שן דגם הוא דמי לרגל לענין מקום חיוב ומקום פטור דגם בדידיה כתיב ובער בשדה אחר פשיטא דאפי' לקחה ברה"ר וגלגלה לרה"י דחייב דהא במקום עשיית הנזק הוא מקום חיוב ואם לקחה ברה"י ואכלה ברה"ר פשיטא דפטור שהרי במקום פטור אכלה ואין כאן ובער בשדה אחר וא"כ היאך כתב הרא"ש והטור דלפי' רש"י סלקא בתיקו ועוד קשה דהרא"ש גופא גבי כלב שנטל חררה כתב ז"ל מהכא שמעינן דאע"ג דנטלתו בהמה מחצר הניזק בעינן שתהא גם האכילה בחצר הניזק ע"כ. והיינו ממש כדברי התוס' שהשיגו כאן על רש"י וכיון דגם הרא"ש ס"ל כדברי התוס' היאך הביא פרש"י שהוא דחוי בודאי ולא הדיחהו הוא בדבריו שנראה דמספקא ליה לרא"ש איזה פי' יותר נכון או פי' רש"י או פי' ר"י דמש"ה הביא שניהם כאילו לא פליגי אהדדי והרי בודאי פליגי כמו שפי' ולמה פסק כשניהם. מצורף דבדבריו דהרא"ש מוכח להדיא דס"ל כדברי התוס' ממש ויותר יש להפליא על הטור ח"מ סי' שצ"א שהביא פי' דברי שניהם דרש"י ותוס' כאילו לא פליגי אהדדי ואנחנו הרואין דפליגי אהדדי ואיהו עצמו בההוא סי' הפליא על מיי' שפסק גבי משלמת מה שנהנית כדברי רבא וכדברי רבה וכתב ואיני מבין דבריו וכו' עד היאך פסק כדברי שניהם דהא פליגי אתמהא הוא תמה על מיי' היאך פסק כדברי שניהם ואיהו גופיה פסק כדברי שניהם דפליגי ואפי' לדברי התוס' קשה לי היאך כתב הרא"ש דסלקא בתיקו הא מלתא דפשיטא היא שאם היה מתגלגל מרה"י לרה"ר וקדמה הבהמה ואכלה דפטור דכיון דסופו לטח חשוב כמונח ברה"ר דהא בתר מעיקרא אזלינן וכי היכי דפשיטא ליה להרא"ש דבתר מעיקרא אזלינן גבי נתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר שכתבנו לעיל בסמוך ה"נ הכא ניזל בתר מעיקרא דומיא דזרק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו דפטור המשבר ואע"ג דהתם איכא זורק הכלי והכא ליכא שום מגלגל האוכל דמתגלגל מאליו משמע ואולי דיש הפרש בין זה לזה זה אינו דבר חשוב כמו זה דגם בהזורק מיירי שבעל הכלי זורקו דלא שייך ביה בזורק חיוב ופטור שהכלי שלו הוא כדפרישית וחשיב כמו מתגלגל מאליו דהכא דלא שייך במגלגל חייב ופטור כלל והכל תלוי בעושה ההיזק דאי אזלינן בתר מעיקרא עושה ההיזק פטור כיון דמ"מ היה ההיזק נעשה במעשה הראשון והיה פטור הלכך תפשוט ליה מהתם ואמאי סלקא בתיקו ונימא כיון שהיו האוכלין מתגלגלין ודאי לרה"ר ושם היה מקום פטור אם היה אוכלתן שם אע"פ דאוכלתן ברה"י להוי פטור דבתר מעיקרא אזלינן ואע"ג דהרא"ש גבי זרק כלי מראש הגג דחה פירש"י שפי' דהזורק הוא בעל הכלי וכתב איהו דהזורק הוא איש אחר שאינו בעל הכלי אין לומר דהכא שהאוכלין מתגלגלין מאליהן דלא דמי לזורק כלי מראש הגג דע"כ לא פליג הרא"ש עליה דרש"י בההיא אלא משום דאילו בבעל הכלי שזרקו מיירי א"כ לעולם המשבר הוא פטור ואפי' אזלת לבתר לבסוף דכיון דבעל הכלי זורקו אבידה מדעת היא והוי כאילו הפקירוהו בעלים ומש"ה מוקי לה הרא"ש בזרקו איש אחר שאינו בעל הכלי אבל אם הכלי נפל מאליו שלא היה כאן לומר דאבידה מדעת הוא נראה דפשיטא דאי אזלינן בתר לבסוף דהמשבר חייב. אבל אי אזלינן בתר מעיקרא פטור השתא נמי במתגלגל האוכל מאליו מרשות הניזק לרה"ר וקרב הבהמה ואכל ברשות הניזק יש לנו לפטור אותו דכיון דודאי דסוף האוכלין לנוח ברה"ר חשיב כאילו מונחין שם ואין זה שן ברשות הניזק אלא שן ברה"ר ופטור הלכך לא ידענא מאי דספקא להו דנראה לענ"ד דיש לפשוט אותה מ"מ ועוד קשה בזה על דברי הטור שכתב וז"ל מתגלגל מבעיא לן אי חשיב כחצר הניזק ולא איפשיטא ואם תפס אין מוציאין עכ"ל והיאך כתב דתפיסה מועלת בכה"ג והלא ספק דדינא הוא דלא ידענא אם חשיב חצר הניזק או לא. וכל ספק דדינא ס"ל דאין התפיסה מועלת בו כמ"ש בסי' ש"צ שהביא דברי ר"י וכן היא מסקנת אביו הרא"ש כמו שכתבתי לעיל בסמוך וצ"ע. אבל הרא"ש ז"ל לא כתב רק שהוא ספק ואזלינן לקולא ותו לא. ואולם על הקושיא שהקשינו להרא"ש היאך הביא דברי רש"י וגם דברי התוס' ולא דחה דברי רש"י כיון דלדידיה ס"ל כדברי התוס' יש לתרץ ולומר כי הרא"ש נראה בעיניו שאין קושית התוס' קושיא על רש"י דאמר לך רש"י אע"ג דגבי כלב שנטל חררה אזלינן אחר רשות שהאכילה שם ואם אכלה ברשות דעלמא פטור היינו משום שהיא קולא על המזיק דלגביה דרשינן ובער בשדה אחר והאי לאו שדה אחר הוא ופטור אבל כשהוא חומר על המזיק כגון שנטלה מרה"ר ואכלה ברשות הניזק אולי דאזלינן לגביה לקולא ואע"פ שאכלה בשדה אחר דלא דרשינן קרא להחמיר עליו אלא להקל. ומש"ה י"ל שהביא הרא"ש דברי רש"י משום דס"ל דאין קושית התוס' קושיא. אבל מ"מ קשה על הרא"ש היאך לא פשיט לה מההיא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברשות הניזק דהוי חומרא למזיק ומחייבינן ליה. ומיי' פ"ג מהל' נזקי ממון ס"ל כפירש"י אבל חילק בין היכא שהוא להקל על המזיק ובין שהוא חומרא כמ"ש מ"מ שם שהרגיש בקושיית התוס' על רש"י דהיא היא קושיא על דברי מיי' ותירץ אותה בחילוק זה דגבי כלב שנטל חררה אם אכלה ברשות דעלמא פטור משום דהוי קולא למזיק כי דרשינן ובער בשדה אחר עד שיהיה ברשות הניזק אבל אם נטל מרה"ר ואכל ברשות הניזק הרי הדבר ספק ולפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית וגם לדידיה קשה דהכא משמע דכל שהרשות האכילה הוא חומרא למזיק הוי ספק ואילו בפ"ק דנזקי ממון כתב דהתיזה ברה"ר והזיקה ברשות הניזק דחייב נ"ש משום שהנזק היה ברשות הניזק ובודאי דגם ס"ל למיי' כפי' הרא"ש שפי' אע"ג דאזלינן בתר מעיקרא שאני הכא גבי רגל דגלי רחמנא ובער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום הנזק ואמאי כיון שהוא חומרא למזיק לימא דלהוי ספק כי הכא ואי ההיא פשיטא האי נמי פשיטא ואמאי סלקי בתיקו. או תרוייהו בתיקו או תרוייהו פשוט. ועוד צ"ע על הטור ח"מ סי' שצ"א שכתב בשם הרמב"ם ז"ל דלקחה ברה"ר והלכה ואכלה ברשות הניזק שחייב. ואילו מיי' פ"ג מהל' נזקי ממון כתב שאינו משלם אלא מה שנהנית כמו שכתבנו בסמוך. מיהו ודאי דטור ס"ל דהויא דומיא דהתיזה ברה"ר והזיקה בחצר הניזק: