ספר מצוות קטן מ״ה

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

לדבק בשם דכתיב ובו תדבקון דברים יג

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה להדבק א בחכמים כדי ללמד ממעשיהם שנאמר ובו תדבקון ואמרי׳ בפר׳ אחרון דכתובות דף קי״א וכי איפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב אש אכלה הוא אלא הדבק בחכמים ובתלמידים בין בזיווג בין במשא ומתן ובכל מיני חיבור שנא׳ ולדבקה בו ושנינו במסכת אבות פ״א הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את כל דבריהם ואומר הולך את חכמים יחכם ואומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגומר:

1 ספר החינוך פתח ↗

לְהִדָּבֵק בְּחַכְמֵי הַתּוֹרָה – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְחַבֵּר וּלְהִתְדַּבֵּק עִם חַכְמֵי הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד מֵהֶם מִצְווֹתֶיהָ הַנִּכְבָּדוֹת, וְיוֹרוּנוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בָּהּ שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים י, כ וּבוֹ תִדְבָּק, וְנִכְפָּל הַצִּוּוּי בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בוֹ שם יא, כב, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כתובות קיא, ב, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה, וְהָא כְּתִיב כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא דברים ד, כד? אֶלָּא הַדָּבֵק לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּלְתַלְמִידֵיהֶם כְּאִלּוּ נִדְבָּק בּוֹ בָּרוּךְ הוּא, וּמִזֶּה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לוֹמַר, שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְהַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו כְּאִלּוּ נִדְבָּק בִּשְׁכִינָה. וְעוֹד דָּרְשׁוּ בְּסִפְרֵי פיסקא דללכת בדרכיו, וּלְדָבְקָה בּוֹ לְמֹד דִּבְרֵי אַגָּדָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה נִגְלֶה הוּא, כְּדֵי שֶׁנִּלְמַד לָדַעַת דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְדִינֵי הַמִּצְוָה, כְּבָר כָּתַבְתִּי קְצָתָן הלכות דעות פ"ו. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים, וְגַם הַנְּקֵבוֹת מִצְוָה עֲלֵיהֶן גַּם כֵּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְאֵינוֹ מִתְחַבֵּר עִמָּהֶם וְקוֹבֵעַ בְּלִבּוֹ אַהֲבָתָם וּמִשְׁתַּדֵּל בְּטוֹבָם וְתוֹעַלְתָּם בְּעִתִּים שֶׁיֵּשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן מְבַטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, כִּי הֵם קִיּוּם הַתּוֹרָה וִיסוֹד חָזָק לִתְשׁוּעַת הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁכָּל הָרָגִיל עִמָּהֶם, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָמַר משלי יג, כ הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ אבות פ"א מ"ד, הֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. וְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב בהשגותיו לספה"מ מצות עשה ז' כִּי עִקַּר מִצְוָה זוֹ, הִיא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם מִצְוָה, וְהָרְאָיָה מִמָּה שֶׁאָמְרוּ בִּתְמוּרָה ג, ב מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִים לְקַיֵּם הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קיט קו נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וְהֵשִׁיבוּ שָׁם הַהוּא מִוּבוֹ תִדְבָּק נָפְקָא וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁבָּא שָׁם.

2 הגהות חדשות על ספר מצוות קטן פתח ↗

בזיווג. כדאמרינן כל המשיא בתו לת"ח והנושא בת ת"ח:

2 ברית משה פתח ↗

להדבק א בחכמים כו'. הפסוק בפ' ראה פי"ג פ"ה וגם נכפלה בפ' עקב פ"י פ"כ ובו תדבק ובפ' נצבים פ"ל פ"כ ולדבקה בו והגמ' כתובות קי"א ע"ב שהביא את הפסוק דנצבים שמאוחר באמת צ"ע והשאר מוני המצות באמת נקטו את הפסוק דפ' עקב הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע ו' היראים סי' ג' הסמ"ק סי' מ"ה החינוך והעי"מ ואה"מ מצ' תל"ד הזוה"ר מ"ע ג' אות י"ג הפוע"צ מ"ע קפ"ד הכ"ת מ"ע ח' הדה"מ שער א' פי"א המעיי"ח דף קנ"ה ע"א אות פ"ד המצה"ש והמר"ש מצ' תל"ה, ורבינו דנקט את הפסוק דפ' ראה ולא את הפסוק דפ' עקב דקודמת י"ל כיון דכבר דיבר במ"ע ז' מהאי קרא דפ' ראה אבל ברמזיו באמת נקט גם רבינו את הפסוק דפ' עקב, והרמב"ן שהביא החינוך שחולק במ"ע זו עי' בהשגותיו על הסה"מ מ"ע ז' ובספרו עה"ת פ' עקב ובמנ"ח מ"ש ע"ז, והפרטי דינים עי' בהרמב"ם הל' דעות פ"ו ולענין הזיווג שכ' רבינו עי' אה"ע סי' ג':

1 רמב"ם הל' דעות פ"ו סמ"ג עשין סי' ח' טור א"ה סי' ב' וי"ד סי' רמג:

2 לדבק בשם דכתיב דברים יג ובו תדבקון פי' לדבק בתלמידי חכמים בחיבור בזיווג ולהנהותו מנכסיו: ולהתאבק בעפר רגליהם: ויהיה זנב לאריות ואל יהיה ראש לשועלים כדכתיב משלי י״ג:כ׳ הולך את חכמים יחכם:

1 ספר המצוות פתח ↗

היא שצונו להתחבר עם החכמים ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה והעסק כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמתיות מדבריהם. והוא אמרו יתעלה ובו תדבק וכבר נכפל זה הצווי גם כן ולדבקה בו. ובא בספרי ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם. וכן הביאו ראיה על זה חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק מאמרו ובו תדבק ואמרו וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה והא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. בפרשת עקב, מדע הלכות דעות פרק ו':

1 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי יג כ "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ". וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר איכה ג כח "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט א "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים": מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תִדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ, הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בּוֹ. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ משנה אבות א ד "וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם": מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יח "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר וְהַתּוֹרָה אָמְרָה דברים י יט "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים י יח "וְאֹהֵב גֵּר": כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וְהַמְחָרְפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִשְׂנָא: כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים שמואל ב יג כב "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן". אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כ יז "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים": הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם: הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים גמרא סנהדרין קז א "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל: מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת. וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה: חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָם נְמוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כא "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן. לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת. וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד. וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלִבָּם בִּדְבָרִים קָשִׁים. וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ. כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ מַכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לָהֶן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְקַלְּלָן. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שמות כב כג "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם צוֹעֲקִים מֵחָמָס הֵם נַעֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כב "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר משלי כב כג "כִּי ה' יָרִיב רִיבָם". אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימָתַי נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה. עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

והנה המתבונן בזה בנקל יראה כי הרבה מן העשין שמנו שאר מוני המצות השמיטן רבינו הגאון ז"ל. וכבר ביארנו ברובן טעמו בפנים כל אחת במקומה הראוי ונרשמו מקומותיהן בפרט במבוא סי' ח' ע"ש. ואמנם עדיין נשאר לנו לבאר טעמו בקצתן שלא נתבארו בפנים. ואבאר אותם פה. הרמב"ם ז"ל מנה עשין ו' מ"ע לדבקה בו מדכתיב ובו תדבק. וזה ע"פ מה שדרשו פרק בתרא דכתובות קי"א ע"ב ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ת והעושה פרקמטיא לת"ח וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה עיי"ש. וכן דרשו בספרי עקב פיסקא מ"ט ולדבקה בו וכי אפשר לו לאדם לעלות למרום ולהדבק בו והלא כבר נאמר אש אוכלה הוא וכו' אלא הדבק בחכמים וכו' עיי"ש. ומנאוה גם הבה"ג וסייעתו ז"ל ושאר מוני המצות אבל רבינו הגאון ז"ל כאן וגם באזהרותיו שע"פ עה"ד לא מנאה. והנראה בטעמו. דמאחר שלא מצינו בשום דוכתא שיש בזה מצות עשה ס"ל דאסמכתא בעלמא היא. ובודאי פשטי' דקרא לא מיירי בהכי כלל. והכי משמע ודאי לשון הספרי והתלמוד בכתובות שם. ומטעם זה ג"כ לא אמרו בספרי דזו היא מצות עשה. כדרך הספרי בכל מקום כיו"ב. ובהדיא נראה כן בכתובות שם דמעיקרא דרשו דרשא זו מדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'. ובתר הכי אמרינן התם כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו וכי אפשר לאדם וכו' עיי"ש. והרי פשיטא ודאי דמקרא דואתם הדבקים וגו' ליכא למילף מצות עשה בהכי. דהרי לא נאמר בזה בהך קרא לשון ציווי כלל. אלא בשבחן של ישראל דבר הכתוב שהם דבקים בה'. וע"כ לא דרשינן מהך קרא אלא לומר שהעושה כן דבר גדול ומעולה הוא עושה ומעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. אבל חובה שיהא מי שאינו עושה כעובר על עשה ליכא בהכי. והשתא ע"כ מבואר מזה דמאידך קרא דולדבקה בו נמי לא שמענו מצות עשה אלא דבר זה בלבד. דאם איתא דמההוא קרא שמעינן נמי מצות עשה גמורה. מאי כיוצא בדבר אתה אומר דקאמר. טפי הו"ל לומר דיותר מזה אתה אומר. דמההוא קרא שמעינן דעדיפא מינה שיש בדבר מצות עשה גמורה. והעובר ולא עשה כן הרי זה עובר בעשה שבתורה. אלא ודאי כדכתיבנא. וכבר כתב הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' י"ג דפשטי' דקרא בכל מקום שכתוב לשון זה אינו אלא פרישה מעבודה זרה. והביא ראי' ממה שאמרו בספרי ראה. פיסקא פ"ה ובו תדבק הפרישו עצמכם מע"ז ודבקו במקום. וגם הביא ראי' ממקרא מלא. דכתיב יהושע כ"ג ז' לבלתי בא בגוים האלה וגו' ובשם אלהיהם לא תזכירו וגו' כי אם בה' אלקיכם תדבקו וגו' עיי"ש בדבריו. ואני מוסיף שכן הוא בקרא דאורייתא ראה י"ג ה' בפרשת נביא המדיח לעבוד ע"ז. דכתיב לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו' אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו' ובו תדבקון. וגם בקרא דואתם הדבקים גופי' שדרשו שם הך דרשא בכתובות שם. מבואר מענינא דגופי' דהך קרא דלא מיירי אלא בהרחקה מע"ז. דברישא דקרא כתיב עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' וגו' ועל זה סיים הכתוב ואתם הדבקים בה' וגו'. וכן מבואר בפרק ארבע מיתות סנהדרין ס"ד ע"א דבהרחקה מע"ז מיירי הך קרא וסיפא ארישא קאי עיי"ש. ובריש פ"ק דתמורה ג' ע"ב לפי גירסת הרמב"ן ז"ל עשין ז' והרשב"ץ זה"ר עשין סי' י"ד. וגירסתם הובאה גם בילקוט סו"פ ואתחנן. דרשו מהך קרא דבו תדבק שנשבעין לקיים את המצוה עיי"ש. והשתא כיון דלהדיא מבואר בפ"ק דנדרים ח' ע"א דאין זה אלא רשות בעלמא. דמותר לישבע לזרוזי נפשי' ולית בה משום שבועת שוא עיי"ש. מתבאר מזה דמהך קרא ליכא למשמע מצות עשה. איברא דזה יש לדחות דודאי כי מוקמינן קרא לומר דנשבעין לקיים את המצוה ליכא למשמע מהך קרא אלא רשות בעלמא. משום דבלאו קרא הו"ל לומר דעובר עלה משום שבועת שוא. ואיצטריך קרא לגופי' לאשמעינן דאין בה משום שבועת שוא ושריא. אבל מצוה לא שמענו. משא"כ כי מוקמינן קרא למטיל מלאי לכיס ת"ח ולמשיא לו בתו וכיו"ב. כיון דגם בלאו קרא עכ"פ פשיטא דלא הוה ס"ד שיהא איסור בדבר. ודאי לא איצטריך קרא אלא לעשות הדבר חובה למיקם עלה בעשה. וכסוגיא דרפ"ק דסוטה ד' ע"א וסוף פ"ו דזבתים ס"ו ע"א ובתוס' שם בד"ה אלא מעתה עיי"ש. אלא דמ"מ מהא גופא דמוקמינן להך קרא לומר דנשבעין לקיים את המצוה איכא למשמע דההיא דרשא דדריש מיני' בכתובות שם אסמכתא בעלמא היא. ואף דבסוגיא דכתובות שם לא דרשינן ההיא דרשא אלא מקרא דולדבקה בו המאוחר. ולא מקרא דבו תדבק המוקדם. וכן בספרי שם דרשוה מולדבקה בו עיי"ש. מ"מ מדברי הרמב"ם בסה"מ שם ובהלכות דעות שלו פ"ו ה"ב ובסמ"ג עשין ח' ובחנוך מצוה תל"א מבואר דהך דרשא דרשו ג"כ מקרא המוקדם דובו תדבק עיי"ש ובמש"כ מהר"א שטיין ז"ל בבאורו על הסמ"ג שם. והי' לו לעמוד על דברי הרמב"ם שם. כי כל דברי הסמ"ג שם לקוחים מדברי הרמב"ם הלכות דעות שם. ועי' בסמ"ק סי' מ"ה דמייתי הך דרשא מקרא דבו תדבקון דפרשת ראה עיי"ש. ועי' ביראים סי' ג' ואין להאריך בזה. ועכ"פ הדבר ברור דלרבינו הגאון ז"ל ס"ל דההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא. ואין בזה עשה דאורייתא. ולכן לא מנאה:

« ספר מצוות קטן מ״ד ספר מצוות קטן מ״ו »