ספר מצוות קטן כ׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לאמץ לבבו מליתן צדקה כדכתיב לא תאמץ לבבך דברים טו

2 תועפות ראם פתח ↗

שלא יסוב לבו ולא יאמץ להסיב הרחמנות מלבו כ"ה בסמ"ג לאוין רפ"ט וכמש"כ היראים כאן אבל בנדפס הגי' שלא "יסבלו" והנכון דצ"ל שלא יסב לבו. והנ"ל דלדעת היראים והסמ"ג דמאמץ את לבבו פי' שאינו נותן אלא כל היכא דאין לבו נוטה לרחם אם אינו נותן לא עבר בל"ת אלא דחיסר עשה דפתח תפתח נתן תתן אבל כשלבו נוטה לרחם והוא מאמץ את לבבו להסב הרחמנות עז"נ לא תאמץ את לבבך וכן משכ"ר בסמוך מהספרי לא תקפוץ כו' ר"ל נמי דכשפושט ידו וחוזר וקופץ עובר בלאו זה אבל בלא"ה אם אינו נותן א"ע בלאו אלא שלא קיים העשה והוא לפיר"ת בב"ב ח' ב' תוד"ה אכפיי' משא"כ לפר"י שם וא"ש בזה מש"כ התוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי דאין איסור לאו חייל על איסור עשה והביאו ראי' דהא לקמן פריך אילימא מתנה לעני מו"ע מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן לו ותמה ע"ז הגרעק"א בתשובות סוף חלק הכתבים דהא בצדקה איכא לאו לא תאמץ ולא תקפוץ ולפי הנ"ל א"ש דהא איכא גווני בצדקה לעני דליכא לאו כ"א עשה א"כ מאי פריך הגמרא דילמא מיירי בכה"ג דליכא אלא עשה לחוד אע"כ דאין לחול איסור לאו על איסור עשה ולא כן כ' הסמ"ק סי' כ' וז"ל לא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם הי' רוצה הי' מרויח יותר מצרכו ת"ל לא תאמץ שאפי' אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ וכ"כ השם חדש בביאור הנדפס סי' מ"ט דהיינו כל שאומץ את לבבו ומצטער על נתנתה מקודם ואע"פ שלא נתנה בפנים זועפות קא עבר על לא תאמץ לבבך. ובס' כלילת שאול אות א' סוגיא א' כ' דהך ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא רק היכא שבא עני ומבקש ממנו משא"כ היכא שנשבע שאתן מתנה לאיזה עני שיהי' לא הוי גביה רק עשה בלבד דהא אינו מבקש ממנו מאומה עיי"ש שלא הביא ד' הגרעק"א.

1 רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' סמ"ג לאוין סי' רפ"ט טור י"ד סימן רי"ח:

2 שלא לאמץ לבבו מליתן צדקה כדכתיב דברים טו לא תאמץ ולא תקפוץ פי' קפיצת ידים שלא יאמר אם אתן פרוטה לעני לא יהא קרני שלם מוטב שלא אתן תלמוד לומר לא תקפוץ: ולא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם היה רוצה היה מרווח יותר מצרכו ת"ל לא תאמץ: שאפילו אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ:

1 משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי. אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת. שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו ח "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" וְנֶאֱמַר ויקרא כה לה "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" וְנֶאֱמַר ויקרא כה לו "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ": וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו ז "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן": לְפִי מַה שֶּׁחָסֵר הֶעָנִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִתֵּן לוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּסוּת מְכַסִּים אוֹתוֹ. אִם אֵין לוֹ כְּלֵי בַּיִת קוֹנִין לוֹ. אִם אֵין לוֹ אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה מַשִּׂיאִין אוֹתָהּ לְאִישׁ. אֲפִלּוּ הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה הֶעָנִי לִרְכֹּב עַל הַסּוּס וְעֶבֶד רָץ לְפָנָיו וְהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו קוֹנִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו ח "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". וּמְצֻוֶּה אַתָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ: יָתוֹם שֶׁבָּא לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. שׂוֹכְרִין לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה: בָּא הֶעָנִי וְשָׁאַל דֵּי מַחֲסוֹרוֹ וְאֵין יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת נוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ וְכַמָּה עַד חֲמִישִׁית נְכָסָיו מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה בִּנְכָסָיו בֵּינוֹנִי. פָּחוֹת מִכָּאן עַיִן רָעָה. וּלְעוֹלָם לֹא יִמְנַע עַצְמוֹ מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה. וְכָל הַנּוֹתֵן פָּחוֹת מִזֶּה לֹא קִיֵּם מִצְוָה. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה לְאַחֵר: עָנִי שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְאָמַר רָעֵב אֲנִי הַאֲכִילוּנִי אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא אֶלָּא מְפַרְנְסִין אוֹתוֹ מִיָּד. הָיָה עֵרוֹם וְאָמַר כַּסּוּנִי בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא רַמַּאי הוּא. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ מְכַסִּין אוֹתוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ מִיָּד וְאֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו: מְפַרְנְסִין וּמְכַסִּין עֲנִיֵּי עַכּוּ"ם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְעָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה אֲבָל נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה מֻעֶטֶת. וְאָסוּר לְהַחֲזִיר אֶת הֶעָנִי שֶׁשָּׁאַל רֵיקָם וַאֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר תהילים עד כא "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם": אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר אֶחָד הַנִמְכָּר בְּפוּנְדְיוֹן כְּשֶׁהָיוּ הַחִטִּים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הַמִּדּוֹת. וְאִם לָן נוֹתְנִין לוֹ מַצָּע לִישֹׁן עָלָיו וְכֶסֶת לִתֵּן תַּחַת מְרַאשׁוֹתָיו. וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית. וְאִם שָׁבַת נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית וְדָג וְיָרָק. וְאִם הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ: עָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח צְדָקָה מַעֲרִימִין עָלָיו וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה אוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה. וְעָשִׁיר הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְעֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ וְלֹא יִשְׁתֶּה אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ: מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן צְדָקָה אוֹ שֶׁיִּתֵּן מְעַט מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ. בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן. וְיוֹרְדִין לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וּמְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִלּוּ בְּעַרְבֵי שַׁבְּתוֹת: אָדָם שׁוֹעַ שֶׁהוּא נוֹתֵן צְדָקָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. אוֹ שֶׁמֵּצֵר לְעַצְמוֹ וְנוֹתֵן לַגַּבָּאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. אָסוּר לְתָבְעוֹ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ צְדָקָה. וְגַבַּאי שֶׁמַּכְלִימוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ל כ "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו": אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל יְתוֹמִים וַאֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה. וְאִם פָּסַק הַדַּיָּן עֲלֵיהֶם כְּדֵי לָשׂוּם לָהֶן שֵׁם מֻתָּר. גַּבָּאֵי צְדָקָה לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים וּמִן הָעֲבָדִים וּמִן הַתִּינוֹקוֹת דָּבָר מֻעָט. אֲבָל לֹא דָּבָר מְרֻבֶּה. שֶׁחֶזְקַת הַמְרֻבֶּה גְּנֵבָה אוֹ גֵּזֶל מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכַמָּה הוּא מֻעָט שֶׁלָּהֶן הַכּל לְפִי עשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָן: עָנִי שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ קֹדֶם לְכָל אָדָם. עֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ. עֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. שֶׁנֶּאֱמַר דברים טו יא "לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ": מִי שֶׁהָלַךְ בִּסְחוֹרָה וּפָסְקוּ עָלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁהָלַךְ שָׁם צְדָקָה הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם הָיוּ רַבִּים וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה נוֹתְנִין וּכְשֶׁבָּאִין מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. וְאִם יֵשׁ שָׁם חָבֵר עִיר יִתְּנוּהָ לְחָבֵר עִיר וְהוּא מְחַלְּקָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה לוֹ: הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ תְּנוּ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת יִתְּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ. וְאִם הָיָה רָגִיל בִּשְׁנַיִם יִתְּנוּ לִשְׁנֵיהֶן. הָאוֹמֵר תְּנוּ מָאתַיִם דִּינָרִין לַעֲנִיִּים יִתְּנוּ לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומעתה נשובה ונחזה בבאור דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. והנה רבינו הגאון נטה בזה מכל מוני המצות כולם. שלא מנה אלא עשה דהעבט תעביטנו. ולא מנה לא עשה דהלואת אביון. וגם לא מנה עשה דלעשות צדקה. ולא עשה דפתות תפתח. ולא עשה דנתון תתן. אבל מנה עשה דוחי אחיך עמך. אבל עם מה שביארנו למעלה מתבאר לנו דעת רבינו הגאון ז"ל בכל זה על נכון. דס"ל דלפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"י דקרא דהעבט תעביטנו לא מיירי אלא במי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס. משום שמתבייש לקבל צדקה. דמצוה ליתן לו בתורת הלואה ואין חוזרין ונפרעין ממנו אח"כ. א"כ קרא במצות מתן צדקה ממש מיירי. ועדיפא מינה. דאפי' כשאינו רוצה לקבל דסד"א שאין נזקקין לו יותר. אשמעינן קרא שלא יעזבנו בעניו. אלא מחוייב להערים עליו ולומר לו שבהלואה הוא נותן לו. אע"פ שאין דעתו לחזור ולפרוע ממנו אח"כ. כדי שלא יתבייש מלקבלה ממנו. וממילא נשמע נמי מההוא קרא דכ"ש כשיודע שהעני יקבלה ממנו שחייב ליתן לו. ולכן ממילא מבואר דלא הוצרך רבינו ז"ל למנות עוד מצות נתינת צדקה דנפק"ל מקרא דפתוח תפתח את ידך וגו' אחר שכבר מנה כאן עשה דהעבט תעביטנו דשמעינן מינה דאפי' כשנתן ואינו רוצה לקבל עדיין אינו יוצא ידי חובתו. ועליו להערים ליתן לו לשם הלואה כדי שלא יתבייש לקבל. וא"כ עשה זו כוללת יותר מעשה דפתוח תפתח את ידך וגו'. וכבר ביארנו במקומות הרבה דבכל כיו"ב דרכו של רבינו ז"ל למנות רק את העשה הכוללת יותר. וזולת זה אפשר לומר ג"כ דכיון שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין לאו דלא תאמץ את לבבך שנאמר לענין צדקה. א"כ יש בצדקה ל"ת ועשה. וכבר ביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב דרכו למנות רק האחד מהם במנין המצות שלו. וא"כ אחר שמנה הלאו לא הוצרך עוד למנות העשה שבמצוה זו. אלא דיש להקשות לכאורה. דא"כ אחר שכבר מנה כאן עשה דהעבט תעביטנו שכוללת יותר שחייבו הכתוב אפי' להערים על העני כדי שלא יתבייש לקבל צדקה ממנו. לא הו"ל למנות שוב ל"ת דלא תאמץ לפי דרכו ז"ל. אבל נראה עפמש"כ בסמ"ק סי' כ' וז"ל ולא תאמץ שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם הי' רוצה הי' מרויח יותר מצרכו. ת"ל לא תאמץ שאפי' אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ עכ"ל עיי"ש. ונראה שהוצרך לזה הסמ"ק כדי לתרץ שלא יקשה מה שמביא לאו זה במנין אחרי שכבר מנה מ"ע דצדקה לקמן בסי' רמ"ז. וכבר ביארנו לעיל שגם דרכו של סמ"ק בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה שלא למנות אלא אחד מהן. ולזה כתב לתרץ זה דלאו זה אינו נכלל בכלל העשה. משום שבא להזהיר על מחשבה זאת אפי' כשמקיים העשה ונותן. וגם איפכא לא תקשה אחרי שנמנה הלאו למה מנה העשה. דהרי העשה כוללת מה שאינו בכלל הלאו. דאשמעינן דאפי' אין העני רוצה לקבל חייב להערים עליו ליתן לו לשם הלואה. דזה לא שמענו מן הלאו. וכיון דיש בזה מה שאין בזה נמנין כל אחד בפ"ע גם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל:

« ספר מצוות קטן י״ט ספר מצוות קטן כ״א »