ספר מצוות קטן י״ז:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

1 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר משלי יג כ "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ". וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר איכה ג כח "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם". וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה ט א "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים": מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תִדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ, הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בּוֹ. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ משנה אבות א ד "וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם": מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יח "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר וְהַתּוֹרָה אָמְרָה דברים י יט "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים י יח "וְאֹהֵב גֵּר": כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וְהַמְחָרְפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִשְׂנָא: כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים שמואל ב יג כב "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן". אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כ יז "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים": הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם: הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יז "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים גמרא סנהדרין קז א "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל: מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת. וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה: חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָם נְמוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כא "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן. לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת. וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד. וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלִבָּם בִּדְבָרִים קָשִׁים. וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ. כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ מַכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לָהֶן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְקַלְּלָן. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שמות כב כג "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב". בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם צוֹעֲקִים מֵחָמָס הֵם נַעֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כב "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר משלי כב כג "כִּי ה' יָרִיב רִיבָם". אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימָתַי נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה. עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

2 תועפות ראם פתח ↗

שלא יתבייש כצ"ל וכ"ה בנדפס והק"א לת"כ פי' יכול אפי' פניו משתנות שהוא מתבייש מסבת התוכחה ישוב להוכיחו ת"ל לא תשא עליו חטא כלומר כו' אחר שפניו משתנות כבר שב וקיבל התוכחה ואם מוכיחו אח"כ מלבין פניו בחנם ונושא עליו חטא עכ"ל. אבל פי' רבינו אינו כן אלא בתחילת התוכחה שיוכיח באופן שלא יתבייש ואם א"א אא"כ ייביישנו אז מותר. ומשכ"ר אח"כ וזה הוא פשוטו של מקרא קאי אדבתרי' לא תשנא אינך כו' ועיין להרמב"ן בפי' התורה ודלא כהשם חדש שחשב דזהו פשוטו ש"מ קאי אדלעיל דערכין ודחק למאי כתב רבינו ד"ז, והסמ"ק סי' י"ז מפרש המקרא במי שמותר לשנאותו הכתוב מזהירו שלא לשנאותו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים שישנא לו וכן פירש הרשב"ם בפי' החומש אבל רבינו אינו מפרש כן כמו שסיים ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה התורה דכתיב לא תשנא את אחיך ואחוה במצות בעינן ולפי"ז משכ"ר ואינה שנאת לב אלא שנאה הנראית לעינים ה"פ לא לבד שנאת הלב מותר באדם שאינו הגון אלא שנאה הנראית לעינים ג"כ מותר משא"כ באדם כשר אפי' שנאת הלב אסור וכש"כ שנאה הנראית לעין.

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואמנם לכל זה לא הוצרכנו אלא לשאר מוני המצות. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל בלא"ה ניחא שפיר מה שלא מנה עשה דוקנא את אשתו אפי' את"ל דקיי"ל כר"ע. ואפי' נימא דלר"ע עשה גמורה היא מדאורייתא ע"פ מאי דקשה לכאורה בעיקר הסוגיא דהתם דאמרי' לימא ר"י ור"ע בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה. ומשני הכא בקראי פליגי. דר"י ס"ל כי האי תנא דתניא ראב"י אומר כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול כגון זו. ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וכו' עיי"ש. ופי' רש"י שם וז"ל כלפי כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר. יכול אף זה כן שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניה לא יקנא לה. ת"ל וקנא אם רצה לקנא הרשות בידו. ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור. הוא דאמר ר"י הכא רשות וכו' עכ"ל עיי"ש. ויש לתמוה לכאורה היכי תיסק אדעתין דכשרואה את אשתו שאינה נוהגת כשורה ועוברת על דת יהודית ונסתרת עם שכניה שיהא אסור לקנאות אותה ולמחות בידה. ויהא עובר על זה בלאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. והרי קרא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך. ומצות עשה דאורייתא היא להוכיח את חבירו כשרואהו שאינו נוהג כשורה. ואמרינן סופ"ג דערכין ט"ז י"ב ת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר. מניין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו. שנאמר הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קבל מניין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ עיי"ש. וביותר תמוה דהרי קרא דהוכח תוכיח הוא סיפא דקרא דלא תשנא את אחיך. והיכי ס"ד דמשום הך קרא דלא תשנא יהא אסור לקנאות ולמחות באשתו שאינה נוהגת כשורה ורואה בה דברים מגונים. דאיצטריך קרא דוקנא את אשתו לאשמעינן דשרי. ועוד יש לתמוה מדאמרינן בפרק ערבי פסחים קי"ג ע"ב אמר רשב"י א"ר הרואה בחבירו דבר עבירה יחידי מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו'. ותניא שונא שאמרו שונא ישראל. ומי שרי למיסניי' והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא. כ"ע נמי מיסני סני לי' מ"ש האי. אלא לאו כי האי גוונא דחזי בי' איהו דבר ערוה. רנב"י אמר מצוה לשנאתו עיי"ש. וא"כ הכא שרואה בה דברים מגונים. שאינה נוהגת כשורה ועוברת על דת יהודית ומתייחדת עם שכניה. אינה בכלל אזהרת לאו דלא תשנא את אחיך. ומותר ומצוה לשנאתה. והיכי תיסק אדעתין דמשום אזהרת לא תשנא את אחיך יהא אסור לקנאות אותה. ומיהו לזה הי' אפשר לומר עפמש"כ הסמ"ק סי' י"ז וז"ל שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ואינו בכלל ואהבת לרעך שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאתו. כגון אם עבר עבירה. אפי' הכי אסור לשנאותו בלבו ולהראות לו פנים יפות. אלא יראה לו שנאתו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דסד"א שאסור לקנאות משום שגורם בכך שישנאו זה את זה בלבם. ויעברו על לא תשנא את אחיך בלבבך דקאי אפי' על עובר עבירה. אע"פ שמותר לשנאותו בגלוי. ואפי' לדעת החולקים על הסמ"ק בזה וס"ל דאפי' בלב שרי למיסניי' לעובר עבירה. מ"מ הכא סד"א דאסור משום שבכך תבוא גם היא לשנאותו ותעבור על לא תשנא את אחיך. וגם הוא גורם לזה ועובר על לפני עור. וכמש"כ בזה לעיל עשה י"ט עיי"ש:

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

כל השונא אחד מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תשנא וכו'. וכן כתב הסמ"ג בחלק הלאוין מנין ה' וכתב שם מהרש"ל בביאוריו וכמו כן מוהר"א שטיין אמנם וכו' ומיירי באדם כשר, אבל בסמ"ק מפרש דמיירי באדם רשע שמותר לשנאתו, והכתוב מזהירו שלא לשנאתו בלב ולהראות לו פנים יפות אלא יראה לו פנים ששונא הוא לו ואלו ואלו דא"ח ועיין בהגמ"יי לעיל הלכה ג' אות א' ובמ"ש שם בס"ד בהלכה ההיא והנה שניהם לדבר אחד נתכוונו מהר"א שטיין ומהרש"ל לכתוב כן בפשיטות כאלו אין רואה חולק על דבר זה וכל הפוסקים כולם שפה אחת להם דהך דינא דכולי עלמא היא, אמנם אני בעניי תמה אני על שני גדולי הדור הללו מהרש"ל ומהר"א שטיין שנעלם מהם לפי שעה דברי התוס' דפסחים דף קי"ג ע"ב שהקשו דהיאך אמרינן בבבא מציעא דף ל"ב אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי מיירי בראה בו דבר עבירה שמצוה לשנאתו מאי כפית יצר שייך גביה אדרבה מצוה קעביד במה ששונא אותו, ותירצו התוס' דכיון דעדיין לא גילה לו שהוא שונא אותו, והשתא יגלה לו אזן שהוא שונא אותו במה שעיניו יראו כי אין עוזר לו בפריקתו אף הוא ישנא אותו קרא כדכתיב כמים פנים אל פנים וגו' ועל ידי זה יבא לידי שנאה גמורה וקטטה ומריבות כי יריבון ועיין בס' אסיפות זקנים למסכת' בבא מציעא דף הנ"ל בד"ה ת"ש אוהב לפרוק וכו' ששם נתבארו כך דברי התוס' דפסחים, ומעתה הרי שלך לפניך דמדברי התוס' הללו מוכח להדיא דאם ראה בחבירו דבר עבירה שלא בלבד שאינו עובר על העשה של ואהבת לריעך כמוך אם הוא שונא אותו אלא מצוה הוא בהיפך דהיינו לשנאותו, אף זו מוכח מדבריהם דאדרבה מצוה קא עביד ועדיף טפי שלא לגלות לו שנאתו שיש לו עליו בלבו אלא יהיה נראה כאלו אינו שונא כי היכי שלא יתרבה ע"י זה קטטות ומריבות, אלא טוב לו שבת מריב ובהסתר פנים ישנא אותו, וצ"ע טובא על המרש"ל ומהר"א שטיין, יציבא מילתא שהרמב"ן הובאו דבריו בס' אס"ז הנ"ל וכן הריטב"א והנמוקי יוסף שם ועיין בש"ע ח"מ סימן ער"ב סעיף יו"ד בהמחבר ובהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ח"י ובש"ך שם ס"ק ב' שהם לחלק יצאו בין שונא דלא עביד מילתא דאיסורא רק שעשה לו איזה מעשה רע אשר לא יעשה כן בישראל ובין ראה בו דבר עבירה שעשה איסור, והיינו דהקרא והברייתא דבבא מציעא התם דקתני דשונא לטעון עדיף מאוהב לפרוק כדי לכוף את יצרו הוא מיירי במי שהוא שונא מכח מה שעשה לו שלא כהוגן דבזה שייך לומר כדי לכוף את יצרו, אבל בראה בו דבר עבירה באמת לא שייך גביה למימר כדי לכוף את יצרו דבאיש כזה אדרבה מצוה קעביד שלא לכוף את יצרו ולשנאותו וע"ש בנמ"י ובחידושי הריטב"א ובס' אס"ז וזהו ג"כ כוונת התוס' בב"מ שם בד"ה לכוף יצרו וכו' במ"ש ויש לומר דלא מיירי בשונא דקרא וכוונתם דהך ברייתא מיירי בשונא מחמת שעשה לו דבר שלא כהוגן וכדברי הנ"י והריטב"א ולפי זה אין הכרח לומר כתירוצם של התוס' דפסחי' כיון דקושית' בהך ברייתא דב"מ בלא"ה לק"מ ושפיר אפשר לומר כסבר' מהרש"ל ומהר"א שטיין בשם הסמ"ק הנ"ל דאף דהיכ' דהוא מצוה לשנאותו דהיינו בראה בו דבר עבירה אפ"ה אסור לו לשנאותו בלבו לבד ולא יראה לו השנאה אלא צריך שיהיה פיו ולבו שוים נראה מבחוץ ושוה מבפנים שצריך שיגלה לו האמת כאשר הוא עם לבבו שהוא שונא אותו לסבה שעבר עבירה פלונית ומשנאי ה' אשנא, ולא חיישינן שע"י זה יתרבה קטטות ומריבות, איברא מדברי רבינו לקמן בהלכות רוצח פרק י"ג הלכה י"ג וי"ד יש לכאורה הכרע שדעתו דעת קדושים הוא כדעת התוס' דפסחים הנ"ל, שהרי כתב שם הפוגע בשנים וכו' מצוה לטעון עם השונא תחלה כדי לכוף את יצרו הרע, השונא שנאמר בתורה וכו' מישראל, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל וכו' אמרו חכמים כגון שראוהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר וכו' הרי דהוא מפרש השונא דקרא ושל הברייתא דקתני כדי לכוף את יצרו דמיירי במי שעבר עבירה שמצוה לשנאתו ואפ"ה אמרינן טעינת השונא קודם להפריקה של האוהב כדי לכוף את יצרו שהרי לא חילק בין השונאים לענין הקדימה וא"כ לדידיה ליתא לתירוצם של הנמ"י והריטב"א והרמב"ן, ועל כרחון צ"ל דרבינו סובר כתירוצם של התוס' דפסחים וכן משמע מדברי הסמ"ג בחלק הלאוין סוף מנין ה' ובחלק העשין סוף מנין פ"א, ומה שרבינו וכן הסמ"ג בחלק העשין שם כתב ואעפ"י שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשא מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה אין טעם זה מספיק להקדים טעינת השונא לפריקת האוהב שהרי החשש הזה שכתב והוא שיכול לבא לידי סכנה בשביל ממונו וכו' הוא שייך אצל האוהב לענין הפריקה כמו אצל השונא בשביל הטעינה, אבל רבינו הוא בנותן טעם על עיקר ציווי השם יתברך לנו שנטעון ושנפרק אף לעובר עבירה ולא חזר בתשובה שלפי שכל האנושי לכאורה יראה שלעובר עבירה אין ראוי לו לעזור הלעזור לרשע תמותת רשע רעה, לזה אמר רבינו שהתורה הודיעה לנו שהיא חסה על נפשות מישראל אפילו הרשעים אם הם נלוים אל ה' בעיקרי הדת ולפיכך חייבתה אותנו התורה לעזור אפילו לרשע כשהוא נבהל במשאו לפרוק ולטעון כך היה אפשר לומר לכאורה בדעת רבינו, אבל אחרי הדקדוק היטב בלשון רבינו ובסידור דבריו נראה לענ"ד יותר עיקר דבהך שונא בהלכה י"ג שכתב הוא מיירי בשונא שעשה לו שלא כהוגן ובזה כתב הטעם על מה שטעינת השונא קודם לפריקת האוהב כדי לכוף את יצרו והך שונא שבהלכה י"ד דקאי על הקרא שהרי דקדק וכתב השונא שנאמר בתורה וכו' ולא כתב סתם השונא האמור אלא ודאי דרבינו מוקי להשונא דקרא דוקא בעבר עבירה ובזה באמת אפשר דליכא מצוה לכוף את יצרו ואינו מקדים טעינתו לפריקות האוהב, דדוקא הך שונא של הלכה הקודמת לה הוא דאיכא מצוה לכוף את יצרו והיינו דגם רבינו והסמ"ג מחלקים בחילוקם של הרמב"ן והריטב"א והנ"י וסוף סוף דברי מהרש"ל ומהר"א שטיין תמוהים שלא העירו כלל לא על דברי התוס' דפסחי' ולא על דברי רבינו.

1 רמב"ם הלכות דעות פרק ו סמ"ג לאוין סי' ה

2 שלא לשנוא את חבירו דכתיב ויקר' יט לא תשנא אחיך בלבבך: ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו :

2 הגהות רבנו פרץ על ספר מצוות קטן פתח ↗

והוכח תוכיח את עמיתך בצנעה ולא תשא עליו חטא להלבינו ברבים:

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא קא עביד מדעם. משמע דמכש"כ אי קא עביד מעשה דעובר על לא תשנא וגו'. וקמ"ל דאפי' בלבבך לחוד עובר על לא תשנא. וכ"ז בעושה מעשה עמך. דאי בעובר עבירה שרי אפי' הכאה וכש"כ שנאה בלב וכדמסיק רבינו להלן אבל לא נהיג כשורה שרי למשניי' ולמילטיי' ולמיעבד בי' מעשה כו'. והרמב"ם ה' דעות פ"ו ה"ה כתב כל השונא א' מישראל בלבו עובר בל"ת שנא' לא תשנא כו' אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. הרי מפרש דדוק' בשנאה שבלב הכ' מדבר ולא בעושה מעשה מחמת שנאה. ותלי' בגי' דברייתא דלפנינו בגמרא אי' ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכ"מ. וכן הביא רבינו. ויש לפרש דה"ק דבשנא' שבלב לחוד מדבר וכש"כ שמוציא מן הלב ועושה מעשה אבל בת"כ שם הגי' ת"ל בלבבך לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב. מבואר שאין אזהרה זו אלא בשנאה שבלב. ולא בעושה מעשה. והיינו שהביא הכ"מ ברייתא דת"כ ולא הגמרא. והנה במשנה נדרים פר"א תנן פותחין לו מה"כ שבתורה. שאתה עובר על לא תקום ול"ת. ולא תשנא את אחיך. ואהבת לרעך כמוך. וחי אחיך עמך. ולפי הפשט קאי על נודר שלא לההנות לאיזה אדם מחמת שנאה וכעס ונכלל בזה כל הני אזהרות הרי כדעת רבינו דבמה שאינו מהנהו עובר ג"כ על שנאה שבלב. אבל הרא"ש פי' בחלוקי נדרים אי נדר שלא להשאיל ה"ז עובר על לא תקום. אי נדר שלא ליתן שלום ה"ז עובר על לא תשנא וגו' משמע כהרמב"ם ז"ל. מיהו בהא שוין רבינו והרמב"ם דאזהרה זו קאי על מי שעושה מעשה עמך. והכאה וקללה אסור בו מדכתיב לא יוסיף. ונשיא בעמך לא תאור. אבל במי שרשאי להכותו ולקללו מותר גם לשנאו בלב. והגאון בק"א שם כ' ת"ל בלבבך לא אסרתי אלא שנאת הלב אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה וביוש יש לך רשות ע"ז וה"ק קרא לא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיח או בהכאה או בקללה בזמן הבית. הרי מפרש לא אמרתי כי אם בשנא' שבלב אבל הכאה וקללה מותר לגמרי ומיירי בעובר עבירה וחייב להוכיחו ומכ"מ שנאה שבלב אסור. והכי מוכח מפרש"י בערכין יכול לא יכנו על דבר תוכחה. הרי בהוכחה על עבירה מדבר שמכ"מ בשנאה שבלב מוזהר. והא דאי' בפסחים ד' קי"ג ב' דעושה עבירה מותר לשנאותו היינו בשכבר הוכיחו ואינו מקבל תוכחה. וכ"כ בהגהמ"י שם אות א' בזה"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו כו' וכ"כ בסמ"ג ל"ת ה' אמנם אי ראה אדם באדם עובר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאותו כדאי' פ' ע"פ כי תראה כו' הא אי רואין א' עובר עבירה אע"ג שרשאין להכותו ולקללו בעדים מכ"מ אסור לשנאותו כל עוד שלא ידענו שאינו מקבל תוכחה. וכ"ז נגד דעת רבינו והרמב"ם דס"ל דאיסור שנאה שבלב אינו אלא במי שאסור להכותו ולקללו. והכי מוכח ודאי מאותה סוגי' דפסחי' שם דקאמר אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למיסני' והכתיב לא תשנא וגו' אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כ"ע נמי מסני סני לי'. ואי איתא מאי קושי' דילמא דאיכא סהדי ומכ"מ אסור לשנאותו דילמא יקבל תוכחה. והוא ניהו שונאו דידע שאינו מקבל תוכחה. אבל בלא סהדי דעביד איסורא אסור לשנאותו כלל. אלא ודאי כל שמותר להכותו ולקללו מותר לשנאותו. וכ"כ רבינו להלן ואי דאית בי' עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדינן בי' שנאה מיבעיא. וצ"ל להסמ"ג והגמי"י דהיינו מה שהוכיח הש"ס שם דאע"ג שלא נודע לכל שמותר לשנאותו. איהו רשאי עפ"י ידיעת עצמו ומה לי שלא נודע לסהדי באיסור שעשה. או נודע ולא ידעי שאינו מקבל תוכחה. וע' סמ"ק סי' י"ז דמפרש במי שמותר לשנאותו שלא יהי' בלבבו אלא יהי' בגלוי. וצ"ע א"כ אינו מרומז בכאן איסור שנאה כלל רק במ"ע ואהבת לרעך וגו':

2 עבודת המלך על משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה וכו' ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב וכו'. עי' כ"מ וכן הוא באמת לשון רבנו בספר המצוות ל"ת ש"ב, ולשון ספרי לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר ע"ז הלאו אבל הוא עובר על לא תקום ולא תטור וכו' והוא מבואר ג"כ בערכין ט"ז הביאו בהגהות מיימוני כאן, ועי' שאלתות שאילתא כ"ז ז"ל יכול לא יכנו וכו' ת"ל בלבבך בשנאת הלב הכתוב מדבר למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא עביד מידעם, מבואר לכאורה מזה דכ"ש בעושה מעשה דעובר על לאו דלא תשנא, אלא דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן דוקא שיכנו ויסטרנו אלא אע"ג דלא עביד מידעם עובר, וכנראה חולק הוא על רבנו וכבר עמד בזה מו"ר בהעמק שאלה וכתב דתלי בגרסאות שונות, ולפי"ז שפיר הביא רבנו בספר המצוות דרשת הספרי דשם מבואר דאינו עובר כי אם על שנאה שבלב משא"כ בגמ' דילן אפשר לומר כשיטת השאלתות אבל לא אדע הכרח בהשאלתות לעשות פלוגתא בדבר שכל הראשונים מודים בו דרק בשנאה שבלב איכא איסורא וכמבואר בספרי אמנם במ"ש רבינו דכשהראה לו השנאה אינו עובר ע"ז הלאו, יש לעיין דהא אמרו בסוטה ג' כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו, ולכאורה אם מקנא לה הרי ליתא שוב ללאו דלא תשנא, וצ"ל דעכ"פ קודם שקינא לה איכא שנאה בלב, וצ"ב. כן יש לעיין במ"ש רבינו שאין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ואי נימא דהיכא דגילה שהוא שונא לו שוב ליכא ללאו, וכך בשונאו בלבו לחוד, א"כ אפילו למאן דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אין כאן מלקות, שהרי א"א להתרות על שנאה שבלב, ואם גילה שהוא שונאו הרי שוב ליתא ללאו ואין הדברים מחוורים אצלי, והנה רבנו לא ביאר כאן שאם רואה בו דבר עבירה מותר לשנאותו וגם מצוה לשנאותו אחר שהוכיחו ולא שמע, אמנם ביארו רבנו בסוף הל' רוצח ושם מבואר דרשאי לשנאותו גם בלב, ועי' בסמ"ק סי' נ"ז שכתב שלא לשנא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואינו בכלל ואהבת שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו כגון אם עבר עבירה אפ"ה אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו ועי' בחינוך מצוה רל"ח מבואר ג"כ להדיא ההיפך, וכבר כתבתי בזה בגליון הסמ"ק בארוכה אכמ"ל, ועי' להרב מו"ה רבי מאיר לובלין ז"ל בתשובותיו סי' י"ג מה שרצה להוכיח מדעת רש"י ז"ל דגם ברואה דבר עבירה בחבירו אסור לשנאותו בלב עיין שם היטב ולא הזכיר לא דברי הסמ"ק והחינוך, ולא דברי רבנו בסוף הל' רוצח שהבאנו והדברים מבוארים.

« ספר מצוות קטן ט״ז ספר מצוות קטן י״ח »