ספר מצוות קטן קמ״ב:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קמ״א ספר מצוות קטן קמ״ג »

1 הגהות חדשות על ספר מצוות קטן פתח ↗

האשה מוכ"ז האסורה בכבלי העיגון. ועתה מקרוב בא שליח ובידו שטר שליחות בעדים מבעלה המומר. וגם קיום ב"ד וכפי שבא במכתבו אלי. אהובי ידידי שי' כבר הודעתיו נאמנה ע"י חתן בתי המופ' כמהורר צבי הירש הורוויץ שי' ידיעה במקצת במכתבי דעתי הקלושה. והוא זה דודאי קשה הדבר למאד נדון הנ"ל דבר חדש ואינו מצוי בזמנינן לסדר גט כזה בלי עידי חתימה וגם הגט יוכתב ע"י סופר שליח הנ"ל במקום אחר לא במקום האמירה ולא בזמן האמירה ותלוי בזה הרבה דקדוקים ודינים מתחלפים ואף שרבו בדינים אלו הפתרונים מגדולי הראשונים והאחרונים ז"ל הרבה מחמירים והרבה מקילים בכמה אופנים שונים. ואנחנו יתמי דיתמי למדנו מרבותינו גדולי האחרונים ז"ל בעניני גיטין לחפוש הרבה חומרי חומרות. וכן ראוי לנו באיסור חמור כזה ובפרט מיעוט הלבבות וחסרון בינה ודעת שבדורינו בעו"ה. אך אין למדין מהכללות במקום צורך ודחק עיגון גדול כנדן זה. אשר לפי הנראה אם לא ימצאו לה התר לסידור הגט ע"י שליח הסופר הנ"ל והמומר בעלה הוא בארץ תלאובות במקום אשר לא עבר בה איש. ואם כן תשאר עגונה לעולם. והרבה חששו רז"ל לתקנות עגונות. ובתר רישא גופא גריר' מהחיוב על כל חכמי הדור לעיין ולחפש עד מקום שידינו מגעת למצוא לה עזר ותרופה. ובאם שיסכים מעכת"ה בצרוף שארי חכמי העיר כרכא דכולי' בי' ממנה פנה וממנה יתד וכו' להתיר ולסדר הגט גם אנוכי אהי' סניף שלא למנוע הטוב מאיתה. את כל אלה רמזתי למעכ"ה במכתבי וגם רציתי לשלוח תשובה באריכות מזה. ובאמת סדרתי על דין זה קונטרוס באריכות לבאר הכל דבר דבור על אופנו. ועדי בשחק אילו הי' ידי ברשותי כבר הייתי שולח התשובה הנ"ל לידו ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי להיות ידי כבולות וראשי ואברי כבידים עלי וברוך הגוזר. אך תמהני אחר שהודעתי למעכ"ה ברמיזה דעתי הקצרה מה הי' צריך להמתין על התשובה הלא ספרו וזיינו עליו כאן נמצא וכאן הי' ובמקומו יש ויש. חכמים מופלגים ומדוע אחרו להוציא דינה לאור הן להחמיר או להקל ומה שיעשו יעשה. ועתה באתה האשה הזאת האומללה ולכאן ופעיתא היא דא בוכה במר נפשה וצועקת חמס המבלי אין תורה ח"ו בישראל ואין מוציא דינה ולמזור תרף וקובלת שמעכת"ה תולה הענין עלי שאני מעביר את הדרך לאחר שילוח התשובה. וכזה כותב גם כן חתן אחותי המופלג הנגיד מהורר פישל שי' ויאמין לי ידידי שי' שמחמת ההכרח לא יכולתי לראות דמעות העשוקה ומה גם שאומרת שקרוב הדבר שיהי' השעה עוברת שהשליח רוצה במקרוב להרחיק נדוד ויהי' ת"ו מעוות לא יוכל לתקן והוכרחתי אף בחליי להחזיק את עצמי לכתוב בזה אף לא כל הדברים והפלפול שיש לי בזה. כי יאריך הענין אך הכל ראשי פרקים ובקצרה ואין מפרשין לחכם כי יחכם עוד להוסי' בעיון ובחיפוש וידיו רב לו ופשיטא בצרוף עוד לומדי'. ורבי' יחכמו. ותחילה אני אומר כי מה שכתב מעלתו שי' לחוש בנדן זה מחמת שיש מי מהגדולים ז"ל שסוברים שלכתחילה בעי עידי חתימה ועידי מסירה ובאמת כן הוא והרבה מהגדולים ז"ל דקדקו זה ג"כ מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כבר הודעתיו שלפני עניית דעתי בשעת הדחק ועיגון כזה בודאי יש לסמוך על רש"י והתוספות בריש גיטין והרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק השולח והרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' השולח על המתניתין דהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ובעל העיטור וכמו שהביא משמו הגהות מיימני שעשה מעשה וכל הני רבוותא כתבו דאף לכתחילה סגי בעדי מסירה. ולזה נוטין גם כן דברי הב"י בסימן קל"ג וכפי שכתבתי מזה במכתבי הקצ' וכדאי וכדאי לסמוך על זה וזו אין צרי' לפני'. וגם מה שכתב מר לחוש מפני שלא עשו ביטול מודעא ושבועה מהמומר וגם לזכות הגט ואחר זה שליח להולכה וכמו שהכל מבואר ומפורש בדברי הגדולים והש"ע והאחרונים: גם על זה נראה לפי עניית דעתי דבמקום עיגון אין לחוש לחומרא זו וכמו שכתב גם כן מעכ"ה מאח' שהמומ' מינה השליח לגרש ברצונו ובלי שוחד. ודין זה מפורש בהרבה שו"ת שבמקום עיגון אין לחוש לזה. אך מה שכתב מר ששטר השליחות אין מצויין לקיימו לא חתימות העדים ולא חתימות הדיינים בזה יש לעיין הרבה, ואף שבאמת הבית שמואל מביא בשם הרשב"ץ דבשליח לקבלה דצריך לכל הדיעות שנים שיאמרו בפנינו אמרה וגם כל הראשונים החמירו בזה הרבה וכמו שהביאו בהגהות סמ"ק ובהטור סימן קמא ובהרבה מחברים דמשום זה החמיר רבינו פרץ שלא לעשות שליח לקבלה, ואף שהיו נוהגין בימיו לעשית קיום ב"ד מעיר לעיר על חתימות העדים גבי שליח קבלה רק מחמת החשש שלא יכירו במקום הנתינה חתימות הקיום ואעפ"כ מביא בשם התשב"ץ דבמקום עיגון להקל אף שלא יכירו שום חתימה מהעדים או מהדייני' וכמבואר בארוכה בת"ש התשב"ץ ובשו"ת בנו הרשב"ש דבקיום ב"ד בודאי יש לסמוך על מקצת הגדולים שסוברים דקיום ב"ד לא צריך קיום כלל וכמו שמביאו התוספות בפ' שני מכתובות גבי עד ודיין דמצטרפין מהתוספתא דשביעית דאין מעשה ב"ד צריך קיום. ואף שרוב מניין ורוב בניין מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל חולקים על זה וכמו שכתבו התוספות שם דשאני גבי פרוזבל משום דנאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד. וכן הרשב"א ז"ל בחדושיו שם בפ' האשה שנתארמלה והר"ן ז"ל בהלכות שם והרבה גדולים כולם דחו הסברא. וכן הטור והש"ע בח"מ סימן נ"ו סעיף ו' כתבו בסתם דאף שטר המקויים בהנפק צריך קיום מ"מ כתב הרשב"ץ בתשובה סימן רס"ו דבגט יש לסמוך על מקצת הגדולים שסוברים דאין צריך קיום. אך בזה לבי נוקפי למאד לסמוך על זה להקל. וגם יש לחלק הרבה דעובדא דהתשב"ץ ובנו הרשב"ש מיירי שם הכל דהגט הי' ביד השליח ועדים חתומין עליו וכמו שכתבו הטעם דמן התורה עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד והקיום הוא רק מדרבנן ולכך הקילו בזה. ואף שבתשב"ץ חלק ג' סימן ס"ו מקיל שם אף שהגט לא היה ביד השליח התם גם כן הי' המעש' שהב"ד כותבים שראו הגט וכו': וגם בתשובה הנ"ל יש לעיין שלכאורה היא סותר ממש בחלק ג' הנ"ל בתשובה סימן י"ז וע"ש. וגם על שליח קבלה שמביא הב"ש בסימן קמ"א להקל בשעת הדחק אמת שהוא כותב זה על פי תשובת הרשב"ש בסימן רס"ז והביאו הב"י בסימן קמ"א. והמעיין בגוף התשובה הנ"ל יראה דשם היה הכתב מעשה ב"ד ששליח קבלה כבר קבל הגט מיד הבעל בפני הב"ד והמה קרעו הגט. ואפשר לצדד בזה להקל שהב"ד הראשון שהכשירו הגט. אף שלא היה מקוים כתב שליחות הקבלה אפשר שסמכו בשעת הדחק על דעת רש"י ז"ל שם בהסוגיא דפ' התקבל גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' על הא דמקשה הש"ס שם לרב חסדא דשליש נאמן מהמתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי נהמני' לשליש ופי' שם רש"י ז"ל דלא לבעי עדים כלל לא עדי אמירה ולא עדי קבלה וכמו שמאריך שם הר"ן ז"ל בהלכות לפרש דעת רש"י ז"ל. ולדבריו צריך לומר היכא דהגט ביד השליח לא צריך כלל לעדי אמירה ולא לעדי קבלה וע"ש. ועל זה סמכו הב"ד להקל וכמו שמשמע שם מדבריו ז"ל דלא כתבו הב"ד כלל שנתקיים לפניהם השטר שליחות מהקבלה והוא ז"ל מצדד שם להקל דמעשה ב"ד אין צריך קיום ועל זה סובבים כל דבריו שם באריכות. והב"י ז"ל בסימן קמ"א מביא שם בקיצור כדרכו. ואף שהרשב"ש ז"ל כותב שם שאביו התשב"ץ הי' מקיל בשעת הדחק ועיגון אף בלא קיום ב"ד להכשיר מטעם דמן התורה עדים המעידים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד משמע שם מדבריו שלא הי' מחליט הדבר להתיר בלא קיום ב"ד. ובנידן דידן אף שיש קיום ב"ד יש לפקפק בזה הרבה. חדא דשם כתב הוא ז"ל צד להתיר דאף שהרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דגבי גט אין להתיר בקיום אלא מה שהקילו חכמים בפירוש כגון שהאמינו בק"ל להשליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם כבי תרי אבל לא בשאר עדות. כתב הוא ז"ל דזהו דוקא בעידי הגט עצמו כיון שעדי הגט משוי' לי' להגט ואם אין עדות אין כאן גט כלל ולזה צריך שיתקיים בחותמיו כמו שהדין בשארי שטרות אבל בגט שחתמו עליו עדים ונעשה עליו קיום ב"ד דהעדים משוי' לי' גט כשר והחשש הוא שמא מעשה הב"ד הוא מזויף יש לסמוך במקום עיגון על הנך רבוותא דסבירא להו מעש' ב"ד אין צריך קיום וע"ש. ובנידן דידן דבשטר שליחות עם העדים אין בו שום ראי' שנאמר להכשיר הגט כיון שאין בידו גט כלל. אפשר דבזה אי אפשר לסמוך על זה דמעשה ב"ד אין צריך קיום כיון דאנו צריכין לדון לסמוך להכשיר לכתוב גט לכתחילה והמעיין שם בדבריו ז"ל יראה דהרבה יש לחלק בזה. ועוד בר מן דין כיון שידוע ומפורסם שבמקומות ההם בארץ רוסיא למרחקים לא אתמחי שמא גברא דיהי' נקראים ב"ד לא שייך לומר מעשה ב"ד אין צריך קיום כמו שמביא התשב"ץ בחלק ג' סימן ס"ו בשם הרשב"א שמחלק הא דמעשה ב"ד אין צריך קיום להא דעד ודיין אינם מצטרפין בין ב"ד דקביעי ובין ב"ד דלא קביעי. ובודאי אין לך ב"ד דלא קביעי מכמו הב"ד דשם שבנידן דידן. ודומה לזה הוא בשו"ת הריב"ש סימן שצא שהשיב לו רבו הר"ן ז"ל על מעשה ב"ד בגט אחד שניכר מלשון המעשה ב"ד שלא הי' בקיאים כל כך בטיב גיטין וקדושין וכתב אליו הר"ן ז"ל שאף שמן הדין אין חשש בהספק שנסתפק הריב"ש ז"ל מ"מ מאחר שניכר שהב"ד המה אינם בקיאים בטיב גיטין וקדושין יש לחוש. ומסיים בסוף דבריו האיך אסמוך על בני אדם שאינם יודעים בטיב גיטין מפני שהם כותבים שנתברר להם וכו' ומביאה הב"י גם כן בסימן קמ"א. מיהו אפשר לחלק דבנידן דידן כיון דאינו אלא קיום שטרות דרבנן לא דייקינן בתר הב"ד כ"כ. וכמו שהקילו גבי שליח המביא הגט דנעשה דיין לקיום ולא מפלגינן מי ומי הוא השליח ולא חששו אלא משום דילמא מייתי קרוב או אשה. אך מדברי הרשב"א דלעיל מוכח דב"ד שאינו קבוע בודאי צריך קיום. עוד יש לחוש בנידן דידן להחמיר דזה שמביא הב"ש בסימן קמ"א סעיף ל"ח להקל גבי שליח קבלה אף אם אין מכירים שום חתימה משטר השליחות והוא מדברי התשב"ץ והרשב"ש כדלעיל. ועיקר ראייתו של הרשב"ש הוא לסמוך על דעת הפוסקים דמעשה ב"ד אין צריך קיום ומהתוספתא דשביעית וכדלעיל. ובאמת לא ראיתי לגדולי' בעלי שו"ת שרצו לסמוך על זה כלל. והר"י בן לב בחלק שני שאלה א' לא רצה לסמוך על זה אף לעשות סניף להקל וכתב בזה הלשון דהא רוב בניין ורוב מניין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב"ד צריך קיום. ובאמת תמהני מאד על הב"ש מאחר שהב"י והרמ"א ז"ל לא הביאו זה בש"ע להקל גבי שליח לקבלה דצריך עדי אמירה מהדין לדעת רוב הפוסקים ולא דמי לשליח להולכה דשם יש להקל כיון שהגט בידו. ולדעת הרמב"ם ז"ל שליח להולכה אין צריך לעשותו בעדים כלל ואף להרא"ש והטור דצריך עדים מהירושלמי וכדלקמן: אך השליח נאמן לומר שנתמנה כראוי בעדים וכמו שכתב הרא"ש והטור בסימן קמ"א אבל גבי שליח לקבלה בודאי מדלא הביאו זה הב"י והרמ"א דעתם ז"ל שלא לסמוך על זה שהוא כנגד רוב הפוסקים וכדלעיל ובנידן דידן. וכן מוכח מדברי מור"ם ז"ל שמביא בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת הדחק בגט מקוים ואילו בסימן קמ"א גבי שליח לקבלה לא הביא זה כלל. ואדרבא מחמיר למאד וכדברי רבינו פרץ שמטעם שלא יכירו החתימות מנהגו שלא לעשות שליח לקבלה וגם על הא שהביא מור"ם ז"ל בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת הדחק בגט מקוים דאין צריך לומר בפני נכתב וב"נ. כתב הט"ז ז"ל דאין לסמוך על הוראה זו. ואפשר שגם הב"ש לא הביא זה להלכה רק להצטרף אם יש עוד איזה צדדים להקל ולאפוקי בנידן דידן דעיקר היסוד להתיר הוא שטר השליחות ואין הגט בידו הי' נראה לכאורה להחמיר דלא סגי בלא קיום חתימות העדים או הדיינים: ושבתי וראיתי לעיין בדברי הראשונים ז"ל ובעיקרן של דבר. ובכדי להמציא להאשה הזאת למזורה תרופה להועיל. ואם יסכימו אתי חכמי הדור מה טוב ובאם לאו דברי יהיו בטלים ממש. כי אין רצוני לסבול כל המשא הזה עלי ומה אני ומה כחי ומאלקים אמת והרחמן אשאל עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה. ואומר ראשון בדין שליח המביא גט בין בחוץ לארץ ובין בארץ ישראל אם צריך לעשות בעדים או לא דבר זה הוא מחלוקות הראשונים ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ג' מהלכות אישות הלכה ט"ו וז"ל. כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים שאין מקו' לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר. ולפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים. וכן כתב בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים. וגבי קידושין שם בפ' ג' מהלכות אישות השיג עליו הראב"ד ז"ל דגבי קידושין צריך עדים. אך גבי גט נראה דמודה דבריו וזה לשון הראב"ד א"א אין הנדון דומה לראי' דלעניין שליח הגט גיטו מוכיח עליו. ולעניין תרומה וכו'. וכן כתב שם בפ' ג' מהלכות אישות הרב המגיד והכסף משנה שהרשב"א ז"ל מסכים גם כן לדעת הרמב"ם ז"ל אף גבי קידושין ופשיטא גבי גט. וכן כותב הרשב"א ז"ל בחדושיו בריש פרק השולח בגיטין פירוש הירושלמי דשם שמביא הרא"ש בריש גיטין והטור בסימן קמ"א דצריך להחזיק השליח בעדים. ומפרש שם דזה מיירי גבי קיום הגט וכמו שמביא דבריו ז"ל הב"י בסימן קמ"א. ודע דשם בפרק ג' מהלכות אישות מביא הכ"מ בשם הרמ"ך ז"ל בקיצור שתמה על הרמב"ם דפסק שם דאין צריך עדים וכמו שליח הגט שדבריו סותרין למה שכתב בפרק ט' מהלכות גירושין עד כאן לשונו בקיצר. ומשנה למלך כתב שם שבדק בפ"ט מהלכות גירושין ובשארי פרקים השייכים לזה ולא מצא שום סתירה. ואני מתפלא מאד על הרב בעל הלח"מ שאחר המחילה מכ"ת הקדושה לא בדק יפה דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין הלכה ל"ב וכפי הנוסחא שלפנינו שמקיים הנוסחא לעיקרית הרב המגיד ז"ל וזה לשונו אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי וכתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו להשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף על פי שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהם כמו שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהי' שם מערער כמו שבארנו שם ואם הי' שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרשה בו הרי זו מגורשת עד כאן לשונו. וכתב על זה הרב המגיד ז"ל וז"ל בכאן מצאתי נוסחאו' מתחלפות והנוסחא הנכונ' כך הוא כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' עד והטעם בזה הוא מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אין צריך למנותו בפני עדים כנזכר בפ' ו' ומכל מקום דוקא כשהגט חתום כמו שכתוב רבינו אבל כשאינו חתום הוי לי' ספק מנהו שליח ספק לא מנהו ואפילו יודה הבעל הוי לי' ספק מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר בפ' י"ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ספק מגורשת אבל כשיש שם עדים על השליחות ונתנו לה השליח בפני עדים הויא לה ודאי מגורשת שכבר נתבאר בפ' ראשון שאין עידי חתימה מעכבין בגט כל שנתנו לה בפני עדים וכאן כיון שיש עדות על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת כשנתנו לה השליח בעדים וזה ברור עכ"ל. ובזה ודאי יש סתירה למה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' אישות שאין שליח הקידושין צריך עדים על השליחו' וכמו שליח הגט. ואדרבא משמע מדבריו ז"ל שם דשליח הגט יותר פשוט משליח הקידושין שמביא ראיה לקידושין מגט ובקידושין בודאי מהני אם קדשה בכסף להמשלחו הן בכסף שמסר לו המשלח והן אם נתן לו רשות לקדשה בכסף שלו בלי שום עדים ורק שיקדשנה בפני עדים. ולכאורה יש לומר דפשיט' דמהני בגירושין אף שהשליח מוסר לה גט בלא חתימת עדים על הגט ורק שימסור לה בפני עדי מסירה וצדקו למאד דברי הרמ"ך ז"ל שם שמביא הכ"מ שם. ויש קצת רמז לזה בדברי הב"ש בסימן קמ"א סעיף י"ב דנראה שגם הוא ז"ל עמד על זה. אך קיצר במקום שראוי להאריך אבל לפי עניית דעתי הישוב בזה דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל דבזה יש חילוק בין גיטין לקידושין דבקידושין היא בחזקת פנוי' ואנחנו באים לאוסרה מחמת קידושי השליח וכיון שהמשלח מודה להשליח בהשליחו' והיא נתקדשה בפני עדים מהשליח הרי זו אסורה ודומה לזה כתב הר"ן ז"ל בהלכות בקידושין בריש פרק האומר דמחמת הודאת המשלח והודאת האשה מתקיימים הקידושין אבל גבי גירושין כיון שהיא בחזקת אשת איש אי אפשר כלל להוציאה מחזקתה אלא בשני עדים ואם עדים חתומים על הגט ה"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד והמה מוציאים אותה מחזקת אשת איש וכמו לדעת הרמב"ם ז"ל שהולך בשיטת הרי"ף רבו ז"ל דעידי חתימה לחוד סגיא מהתורה שהיא מגורשת גמורה אבל אם אין עדים חתומי' על הגט והשליח מגרשה בגט זה ע"י עדי מסירה הלא אין העדי מסירה יודעי' כלל אם עשאו הבעל שליח לגרש ומסר לו גט זה או לאו ואיך נוציאה אותה מחזקת אשת איש כיון שאינם יודעים מזה כלל והשליח לא הוי אלא עד אחד וראי' לזה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב הלכה י"ג והוא מהסוגיא דפ' התקבל שם גבי בעל אומר לפקדון ואע"פ שיש לחלק קצת דשם מיירי דנאבד הגט וכאן יש הגט ונמסר בעידי מסירה מהשליח מ"מ כיון שאין עדים חתומים עליו הוי כחספא בעלמא כ"ז שאין עדים שהבעל מסרו להשליח לגרש בו ותדע שכך הוא דהא גבי גירושין חולק הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ע"פ הירושלמי וסובר ששליח הולכה צריך דוקא לעשותו בעדים וכמו שכתב בפסקיו בר"פ השולח וכמו שמביא הטור א"ה סי' קמ"א ואילו גבי קידושין כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' האיש מקדש כדעת הרמב"ם ז"ל ששליח האיש אין צריך עדים ואף בשליחת האשה מסופק שם גבי קידושין דאין צריך עדים וכמו שמביא הטור בא"ה סימן ל"ה והטעם דיש חילוק בין קידושין לגירושין וכן משמע שם בקידושין מדברי הרמב"ן ז"ל וכמו שמביא הרא"ש שם ויהיה איך שיהיה דברי הרב משנה למלך ז"ל קשה להולמם. ונחזור לענינינו שדעת הרמב"ם ז"ל גבי שליח הולכה שבאם שבידו הגט עם חתימת עדים אין צריך עדים על השליחות ובאם שהגט שבידו הוא בלי חתימת העדים צריך עדים. והרמב"ם ז"ל כתב שם כדלעיל שיעידו שני עדים שגט זה נתנו הבעל לשליח לגרשה בו כנ"ל. נראה דלאו דוקא הוא שיעידו שגט זה הוא שמסרו הבעל לשליח אלא כיון שיש עדים על השליחות הרי זו מגורשת ולא חיישינן שמא זייף השליח גט אחר וזה נאבד ממנו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והראי' שהרי הרב המגיד כתב שם לבאר הלכה זו שני פעמים ראשון כתב אבל כשיש שם עדים על השליחות וכו' הויא לה ודאי מגורשת וכו' וסיים בדבריו וז"ל וכאן כיון שיש שני עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת וכו' וע"ש הרי שהרב המגיד ז"ל פירש דברי הרמב"ם ז"ל שהעיקר הוא אם יש עדים על השליחות וכן מוכח מדברי הב"י בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ב שכתב שם במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים כו' אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת ע"כ. משמע בפירוש הא אם יש עדים על השליחות אף שעל הגט אין עדים ורק שמסרו לה בפני עדי מסירה הרי זו מגורשת וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל כיון שיש עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו וכו'. ואין לפקפק בזה. ונמצא בנידן דידן כיון שיש ביד השליח כתב בעדי' ובמעשה ב"ד על השליחות לכתוב הגט ולמסור ליד האשה בודאי יכול' להתגרש בגט בלי עדי חתימה ורק בעדי מסירה כמו הבעל עצמו. ובזה אין לחוש כיון שלא אמר לו המומר שיתגרש בעדי מסירה וכמו שבשטר השליחות לא נזכר זה ונמצא יהי' עדי מסירה בלא ציוי הבעל וכמו שאם חתמו עדים על הגט בלא ציוי הבעל הוא פסול ואפשר בטל וכדמוכח בהש"ס בהסוגיא דאומר אמרו ובכמה מקומות ובכל הפוסקים. כמו כן יהי' הדין בעדי מסירה ולכאורה משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל שכתב ונטל הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים וכו' דמשמע שצריך שיאמרו הבעל להשליח שימסור להאשה הגט בפני עדים ובפרט לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסיעתם שלדידן אף דקיימא לן כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי מ"מ בדיעבד סגי בעדי חתימה לבד. ונמצא שיש מקום מן התורה לעדי חתימה כמו לעדי מסירה או הא או הא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו והרבה מהגדולים ונמצא אף אנו נאמר דכשם שאם חתמו עדים על הגט בלא ציוי הבעל דפסל כן אם הי' עדי מסירה בלא ציוי הבעל יהי' פסול. זה אי אפשר לומר כלל דאם כן יהי' צריך שיאמר הבעל עצמו לעדי מסירה ולא ע"י שליח רק מפי הבעל להשליח וכמו להסופר והעדים שעל הגט ואף אפשר אם אמר אמרו לעדים הי' פסול. דמאן דאית לי' אומר אמרו פסול מהתורה משום דמילי לא ממסרן לשליח ולא אישתמיט בשום מקום בהש"ס ובהפוסקים לבאר דין זה ובודאי אם הי' בזה ממש לא הוי שתקי ממנו. וראי' גדולה לזה בכל נוסחי הרשאות להשליח להולכה מהסמ"ק והמרדכי והטור לא נזכר בשום מקום שיאמר הבעל להשליח שימסור הגט בפני עדי מסירה והלא המה ז"ל חששו לכל חומרי חומרות ואיך הניחו העיקר. ועוד לפ"ז הי' מחויב הבעל כששולח גט לאשתו למקום אחר לשלוח גם העדי מסירה בצוותא עם השליח. ואם כן לרוב הפוסקים גבי שנים שהביאו גט בח"ל לא משכחת שיהי' נצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לדעת התוספות והרא"ש וסיעתם דלא סגי כלל אף מהתורה בלא עדי מסירה דהא העדי מסירה יעידו על השליחות. ולדעתי אין מהצורך כלל לבאר זה מחמת רוב פשיטותו. אך מחמת ששליחת כזה למסור גט בלא עדי חתימה כי אם עפ"י עדי מסירה אינו מצוי כלל בזמנינו. וגם רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שתקנו לנו סדר הגט לא הזכירו מזה כנידן דידן גט שינתן ע"י שליח ובעדי מסירה לחוד ובקל יש לחוש שיבא לידי טעות כתבתי זה והטעם פשוט למאד דבשלמא גבי עדי חתימה לא מבעי לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דאף לר' אליעזר בדיעבד סגי בעדי חתימה לבד נמצא מה שנאמר בתורה וכתב לה קאי גם כן אעדי חתימה היכא דמגרש בעדי חתימה. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ועל כן בעינן שיחתמו העדים דוקא בציוי הבעל שיהי' שלוחיו וכמו הסופר וכדאמרינן בפ' המביא שני דף כ' ע"א משום דכתיב וכתב לה. אלא אפי' לדעת התוספות והרא"ש וסיעתם דלרבי אליעזר אין לעדי חתימה כלל עיקר מן התורה אלא מתקנות רבן גמליאל דילמא מייתי עדי מסירה וע"י עדי חתימה האשה נאמנת לומר שבאו לידה כראוי ע"י עדי מסירה וכמפורש הכל בדברי התוספות והרא"ש ושארי פוסקי' כלם על כל פנים תיקנו שיהי' עדי חתימה כדין על פי כל הדקדוקי' שבגט ובאם לאו הוי כמזויף מתוכו שפסול אף לר' אליעזר וכמו שכתבו התוספות דף ד' ע"א בד"ה מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו וע"ש. וכן מבואר בתשובת התשב"ץ דלר"א אם חתמו עדי חתימה בלא ציוי הבעל הוי מזויף מתוכו ופסול לר"א מדרבנן היכא דאיכא עדי מסירה אבל עדי מסירה אף לר' אליעז' הוא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג. וכן פי' ר"ת ז"ל דאף לר' מאיר דסבירא לי' עדי חתימה כרתי אף על פי כן צריך שני עדים שיהיו בשעת נתינת הגט להאשה או ליד שליח קבלה משום דאין דבר שבערוה פחות משני'. ולזה אין עניין שיהי' עפ"י ציוי הבעל כיון דסוף סוף המה מעידים. ונצרך לומר דהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה י"ב ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדי' וכו' הוא רק משו' דאורחא דמילתא הוא משו' דלאו בשופטני עסקינן שמוסר לו גט להשליח בלא עדי חתימה שיגרש בו אשתו ולא ציוה כלל שיחתמו עליו עדי' בודאי דעתו שיגרשה בעדי מסירה אבל לא שיהי' הקפד בדבר שיצטרך הבעל דוקא לומר שיגרשנ' בפני עדי' ומשום כך לא אמר הרמב"ם ז"ל שאמר הבעל להשליח שיגרשנה בפני עדי' פלוני ופלוני וכמו בעידי חתימה אף למאן דמכשיר באומר אמרו רק בפני עדים סתם. ולדעתי אין מי שיחוש בזה להסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל ושיהי' בזה מקום לטעות ונחזור לענינינו שמדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע אם דעתו ששליח המגרש בעדי מסירה לבד ועפ"י עדי השליחות אם צריך שיהיו העדים לפנינו ויעידו וכמו שמשמע מפשט דבריו ז"ל שכתב ואם הי' שם עדים שיעידו שגט זה נתנו הבעל להשליח וכו' משמע בודאי שהעדים לפנינו ומעידים שמכירים ויודעים שזה הגט הוא שנתן הבעל להשליח ומכירים הגט ע"י סימנים מובהקים או אף אם עדותן עפ"י שטר מקויים באחד מדרכי הקיום שזכר הרמב"ם ז"ל בשארי שטרות ומבואר בהשטר סמנים מהגט. או לפי פירושו שמפרש דברי הרב המגיד ז"ל והב"י ז"ל בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ב כנזכר לעיל דעדי שליחות מהני ולא צריך שיעידו שזה הוא הגט שמסר הבעל ומהטעם שכתבתי למעלה. ובזה אין חילוק בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ. וכמו שמשמע מדבריו ז"ל שכתב בסתם ולא חילק בזה משמע דמיירי בכל מקום ובזה יש להקשות דהא לפי שכתב הרמב"ם ז"ל דשלית המביא גט בח"ל צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכאן שאין עדים חתומים על זה הגט אי אפשר לו לומר בפני נחתם ולמאי דקיימא לן כרבא דעיקר הטעם שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוא משום שאין עדים מצויין לקיימו העיקר הוא בפנ"כ ובפנ"ח רק משום גזירה דלא אתי לא חלופי בשאר שטרות ובגט כזה חסר העיקר ואיך יתכשר בחוץ לארץ והי' אפשר לומר מכיון שיש עדים שגט זה נמסר מהבעל לשלוחו או עדי שליחות לפי פירושו של הרב המגיד ז"ל הוי כמו דאייתוהו בי תרי. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ובתשובה סימן תקס"א. וכמו שכתב הטור והב"י בסימן קמ"ב גבי שנים שהביאו שאפילו יש אחד שמעיד על השליחות מצטרף עם השליח ואין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. דאכתי קשה דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז הלכה י"ד גבי שנים שהביאו גט בחוץ לארץ וכו' וכתב במה דברים אמורים שהגט יוצא מתחת יד שניהם וכו' ומשמע שם שדעתו נוטה לדעת רש"י ז"ל דעל כל פנים בעינן שיהיו שניהם שלוחים וכמו שכתב כזה הרשב"א בחדושיו ומביאו הרב המגיד ז"ל והב"י בסימן קמ"ב. וכתבו שגם דברי בעל הלכות הוא כן. ואם לן מאי מהני שיש עדים שזה הוא הגט או עדי שליחות כיון שאינם שלוחים צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח ובגט כזה אי אפשר. ואף שהרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בדרך אפשר וכיון דעת הרמב"ם ז"ל לדעת התוספות והרא"ש דאף שאינם שלוחים שניהם מכל מקום מוכח שם דכתב זה בספק גדול ולמה לא פשוט לי' להרשב"א ז"ל מהא דפ' ט' הלכה ל"ב דמוכח בודאי דעתו של הרמב"ם ז"ל דלא צריך שיהיו שניהם שלוחים. וממש כעין זה יש להקשות על הב"י בש"ע דבסימן קמ"א סעיף י"ב דכתב במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים כו' אבל אם אין עדים חתומים בו והנך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת: ומוכח בודאי דאם יש עדי שליחות כשר אף בלא עדי חתימה. והוא ז"ל בסימן קמ"ב סעיף י"ח מביא בסתם דעת הרמב"ם ז"ל גבי שנים שהביאו דדוקא אם שניה' שלוחי' אינם צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וסברת הרשב"א ז"ל דאף שאינם שלוחים מביא בשם י"א. ואם כן קשה איך סתם בסימן קמ"א דביש עדי שליחות כשר אף בלא עדי חתימה ואיך יאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאין עדים חתומי' על הגט והנה על הרמב"ם ז"ל הי' אפשר לדחוק ולומר דבאמת מיירי בארץ ישראל דוקא שאין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אבל על הב"י בש"ע קשה דהא פסק בסימן קמ"ב דהאידנא אף בא"י צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ואם כן הי' לו לפרש דדין זה הוא דוקא אליבי' דהתוספת והרשב"א שא"צ שיהי' שניהם שלוחים אלא בעידי שליחות אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ובר מן דין קשה למאד. איך הניחו המחברים ז"ל ובפרט הב"י ומור"ם ז"ל שביארו ופירשו כל הדינים איך לא הביאו זה איך ומה לנהוג בשליח שהביא גט בלא עדי חתימה ובודאי יש לחוש לדעת הרש"י והרמב"ם ז"ל גבי שנים שהביאו גט דהא דאין צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח דוקא ששניהם שלוחים. וכן הרבה מגדולי הראשונים ז"ל פרשו דעת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיהיו שניהם שלוחים דוקא ועיין בתשובת הריב"ש סימן שי"ח. והיוצא מכל זה שכתבנו דלפי דעת הרמב"ם ז"ל בנדון שלפנינו אף אם היו מצוין לקיים שטר השליחות הי' קשה להתיר ליתן הגט כיון שאינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח והוא פסול בודאי ולרוב הפוסקים אפילו אם ניסת תצא ומיהו הי' אפשר לומר דבנידן דידן כיון שמבואר בשטר השליחות שהמומר עשה השליח לסופר שיכתב הגט וגם שליח למסור הגט ובודאי מהסברא יש לומר דנאמן גם על זה שעשאו המומר לסופר לכתוב הגט דהא גבי סופר אמר לסופר לכתוב בכל הש"ס לא נזכר שאמ' לו בפני עדים ואף שבסדר גיטין כתב שיאמר לסופר בפני עדים נראה דזהו לכתחילה וכמו שמשמע מדברי הרמ"א בד"מ ובש"ע סימן ק"ך סעיף ד' דזהו לכתחילה בעלמא. ומכיון שיכתוב הסופר לפנינו ב"ד הגט אם היה נתקיים שטר השליחות הי' השליח במקום הבעל וכשם שהבעל המביא גט אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכדאמרינן בריש גיטין דף ה' ע"א השתא מינקט נקט לי' בידו וערעורי קא מערער עלי'. ואף שהרמ"א בסימן קמ"ב סעיף י"ד כתב להחמיר אף בבעל כבר תמה עליו הב"ש ונראה לעניית דעתי דזהו בודאי חומרא בעלמא וכמו כן יש לומר גבי השליח דקאי במקום הבעל ובשעת עיגון כנידן דידן יש להקל בזה ואף על זה יש להסתפק הרבה דשליח שאני ובכדי שלא תחלוק בשליחות. ואף אם יכתב לפנינו כיון דאנן קיי"ל כר"ת דמצריך האידנא בכל מקום לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' מבית לבית וכמו שכתב הרמ"א ז"ל בסימן קמ"ב סעיף א'. ואפשר כיון שיכתב בפני הב"ד ובאותו בית יגרש לא נחמיר כל כך ולקמן אבאר עוד מה שיש לסמוך בזה עוד להקל ולסמוך על דעת שארי פוסקים הגדולים ז"ל וכמו שאבאר למטה ומתוך מה שאכתב למטה יהי' אפשר לדון ולהכריע דעת הרמב"ם ז"ל בזה אי צריך על שטר השליחות קיום כמו בשארי שטרות או לא וכמו שיבואר בס"ד. והנה הרא"ש ז"ל בפסקיו בריש גיטין על הסוגיא שם מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי וזה לשונו פירש"י למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו: וקשה אטו בכפה תלו להו שיהיו מזומנים לקיימו כל עת שיבוא הבעל ויערער ועוד למה לי דאייתוהו בי תרי כך שוי' וכו' עד ומפרש ריב"א דאייתוהו בי תרי ואמרו שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר לא שלחתים הילכך לרבא לא צריך דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה במתכוין כדאיתא בירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים אמר ר' אבין אינו חשוד לקלקל' בידי שמים אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה פירוש להוציא עלי' לעז בפני ב"ד ולומר מזויף הוא. ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטול אף הוא מחתימתו בעדים כשרים אבל בחד אי לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם מצי למימר בעל לא שלחתי ומזויף הוא. אבל כי אמר בפנ"כ ובפנ"ח לא מצי בעל למימר לא שלחתיו אף על פי שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הימנוהו לומר נמי שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש לי'. וכן נראה לי מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחתו ואם כן למה הצריכו משו' עגונה להאמין לשליח על קיו' הגט כי היכא שמקיי' השליח כתב שליחות יקיי' נמי חתימת הגט. אלא ודאי משום שאין עדי' מצויין לקיימו האמינו חכמי' על הכל וכו'. ויש לדקדק בדברי רבינו הרא"ש ז"ל דמדבריו האחרוני' שכתב וכן נראה לי מסברא וכו' משמע דאף דדל מהכא טעמא משו' דהגט בידו מכל מקו' אנו צריכין להאמינו על כתב השליחות משו' דאין עדי' מצויין לקיימו. וכמו שהאמינו מטע' זה שליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וכן דקדק להדיא כזה הגאון מוהריב"ל בתשובתו חלק א' כלל ד' סימן קי"ב. והוציא מזה דין חדש לפי סברות הרא"ש האחרוני'. דלא מהימנין להשליח על כתב השליחות בלא קיום משום שהגט בידו אלא משום שאין עדים מצויין לקיי' האמינהו על הכל. ולפי זה בארץ ישראל אינו נאמן אף שהגט בידו שאין זה הטע' עיקר ורק משו' שהאמינו להשליח בחוץ לארץ ובאמת כן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ה סימן יוד דבשליח שיש בידו שטר שליחות בעדים נאמן לומר בח"ל שליח אני בלא קיום ולא משו' שהגט בידו. אבל אין כתב שליחות בידו אף שנאמן לומר שליח אני שעשאו הבעל בפני עדים וכדעתו ז"ל שצריך דוקא בפני עדים מ"מ מהימן לומר שנעשה בעדים ודוקא כשהגט בידו. וכן דקדק מתשובה זו מוהריב"ל ז"ל דבא"י דמצויין לקיימו אין נאמן בלי קיום אף שהגט בידו. וכן דקדק מתשובה זו הרב בעל משנה למלך בפ"י מהלכות גירושין הלכה ד' דדעת הרא"ש ז"ל הוא לאו משום שהגט בידו רק משום דחכמים האמינו לשליח ומשום עיגונא. ולכך בא"י אינו נאמן וצריך לקיים כתב השליחות או ראיה בעדים לפנינו על השליחות. וכן מוכח להדיא מדברי רבינו הטור ז"ל בסימן קמ"א ושם בדין אם שליח הולכה צריך לעשותו בעדים וחולק על אביו הרא"ש ז"ל דהשליח עולה במקום עד אחד. וזה לשונו שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהשליח הוא עד אחד. הלכך נראה שהוא עד אחד והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה במה דברי' אמורים בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין צריך כדלקמן עד כאן לשונו וראיתי לפרש דבריו באריכות קצת ובטוב טע' מפני שראיתי שגדולי עול' ז"ל נתקשו בדבריו אלו. וגם לקמן סימן קמ"ב. ולדעתי הקלושה לא כיונו אל האמת והנה אין ספק שרבינו הטור ז"ל מ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל כוונתו על הא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה ל"ב מה שהבאתי לעיל אם הביא השליח גט בלא עידי חתימה וגרשה על פי עדי מסירה וכנזכר לעיל שכתב שם הרמב"ם ז"ל שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף על פי שהוא עד אחד וכן כתב בפ' י"ד הלכה י"ב אבד הגט אף על פי שהבעל אומר לגירושין נתתיו כו' עד ואין כאן אלא עד אחד ובעל כו' הרי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שהשליח עולה במקום עד אחד עכ"פ ואם הי' עוד עד אחד בודאי היו נאמנים כמו שני עדים. ואף שליח להולכה. כמו שכתב בפ' ט' דשם מיירי בשליח להולכה וחולק על הרא"ש דס"ל דהשליח אינו עולה במקום עד אחד דהוי נוגע בדבר דבמקום בעל קאי. ולחנם תמה הב"י ז"ל על הטור דלמה כתב וכ"כ הרמב"ם דהא הרמב"ם ז"ל לא מצריך בשליח להולכה כלל לעשותו בעדים ותמה הרבה על הטור. והב"ח ז"ל בסימן הנ"ל השיג על הב"י ושבש הנוסחאו' שהיו לפני הב"י בהטור והרואה יראה כמה דבריו ז"ל דחוקים הרבה ומסבב דברי הטור לכוונה אחרת ושיסבור הטור דשליח המגרש אין צריך ליתן להאשה בפני עדים אחרים אלא אף הוא עולה במקום אחד ואין צריך אלא עוד עד אחד מה שהטור ז"ל בעצמו בחבורו סותר זה כמה פעמים ותמהני איך יאמר הב"ח ז"ל שהרמב"ם ג"כ מסכים לזה דהא הרמב"ם ז"ל כתב להיפוך בפ' ו' הלכה י"ד והב"ח ז"ל בעצמו תמה על הטור וכתב חלילה לסמוך על הוראתו בזה להקל. ומאד תמהני פה קדוש יאמר דבר זה לתלות בוקי סריקי ברבינו הטור מה שהיא נגד כל הפוסקים הראשונים והמה כולם כתבו שיתן השליח הגט להאשה בפני שני עדי מסירה דוקא ובאמת דברי הטור ז"ל כנים וברורים שכן מוכח להדיא מהרמב"ם ז"ל שהשליח אף להולכה עולה במקום עד אחד ודלא כדעת הרא"ש ז"ל. והא דהקשה הב"י ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל אינו מצריך כלל גבי שליח הולכה לעשותו בעדים זה בודאי אחר המחילה אלף פעמים מקדושת כבודו של רבינו הגדול הב"י ז"ל שלא כיון יפה ואיך אישתמיטתי' לי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אלו דדוקא אם הביא השליח גט חתום בעדים אינו צריך לעשותו בעדים אבל אם הביא גט בלא עדי חתימה צריך עדים על שליחתו. וכמו שבארתי כל זה לעיל. וכן בפ' ב' גבי שליח קבלה כתב גם כן הרמב"ם ז"ל דשליח עולה במקום עד אחד ומאד יש להפליא איך אשתמיטתי' לי' לרבינו הב"י ז"ל דבר זה עצמו בכ"מ בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' כתב שם בד"ה כתב רבינו לקמן בסמוך וכו' עד הרי זו ספק מגורשת וע"ש כי הלשון שם מגומגם קצת ואפשר שיש איזה טעות סופר בהדפוס. ונחזור לענינינו ומה שכתב הטור במה דברי' אמורי' בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין צריך וכדלקמן צריך לפרש היינו כדעת אביו הרא"ש ז"ל וכמו שמביא הטור לקמן בסי' קמ"ד וכשם שאין צריך לקיים עדי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עדי השליחות וכו' עד כתב הרמ"ה הכל שדעתו ז"ל היא כמו דעת הרא"ש וכמו שכתב שם הב"י ז"ל לקמן ומה שמביא שם הטור דעת הרמ"ה דשליח נאמן אף בארץ ישראל הוא משום שחולק על אביו הרא"ש ז"ל שהביא הטור בסימן קמ"א דבא"י צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח הגט לאשה. וכן פירש הב"ח ז"ל דפירש דברי הטור בסימן קמ"ב שמביא דעת הרמ"ה דאף בא"י הוא נאמן הוא חולק על הא שכתב בסימן קמ"א דבא"י צריך לקיים חתימת העד קודם ואילו לדעת הרמ"ה אין צריך לקיים אף בא"י. וכן פירש הר"י בן לב בתשובה שהבאתי לעיל דהרמ"ה חולק על הרא"ש וסובר דהא דהאמינו להשליח הוא משום שהגט בידו. ונמצא דאין חילוק בין א"י לח"ל ומאד תמהני על המשנה למלך שהי' לבו פתוח כפתחו של אולם שכתב שם בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' שתמה על הטור שלפי דקדוקו של מהר"י בן לב מוכח שלהרא"ש ז"ל הוא לא משום שהגט בידו ובארץ ישראל אינו נאמן ואיך לא הביא הטור דעת אביו כלל וע"ש ואיך שכח הרב ז"ל מה שכתב הטור ז"ל בסימן קמ"א והוא ז"ל לא ראה רק מה שמביא בסימן קמ"ב. ואדרבא מתוך לשון הטור בסימן קמ"ב שכתב והרמ"ה כתב דאף בא"י וכו' משמע להדיא שהוא חולק על הרא"ש מדלא כתב וכתב הרמ"ה וכן דרך הפוסקים כשמביאים דעת הראשון ז"ל בלי חולק. ולעניין הלכה נראה דעת הטור לפסוק כדעת אביו הרא"ש ז"ל דבארץ ישראל אינו נאמן שזהו סתם דבריו וגם בסימן קמ"א לא הביא כלל דברי הרמ"ה ז"ל וכן כתב הב"ח בסימן קמ"ב לפירוש השני ודלא כמו שכתב הב"ח שם בסימן קמ"א דודאי לא הי' חולק על אביו הרא"ש ז"ל ואם הי' חולק הי' מפרש דבריו ולפי מה שכתבתי יתיישבו למאד דברי הטור בסימן קמ"ב גבי שנים שהביאו גט בח"ל אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' מ"מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזויף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו וכו'. ותמה על זה הרבה הב"י ז"ל וכן הגאון ז"ל כמו שמביא הב"ח והט"ז שאיך כתב הטור בסתם והוא נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל שהרא"ש כתב בפרק קמא דגיטין דכיון שיש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזויף הוא עכ"ל. ומשום זה לא הביא הרב ב"י ז"ל בש"ע סוף סימן קמ"ב כלל דעת הטור דיכול הבעל לערער ורק הרמ"א ז"ל מביאו שם בשם יש אומרים. ובודאי מההכרח לפרש דברי הטור והרמ"א שדעתם ז"ל הוא דשני שלוחים שהביאו את הגט אף שאין הבעל יכול לומר מזויף הוא ולא שלחתים דאיך יהי' נאמן להכחיש שני עדים וכדאמרינן בקידושין אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו והן הן עדיו וכן בגירושין וכזה הביאו זה להלכה כל הראשונים בלי שום חולק אלא ע"כ בא לומר היינו אם יטעון הבעל ויערער אמת שאני שלחתים להשניים בגט לגרש אבל אני עשיתי בכיון גט מזויף עם עדים הכל בזיוף וכדי לקלקלה בכיון ובהא יכל לערער עד שצריך שיתקיים בחותמיו. ואף שבירושלמי אומר שאינו חשוד לקלקלה במתכוין והביאו הירושלמי התוספות בריש גיטין והרמב"ן והרשב"א בחידוש' והרא"ש והר"ן כבר פירשו הב"ח והב"ש דהיינו כל זמן שאין הבעל לפנינו וטוען כזה לא חיישינן לזה אבל אם בא ומערער עירעורו עירער. ויפה כיונו בפירוש' כי מוכרח הוא לדעת הטור והרמ"א אך לא כתבו מאין יצא לו להטור דין חדש זה. ואדרבא לכאורה משמע מדברי הירושלמי להיפוך וכמו שמבי' הירושלמי הרא"ש בעצמו במסכתא גיטין וכדלעיל ולא עוד שבנוסחאות הירושלמי שלפנינו כתב ג"כ כך וחש לומר שמא חתמו בעדי' פסולין אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקל בידי שמים ובב"ד הוא חשוד לקלקלה שמתוך שהוא יודע בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדי' כשרים ע"כ וכן מביא בנוסח' זאת ממש הרשב"א ז"ל בחדושיו ומשמע ודאי להדיא דאם מערער שחתמו בכיון בעדים פסולים דאינו נאמן ואף לגבי שליח אחד ומכל שכן ששניהם שלוחים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל להדיא בחדושיו בריש גיטין ומשיג על הראב"ד ז"ל שם דהיכא דטען שהחתים במזיד בעדי' פסולי' דאינו נאמן דלא חשוד לקלקלה. ואם כן מנא לי' להטור לפרש כן. הן אמת שמדברי רש"י ז"ל משמע דאף שני' שהביאו יהי' הבעל נאמן לערער מזויף הוא. אך דוחק גדול לומר שנתכוין רבינו הטור לדעת רש"י ז"ל מדלא כתב בפירוש לדע' רש"י ז"ל וכתב בסתם. ועוד שהרי התוספות והרשב"א והרא"ש והר"ן וכל הראשוני' ז"ל דחו פירושו של רש"י ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל בפ' ז' הלכה י"ד כתב בפירוש ששנים שהביאו את הגט אין הבעל יכול לערער. וכמו שכתב הב"י בסימן קמ"ב. ומ"ש הב"ח שהטור דקדק כן מלשון אביו הרא"ש ז"ל דאם טוען הבעל ומערער שבכיון החתים עדים פסולי' דנאמן המעיין בדבריו ז"ל יראה דאין זה כדאי מדקדוק קל כזה להוציא הפשט מהירושלמי מהלכ' דמפורש שם שערעורו בטל וכמו שכת' הרמב"ן והרא"ש והרשב"א ז"ל. ומה שנראה לפי עניית דעתי בזה הוא משום דהטור תופס דבריו של אביו הרא"ש ז"ל האחרונים לעיקר מה שכתב בפסקיו בריש גיטין ובתשובה בכלל מ"ה סימן יו"ד וכדלעיל דהטע' דהאמינו להשליח על קיום הכתב שליחות הוא רק משום עגונא הקילו בזה ודוקא בח"ל אבל בא"י לא האמינו להשליח כלל וצריך לקיים כתב השליחות וכמו שסתם הטור בסימן קמ"א וכמו שמפרש מוהריב"ל דברי הרא"ש ז"ל ואם כן לפי זה קשה קושיא חזקה על הרא"ש מהמתניתין דפרק קמא דגיטין המביא גט בא"י אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. וכיון דלהרא"ש ז"ל בא"י צריך שיקיים השליח כתב השליחות כמו בכל השטרות נמצא דהוי כמו שנים מעידין על השליחות דהא נחקרה עדותן ונתקיים. ולפי זה איך מסיק הש"ס אלא ערעור דבעל דהיינו שטוען שהוא מזויף דהא כיון שיש עדים על קיום השליחות תו לא מצי הבעל לטעון שהוא מזויף וכמו שכתב הרשב"א והרא"ש בתשובה והטור בסימן קמ"ב ובאמת היא קושיא חזקה ותמהני למאד למה לא העיר בזה אחד מהמחברים ז"ל ואלא על כרחך צריך לומר לדעת הרא"ש ז"ל דהבעל מודה על השליחו' אלא שטוען שמזויף הוא והחתימן במזיד בזיוף וכן מוכח מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו שם על המביא גט בא"י להמעיין שם. ומזה למד הטור ז"ל שאם טוען הבעל כך אף בשנים שהביאו הגט טענתו טענה לפי התלמוד שלנו ויבא לנכון למאד דברי הטור בהוכחה וראי' ברורה ממשנה מפורשת ואין להקשות מהירושלמי דאומר שם מתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל כו' דיש לומר שהגמרא שלנו חולק בזה על הירושלמי ועוד יש לומר והוא העיקר דהרא"ש והטור יפרשו הירושלמי דהא דרבי אבין דאומר דהערער בטל באמת יפרש להמתניתן דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו היינו ערער דהלקוחות וכמו שמפרש שם בירושלמי לחד מאן דאמר דהלקוחות עוררין וכמו שמביאו הרשב"א והרא"ש והר"ן ור' אבין ס"ל כמו זה המאן דאמר שבאתה האשה לטרוף מהלקוחות אבל בשביל ערעורים של הלקוחות אינה אסורה מלהנשא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו על האוקימתא מהירושלמי ערעור דהלקוחות אבל התלמוד שלנו לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בערעור דלקוחות משום דריהטא דמתניתין מיירי לעניין אם אסורה להנשא ומוקי לה להמתניתין בערעור דהבעל דוקא ומשום זה למדו הטור ז"ל דמהני אם שטען הבעל שבכיון החתי' בעדים פסולי' ודלא כר' אבין דבירושלמי. ולפי עניית דעתי מקום הניחו לי להתגדר בזה כי כוונתי האמת בדברי רבינו הטור בכל דבריו מה שנתקשו בו גדולי ז"ל אשר לפנינו. ואחר כל אלה היוצא מזה דלדעת הרא"ש ובנו הטור ז"ל בחוץ לארץ נאמן השליח בכתב שליחתו אף שאין הגט בידו ואף בעל פה לומר שנעשה שליח בעדים אם הגט בידו דוקא בלי שום ראי' ומחמת שאין עדים מצויין לקיימו האמינו החכמים בהשליחות אבל בארץ ישראל כיון שלא היתה שם התקנה להאמין להשליח בפנ"ב ובפנ"ח. אינו נאמן עד שיביא ראי' על שליחותו ואף שהגט בידו וכמו שהוכיחו הר"י בן לב והבעל משנה למלך. ולזה כתב הטור בסימן קמ"א דבעד אחד מעיד עם השליח על שליחתו דבא"י צרי' שיתקיים קודם נתינת הגט לאשה ובחוץ לארץ אינו צריך ולא מהטעם שהגט בידו וכנזכר לעיל. ואין להקשות מתחילה הקדמה אחת והוא שהרי בעלי התוספות ז"ל הוכיחו מהמשנה דהמביא גט בא"י אין צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח דלא טענינן ליתמי וללקוחות טענת מזויף וכמו שהמביא גט בא"י מתירין אותה להנשא כל זמן שאין הבעל לפנינו ומערער וכמו שהביאו כל זה באריכות התוספות והרמב"ן והרשב"א והרא"ש בפסקיו והר"ן בהלכות על המתניתין דהמביא גט בא"י והרבה חולקים על התוספו' ודחו ראיות הנ"ל ומה שדחו הראי' מהמתניתין דהכא דהמביא גט בא"י הוא משני טעמים האחד הוא משום עגונא הוא דאקילו בה רבנן וכמו שהקילו בח"ל להאמין להשליח שאומר בפנ"כ ובפנ"ח כבי תרי והתם לפי שאין עדים מצויין לקיימו החמירו בתחילתו להצריך שהשליח יאמר בפנ"כ ובפנ"ח והקילו בסוף דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' וכדאיתא בירושלמי אר"י חומר שהחמרת עליה בתחילה שיהא צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הקלת עליה בסוף שאם בא ומערער ערעורו בטל ומביאו להירושלמי הרשב"א ז"ל בחדושיו בריש גיטין אבל בא"י דמצויין לקיימו הקילו עליה גם בתחילתה שאין השליח צריך לכלום והאמינו להשליח דלא טענינן אנו מזוייף הוא משום עגונא אבל לא הקילו עליה בסופה וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל. ועוד כתב שם הרשב"א והר"ן ז"ל בהלכות טעם שני משום דגבי המביא גט בא"י לא מגבינין מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרא אלא בטענת ברי וכו' וכמו שכותב שם הרשב"א ז"ל. ויש נפקותא בין שני הטעמים דלטעם האחד דמשום עיגונא אקילו בה רבנן בהמביא גט בא"י ולא הצריכו אף שיאמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח אם כן פשוט דגם בקיום שטר השליחות יש להאמין בארץ ישראל להשליח משום עגונא כמו בחוץ לארץ כל זמן שאין הבעל מערער על השליחת לומר לא שלחתיו ומזויף הוא דהא לא חילקו חכמי' בין א"י לח"ל אלא דבח"ל משום שאין עדי' מצויין לקיימו החמירו בתחילה שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחת' והקילו בסופו להאמינו נגד ערערו של בעל ובא"י לא ראו להחמי' שיצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולהקל בזה לסוף כיון דמצויין לקיימו. ורק הקילו משום עגונא דכל זמן שאין הבעל מערער לא טענינן לי' אנחנו מזויף. וזה שייך גם כן גבי שטר השליחות דלא טענינן אנו מזויף אבל לטעם השני דלא אקילו עלי' בא"י ולא מידי ורק העמידו על הדין וכמו בשארי שטרות והא דלא טענינן לי' מזויף הוא משום דלגבי הפקעת האש' מרשות בעלה הוא כמו לאפוקי ממונא שהיא יכולה להפקיע א"ע מרשות בעלה ממילא לא טענינן מזויף אף בשארי שטרות. ולפי עניית דעתי גבי להאמין להשליח על שליחותו יש לומר דלא שייך זה כלל דבשלמא לטעון על הגט שהוא מזויף ותהא אסורה להנשא אנו דנין בין האשה ובין הבעל. לא אסרינן לה בטענת שמא כיון שאין הבעל לפנינו ומערער אבל לגבי שליחות אנו צריכין לדון בין השליח ומשלח והוי כמו כל שטרות דעלמא דטענינן שמא מזויף הוא שהוא כמו שהשליח בא להוציא מהבעל בשטר השליחות ולגרש את אשתו. ולהוציאה מרשותו וכזה יש להבין מדברי הר"ן ז"ל בהלכות שסותר ראייתו של הרי"ף ממתניתין שהמבי' גט בא"י וכתב שם וזה לשונו ואין אלו ראיות דממתניתין ליכא למיגמר דאין אשה זו ממונא של בעל אלא ברשות עצמה היא להינשא ואנן לא מנעינן לה וכו' לאפוקי גבי השליח הוא בא להוציא מרשות הבעל את אשתו הוי כמו שבא להוציא ממונו בודאי טענינן מזויף כמו בכל השטרות. ואם כן יש לומר דהרא"ש ז"ל לא סבירא לי' הטעם דמשום עיגונא אקילו בה גבי המביא גט בא"י. אלא דאנו לא מנעינן להאשה ואם כן אין טעם להאמין להשליח על שליחותו בא"י וכמו שכתב בפסקיו על המתניתין ולא הזכיר כלל משום עיגונא להקל ונמצא נגד השליח נשאר הדבר על הדין דצריך ראי'. או קיום העדים על השליחות וזה הוא שכתב שם בפסקיו וזה לשונו אבל בלא ערעור דבעל מותרת להנשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדפרישית לעיל והיא נמי לא תזייף לקלקל עצמה וכו' עכ"ל הרי שמנאמנות השליח על שליחותו לא כתב מידי. וכמו שכתב בריש גיטין הוא מהטעם שכתבתי לעיל דסבירא לי' באמת דבא"י צריך השליח לברר שליחותו. והא דקתני במתניתין ואם יש עליו עוררין וכו' היינו כפי שפירשו הב"ח והב"ש ערעור דבעל שיטעון שהתכוין במזיד לקלקלה וכדלעיל ורק על זה בא ליתן טעם דבלא ערעור לא חיישינן לזה דאם לא כן הוי לי' להרא"ש ז"ל ליתן טעם על נאמנות השליח שיערער הבעל לומר לא שלחתיו דהא בב"ד הוא חשוד לקלקלה וכמו שמביא הרא"ש ר' אבין דהירושלמי לעיל בריש פירקא ודוק בזה כי ברור למאד. ומה שכתב שם הרא"ש ז"ל והיא נמי לא תזייף היינו שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל בסוף פ' ז' ובפ' י"ב שהאשה המביאה גטה אינה צריכה שום קיום כל זמן שאין הבעל מערער וכמו שמביא הטור בסימן קי"ב ובסימן קנ"ב וכמו השליח בא"י ושלא תקשה מזה להא דסבירא לי' דטענינן ליתמי מזויף ודלא כהתוספות ולזה מחלק דגם היא לא תזייף ולאפוקי מדעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ' י"ב שהאשה צריכה לקיים הגט אף בלא ערעור הבעל וכמו שמסכים ג"כ הרשב"א לרעת הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ולכך מחלק כאן גבי אשה להא דטענינן ליתומים מזויף הוא. סוף דבר פלפול של מהר"י בן לב בתשובה כלל ד' סימן ק"ב שהוכיח דעת הרא"ש ז"ל דאף בלא הטעם שהגט ביד השליח האמינו להשליח על שליחותו בחוץ לארץ הוא מוכרח למאד מכח דברי הטור בסימן קמ"א שמחלק בין ח"ל לא"י לעניין קיום שטר השליחות וגם ממה שכתב בסימן קמ"ד שנים שהביאו גט דהבעל יכול לערער והיינו מכח הראי' מהמתניתין דהמביא גט בא"י. וכן מוכח מדברי הרא"ש בפסקיו שכתב דהא אם יש עליו עוררין דמתניתין דמוקי לה בערעור דבעל היינו שיערער הבעל לומר שבכיון רצה לקלקלה ולא שיערער על השליח לומר לא שלחתיו דבהא לא איירי המתניתין משום דבא"י צריך לקיים שטר שליחותו דשם לא הקילו כלל וכמו בשארי שטרות ואף שמוהר"י בן לב ז"ל שם בתשובה כתב דלהרמ"ה שמביא הטור בסימן קמ"ב דאף בא"י אינו צריך לקיים שטר השליחות והיינו משום שהגט בידו. ומחמ' זה חשש לדעת הרמ"ה שם גבי אי מצי השליח לעשות שליח אף בח"ל אף שכתב כן בכתב השליחות היכא שאינו מקויים ומסיק שם דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש והרמ"ה דלהרא"ש דהאמינו חכמים להשליח בחוץ לארץ על הכל אף מה שלא שייך כלל לעיקר הגט נאמן גם בזה דיכול לעשות שליח אחר. ולהרמ"ה ז"ל שלא האמינו לו בח"ל על השליחות רק משום שהגט בידו ולא נאמינו על זה לעשות שליח אחר דזה לא שייך לעיקר הגט וע"ש. בזה נראה לענ"ד דאין דבריו מוכרחים כל כך דיש לומר דהרמ"ה ז"ל סבירא לי' כטעם הראשון שכתבו הרשב"א והר"ן נגד דעת התוספות ז"ל גבי טענת מזויף הוא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן אף בא"י ואם כן הוא הדין נמי על שטר השליחות ולא מהטעם משום שהגט בידו דוקא וכמו שכתבתי לעיל. ועוד יש לומר אף אם נודה לסברת מוהר"י בן לב דהרמ"ה ז"ל פליג על הרא"ש מכל מקום כיון שהטור סתם בסימן קמ"א כדעת אביו הרא"ש ז"ל גבי קיום השליחות ומחלק בין ח"ל לא"י וגם הש"ג בסוף פ' כל הבשר מביא דברי הטור שבסימן קמ"א לחלק בין ח"ל לא"י גבי קיום שליחות הגט משמע ודאי שדעתו גם כן כדעת הרא"ש וכמו שפירש הר"י בן לב ולפי זה יש לומר דהכי נקטינן שאף בלא טעם שהגט ביד השליח מהימן על שטר השליחות בלא קיום בחוץ לארץ. וגם הרמ"א ז"ל שמביא דעת הטור בסוף סימן קמ"ב גבי שנים שהביאו גט בח"ל שהבעל יכול לערער. ולפי שכתבתי זה תלוי גם כן בהא דמוכח מהמתניתין דהמביא גט בא"י שהארכתי בזה לעיל. ונמצא דבח"ל מוכח דגם דעת הרמ"א ז"ל הוא דאין צריך לקיים השליחות מטעם תקנת חכמים היא להאמינו על הכל ולא מטעם שהגט בידו ומשום זה נראה דיש לסמוך בזה על הנך גדולי רבוותא ז"ל בנדון דידן לומר שמהדין אין צריך לקיים שטר השליחות ואף שאין הגט בידו ואף לסברת הר"י בן לב שם דלהרמ"ה נצרך שיהי' הגט בידו דוקא מכל מקום בקיום שטרות דרבנן כדאי וכדאי לסמוך על הרא"ש והטור והרמ"א ז"ל וגם לעשות סניף לזה להקל דעת התשב"ץ והרשב"ש בנו ז"ל שהקילו במעשה ב"ד בפשיטות דאין צריך קיום. ואף שכתבתי לעיל לפקפק בזה מכל מקום כיון שהוכחנו שלדעת הרא"ש והטור אף בלא מעשה ב"ד אין צריך קיום בחוץ לארץ כלל וכדלעיל. ובודאי גם לעשות סניף מדעתם ז"ל אין לחוש ופשיטא שהרי הרמ"א ז"ל פוסק בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת עיגון בגט מקוים דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואף שהט"ז חולק עליו מכל מקום בנידן דידן בודאי יש לסמוך להקל גם נראה דאף לפי שמחמיר הריב"ש ז"ל בתשובתו סימן שי"ח ומביאו הב"י בסימן קמ"ב וכתב דאין הכל מודים בזה היכא שיש קיום על עדי השליחות דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נראה דלא שייך כאן דהתם יש חשש בגוף הגט שמא מזויף הוא ויש לחוש לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל כפי שפירשו מקצת הגדולים ז"ל דהיכא שאין שניהם שלוחים על הגט צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח והטעם יש לומר דדוקא בשניהם שלוחים הוא מילתא דלא שכיחא בי תרי דמייתי גיטא וכדאמרינן בהש"ס ריש גיטין לא גזרו בי' רבנן שיצרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח אבל לא בעידי השליחות אבל בנידן דידן כיון שאנחנו מאמינים להשטר שליחות ויהי' נכתב הגט לפנינו מה יש לחוש דהא הבעל לא מצי לערער אלא שיאמר השטר שליחות מזויף הוא ובהא לא חיישינן כל זמן שאין הבעל מערער לכל הפחות. ומבואר בהפוסקים דכל זמן שאין לחוש לערעור הבעל אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח וכמו שכתב המגיד משנה בסוף פ"ז מהלכות גירושין ומביאו הב"י בסימן קמ"ד. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף רכ"ח והרשד"ם בסימן ע"ז ופ"ב ושארי תשובות כולם מלאים מזה דכל היכי דליכא למיחוש לערעור של הבעל בדבר שחששו רבותינו ז"ל שוב אין צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופשיטא בנידן דידן שאין אנחנו דנין על גוף הגט אם יהי' צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכמו שיבואר למטה אלא על שטר השליחות והגט עצמו יכתוב סופר השליח לפנינו יודה אף הריב"ש ז"ל דאף לרש"י והרמב"ם ז"ל אין לחוש להחמיר ויש ראי' לזה דהא לרבה דאמר הטעם משום דאין בקיאין לשמה וקודם דמסקינן דרבה אית לי' דרבא או לאחר שלמדו וכדאמרינן שם בהסוגיא דריש גיטין עיקר התקנה דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הוא רק משום לשמה. וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל בחדושיו. ונמצא דגבי שטר שליחות בודאי אף לרבה לא היה צריך לקיימו לעולם. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שם דלרבה גבי אשה העמידו על דין תורה דלא צריך שום קיום כמו בשאר שטרות משום עיגונא או משום שיש חילוק בין איסור לדיני ממונות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק ז' מהלכות גירושין וכמו שאכתוב למטה בס"ד. ורבא לא פליג עלי' דרבה אלא בהא דמשום קיום הצריכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דאין עדים מצויין לקיימו החמירו גבי הגט. אבל גבי שטר שליחות מודה בודאי לרבה שהאמינו או משום עגונא או כטעם הרמב"ם ז"ל לחלק בין איסור והיתר לדיני ממונות. וכיון שאנחנו מאמינים להשטר שליחות בנידן דידן והגט יהי' נכתב לפנינו ממש למאי ליחוש לה אף לרבא. גם מה שצדד שם הריב"ש ז"ל להחמיר באותה תשובה מטעם דאפש' דאף להתוספות והרשב"א והרא"ש וסייעתם דאם אחד מעיד על השליחות מצטרף ואף לרבא אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דזהו דוקא שהעד לפנינו בכאן במקום נתינת הגט והוי כאתיוהו בי תרי אבל כשאין העד לפנינו וכו' שהרי אפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזויף הוא וכו' בנידן דידן אין לחוש לזה כלל דהרי הגט יוכתב לפנינו וע"ש בהריב"ש. ונראה שאין לפקפק בזה וגם מדברי הרמב"ם ז"ל לענ"ד לדקדק דאף היכי שצריך עדים על השליחו' שהביא השליח גט בלא עדי חתימה וכדלעיל שצריך לעידי השליחות דאם יש ביד השליח שטר שליחות חתום בעדים וכמו בנידן דידן דאין צריך קיום והוא מ"ש בסוף פ' ז' מהלכות גירושין הלכה כ"ד במה דברים אמורים כשהתנה עלי' הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה וכ' ואין חוששין שמא ימצא מזויף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראי' שהוא מזויף או בטל דאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך הי' לנו לחוש לגט שיתן הבעל לפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו או שמא עדים פסולים חתמו בו והרי הוא כמזויף מתוכו או שמא שלא לשמה נכתב וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא ניחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה שאין דיני האיסורין כדיני הממונות עד כאן לשונו. ובזה נראה בעליל שדעתו ז"ל דלגבי גט אשה לא הצריכו לעולם שום קיום לא אם השליח הוא מביאו או אם האשה עצמה ורק המביא גט בחוץ לארץ הצריכו להשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח והמביא גט בא"י לא צריך כלום מן הדין. ואם כן אף בשטר שליחות היכי דצריך לדעתו למה יצטרך קיום דהא גם זה הוא מדיני איסור ולא דיני ממונות. ואין לומר דכמו שהחמירו חכמים לגבי שליח הגט עצמו שצריך לומר במקום שאין עדים מצויין לקיימו נחמיר גם כן בהשטר שליחות זה אין שום סברא דמנא לן למצוא חומרא מה שלא נזכר בשום מקום בשני התלמודי' דבשלומא להרשב"א והרא"ש דסבירא להו דשוים המה דיני איסור לדיני ממונות לגמרי. ומה שהאמינו להשליח על שליחותו בכתב או בעל פה הוא מחמת שהקילו עליה חכמים משום עגונא או מחמת טעם אחר השייך גם כן בדיני ממונות שפיר צריכין אנו לדון אם דוקא שייך להקל בכתב השליחות או בעל פה להשליח אם הגט ת"י דוקא שמחמת הגט נאמין לו גם על השליחות. וכמו שמשמע מדברי הגדולים ז"ל הנ"ל. או מחמת שהקילו עליה ואף שאין הגט בידו לא מן הדין להאמינו אבל להרמ"בם ז"ל כמו שמשמע מדבריו גבי גט אשה דהוא איסור לא צריך לעולם קיום מן הדין וגם יש טעם לחלק בין הגט עצמו שהחמירו עלי' במקום שאין מצויין לקיימו משום שהגט צריך שיהיה ביד האשה לראי' לעולם שנתגרשה וחששו שבמשך זמן רב יבא הבעל ויערער לומר מזויף הוא ולא יהיה עדים מצויין לקיימו ויארע מזה קלקול הרבה וחשש עיגון אבל שטר השליחות היכא דצריך עדי השליחות לא נצרך אלא קודם המסירה להאשה יראו הב"ד הכתב שליחות ואחר כך ימסור השלי' הגט להאשה בעדי מסירה ושוב אין השטר שליחות נצרך לה כי העדי מסירה לעולם יעידו שראו השטר שליחות תחת יד השליח בעדים ונתגרשה לפניהם מהשליח דהא בגט כזה בלי עדי חתימה היא צריכה לעולם לראי' שנתגרשה העדי מסירה. ואף אם נתגרשה מהבעל עצמו וכמו שכתבו התוספות וגדולי הראשונים ז"ל דלרבנן דקיימי בשיטת רבי אליעזר דעדי מסירה כרתי יוכל לכתחילה לגרשה על פי עדי מסירה בלי עדי חתימה ואם תרצה להנשא מחויבת היא להביא העדי מסירה וכן אם נכתב הגט על דבר שיכול להזדייף דכשר לרבי אליעזר אף לכתחילה וכדאיתא התם בפ' שני דגטין דף כ"א וכמו שכתבו שם התוספות. וכמו כן אם נתגרשה על ידי שליח בגט בלא עדי חתימ' תביא העדי מסירה לפנינו כשתרצה להנשא ותדע שכך הוא דהא ודאי דכשם שהבעל יכול לגרש בעדי מסיר' בלא עדי חתימה כך יכול לגרש כן על ידי שליח דהא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ועיקר השליחות הכתוב בתורה הוא בגירושין וכמו דאמרינן בפ' שני דקדושין ומגירושין ילפינן לכל התורה כולה. ולדעת התוספות והרא"ש וסיעתם לרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי אין מקום לעדי חתימה מהתור' כלל. וכיון שהתורה רבתה ושלחה שמתגרשת על ידי שליח אם כן הוא על ידי עדי מסירה לבד. ולפי שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין דשליח המגרש בעדי מסירה לבד על כרחך הוא צריך לעדי השליחות דאם לא כן הרי זו ספק מגורשת וכדלעיל: נמצא מהתורה היא מתגרשת על ידי שליח לעולם כשיש שטר שליחות בידו דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מן התורה כל זמן שאין הבעל מערער וכמו שכתב הוא ז"ל וכדלעיל ועוד בכמה מקומות ומדרבנן לא החמירו לעולם לגבי איסורין להצריך קיום לדעתו ז"ל: וכן מוכח מדברי תשובות הגאון מוהר"י בן לב ז"ל שהבין כן לדעת הרמב"ם ז"ל בחלק שני תשובה א' שכתב שם על אשה שהוחזקה אשת איש ויש בידה מעשה ב"ד איך שנתגרשה מבעלה בגט כשר אך אין עדים מצויין לקיים מעשה ב"ד הנ"ל וכתב שם להדיא דלדעת הרמב"ם ז"ל דהאשה יכולה להנשא בגט שבידה אף אם לא נתקיים בחותמיו הוא הדין שתוכל להנשא בשטר זה שאינו מקוים ועיין שם וכן מוכח מדברי הגהות מרדכי שמביא שם הר"י בן לב שכתב וזה לשונו והוא הדין נמי אם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שנתן שם הגט שבפניהם נתגרשה שמותרת להנשא אפילו אין כאן מכירין החתימה כיון שאין מערער וכו' וכותב שם מוהר"י בן לב ז"ל משום שדעת ההגהות מרדכי כשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דסבירא ליה דאשה שהביאה גטה אין צריך קיום וכותב שלא משום דמעשה ב"ד אין צריך קיום שכבר דחה זה בשתי ידים מכל וכל. ובודאי כיון שהגאון מוהר"י בן לב ז"ל יליף ומדמי מעשה ב"ד לגט שביד אשה פשיטא שיש לנו לדמות ששטר שליחות שביד האשה לגט שביד אשה או שליח. ולא עוד שאני אומר שאף לדעת הראב"ד שבפ' י"ב מהלכות גירושין שאשה שגיטה בידה אין מערערין עליה לומר מזויף הוא ולא תנשא עד שתתקיים בב"ד מכל מקום בנידן דידן מודה דאין צריך קיום דהא בגט שביד שליח הוא מודה דתנשא בארץ ישראל כמתניתין דהמביא גט בא"י ואנן לא טענינן מזויף הוא וכמו שכתב שם בסוף פ' ז' מהלכות גירושין הרב המגיד ז"ל והלח' משנה דלהראב"ד ז"ל שליח עדיף מאשה עצמה ונאמן שעושים בלי שום קיום ופשיט' דלדעת הרמב"ם השליח נאמן בהשט' שליחות שבידו בלי שום קיום במכ"ש מהאש' עצמה. והא דכתב הרמב"ם ז"ל שם טעם הראשון גבי אשה עצמה משום שאינה מקלקלת על עצמה נראה לומר דדוקא גבי האש' עצמ' הוסי' הרמב"ם ז"ל עו' טעם לומ' דאינ' מקלקל' על עצמ' ומשו' קושי' הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' כל הגט על הרמב"ם דכיון שאין להאשה שום ראי' על הגט שאינו מזויף ניחוש שמא זייפה היא את הגט דאמרינן בפרק שני דכתובות דאם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת כתב הרמב"ם ז"ל דדבור אפשר שתעשה ותאמר שקר אבל מעשה שתזייף גט אינה מקלקלת על עצמה אבל גבי שליח אין צריך כלל לטעם זה דשם גבי שליח המביא גט בא"י כתב סתם דנאמן ועוד דגם שם בסוף פ' ז' מוכח שם דברי הרמ"בם ז"ל ומפרשים שעיקר שהוא ז"ל סומך על טעם השני שהעדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומכל שכן ששייך טעם זה גבי שליח אם שטר השליחות בעדי' וכדלעיל אמנם אכתי יש להסתפק בנידן דידן ממה שמביא הטור בסימן קמ"ב בשם הרמ"ה דהיכא דאין השליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואנו סומכין על עדי השליחות דצריכין דוקא שיהיו עדי השליחות בעצמ' עדי מסירה להגט מהשליח ליד האשה דאם לא כן הוי כל כת חצי דבר וכן מביא הרב ב"י ז"ל בש"ע סימן קמ"ב סעיף י"ח בשם יש מי שאומר וע"ש בב"ש שכתב דלהכי מביאו הש"ע בשם יש אומרים אף שהטור הביא דעה זו בסתם בלי חולק משום שבבדק הבית הקשה הב"י על זה דלא הוי חצי דבר דהא עדי שליחות לחוד ועדי מסירה לחוד. וגם הרב בעל משנה למלך ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה י"ב דקדק שם מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא חולק על הרמ"ה ז"ל בזה וע"ש. והטורי זהב ז"ל כתב דאין לחוש לזה דזהו בשיטת הרי"ף ז"ל שכתב בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים גבי מתניתין דהיו שם שלשה כתי עדות שנים אומרים שאכלה שנה ראשונה וכו' דלא הוי חצי דבר דכיון דכל כת וכת מהני סהדותייהו לעניין אכילת הפירות אבל בכאן עדי שליחות לא מהני מידי וצריכה לעדי מסירה וכזה עדי מסירה צריכה לעדי שליחות ונמצא דהוי חצי דבר. אבל התוספות בפ' מרובה גבי גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים כתבו שם דהיכא דכל כת ראו מה שיכולים היו לראות באותו הפעם וכמו שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דאילו היו יכולים לראות באותו הפעם גם מה שבכריסה זהו חצי דבר אפילו לרבנן דרבי עקיבא אבל גבי עדי שני חזקה דכל כת וכת ראתה מה שאפשר לה לראות באותו הפעם ועיין שם. ולפי זה בכאן גבי עדי שליחות ועדי מסירה נמי לא הוי חצי דבר כיון שכל כת יכולה לראות מה שאפשר לה לראות באותו הפעם. ועל הרב טורי זהב ז"ל תמהני למאד מדבריו איך סומך את עצמו להקל בדבר חשש איסור ספק איסור דאורייתא נגד סברות הרי"ף והרמ"ה ואף שהסמ"ג גם כן כתב בהלכות גיטין גבי עדי כתיבה ומסירה לחלק דלא הוי חצי דבר כמו דעת התוספות אבל בהמרדכי בסדר הגט שלו הקשה גם כן מעדי גיטין וחילק שם בעניין אחר ועיין שם. ומוכח מדבריו דחש לה לשטת הרי"ף ז"ל. וגם הריב"ש ז"ל בסימן שי"ח וכן הרשד"ם חש למאד והחמיר כדעת הרי"ף והרמ"ה. ובפרט דברי הרי"ף שכתבו כל הראשונים שדבריו דברי קבלה ואף שמביא בהמרדכי בשם הר"מ דלעולם פסקינן כהרי"ף במקום שאין התוספות חולקין עליו ואפשר שמזה יצא לו להט"ז לפרש לאפוקי במקום שהתוספות חולקין עליו. אך הגדולים ז"ל בשו"ת שלהם לא פירשו כן. ורק פירשו שבמקום שהתוספות חולקים על הרי"ף הוי ספיקא דדינא וכמו שכתב מוהרי"ק בשורש קנ"ב ועשה למוטעה למי שפירש דהלכה כתוספות נגד הרי"ף. ומשמע שם מדבריו ז"ל דבדאורייתא יש לפסוק כדברי המחמיר. וכן הוא בשו"ת הגדולים מאשכנז כמו מוהרי"ו ובעל תרומת הדשן וכיוצא באלו. ונוסף על זה שהתוספות בעצמם אף שבפרק מרובה דחו פירוש הרי"ף ז"ל אבל בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים דף ה' שם פירשו בסתם וחילקו כדברי הרי"ף. ובודאי אילו ראה הט"ז ז"ל דברי התוספות דחזקת הבתים לא הי' כותב כזאת. ולפי זה בנידן דידן לדעת הרמ"ה אין תקנה לסדר הגט כיון שאין עדי השליחות לפנינו. ובודאי קשה למאד להקל נגד סתימת לשון הטור שמביא בסתם דעת הרמ"ה. וגם הש"ע שמביא יש אומרים זה לדיעה אחרונה משמע שכך הוא דעתו וקושיתו כבדה בודאי יש ליישב גם דקדוקו של הרב משנה למלך מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח וקל להבין. והכל אין כדאי בחשש איסור חמור כזה דלהר"מה והטור אינו גט כלל מהתורה. אך באמת יש לחלק הרבה בין הא דהרמ"ה ועובדא דהריב"ש בתשובה סימן שי"ח בין נידן דידן לפי עניית דעתי ומתחילה ראיתי כי טוב להעתיק דברי הריב"ש ולישא וליתן בדבריו קצת. כי באמת הטור הביא דברי הרמ"ה בסימן קמ"ב בעניין דהוי חצי דבר בקיצור וכן הב"י לא דיבר מזה כלום בחבורו על הטור. ובש"ע הביא היש אומרים בקיצור. וכן גדולי האחרונים ז"ל הב"ח והט"ז והב"ש לא ביארו בזה כל הצורך. וגם תמהני למאד שלא הביאו דברי המרדכי שבסוף גיטין שהבאתי לעיל דלכאורה מדבריו ז"ל יהי' סתירה לדעת הרמ"ה. והדין זה הוא עניין חמור חשש איסור דאורייתא. וכבר כתבתי שהט"ז ז"ל הפריז על המדה להקל מחמת שלא ראה דברי התוספות בפרק חזקת הבתים שכתבו גם כן כדעת הרי"ף ז"ל וגם דברי התוספ' שבפ' התקבל וגם ההגהות אשרי בפ' חזקת הבתים מביא דברי התוספות וגם דברי הרי"ף ולא הכריע ביניהם ואם כן לא צדקו דברי הט"ז ז"ל שכתב בסימן קמ"ב דאנן קיימא לן כהתוספות בלי טעם וראי' וכדלעיל. וזה לשון הריב"ש בתשובה סימן שי"ח שם בנידן שהשואל רצה לומר דאם יש עדים על השליחות אין צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם והשיב הוא ז"ל מתחילה שאין הכל מודים לזה וחשש לדעת רש"י ורמב"ם ז"ל וכמו שהבאתי לעיל ואחר זה כתב וזה לשונו. והרמ"ה ז"ל שהוא מבעלי סברא זו דכל דיש עדים על השליחות הוי כאתיוהו בי תרי אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהו עדי השליחות עצמם עדי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה ואז הוי כאילו אמרו בפנינו גרשה כיון שהם מעידים על מסירת הגט מיד הבעל ליד השליח ומיד השליח ליד האש' אבל אם עדי מסירת הגט ליד האשה אינ' עדי השליחות לא מהני סהדותייהו וצריך השליח לומר בפנ"כ ובפ"נ משום דכל כת וכת מעידים על חצי דבר והוי כשנים מעידים אחת בגבה ושנים מעידים אחת בכריסה שלא מהני אפילו לרבנן דפליגו עלי' דרבי עקיבא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ולא דמי לשליחות קבלה דלא בעינן שיהיו עדי השליחות עצמם עדי מסירת הגט כדתנן בפרק התקבל ולא חשבינן חצי דבר דהתם כיון שהיא עשתה יד השליח כידה בעניני הגירושין זה עדות שלם הוא שאינו צריך למסירת גט זה דכל שימצא גט חתום ומקויים ביד השליח הרי הוא כאילו נמצא ביד האשה עצמה והרי היא מגורשת ולאו חצי דבר הוא ועדי מסירת הגט נמי לאו חצי דבר הוא כיון דעדי השליחות הוי דבר שלם גם עדי המסירה חשבינן דבר שלם מדי דהוה אעדי ביאה דחשבינן דבר שלם אף על פי שצריכין לעדי קידושין לחייב הבועל כיון שעדות קדושין הוי דבר שלם בלא עדי ביאה כדאיתא בפ' מרובה אבל בעדות שליחת הולכה אינו שליח אלא על גט זה למסרו ליד האשה ואין מסירתו ליד האשה כלום בלא עדות השליחות כיון שאינו מקוים וגם לא עדות השליחות בלא עדות המסירה דכיון שחכמים תקנו בגט עדים מצויין לקיימו לסלק ערעורו של בעל מעתה קודם מסירתו או בקיום חותמיו או כשיאמ' השלי' בפני נכתב ובפני נחתם כל שלא נתקיים כן כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא כשתביא האשה עדים שהבעל מסרו להשליח ושהשליח מסרו לידה אם כן הכל עדות אחת לסלק ערעורו של בעל וכל כת וכת הוי חצי דבר כל זה כתב הרמ"ה בפרטיו בפרק התקבל באריכות מופלג כמנהגו וכבר הובאה סברתו זאת בפשיטות בספר אבן העזר וכו' עד כאן לשון הריב"ש ז"ל ולפי עניית דעתי נראה לפרש דבריו ז"ל דכיון שהשליח אינו במקום הבעל אלא לגרש בגט זה שבידו דוקא וכיון שהגט אינו מקוים אינה יכול' להתגרש בגט זה אלא שיעידו העדי שליחות שבפניהם עשאו הבעל שליח לגרשה בגט זה ואכתי אין עדותם מועיל לשום דבר עד שהשליח ימסור ליד האשה גט זה בפני עדי מסירה וכרבי אליעזר ואם ימסור בפני עדים אחרים גם כן לא עביד ולא כלום עד שיעידו עדי השליחות שהבעל עשאו שליח למסור לאשתו גט זה ובלא עדותם אין מועיל עדותם של עדי מסירה לשום דבר ואם כן הוי חצי דבר אף לרבנן דרבי עקיבא וכמו אם היו צריכים עדי קידושין לעדי בעילה אבל כי אומר השליח בפנ"כ ובפנ"ח בשעת נתינת הגט מועיל שפיר עדותם של העדי מסירה כיון שהחכמים האמינו להשליח ולא מתורת עדות גמורה דהא אין עדות פחות משנים בכל התורה אלא משום תקנת עיגונא האמינו ולא נגמר עדותן של עדי מסירה על פי שני כתי עדים בהצטרפותם דהשליח אינו עד רק נאמן משום תקנת חכמים דהא האמינו להשליח אף אם הוא קרוב או אשה. ובשלמא שליח המביא גט בארץ ישראל דלא החמירו חכמים שיצטרך השליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואף שצריך שיחזיק הבעל להשליח בעדים מכל מקום השליח אין צריך להביא העדים לפנינו כמי שכתב הטור בשם הרמ"ה אלא דנאמן שנעשה בעדים אף בארץ ישראל ולערעורו של בעל לא חיישינן גם כן בא"י כיון דעדים מצויין לקיימו וכשמוסר השליח הגט ליד האשה בפני עדי מסירה היא מותרת להנשא על פי העדי מסירה עד שיבא הבעל ויערער ואז היא תסלק הערעור או על ידי קיום הגט או על ידי שתביא העדי מסירה לפנינו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ז' ובפ' י"ב מהלכות גירושין הלכה ג'. ונמצא אחר מסירת הגט מהשליח להאשה עדי מסירה אינם צריכים כלל להעדי שליחות שמתירים אותה להנשא והוי דבר שלם. אבל בחוץ לארץ במקום שאין עדים מצויין לקיימו שתקנו חכמים שאין מסירת הגט מהשליח להאשה מועיל כלום מחמת שנצרך לסלק הערעור של בעל בשעת הנתינה להאשה וכמו שהי' הבעל עומד לפנינו ומערער אחר נתינת הגט דאנן טענינן לי' מזויף ואינה מגורשת ואף בשארי טענות שיטעון הבעל ויערער כמו על תנאי הי' פקדון הי' הכל תלוי בקיום הגט בחותמיו או בעדי מסירה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ' י"ב מהלכות גירושין והתוספות והרשב"א והר"ן והרא"ש דכל היכא שנתקיים בחותמיו תלינן שבודאי בהכשר הכל בא לידה ועיין שם. ושכיון שהגט מקוים בחותמיו אז אינו נאמן בשום ערעור והוא הדין בעדי מסירה מהבעל עצמו. אבל בשליח הדין הוא בחוץ לארץ שיתקיימו בשעת הנתינה מערעורו של בעל וכדלעיל. ונמצא כשאין הגט מקוים וגם אין השליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואינו מתכשר אלא על ידי עדי השליחות ועדי מסירה וכל כת וכת הוי חצי דבר. ודברי הרמ"ה ז"ל הוא על פי שיטת הרי"ף והגדולים דצריך שכל כת וכת יועיל לשום דבר לרבי עקיבא. ולרבנן דרבי עקיבא אם כת אחת היא מועלת לבדה בלי הצטרפות כת השני' לא הוי חצי דבר. ולכך בעדי שליח קבלה הרי מועיל כת המעידה שאמרה לפנינו דמועיל דהוי ידו כידה וכמו דלעיל. וכן כתבו התוספות שם בפרק התקבל על מתניתן צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה דמשום דלא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מהני. אך כתבו בלשון אחר משום דהשליש נאמן. ואפשר לדחוק בדבריהם ולכוין כדברי הרמ"ה וכפי שמביא הריב"ש ועל כל פנים גם מדברי התוספות דהכא גם כן ראי' שדעתם כדעת הרי"ף ואינו כפי שמביאים בפ' מרובה דא"כ לא הי' צריכים לשום טעם ודלא כהטורי זהב וגם מה שכתב הט"ז בסימן קמ"ב סעיף י"ח לפרש דברי הרמ"ה בהטור נראה שמפרש בענין אחר אלא שפירש בפנים אחר. ובודאי אילו ראה דברי הריב"ש מה שמביא דברי הרמ"ה לא הי' כותב זה. ולפי עניית דעתי הפירוש שכתבתי הוא ברור בלי ספק. ולפי זה יש לומר בנידן דידן שהעדי שליחות מעידים שהרשה הבעל את השלית לכתוב כמה גטין עד שיוכשר בעיני הרב ואחר הכתיבה למוסרו להאשה נמצא שאנחנו מסלקים ערעורו של בעל מקודם כתיבת הגט מטעם שהוכחתי שהאמינו להשליח על שליחתו. או דכיון שבחוץ לארץ אין עדים מצויין לקיימו גם על שטר השליחות האמינו חכמים להשליח על הכל וכמו שכתב הרא"ש בריש גיטין או מטעם שכתבתי והוכחתי מדברי הרמב"ם ז"ל שגבי גט דהוי איסור ולא ממון לא החמירו חכמים לעולם לחוש לטענת מזויף כל זמן שאין מערער ורק גבי הגט עצמו ולא בשטר שליחות וכפי שהארכתי לעיל. וכיון שבנידן דידן יהיו העדי מסיר' עצמם ויראו כתיבת הגט ויומסר לפניהם אז מועיל עדות' ומותרת להנשא ועכ"פ לא גרע מעדי מסיר' בגט שהוב' ע"י שליח בא"י דאף הרמ"ה מוד' דלא הוי חצי דבר וכמו שמפורש בהמתני' ובכל הפוסקי' וכמו שבארתי לעיל. והסבר נותנת דבנידן דידן עדיף טפי מהמבי' גט בא"י דלפי שכתבתי לדעת הרא"ש והטו' וכפי פירושו של הר"י בן לב ז"ל שם בתשוב' לא נחוש אף כשיערער הבעל והוי כמו שליח בחוץ לארץ המביא גט ואומר בפני נכתב ובפני נחתם: עוד יש להסתפק בנידן דידן אחר שיכתוב השליח הגט לפני העדי מסירה אם יהיה צריך לומר בשעת הנתינה להאשה בפני נכתב או אני בעצמי כתבתי שהביאו האחרונים בשם הרדב"ז דמהני כמו בפני נכתב. ואפשר לומר דצריך שיאמר ומטעם שכיון שהראב"ד ז"ל פוסק כרבה דהטעם שצריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח הוא משום לשמה וכמו שמביא הר"ן בהלכות ושארי גדולים בתשובתם ואנו תופסים גבי גיטין כל החומרות שנוכל יש לחוש לכתחילה לדעת הראב"ד ז"ל. וכזה ראיתי בשו"ת חכמי הספרדים ז"ל ולרבה אליבא דרבי אליעזר דסבירא לי' עדי מסירה כרתי סגי בפנ"כ לבד בלא בפנ"ח וכמו דאמרינן בריש גיטין אי רבי אליעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי ואף דמסיק שם הש"ס בדף ד' ע"א דבעי בפנ"ח אף לר' אליעזר משום לשמה דמודה רבי אליעזר במזויף מתוכו הא רבי אשי לא סבירא ליה זה ומסיק דמתני' דהמביא גט צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"מ אתיא כרבי יהרדה דוקא דבעי כתיבה וחתימה לשמ' ומשמ' דלרבי אליעזר באמת לא צריך שיאמר אלא בפנ"כ לבד ולא בפנ"ח. וכן כתב שם הרמב"ן ז"ל בחדושיו. ואף דמסיק שם הש"ס דרבה אית לי' דרבא גם לפי שאין עדים מצויין לקיימו וא"כ אף לרבי אליעזר צריך שיאמר בפנ"ח משום קיום מכל מקום הא כתבו שם הרשב"א והרמב"ן ז"ל בחדוש' ומשמע שם מדבריהם. ז"ל כיון דלרבי אליעזר לא צריך כלל שיחתמו העדים כיון שיאמר בפנ"כ דכשר בדיעבד לרבה אליבא דר' אליעזר וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל בשם התוספות דאף לפי המסקנא לרב אשי אליבא דרבה עיקר התקנה דצריך שיאמר השליח וכו' הוא רק משום לשמה וא"כ לרבי אליעזר לא בעי בפנ"ח. ואף לשנויא קמא דהש"ס דצריך אף לרבי אליעזר בפנ"כ משום לשמה על כל פנים בנידן דידן דאי אפשר שהשליח יאמר בפנ"ח כיון שאין עדים חתומים על הגט והוא יתן עפ"י עדי מסירה לחוד יהיה צריך לומר אני כתבתיו ומשום לשמה דעיקר התקנה היתה בפנ"כ. ואף דהרי הסופר יכתוב לפני העדי מסירה ויאמר בפירוש שכותב לשמה היה אפשר לומר שלהחמיר צריך שיאמר משום שלא תחלוק בשליחות וכמו שרבינו תם מחמיר האידנא לומר בפנ"כ ובפנ"ח אפילו משכונה לשכונה ומבית לבית אליבא דרבא כמו כן יש לומר לרבה גבי בפנ"כ ומשום לשמה. ואליביה דרבה מסיק הש"ס דלא תחלוק בשליחות וכן יש לדון בזה שצריך לומר בפנ"כ לבד מהא שכתב הראב"ד ז"ל בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה י"ד גבי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם שליח שהביא גט כשהוא נותן לה נותנו בפני שנים וכו' ולא קראהו עדי מסירה ונטלתו וזרקתו לים הרי זו ספק מגורשת וכתב על זה הראב"ד ז"ל דברים בגו שאם הביא השליח ממקום שצריך לומר השליח בפנ"כ ובפנ"ח כו ' והשליח כשני עדים שמעידים על החתימות ועל עיקר הגט וכו' עד כאן לשונו. וכמו שמפרש שם הלחם משנה ז"ל דברי הראב"ד שמה שהשליח אומר בפני נכתב הוא מעיד על עיקר הגט ובאומרו בפני נחתם מעיד על החתימות וכו' ונמצא דיש מקום להחמיר שבנידן דידן שיאמר השליח בפנ"כ לבד כיון דמועיל לעניין שכתב הראב"ד ז"ל על עיקר הגט. וקרוב לומר שהראב"ד ז"ל אזיל לטעמי' שפוסק כרבה דהוי משום לשמה כמו שמביא הר"ן ז"ל בהלכות. ובזה יסתלק קושית הלחם משנה מאי דמקשה שם על הראב"ד ז"ל דלימא דלרבא צריך לומר בפנ"כ משום שמא יאבד הגט. דאפשר לומר דזה שכתב הראב"ד ז"ל הוא דוקא לרבה דעיקר התקנה היתה משום לשמה ומשום הכי לרבי אליעזר מה שאומר בפנ"כ הוא על עיקר הגט דהכתיבה היא עיקר דצריך לשמה מדאורייתא אליבי' ועיין שם כי יש עוד לעיין בזה הרבה אך יהיה צריך לאריכות מאד ועל כל פנים לעניית דעתי אם יש לדחות ולומר שמן הדין בנידן דידן לא היה צריך שיאמר בפנ"כ לחוד מכל מקום לרווחא דמילתא טוב יותר אם יאמר ולדעתי אין שום חשש בזה אם יאמר בפנ"כ לבד ותדע שכך הוא דהא בודאי אף אם נאמר דגם לרבה אליביה דרבי אליעזר צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וכך היתה התקנה מכל מקום בודאי אם השליח היה מביא גט בחוץ לארץ בלא עדי חתימה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין ומשמע שם מדבריו ז"ל דאף אם היה מביא עדים על השליחות לאחר שמסר הגט להאשה מהני והויא מגורש' ועל כרחך לא אמר אלא בפנ"כ. וגם נראה להוכיח מהמתניתין דקתני המביא גט בח"ל ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו מדקתני אם יש עליו עדים מוכח דיש גווני שמביא השליח גט בח"ל ואין עדים חתומי' עליו וכמו שהבאתי לעיל ולהפוסקי' דאין עדי שליחות מועילים שלא יצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח יצטרכו לומר דמתניתין אתיא כרבי אליעזר ואליבא דרבה דהא אמרינן בפרק שני דף ט"ז ע"ב גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ללישנא בתרא אליבא דרב שמואל ואביי פליגו בהא תנאי אי הוי משום לשמה או משום דאין עדים מצויין לקיימו והמשנה דקתני ואם יש עליו עדים היינו אליבא דכ"ע ואף משום לשמה הא מסקינן לאחר שלמדו ובאינו יכול לא גזרו רבנן ובודאי אית אנפי ששליח מביא גט במדינת הים אף בלא חתימות עדים. ולמאן דאמר דעיקר הוא משום לשמה לרבי אליעזר אומר בפנ"כ ולמאן דאית לי' משום שאין עדים מצויין לקיימו מיירי בדיש עדים לפנינו שמעידים שגט זה מסרו הבעל ליד השליח כדלעיל. ועל כל פנים יש להוכיח קצת מדיוקא דמתניתין דאית גוונא שיאמר השליח בפנ"כ לחוד. ועוד הסברה נותנת כך דהא תנן בפרק השולח גיטין דף ל"ד ע"ב העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם ומפרש לה בגמרא דאתי' כרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי. ונמצא דעד תקנת רבן גמליאל לא הי' המנהג שיהיו עדים חותמים על הגט ובפרט לדעת התוספות והרא"ש וסייעתם דאין מקום כלל לעדי חתימה עד שבא ר"ג והתקין בדרך עצה טובה ואילו התקנה שיהא השליח צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הי' לפי הנראה זמן הרבה קודם ימי רבן גמליאל וכן מוכח מהתוספות בדף ו' ע"א בד"ה מכי אתי רב לבבל דמשמע שם מדבריהם ז"ל דהית' התקנה בימי חורבן בית הראשון ועיין שם ובודאי היתה התקנה קודם רבן גמליאל שיאמר השליח בפנ"כ לבד. ועל אופן שיועיל דהיינו בעדי שליחות או על פי שטר שליחות ואין מהצורך להאריך בזה כי לדעתי הוא דבר פשוט ומוכח מדברי הש"ס והתוספות. ונמצא לפי זה לפי עניית דעתי לרווחא דמילתא טוב שבנידן דידן יאמר השליח לאחר נתינה להאשה בתוך כדי דבור בפני נכתב. וכמו שהדין בכל שליח שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח גם כבר הודעתיו למר במכתבי הקצר שלעניית דעתי טוב הוא שיזכה הסופר השליח הנייר והקולמוס על ידי אחר להבעל באופן המועיל. ואף שכתב הטור בשם הרמ"ה דהיכ' דאמר הבעל להשליח לכתוב וליתן דאינו צריך להקנות. מכל מקום ראיתי בקצת שו"ת חכמי ספרדים שכתבו להחמיר שיזכה הנייר והקולמוס וכו'. וכמדומה שכן ראיתי גם כן בהב"ח וכעת אין לי פנאי להאריך עוד. ואחר כל אלה לעניית דעתי מאחר שלפי דעתי הקלושה נתפשטו הרבה קמטים מחששות רבות שהי' לחוש בנידן דידן בעזרת השי"ת ומעתה אם טוב הדבר לפני מעכ"ה ולפני מע"כ שארי חכמי העיר שיסכימו על זה אזי אהי' אני גם כן סניף לצוותא בסימא חכמי עירכם הקודש לסדר הגט ולמסור ליד האשה על פי אופנים הנ"ל ושתהי' מותרת לכל אדם. וחוזר אני בשטה אחרונה ומבקש בכפליים ומתנה בפירוש שמעכ"ה עם שארי חכמי העיר לא יסמכו על דעתי ח"ו בלי עיון ובלי הסכמה על כל דברי וליטול כל המשא עלי ושאהי' ח"ו גס לבי בהוראה לא זו הדרך ולא זו העיר אשר בחר ד' ורק שיעיינו ויביטו בדברי' אלו הנ"ל כפי שכלם הזך וכפי שיורו על פי התורה והאמת כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וצור ישראל יצילני ויצילכם משגיאות ומאור תורתו יראני נפלאות כנפש ידידם בכל לב נצמד ונטבע בצול אהבתם לעולם כותב מחמת חלישת כח ורפיון ידים מקלקל השורה כמצליף במסיבות עינים ומצפה לישועת השי"ת כל ימי היותי בחיים ולהגות בתורתו ברחבת ידים דברי הנאנח יהושע באאמ"ו ה"ה מוהרר צבי הירש זצלה"ה צייטלש:

1 רמב"ם פרק י"א דה"ל עכו"ם סמ"ג לאוין נו טור י"ד סימן קעט:

2 שלא לשאול למתים דכתיב דברים י״ח:י״א ודורש אל המתים ואמרו רבותינו כגון לן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכן הנשאל בגולגולת של מת:

« ספר מצוות קטן קמ״א ספר מצוות קטן קמ״ג »