ספר מצוות קטן קל״ט:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קל״ח ספר מצוות קטן ק״מ »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא להיות בעל אוב דכתיב אל תפנו אל האובות. ויקרא י״ט:ל״א

1 ספר המצוות פתח ↗

שהזהירנו מעשות אוב. והוא שיקטיר בקטורת ידועה ויעשה פעולות מיוחדות ויתדמה להשמיע דבור מתחת שחיו שישיב על מה שישאל ממנו, וזה מין אחד ממיניו. והוא אמרו יתעלה אל תפנו אל האובות. ולשון ספרי אוב זה פיתום המדבר משחיו. והעובר על לאו זה במזיד נסקל ואם לא יסקל יהיה בכרת ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה, רוצה לומר מי שעשה אותו מעשה בידו ויתעסק בו בעצמו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין. קדושים, מדע הלכות ע"ז וחקות העכו"ם פ"ו:

1 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הָעוֹשֶׂה אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. כֵּיצַד הוּא מַעֲשֵׂה הָאוֹב. זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַקְטִיר קְטֹרֶת יְדוּעָה וְאוֹחֵז שַׁרְבִיט שֶׁל הֲדַס בְּיָדוֹ וּמְנִיפוֹ וְהוּא מְדַבֵּר בַּלָּאט בִּדְבָרִים יְדוּעִים אֶצְלָם עַד שֶׁיִּשְׁמַע הַשּׁוֹאֵל כְּאִלּוּ אֶחָד מְדַבֵּר עִמּוֹ וּמְשִׁיבוֹ עַל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹאֵל בִּדְבָרִים מִתַּחַת הָאָרֶץ בְּקוֹל נָמוּךְ עַד מְאֹד וּכְאִלּוּ אֵינוֹ נִכָּר לָאֹזֶן אֶלָּא בְּמַחֲשָׁבָה מַרְגִּישׁ בּוֹ. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ גֻּלְגּלֶת הַמֵּת וּמַקְטִיר לָהּ וּמְנַחֵשׁ בָּהּ עַד שֶׁיִּשָּׁמַע כְּאִלּוּ קוֹל יוֹצֵא מִתַּחַת שֶׁחְיוֹ שָׁפָל עַד מְאֹד וּמְשִׁיבוֹ. כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂה אוֹב הֵן וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶן נִסְקָל:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומלבד זה נראה ע"פ מה שראיתי להסמ"ק סי' קל"ט שכתב וז"ל שלא להיות בעל אוב דכתיב אל תפנו אל האובות ואמרו רבותינו זה המדבר משחיו עכ"ל. ובסי' קמ"ב כתב וז"ל שלא לשאול למתים דכתיב ודורש אל המתים ואמרו רבותינו כגון לן בביה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכן הנשאל בגולגולת עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים טובא לכאורה דבבעל אוב לא הביא אלא לישנא דמתניתין דבעל אוב היינו המדבר משחיו. דמשמע דרק בענין זה בלבד הוא בעל אוב. והרי בגמרא מבואר דגם המעלה בזכורו והנשאל בגולגולת הוא. בעל אוב. וביותר תמוה מש"כ דדורש אל המתים זהו הנשאל בגולגולת. ובברייתא שם מבואר דהנשאל בגולגולת זהו בעל אוב. אבל בדורש אל המתים לא נזכר כלל נשאל בגולוגולת. אבל נראה דהסמ"ק ג"כ אזיל בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא הלאו הכללי וכן בעשין. כמבואר בכמה דוכתי בסמ"ק. ולזה כאן בלאו דבעל אוב לא הביא אלא המדבר משחיו. וס"ל דהמדבר משחיו דקתני במתניתין. היינו שמדבר מאיליו ולא בהעלאת המת. וכן מבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין ח' שכתב וז"ל שהזהירנו מעשות מעשה אוב. והוא שיקטיר קטורת ידועה ויעשה פעולות מיוחדות ויתדמה להשמיע דבור מתחת שחיו שישיב על מה שישאל ממנו. וזה מין אחד ממיניו והוא אמרו יתעלה אל תפנו אל האובות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם פרק ארבע מיתות ולא הזכיר בזה מת כלל עיי"ש. וזה דלא כפירש"י ושאר ראשונים ז"ל. דהמדבר משחיו היינו שמעלה את המת מן הארץ ומשיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי עיי"ש. ומעתה א"כ אין זה ענין ללאו דדורש אל המתים. ולזה שפיר נמנה מלבד לאו דדורש אל המתים. והנשאל בגולגולת המת וכיו"ב שנעשה ע"י מת. הו"ל בכלל לאו דדורש אל המתים. ואינם באים במנין בפ"ע. שכבר הם נכללים בכלל לאו דדורש אל המתים כמש"כ הסמ"ג. ולזה כתב הסמ"ק הנשאל בגולגולת גבי לאו דדורש אל המתים. דאע"פ שזהו בעל אוב שמיתתו בסקילה. משא"כ דורש אל המתים שאינו אלא במלקות. מ"מ כיון דמיהת עיקר איסורו שפיר נשמע ג"כ מכלל לאו דדורש אל המתים שפיר הביאו בכלל לאו דדורש אל המתים. דהסמ"ק אין דרכו להביא אלא מה שנוהג בזה"ז. והאידנא אין דנין דיני נפשות. ולא כתב דינים אלו אלא לענין מנין הלאוין והעשין. ולענין איסור והיתר. כן נראה ברור אצלי בדעת הסמ"ק. ועפ"ז ממילא אתי שפיר ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כמבואר:

1 רמב"ם פי"א דהלכות עכו"ם סמ"ג לאוין לו ולח טור י"ד סימן קעד

2 שלא להיות בעל אוב דכתיב ויקרא י״ט:ל״א אל תפנו אל האובות ואמרו רבותינו בזה המדבר משחיו:

1 טור פתח ↗

דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף קוסם כתב הרמב"ם זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים העתידים להיות ויש שממשמשין בחול או באבנים ויש שגוהר לארץ וצועק ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרים ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם ואחד השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה וכן המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יפה לצאת כתב הרמב"ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חדש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני ואסור לעונן אע"פ שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה מנחש האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו פי' באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר דבר פלוני יהיה או לא יהיה או אלו שמנחשים בכוכבים לומר כוכב פלוני עולה אין טוב לצאת וכן אלו שאומרים אל תתחיל לגבות ממנו שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר"ח הוא שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא כעורב ותרנגולת שקראה כתרנגול וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר: חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים ואפי' נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים כתב הרמב"ם איזהו חובר איש מדבר דברים שאינם בלשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעת בסכלותו שהאומר כך על הנחש ועל העקרב שאינו מזיק והאומר כך וכך על האדם אינו ניזק ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח ביתו או סלע וכיוצא בו בדברים אלו אסור והחובר בעצמו לוקה ואדם שהחובר אומר עליו קולות ויושב לפניו ומדמה שיש לו בהן הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שמשתתף בסכלות המחבר מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת וכתב הרמב"ם אף ע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא יטרף דעתו מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו כתב הרמב"ם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן לא די להם שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואת הגוף ואינו אלא רפואת הנפש ור"י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה"ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוק להגן כגון בלילה על מטתו: אוב זה המעלה המת בכשפיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' חלוקים העושה מעשה ע"י כשפים חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו אוחז העינים פטור אבל אסור ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכ"כ ה"ר ישעיה כל אדם שעושה על ידי שמותיו הקדושים מותר שהוא גדולתו וגבורתו של הקב"ה ואין אסור אלא ע"י שדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא א לפנות אחר אוב בגון בעלת אוב עצמה דשאול שעושה מעשה אוב שנא' אל תפנו אל האובות ואל הידעונים והעושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת שנ' והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעוני' וגו' ואם יש שם עדים והתראה נסקל שנ' ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם היה שוגג מביא חטאת קבועה שנינו בפ"ד מיתות דס"ה בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו ותניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים פירוש עולה המת ויושב בין פירקי המכשף או בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאד כאילו יוצא מתחת לארץ שנאמר והי' כאוב מארץ קולך ועוד יש מעשה אחר של אוב הנשאל בגלגולת של מת כדאי' התם ומדברת בלט על ידי לחשים שלו:

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה אוֹב – שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה אוֹב, וְלֹא נִפְנֶה אַחֲרָיו. כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא נִשְׁאַל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט לא אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת. וְהָעִנְיָן הוּא, שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה, וְעוֹשִׂין מַעֲשִׂים יְדוּעִים, וּבְאוֹתָם הָעִנְיָנִים יִדְמֶה לָאָדָם שֶׁיִּשְׁמַע דִּבּוּר מִתַּחַת הַשֶּׁחִי שֶׁיַּעֲנֶה לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּשְׁאַל, זֶהוּ מִין אֶחָד מִמִּינָיו. וּלְשׁוֹן סִפְרָא קדושים ז י אוֹב זֶה פִּיתוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. מָה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּאִסּוּר מְנַחֵשׁ וּמְעוֹנֵן מצוה רמט, וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים גּוֹרְמִין לוֹ לָאָדָם לְהַנִּיחַ דָּת הָאֱמֶת הָעִקָּרִית וֶאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִפְנֶה אַחַר הַהֶבֶל וְיַחְשֹׁב כִּי כָּל אֲשֶׁר יִקְרֵהוּ יִהְיֶה עָלָיו דֶּרֶךְ מִקְרֶה, וְשֶׁיִּהְיֶה בְּיָדוֹ לְהֵטִיב לְעַצְמוֹ וּלְסַלֵּק מֵעָלָיו כָּל נֶזֶק בְּאוֹתָן שְׁאֵלוֹת וְתַחְבֻּלוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה, וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לוֹ, כִּי הַכֹּל נִגְזָר מֵאֵת אֲדוֹן הָעוֹלָם, וּלְפִי מַעֲשֵׂה הַכֹּשֶׁר אוֹ הַחֵטְא אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם יִתְחַדְּשׁוּ עָלָיו מַעֲשִׂים אִם טוֹב וְאִם רָע, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב איוב לד יא כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ. וְעַל זֶה רָאוּי לוֹ לָאָדָם לְהָכִין כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּלְכַוֵּן כָּל דְּרָכָיו, וְזוֹ הִיא מַחְשֶׁבֶת כָּל אָדָם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַטּוֹבִים. וְעוֹד שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי צַד עֲבוֹדָה זָרָה. פְּרָטֵי הַמִּצְוָה בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מִסַּנְהֶדְרִין הלכות עבודה זרה פ"ו. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְעָשָׂה הָאוֹב בְּמֵזִיד וְעֵדִים נִסְקָל, וְאִם אֵין עֵדִים וְהַתְרָאָה בְּכָרֵת, בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן בְּלָאו וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּמַאֲמָרָן לוֹקֶה.

« ספר מצוות קטן קל״ח ספר מצוות קטן ק״מ »