ספר מצוות קטן קל״ה

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קל״ד ספר מצוות קטן קל״ו »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לחון עובדי עכו"ם דכתיב לא תחנם. דברים ז

1 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מחמול כלל על עובדי ע"ז ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם. והוא אמרו לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן. עד שהאיש העובד ע"ז יפה הצורה אסור לנו לומר זה יפה תאר כמו שהתבאר בגמרא דילן ע"ז כ'. ובגמ' ירושלמי ע"ז פ"א ה"ט אמר לא תתן להם חן בלא תעשה. ואתחנן, מדע הלכות ע"ז וחקות העכו"ם פ"י:

1 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אֵין כּוֹרְתִין בְּרִית לְשׁבְעָה עֲמָמִין כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה עִמָּהֶן שָׁלוֹם וְנָנִיחַ אוֹתָם לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז ב "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית" אֶלָּא יַחְזְרוּ מֵעֲבוֹדָתָם אוֹ יֵהָרְגוּ. וְאָסוּר לְרַחֵם עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז ב "וְלֹא תְחָנֵּם". לְפִיכָךְ אִם רָאָה מֵהֶם אוֹבֵד אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר לֹא יַעֲלֶנּוּ. רָאָהוּ נָטוּי לָמוּת לֹא יַצִּילֶנּוּ. אֲבָל לְאַבְּדוֹ בְּיָדוֹ אוֹ לְדָחֳפוֹ לַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עִמָּנוּ מִלְחָמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשִׁבְעָה עֲמָמִין אֲבָל הַמּוֹסְרִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה דִּין לְאַבְּדָן בְּיָד וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִירִין אֶת הָעָם מֵאַחֲרֵי ה': מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאָסוּר לְרַפְּאוֹת עַכּוּ"ם אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מֵהֶן אוֹ שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם אֵיבָה מְרַפֵּא בְּשָׂכָר אֲבָל בְּחִנָּם אָסוּר. וְגֵר תּוֹשָׁב הוֹאִיל וְאַתָּה מְצֻוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ מְרַפְּאִים אוֹתוֹ בְּחִנָּם: אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּמַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ שְׁכוּנָה וְאֵין שְׁכוּנָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. וְאֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה הֶחְמִירוּ בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתַּיִם, מַפְקִיעָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וְנוֹתֵן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ אַרְצֵנוּ: אַף בְּמָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְהַשְׂכִּיר לֹא לְבֵית דִּירָה הִתִּירוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנֶאֱמַר דברים ז כו "לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". אֲבָל מַשְׂכִּיר לָהֶן בָּתִּים לַעֲשׂוֹתָן אוֹצָר. וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן פֵּרוֹת וּתְבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיָקֹץ אוֹ מוֹכֵר לוֹ עַל מְנָת לָקֹץ וְקוֹצֵץ. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר דברים ז ב "וְלֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא. וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתוֹ. קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּסַפֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲשָׂיו אוֹ שֶׁיְּחַבֵּב דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחָנֵּם לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵן בְּעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד כא "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי", בִּמְכִירָה וְלֹא בִּנְתִינָה: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאֵין מְמַחִין בִּידֵי עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם חַגָּם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם לְעוֹלָם. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיוֹם חַגּוֹ לָתֵת לוֹ שָׁלוֹם. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ: אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ שֶׁיַּד עַכּוּ"ם תַּקִּיפָה עַל יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם אָסוּר לָנוּ לְהַנִּיחַ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בֵּינֵינוּ. וַאֲפִלּוּ יוֹשֵׁב יְשִׁיבַת עַרְאַי אוֹ עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּסְחוֹרָה לֹא יַעֲבֹר בְּאַרְצֵנוּ אֶלָּא עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג לג "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת הֲרֵי זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל אֵין מְקַבְּלִין אֶלָּא גֵּר צֶדֶק בִּלְבַד:

2 הגהות רבנו פרץ על ספר מצוות קטן פתח ↗

מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל וגם לקט שכחה ופיאה הניזקין ס"א.

1 רמב"ם הלכות עכו"ם סמ"ג לאוין סימן מח: טור י"ד סימן קנא.

2 שלא לחון עובדי עכו"ם ואלילים דכתיב דברים ו לא תחנם פירוש שלא יאמ' כמה נאה עובד עכו"ם זה ובכלל זה שלא ליתן להם מתנות חנם:

1 טור פתח ↗

דברים המיוחדין למין ממיני אליל אסורין למוכרן לעולם לעובדי אותה אליל שבאותו המקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר והדברים שאינן מיוחדין לה מוכרין אותם סתם ואם פירש העכו"ם שהן לאליל אסור למוכרו לו אא"כ פסל אותם מלהקריב לאליל ואם העכו"ם מחזר אחר דברים המיוחדין לאליל ומערים לכלול דברים אחרים עמו או כיוצא בזה כדי שלא יבינו שקונה לצורך אליל אסור למוכרם לו ואם אין רגילין להקטיר לו אלא לבונה כל דבר מותר למכור להם חוץ מלבונה וכל לבונה אסורה בין זכה בין שאינה זכה וכתב הרשב"א אפי' אומר שצריך אותה לדברים אחרים אסור אערומי קא מערים אבל אם ידוע שצריכה לו לדבר אחר מותר כתב בסה"ת אם אין רגילין להקטיר אלא לבונה אסור למכור לבונה לכומר ולשאר העכו"ם מותר. וכן שעוה ביום איד אסור למכור לעכו"ם אבל בשאר ימים מותר למכור להם שעוה. וכן הגביע שתופס הכומר עו"ג בידו וקנאו ישראל אחר שפגמו עכו"ם ובטלו אסור למוכרו לעכו"ם דבשביל פגימה קטנה כזו אינו מניח העכו"ם מלעשות בו עבודתו וכן ספרי דתן אסור למכור לכל עכו"ם מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם עובד אלילים מוכרים ובמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ומותר למוכרה להם על ידי ספסירא פירוש שקונה הבהמה לעצמו כדי להרויח ומוכרה מיד אבל ע"י סרסור בעלמא אסור כמו בלא סרסור ופי' רש"י דלא אסרינן אלא בבהמה טמאה שודאי למלאכה או בטהורה שפירש למלאכה אבל בטהורה סתם מותר שאנו תולין לומר שלשחיטה קונה אותה. ועגלים קטנים שקונה לגדלם אפי' בסתם אסורין דמסתמא אינו טורח בהם לגדלם אלא למלאכה ורבינו האי כתב שאין צד היתר אלא א"כ נראה בו שקונה אותה לשחיטה והרמב"ן כתב כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה ומותר וכשמוכרה לבעל אדמה ודאי למלאכה ואסור וכשם שאסור למכור לעכו"ם כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם והאידנא נהגו היתר בכל וכתב ר"י הטעם לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולים למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני לנכרים איכא פסידא שרי וכתב בסה"ת אפילו לפי זה אין להתיר אלא כשנזדמנה לו אבל לקנות כדי להרויח לא. אין מוכרין להם כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן וכבלים וקולרין ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל שראוי לרדד ולעשות ממנו כלי זיין אסור ולא משחיזין להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנין בו בני אדם וכשם שאסור כל אלו למכור לנכרים כך אסור למוכרם לישראל החשוד למוכרם לנכרים ולא לישראל ליסטים אפי' אינו הורג בהן כיון שע"י הזיין עומד על נפשו ומלסטם הבריות והאידנא נהגו למכור כל כלי זיין לנכרים כיון שעל ידם מצילין אותנו מהאויבים הבאים על העיר אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרו על תנאי שיקוץ כ"כ הרמב"ם ורב אלפס אסר גם בזה אלא א"כ קצץ אותו תחלה ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כמו הרמב"ם והרמב"ן כתב דה"ה נמי בח"ל נמי אסור גזירה אטו ארץ ישראל ולא נראו דבריו לא"א הרא"ש ז"ל אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י אבל משכירין להם בתים ולא שדות ובח"ל בין בתים בין שדות מותרין בין למכור בין להשכיר ובלבד שלא ימכור או ישכיר לג' נכרים ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים יכול למכור או להשכיר כמו שירצה ולא חיישינן שמא ימכור הוא או ישכיר לאחרים. ולא התירו להשכיר אלא לאוצר או לשאר תשמיש חוץ מלדירה אבל לדירה אסור להשכיר מפני שמכניס לתוכו אליל והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגין להכניס אליל בבתיהם אסור ליתן להם מתנת חנם במה ד"א כשאינו מכירו אבל אם מכירו או שכינו מותר וכן מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבלים משום דרכי שלום וכן אין ממחים ביד עני נכרי מליטול לקט שכחה ופאה: ואסור לשבחו כמה נאה עכו"ם זה וכל שכן שלא לספר בשבח מעשה ידיו. אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזה מותר:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא א ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע ארץ ישראל שנ' לא תחנם ומטעם ב זה שנינו בע"ז דכ"א אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מותר, ג' דברים דרשו רבותינו שם ד"כ ממקרא זה לשון חנייה כאשר בארנו ולשון חן שאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם ולשון חנינה לכך אמר עליהם בע"ז די"ג לא מעלין אותן מן הבור ולא מורידין ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי והכנעני וגו'. הנה בע"ז דף כ"א אמר שמותר למכור לעכו"ם בחוצה לארץ בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה ואין ג שכונה פחותה מג' בתים הילכך אסור למכור להם ג' בתים זה בצד זה לשלשה עכו"ם אם שום ישראל נשאר סמוך להם דילמא הני תלתא עכו"ם מייעצי עלי' עצה רעה וקטלין ליה או מזקי ליה עוד שם אמרינן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס עכו"ם ע"ז לתוכו והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך דאגרא לא קניא אבל משכיר להם בתים לעשות אוצר ועכשיו ד נהגו העם להשכיר אף לדירה ומביא אבי אמי רבינו חיי' כהן ראי' לזה מדאמרינן בירושלמי הא במקום שאמרו למכור כגון בחוצה לארץ מותר למכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אף לבית דירה אף על פי שבסוריא אין זה הכלל שהרי תנא בתוס' שמותר למכור ואסור להשכיר וזהו לשון התוספתא אין משכירים להם בתים ושדות בא"י ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח"ל מוכרים אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר בית דירה פירוש כאן וכאן בא"י ובסוריא דרישא מדבר אבל כח"ל מותר כדאי' בירושלמי וטעם שאמרנו בחו"ל שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור:

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לָחֹן וּלְרַחֵם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁלֹּא נַחְמֹל עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא יִישַׁר בְּעֵינֵינוּ דָּבָר מֵהֶם, כְּלוֹמַר, שֶׁנַּרְחִיק מִמַּחְשַׁבְתֵּנוּ וְלֹא יַעֲלֶה עַל פִּינוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּמִי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה דְּבַר תּוֹעֶלֶת, וְלֹא יִהְיֶה מַעֲלֶה חֵן בְּעֵינֵינוּ בְּשׁוּם עִנְיָן, עַד שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ע"ז ז א שֶׁאָסוּר לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה גּוֹי זֶה אוֹ מַה נֶחְמָד וְנָעִים הוּא, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים ז ב וְלֹא תְחָנֵּם, וּבָא הַפֵּרוּשׁ עַל זֶה לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ. וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמְדוּ מִלֹּא תְחָנֵּם, לֹא תִּתֵּן לָהֶם מַתְּנוֹת חִנָּם, וְהַכֹּל שֹׁרֶשׁ אֶחָד. וּבִירוּשַׁלְמִי דַּעֲבוֹדָה זָרָה פ"א ה"ט אָמְרוּ לֹא תְחָנֵּם, לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן, בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁתְּחִלַּת כָּל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם הִיא קְבִיעוּת הַמַּחְשָׁבָה בַּמַּעֲשִׂים וְהַעֲלוֹת הַדְּבָרִים עַל שְׂפַת לָשׁוֹן, וְאַחַר הַמַּחְשָׁבָה וְהַדִּבּוּר בָּם תֵּעָשֶׂה כָּל מְלָאכָה, וְעַל כֵּן בְּהִמָּנְעֵנוּ בְּמַחֲשָׁבָה וּבְדִבּוּר מִמְּצֹא בְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה תּוֹעֶלֶת וְחֵן, הִנְנוּ נִמְנָעִים בְּכָךְ מִלְּהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם וּמִלִּרְדֹּף אַחַר אַהֲבָתָם וּמִלִּלְמֹד דָּבָר מִכָּל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם סה, א כְּשֶׁאֵין נוֹתְנִין לָהֶם מַתְּנוֹת חִנָּם דְּדַוְקָא לְמִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל לֹא לְמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּגַיּוּתוֹ לֶאֱכֹל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּשְׁאָר כָּל הָעֲבֵרוֹת כְּגוֹן גֵּר תּוֹשָׁב, דְּמִכֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת מְפַרְנְסִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ מַתְּנַת חִנָּם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ערכין כט, א שֶׁאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְעוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גטין סא, א שֶׁמֻּתָּר לְפַרְנֵס עֲנִיֵּי גּוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה י"ד סי' קנא. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְשִׁבַּח עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמַעֲשֵׂיהֶם, זוּלָתִי בְּעִנְיָן שֶׁיִּמָּצֵא שֶׁבַח יָתֵר מְאֹד לְאֻמָּתֵנוּ מִתּוֹךְ שִׁבְחָם, עָבַר עַל לָאו זֶה, וְאֵין בּוֹ מַלְקוּת, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, אֲבָל עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, כִּי הוּא סִבָּה לְתַקָּלָה מְרֻבָּה שֶׁאֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין, כִּי הַדְּבָרִים יֵרְדוּ לִפְעָמִים בְּחַדְרֵי בֶּטֶן הַשּׁוֹמְעִים, וְכָל יוֹדֵעַ דַּעַת יָבִין זֶה.

2 ברית משה פתח ↗

שלא א ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע א"י כו' נראה מרבינו ז"ל שתפס לעיקר הדרש דלא תחנם למימני בין המצות שלא ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע א"י אף שדרש הגמרא מפסוק זה ג' דברים כמ"ש רבינו וגם בקיצור הסמ"ג שלו שדרכו למינקט רק עיקר המצוה לא נקט רק חנייה בקרקע וכן מוכח מרמזיו רמז מל"ת מ"ח ומ"ש אח"כ ברמזיו ודרשו בו לשון חן וחנייה וחנם ע"ז קצת ק"ל כיון דלפי דרכו היה לו למינקט חנייה תחלה ובפרט שבגמ' דע"ז באמת איתא חנייה חן חנם וצ"ע אבל זה מוכח בפי' גם מרמזיו דדרשה דחנייה נמנית למצוה, אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת נ' כתב וז"ל הזהירנו מחמול כלל על עובדי ע"ז ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם והוא אמרו לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן כו' עכ"ל נראה דנקט חן לעיקר דרשה דלא תחנם ומ"ש הזהירנו מחמול צ"ל דסובר דפשטות הקרא לא תחנם שלא לרחם עליהם וכמ"ש רבינו וז"ל ועיקר פשטו לא תרחם עליהם וגם בחיבורו הל' עכו"ם פ"י הל' א' כתב ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם וע"כ נקט גם בסה"מ מתחלה למצוה מה שלמד מפשטות הקרא ומהג' דברים דילפינן מדרשה נקט חן וגם ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת נ' כתב וז"ל שלא לחון על עכו"ם שנא' ולא תחנם עכ"ל ופירושא דשלא לחון עכצ"ל מלשון חן דל"ל דפירושו שלא לרחם כיון דהחינוך ז"ל ברמזיו רמז תכ"ו כתב וז"ל שלא לחון ולרחם על ז' עממים וכן מוכח בפי' מהסמ"ק ז"ל סי' קל"ה מדכ' וז"ל שלא לחון עובדי ע"ז ואלילים דכתיב לא תחנם פי' שלא יאמר כמה נאה עובד ע"ז זה כו' עכ"ל וא"כ מוכח בפי' מרמזיו דלענין מנין המצות נקט לעיקר את הדרש שלא ליתן להם חן ומה שלא רמז ברמזיו גם משלא לרחם עליהם כלום באמת צ"ע, וגם החינוך והסמ"ק סי' הנ"ל והזוהר הרקיע מל"ת רט"ו אות פ"ב ואלה המצות מצוה תכ"ו כולם סברו כהרמב"ם וא"כ צריך להבין דמדוע ל"ס גם רבינו כן או להיפוך מדוע ל"ס הרמב"ם ודכוותיה כרבינו ובמה פליגי וגם בדינא דחיי ז"ל ראיתי שהביא בשם אחיו משמרת המצות שדיבר מהפלוגתא שבין רבינו והרמב"ם במל"ת זו:

« ספר מצוות קטן קל״ד ספר מצוות קטן קל״ו »