ספר מצוות קטן קכ״ג

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קכ״ב ספר מצוות קטן קכ״ד »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לקלל חבירו בשם דכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך וגו' שמות כ״ב:כ״ז

1 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

שלא לדון בדיני עכו"ם. ובו ד סעיפים:אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם פי' מושב קבוע לשרים לדון בו אפי' בדין שדנים בדיני ישראל ואפי' נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאלו חירף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה: הגה ויש ביד ב"ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד עכו"ם מעל חבירו מהרי"ק שורש קנ"ד וכן מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עכו"ם ריב"ש סי' ק"ב ואפי' אינו דן לפני עכו"ם רק שכופהו ע"י עכו"ם שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד מרדכי פרק הגוזל קמא וע"ל סי' שפ"ח מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניה' ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו מהרי"ק שורש קפ"ח וי"א דנזקקין לו מרדכי בפרק הגוזל בתרא אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כו"ם מהר"ם מריזבורג והסברא ראשונה נ"ל עיקר:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

ראה מצוה ריב:

2 ברית משה פתח ↗

וכן ג הזהירה תורה שלא לקלל אחד מישראל כו', זה היא המל"ת רי"א וכן מנאו ז"ל הסה"מ מל"ת שי"ז היראים סי' מ"ב הסמ"ק סי' קכ"ג החינוך האה"מ מצ' רל"א המצה"ש ומהר"ש מצ' רל"ב הזוה"ר מל"ת ל"ג, אות י"ב הפוע"צ מל"ת קל"ה המעיי"ח דף פ"א ע"א אות כ"ה הדה"מ שער ג' פק"ו עי"ש ותראה דכולם חוץ מהיראים והסמ"ק נקטו לאזהרה שלא לקלל אחד מישראל את הפסוק לא תקלל חרש גרידא כמו שנקט רבינו וכן נקט הרמב"ם הל' סנהדרין פכ"ו, אבל לכאורה ק"ל על זה דבספרא פ' קדושים פרק ג' פרשתא ב' איתא וז"ל לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מניין לרבות כל אדם. ת"ל ונשיא בעמך לא תאור א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל שם ועי' במזרחי ובמשכיל לדוד ושפ"ח שמפרשו היטב דהיכי יליף הספרא כל אדם מיתורא דעמך וגם היראים והסמ"ק כתבו דמיתורא דעמך ילפינן כל אדם וא"כ קשה על רבינו והמוני מצות הנ"ל דהיאך ילפי מלא תקלל חרש גרידא אלא על זה י"ל דנקטו כהגמ' שבועות ל"ו ע"א דאיתא שם וחבירו דכתיב לא תקלל חרש אלמא דהגמ' ל"ס כהספרא אלא יליף מלא תקלל חרש גרידא וצ"ל כיון דבסנהדרין פ"ה ע"א יליף הגמ' מבעמך בעושה מעשה עמך ע"כ ל"ס הגמ' כהספרא וכיון דרבינו נקט בפי' במל"ת זו ג"כ כהדרשה דגמ' סנהדרין בעושה מעשה עמך ע"כ ל"ס כהספרא אלא כהגמ' דשבועות וכן צ"ל דסברו גם השאר מוני מצות הנ"ל ועל רש"י והיראים והסמ"ק צ"ל דסברו כמ"ש המשכיל לדוד שם דגם הגמ' שבועות סובר כהספרא עי"ש וא"כ מהספרא באמת ל"ק עליהם מידי אבל זה עדיין ק"ל דהתו' בשבועות שם ד"ה מקלל חבירו כתב וז"ל מחרש ואביו אתי אלא שלא חש כאן להאריך כו' עכ"ל וכן נראה בפי' מגמ' סנהדרין ס"ו ע"א. א"כ היכי נקטו דמלא תקלל חרש גרידא ילפינן, אבל אח"כ ראיתי בדד"ח שג"כ עמד על זה ומתרץ שפיר עי"ש, ומ"ש רבינו ותניא בפ' שבועת העדות ובת"כ מה חרש מיוחד שהוא בחיים כו' בשבועות באמת ליתא מזה אלא היא דרשה דספרא הנ"ל וגם על זה כבר עמד הדד"ח וכתב דותניא בפ' שבועות העדות שכ' רבינו ט"ס.

1 רמב"ם פרק בתרא דהלכות סנהדרין סמ"ג לאוין סימן ריא ח"מ סימן כו.

2 שלא לקלל חבירו בשם דכתיב שמות כ״ב:כ״ז לא תקלל חרש וכתיב ונשיא בעמך לא תאור וילפינן מבנין אב מחרש ונשיא אזהרה שלא לקלל אחד מישראל: ואמרו רבותינו ואפילו בכל הכנוי' ודוקא כשהוא כשר. אבל אם אינו עושה מעשה עמך פטור ומקלל אביו ואמו נמי אינו חייב מיתה עד שיקלל' בשם:

1 טור פתח ↗

אסור לקלל הדיין והמקללו עובר בלאו שנא' אלהים לא תקלל כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו שנאמר לא תקלל חרש ופרט לן בחרש להשמיענו שאע"פ שאינו שומע ואינו מצטער וכ"ש השומע שהוא מצטער בקללתו לוקין עליו כתב הרמב"ם המקלל את הישן חייב כי לא גרע מחרש: המקלל את המת פטור: אפילו המקלל עצמו חייב שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד: ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכינויים: וכיון שמקלל בכינוי חייב א"כ המקלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין העכו"ם להקב"ה הם בכלל הכינויין: ואם אמר ארור יהא הוי קללה כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה ובכל אלו אינו חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שהקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו ה' וכיוצא באלו אינו לוקה אבל מיהא איסורא איכא אע"פ שאינו לוקה: אם חירף תלמיד חכם מנדין אותו ואם רצו ב"ד להכותו מכת מרדות מכין אותו ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי ביזה את החכם ואם היה עם הארץ עונשין אותו כפי שהשעה צריכה כפי המחרף והמתחרף: אע"פ שמחל החכם או אחד משאר העם למקלל על קללתו מכין אותו שכבר חטא ונתחייב: אבל מי שחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד ורצו ב"ד למחול על כבודם ולא לנדותו הרשות בידם והוא שלא יהא בדבר הפסד בכבוד הבורא אבל אם יש הפסד בכבוד הבורא כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדייניהם הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם:

1 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מלקלל איש איזה שיהיה מישראל. והוא אמרו לא תקלל חרש, והבן ממני ענין זה החרש מהו, וזה כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה מהתנועעה מן הדמיון, ופעמים ישלימנו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק היזק באותן המאמרים והחרוף, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח אותה התנועה עד שתאבידהו ממונו אז תנוח בדעתו שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקום ממנו בגופו ממיני ההכאות וחסרון האיברים, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ואת חלקו מן המציאות וזה הוא התכלית, ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונש עד שתנוח התנועה בצעקות וגזמו עליו וקללו אע"פ שלא ישמע אותו אדם ולא יהיה במעמד ההוא, וזה מפורסם מפועל בעלי החמה וכעס שתנוח דעתם בזה השיעור מהחטאים הקלים ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם ולא ישמע בחרופיהם. ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בענין המקלל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש מישראל מאמרו לא תקלל חרש. ולשון ספרא אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא לא תקלל חרש דבר הכתוב באומללין שבאדם. וכל מה שאמרנו בתנאי שיקלל בשם, וכן כשקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שמי שקלל חבירו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש. ומי שקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים, ומי שקלל נשיא לוקה שלש. ולשון מכילתא כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמדו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש ומשום האב ומשום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום. הנה התבאר מה שזכרנוהו. והתבארו משפטי מצוה זו ברביעי משבועות. קדושים, הלכות סנהדרין פכ"ו:

1 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כז "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶחָד רֹאשׁ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב כז "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט יד "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן הַנִּכְלָם לוֹקֶה הֲרֵי הוּא כְחֵרֵשׁ: הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת פָּטוּר. הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לָמָּה יִחֵד לָאו עַל דַּיָּן וְלָאו עַל נָשִׂיא לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן לוֹקֶה אַחַת. וְאִם קִלֵּל דַּיָּן לוֹקֶה שְׁתַּיִם. וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וּבֵן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת. שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם וְאֶחָד מִשּׁוּם הָאָב: הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד ט "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאֶחָד הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. כְּגוֹן יָהּ וֵאלֹהִים וְשַׁדַּי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן חַנּוּן וְקַנֹּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִים כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִים. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ קְלָלָה בּוֹ נִדּוּי: אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי כְּגוֹן שֶׁאָמַר אָרוּר פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים כְּגוֹן שֶׁאָמַר אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה' אוֹ אַל יְבָרְכֵהוּ אֵל וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵינוֹ לוֹקֶה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אִם חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ עוֹנְשִׁין הַדַּיָּנִים בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי זֶה שֶׁנִּתְחָרֵף: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל הַמְקֻלָּל מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב. אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבַר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם: כָּל הַדָּן בְּדַיָּנֵי עַכּוּ"ם וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא א "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי עַכּוּ"ם לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. הָיְתָה יַד הָעַכּוּ"ם תַּקִּיפָה וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. אִם לֹא רָצָה לָבוֹא נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל בְּדַיָּנֵי עַכּוּ"ם מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין בְּסַ"ד

« ספר מצוות קטן קכ״ב ספר מצוות קטן קכ״ד »