1והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא. לאו דומיא דנדה ממש קאמר וכדאמרן אלא מדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלו כלו׳ דתולין את הקלקלה במקלקל דכיון דכתמים כרבנן אמרי׳ שאני אומר דומיא דקופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ובתרומה דרבנן ואע״ג דבידה של זו לטבול השתא וליטהר השתא מיהא מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ור׳ אמר אינה תולה דכיון דבידה לטבול לאו במחסר מעשה דמי והרי זו כטהורה לפי׳ אין חברתה תולה בה דבהדדי נינהו אבל בראשון שלה לכולי עלמא תולה.2אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טמא וא׳ טהור באנו למחלוקת ר׳ ורשב״ג יש מפרשין דע״כ בטמא ביום שני ושלישי שלו קאמר דאי בראשון שלו הא אמרינן דשוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה ואי בשביעי שלו קאמר מאי קאמר באנו למחלוקת והיא גופא היא וא״ת אם כן מאי קא מתקיף ליה רב אדא בר אבא הכא במאי קא נפקא ליה מינה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר מסתברא לן דבהא פליגי רב חסדא ורב אדא דרב חסדא סבר דטעמא דר׳ בשומרות יום בשני שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול השתא וכטהורה היא חשבינן לה אלא משום דסותרת יומא ובראשון שלה היינו משום דלא נפקא לן מינה מידי והילכך בטמא נמי בשני שלו אעפ״י שאין בידו לטבול מ״מ קא נפקא לן מינה למסתר ימים שספר והילכך לר׳ אין טהור תולה בו ורב אדא סבר דשומרת יום בשני שלו טעמא דר׳ דבטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכהדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והילכך בטמא בשני שלו כיון דטמא הוא וא״א לו לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דקאמר מאי נפקא ליה מינה מ״נ ליה השתא קאמרי׳ כלומר דאפי׳ בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה.3והא דאמרי׳ סוף סוף טבילה בעי. פרש״י ז״ל דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלו׳ לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה הא אינו אלא שסותרת יומה והא דאמ׳ איתמר נמי לאו האי סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתיה דרב אדא קאי ור״ח לא פי׳ כן.4כאן לפרע כאן להבא. פי׳ תולה במי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה אבל אינה תולה במי שנעשית בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.5אמר רבינא לא קשיא ה״ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם הרי זו תולה בה. פרש״י ז״ל לנכרית קרי בעלת כתם הרי זו תולה בה ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאפי׳ לראייתה אינו חוששת ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפי׳ בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית ועוד דאם איתא הא דאסיקנא ה״ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמתא אחריתא היא וא״כ הוה ליה למימר ה״ק ומסתברא דה״ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם זו תולה בה והיינו מסקנא ממש אלא דלישנא קמא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד בתרא רויחא ופריש לה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר.6מתני׳ שלש נשים שלבשו חלוק אחת או שישבו על ספסל א׳ ונמצא עליו דם כלן טמאות. פי׳ חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה א׳ את עצמה תוך שיעור וסת שלמציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור אבל אם בדקה א׳ מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשנים טמאות בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הם טהורות והא׳ טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג׳ נשים שהיו ישנות במטה אחת אבל כשבדקה א׳ מהן ומצאה טמא תוך וסת של מציאה כתב הראב״ד ז״ל שבזה לוק יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בו בבת אחת ובעוד שהן ישנות אם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ״י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונות אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה ודוקא כשבדקה כשהיא לובשתו דומיא דמצא בעודיהן עליו הן בודקות אי נמי אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה אבל אם פשטה אותו אעפ״י שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה כיון שאינו תוך שיעור וסת של מציאה ופשיט אינו כלום וכולן טמאות וה״ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שנסתלק הראשונה דקתני ספסל דומיא דחלוק וה״ה למטה בכענין זה ואין הכל תלויה בשנוי חבלים אלא בשנוי המנהג ומתני׳ אורחא דמלתא קתני ותנא בהא וה״ה באידך.
