1מה לאדם שכן מטמא מחיים. איכא דמקשי ליהדר לגמרי תנין מבהמה במופנה מצד א׳ דהא יצירה דבהמה מופנה מיהת ובכל התורה למאין למד מלמד חוץ מקדשים וי״ל דהאי ל״ק כלל לפום מאי דפרישת לשיטת רש״י ז״ל שאין למדין כאן אלא מדדמי לחוד ומיהו בר מהכי ל״ק דבהא נמי יש להשיב מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה משא״כ בתנין שבים ומהא טעמא נמי לא אתי תנין מאדם ובהמה דמה לשניהם שכן מטמאין לאחר מיתה.2הואיל ונאמר בו יצירה באדם. פי׳ והוא לא אמר מהיכן מופנה כדאמר בסמוך גבי רוח דהכא יצירה יצירה גמרינן ויצירה דאדם או בהמה מופנה וה״ל מופנה מצד אחד והכא אין להשיב דלא שייך ביה טומאה אבל בסמוך דגמרי׳ בריאה בריאה בעינן מופנה דאלו בריאה דאדם ובהמה לאו מופנה הוא ובלישנא מיהת לא דיינינן כלום בשאינו מופנה כל עיקר ואף עפ״י שאין תשובה.3ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה. פי׳ כל היכא דלא גמרי לה ממש ובעינן לה למילתא אחריתא כי הכא הא לאו הכי דנין כדאשכחן בעלמא וחדא מנייהו בפ״ק דמגילה גבי פרזי פרזי.4אי תנא נחש הוה אמינא גבי נחש פליגי רבנן וכו'. ק״ל וליתנהו כלהו בהמה וחיה ונחש וי״ל דאפ״ה מכיון דאיכא יצירה במופנה הא׳ דאנחש בלחוד הוא דפליגא דרבנן.5חסורי מחסרא וה״ק. לאו חסורי מחסרא ממש הוא אלא ה״ק נר׳ לי דברי ר״מ בבעין בהמה וחיה ונראין לכל דברי רבנן בעופות.6נ״מ לאיתסור באחותה. פרש״י ז״ל דנקט אחותה טפי מאמה ואם אמה לגזומי מלתא טפי ולאתויי לידי גיחוך משום דאחותה לא מתסרא אלא בחייה והיא אינה מתקיימת דתתסר אחותה שלה משא״כ בשאר קרובות דמתסרי לאחר מיתה והאי נמ׳ לאו ר׳ זירא א״ל אלא ר׳ ירמיה גופיה א״ל כלו׳ הא דבעי מינך נמ׳ לאיתסורי באחותה והא דאמר למימרא דחייב ה״פ למימ׳ דחייב כולי האי דתסתר אחותה בחייה והא לא אמ׳ ר״מ אלא הואיל ובמינו מתקיים אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל ואפי׳ לאסור אמה ואם אמה כ״ש אחותה כן דרך פרש״י ז״ל ורבי׳ הרמב״ן ז״ל פירש דכי פרכינן למימר דחייב אעיקר בעיא פרכינן למימרא דבן קיימא הוא דלתפסו בה קדושין ע״י אביה והא נפל גמור הוא וכבן ח׳ חי שהוא כאבן והוא נכון בלשון הגמ׳ יותר.7עד כאן הביאו ר׳ ירמיה לר׳ זירא לידי גיחוך ולא גחיך. פי׳ דאלו ר׳ ירמיה גופיה לא מספקא לי׳ כלל ומידע ידע ליה דנפל גמור הוא ולא תפסי בה קדושין ולא גחיך פרש״י ז״ל לפי שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעה״ז ומיהו לאו למימרא דבכי הא דבדיחותא אסור דהא רגילי בהו רבנן כדאיתא בכמה דוכתי׳ ור׳ ירמיה לא הוה מחזר להביאו לידי איסור אלא חומרא וקדושה שהיה נוהג בו ר׳ זירא בעצמו שלא לשחוק כלל שמא יבא לידי שחוק אסור.8לא אמרה ר״מ אלא הואיל ובמינו מתקיים. פי׳ הא ודאי ר״מ יצירה מיצירה גמר א״נ משום דעיניהם כשל אדם כדאמר לעיל ולא משמע דהא דרב פליגא אדלעיל דשמואל ור׳ יוחנן ואידך אמוראי דשקלו וטרו בה מדלא מייתי לה תלמודא בפלוגתא אלא ה״ק דאע״ג דגמיר יצירה יצירה או טעמא דעיניהם כשל אדם אפ״ה לא אמר אלא הואיל ובמינו מתקיים דומיא דאדם במינו דגמיר מיניה ולאפוקי גוף אטום שאין מינו מתקיים דכותיה וכן פירש״י ז״ל.9ואם איתא. פי׳ דהוא עצמו מתקיים כאן הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא להוי.10ותפשוט מהא דאמר ר׳ יוחנן וכו'. ק״ל דדילמא ההיא לרבנן היא דלית להו לדר״מ והלכתא כוותיהו וי״ל דקים להו דר׳ יוחנן לכ״ע אמרה והתם בפ׳ המקשה הכי מונח דלכ״ע היא.11התם לא פרס איכא ולא פרסות איכא. ואנן דרשינן התם כי פרסה בבהמה אותה תאכלו כדאיתא בפ׳ בהמה המקשה.12הכל מודים גופו תיש ופניו אדם. פי׳ דפרצוף בני אדם עיקר גופו אדם ופניו תיש ולא כלום פי׳ ואפי׳ לר״מ ופרש״י ז״ל דרב פליג אסוגיין דלעיל דאלו בסוגיין דלעיל אמרי׳ דטעמא דר״מ משום דגמר יצירה א״נ משום דעיניהם כשל אדם וכיון דבכולי תיש גמור חשיב לר״מ ולד כ״ש כשגופו אדם ופניו תיש אלא ודאי דרב פליג אסוגיין דלעיל וס״ל דר״מ ורבנן בסברא פליגי ואין זה נכון מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא והנכון כמו שפר״ת ז״ל בספר הישר דהא דרב איתא אפי׳ לסוגיין דלעיל דכל שהוא כלו תיש עדיף ליה לר״מ דהוי במינו מתקיים וגמרינן ביה יצירה יצירה וכן כשפניו פני אדם פנים עיקר וכוליה אדם דיינינן ליה ולא בעינן בהא ג״ש דפני אדם דחשיבי עיקר אבל כשגופו אדם ופניו תיש אפי׳ לר״מ אינו כלום שהרי אין במינו כך ואין כאן לא אדם ולא בהמה וכשנברא בעין א׳ וכן בשאר אברים א׳ א׳ פליגי דמר חשיב ליה אדם ומר לא חשיב ליה אדם והא דאמר לא נחלקו אלא כשנברא בעין א׳ בבהמה לאו דוקא דא״כ היכי קרי ליה מצורת הא ודאי משום אבר א׳ דבהמה לא משמע לן השתא דנפיק מצורת אדם ולקמן הוא דאמר לה לחד לישנא דאמר אביי כי תניא ההיא לעכב וכאידך אב״א מנינן מיניה דמשמע לן דהאי כל צורת הוא אלא הכא לישנא קיטא נקט א״נ משום דלרבנן אפשר דאפי׳ באבר א׳ בבהמה פליגי אבל לר״מ אפי׳ אין לו אלא א׳ א׳ מכל צורת פני האדם כגון לסת וגבין וגבת העין וכדאמרי׳ בר ברי רבא אמ׳ חסא ואוקימנא כמ״ד מצורה ואיכא למידק מ״ל לרב דפליגי ר״מ ורבנן בהא דהא במתני׳ לא משמע דפליגי אלא במפלת בהמה וחיה גמורין י״ל דמתני׳ קשיתיה ל״ל למתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ליתני וחכ״א אינו ולד אלא ודאי שמעוה דר״מ דקאמר תרתי חדא דדמות בהמה וחיה גמורין ולד ואידך דמטמא אפי׳ במקצת צורת בהמה וחיה וא״ל רבנן דכל צורת אדם בעינן דהיינו לכל הפחות פרצוף פניו ולא בהמה גמורא ולא מקצת צורה ואי בא למידק דאדרבה משמע מלישנא דרבנן דסגי ליה כמצורת ולא כל צורת ומהא ה״ל למרמי עליה דרב ולא ממתני׳ וי״ל דלא מסתבר ליה לרב דליהוי ר״מ מחמיר בכל צורת בהמה ומקל במקצת צורת אדם ומשמע ליה דמתני׳ ה״ק כל שאין בו מצורת אדם מה שהוא עיקר צורתו דהיינו פניו אינו ולד א״נ דס״ל דבמתני׳ גרסינן כל צורת ודמינן ליה ממתני׳ דקתני איפכא ובריתא פי׳ דמתני׳ היא ואע״ג דרב תנא הוא ופליג בהא אתנא דמתני׳ סמכינן דבקי בגרס׳ דמתני׳ ולהכי א״ל אי תניא תניא ולהא אתא מתני׳ כפשטה.13ואב״א לעולם כמ״ד מצורת ומאי א׳ א'. וק״ל מאי אב״א הוא למדחק מתני׳ וי״ל משום דלא מסתבר דלהוי אבר א׳ בלחוד מעכב בכל צורת וכדכתיבנא לעיל.14אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה. פרש״י ז״ל דס״ל טרפה חיה והקשה עליו הרמב״ן ז״ל חדא דמוקים ליה לרבא דלא כהלכתא ועוד דכי לא היה י״ב חדש מאי הוי מיגרע מנפל דאמו טמאה כיון דראוי לברית נשמה והא נמי לא סגיא שלא היה ראוי לברית נשמה מפני שיהא ושטו נקוב מתחלתו וכ״ש דאפשר דניקב לאחר זמן ולא גרע מיצא מחותך לכן פי׳ רבי׳ ז״ל דרבא אמ׳ אפי׳ למ״ד טרפה אינה חיה ואליבא דהלכתא והא דאמר בסמוך דאיכא בין ר׳ ינאי ובין ר׳ זכאי טרפה חיה לאו למימר דדין טומאה דהכא תלויה בדין טרפה חיה כלל אלא דר׳ נקט לסימן בעלמא כדי שייטל מן החי וימות דהיינו נטילת ארכובה עליונה העושה טרפה דס״ל טרפה אינה חיה ור׳ ינאי סבר דטרפה חיה.
