ריטב"א על עבודה זרה ע״ד

1 מתני׳ אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. פי׳ לא במשהו קאמר דהא אמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא ה״פ שאוסרין בכל מה שהן ואפי׳ באלף ורבוא והיינו דנקט האי לישנא ודעת גדולי המפרשים ז״ל והיא דעת רבותי דלא אמרו בגמרא דבעי תנא דבר שבמנין אלא בשאר השנוין במשנתינו אבל עבודה זרה ויין נסך ועורו׳ לבובין אוסרין הן במשהו ואפי׳ בהנאה משום חומרא דעבודה זרה דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כדאיתא בירושלמי וכדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו והיינו נמי דלא קתני בהכי שם חשיבותן דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של עבודה זרה אלא שם אסורן בלחוד ובאידך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגל׳ ערופה וצפורי מצורע וזה שלא כדברי ר״שי ז״ל שפירש יין נסך חבית בין החביות וע״ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות והדבר ידוע שאין דבר שבמנין אוסר אלא כשנתערב ועודו בחשיבותו אבל אם נתפצע או נמוח חזר לדינו ובשר בחלב דקתני הכא היינו חתיכה הראויה להתכבד עם האורחין שנתבשלה עם החלב ונאסרה ואחר כך נתערבה באלף חתיכות:

2 גמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסו׳ הנאה. פי׳ ר״שי ז״ל דדוקא היכא דאיכא הני תרתי דחשיבותא אבל פרוסה דחמץ בפסח דלא חשיבה אי נמי חתיכת נבלה דחשיבה ולא אסירא בהנאה בטלין הן ומשליך אחד מהן לכלבו והשאר מותר באכילה ולפי׳ זה מתני׳ דהכא פליגא המתני׳ דפרק גיד הנשה דתנן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכו׳ בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ופריש׳ טעמא משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דהוי דבר שבמנין ונראה שזהו דעתו של רבינו אלפסי ז״ל שלא כתב בהלכותיו אותה משנה משמע ליה דפליגא אהא דהכא וסמך על סתמא זו והוא מה שכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח משמע דבשארא איתיה אבל רבותינו הצרפתים ז״ל והר״אבד ז״ל ורוב המפרשים ז״ל סברי דלא פליגי מדלא אמרו לה בגמרא והכא הכי פירו׳ דהאי תנא דהכא לית ליה במניניה כלומר דלא איירי אלא בדאיכא הני תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה כי בא להשמיענו שאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא היכא דהוו דבר שבמנין ומשום הכי לא איירי אלא בהני תרתי אבל ודאי מודה הוא שאף באיסורי אכילה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אוסרת היא אפילו באלף חתיכות כשאינה נכרת כמתני׳ דהתם והא דאמרינן לקמן הרי אלו למעוטי דכר שבמנין ולאו איסורי הנאה פירושו למעוטי דלא איירי ביה הכא ואיידי דנקטי׳ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין דהוי דוקא כדפרישנא כייל באידך נמי לישנא דלמעוטי וכן עיקר וכן אמרו כאן בירושל׳ למה לא תנינן עמהון נבלה אמר רבי יוסי לא אתיא מתני׳ אלא איסורי הנאה וכן מוכיח קצת בגמרא דילן במסכת תמורה פרק כל האסורין וכן נראה דעת הר״מבם ז״ל שפסק כמשנתינו וכמשנת פרק גיד הנשה גם מה שכתב רש״י ז״ל ומשליך אחת מהן לכלבו והשאר מותר זה אינו דבכל האסורין כל שנתערב בדבר המבטלו הכל מותר ואין צריך לסלק כלום ולא אמרו כן אלא בתרומ׳ ומעשרות מפני גזל השבט כדאיתא בירושלמי וכן היא במשנת מסכת ערלה.

3 ולתני ככרות של בעל הבית הא תני ליה התם כו'. ושמעינן מהכא שאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנא דידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין או שיהא דבר המכשי׳ כל המאכל ככותח הבבלי וחבריו השנוין במשנת אלו עוברין אבל רבי׳ אלפסי ז״ל כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שהוא אוסר במשהו וכבר הגיה עליו הר״אבד ז״ל דההיא לענין איסור אכילה הוא ואפשר שרבינו אלפסי ז״ל כך רצה לומר שאין כלל השנוי במשנתינו דוקא דהא איכא חמץ בפסח דאוסר בכל מה שהו כשהוא דבר שבמנין וכדקתני ליה רבי עקיבא במתניתין דערלה ואשמועינן דהלכתא כרבי עקיבא דסתם מתני׳ דהכא בדידיה אוקימנא אלא דסמיך אמאי דתני ליה התם כרבי עקיבא ודעת רבי הר״אה ז״ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמא דנין אותו כחמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים.

4 אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור. פירוש במשהו ואין לו תקנה חבית בחבית מות׳ פירוש מותר כרבן שמעון בן גמליאל ונראין דברים דאפי׳ חבית חשובה ודבר שבמנין קאמר כדנקיט לה סתמא דאף על גב דקתני לעיל אלו אוסרין בכל שהן הני מילי שאוסרי׳ אותם כל זמן שלא עשו תקנה להם ושאין להם תקנה להתירם אלינו אבל מכל מקום יש להם תקנ׳ למכור לגוים חוץ מדמי חבית זה וזה ברור.

5 סתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ונראה ודאי דמילתא פסיקא נקט ואפי׳ נפל בו יין מרובה שכיוצא בו נותן טעם במים דאי לא הוה ליה לפרושי כדפריט אידך ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ומיהו בירושלמי אמרו דמודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה פירוש בין שהוא מכשיר כל התבשיל וחשוב כאילו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה ואפשר שאין זה בגמ׳ דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא וכבר כתבנו לעיל במכלתין דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל איתא בכל האיסורין חוץ מן הדברים שהן נקחין מן הגוים שאין עושין תקנה זו שמא יחזור בו גוי וימכרם לישראל וכתב רבינו הר״מבן ז״ל דמסתברא דחבית בחביות אם נפלה אחת מהן לים מותרות בין ביין נסך ושאר כל האסורין דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דאמרינן האי דאיסורא נפל וריש לקיש דאמר כן התם בחבית של תרומה שנתערבה במאה ונפלה אחת מהן לים הגדול ולפום פשטה משמע שהותרו אפי׳ באכילה דהא תרומה אינה אלא איסורי אכילה וטעמא משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל לעולם בכל מין במינו וכיון דכן אמרינן אני אומר להיתרא כרבנן ודוקא נפלה מאליה אבל להוליך אחת מהן לים המלח אסור ואם עשה כן במזיד אסורות משום קנסא בשוגג מותרות כדין כל מבטל אסורין.

6 מתני׳ גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. פריש׳ בגמרא דאפילו לא דרך בה כלל בעיא ניגוב במים ואפר משום חמרא דזפתה והוא הדין אם דרך בה אף על פי שאינה זפותה וכדאית׳ בגמ׳ ואף על גב דגת וכליו אין מכניסן לקיום כדאית׳ בבריתא בהדיא מכל מקום לפי שמשתמשין בהן יין בשפע אסקינהו מהדחה לנגובו משאר כלים שאין מכניסן לקיום דסגי להו בהדחה ומיהו אפילו במזופתין לא הצריכום אלא נגוב בשלא דרך בה או קלוף ונגוב כשדרך בה לפי שאין תשמישן אלא עראי וזמן מועט בזמן הגתות וכדכתיבנא בפרק אין מעמידין.

7 ושל עץ. פר״שי ז״ל שנותנין בו בזפיתא יין יותר וגם דבלע טפי בהא סברי רבנן דלא סגי בנגוב וצריך שיקלוף את הזפת ור׳ סבר דאפי׳ בהא סגי בניגוב והא דאמרי חכמים יקלוף את הזפת פירש הר״אבד ז״ל דלאחר הקליפה בעיא מלוי וערוי וליתא חדא דאם כן למה לי קלוף דהא במלוי וערוי סגי לכל דבר ועוד דאם כן גת של חרס דקתני שאף על פי שקלף את הזפת אסורה דאתאן לרבנן כדאיתא בגמ׳ אפילו בקלוף ומלוי וערוי אסורה דאי לא מאי חומרא מגת של עץ אלא ה״פ יקלוף ואחר כך ינגב ושל חרס הרי זו אסורה אפי׳ בנגוב וקלוף עד שימלא ויערה וכל שמלא וערה אינה צריכה יותר וכן נראה מפי׳ ר״שי וכן בתוס׳ ז״ל.

8 גמרא גרסת מקצת הספרים אמר רבא לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה בלא זפתה לא בעיא נגוב אלא הדחה פשיטא זפתה תנן כו׳ איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא זפתה אבל דרך בה לא סגי לה בנגוב וכן גרסת ר״שי ז״ל וכן בתוס׳ ולא פליגי לישני כלל דלישנא קמא דייקינן בה דדרך בה בלא זפיתה סגי לה בהדחה ככל כלי שאין מכניסו לקיום ולישנא בתרא קאמר דזפתה ודרך בה לא סגי לה בנגוב ובעיא קליפה ונגוב ומיהו איכא למידק דהא לקמן תניא ושל עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופתות אסורות ואוקימנא בשדרך בה אלמא דרך בה אף על פי שאינה זפותה נגוב בעיא. ועוד קשה מאי האי דאמרינן בלישנא קמא פשיטא זפתה תנן ומאי פשיטותא אדרבא עדיף למימר כדאמרינן במהו דתימא דלרבותא נקט דזפתה לחוד אסורה ועוד מאי האי הא דקתני זפתה אורחא דמילתא קתני וכי בזפיתה אורחא בלא בדריכה תירצו בתוספות דהתם בשל גוים כדקתני רישא דבריתא שהיה תחילת תשמישה באסור ובלעו טפי והכא כשהגת שלנו והיה תחלת תשמיש׳ בהיתר ולפי זה יש לומר דהכי דייקינן דוקא זפתה או דומיא דזפתה שתחלת תשמישה באיסור אבל דרך בה גוי בסוף סגי ליה בהדחה ועלה אמרינן פשיטא דלהכי נקט זפתה לפי שתחלתה באיסור ומהדרינן מהו דתימא הוא הדין אפי׳ דרך בה בסוף אלא דאורחא דמילתא דקתני זפיתה דאלו דריכת גוי בשל ישראל לאו אורחא קא משמע לן כנ״ל ועם כל זה אינו נכון דאי איכא היפרשה בין דרך בה בתחלתה או בסוף ה״ל לפרושי לכך אומר רבינו הר״מבן ז״ל דלא גרסינן אלא לישנא בתרא בלחוד והר״אבד ז״ל גורס בלישנא קמא כמו בלישנא בתרא אלא דבהא גורס אמר רבא ובלישנא בתרא גורס אמר רבה ומיהו בעיקר הדין אף הוא סובר כדברי התוספות ז״ל.

9 ההוא דאתא לקמיה כו׳. עד הא לא סגי לה בנגוב לישנא מוכח דלא בעי מלוי וערוי דלא קאמ׳ אלא דסגי לה בנגוב מכלל דביותר מנגוב דהיינו קלוף ונגוב סגי לה וכן הלכה.

10 תנו רבנן הגת כו׳. רישא בשל חרס היא מדקתני ומודה ר׳ בקנקנים של גוים ותו מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן ובודאי שלא נשנית רישא זו אלא משום כח דהתירא דר׳ דאילו לרבנן אפי׳ בכוסות של חרס שאין מכניסן לקיום כלל כל דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני אסורין כדפר״שי ז״ל והגאונים ז״ל בפרק אין מעמידין וכיון דקתני ומודה ר׳ שמעינן דאוסרין דאמרין רבנן דומיא דקנקנים הוא שאוסרין עד שימלא ויערה אבל הא דקתני סיפא בשל אבן ושל עץ שאם היו מזופתין פירושו אסורין עד שיקלוף וינגב ובהכי סגי וכדקתני מתני׳ בשל עץ וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואי לא אדפרכינן על מתניתא מרישא דמתני׳ בלחוד דגת של אבן אמאי לא פרכינן נמי מסיפא דמתני׳ דהתם קתני לרבנן דשל עץ מזופתת יקלוף והכא קתני לדברי הכל שאם היו מזופתין אסורין עד שימלא ויערה ונימא כדאמרינן גבי אידך דמתני׳ בשלא דרך בה וברייתא דדרך בה אלא לאו ש״מ דהאי איסורין עד שיקלוף קאמר ובקלוף ונגוב סגי וכן פירש רבינו נר״ו ומורי הר״אה ז״ל:

11 והא אנן תנן גת של אבן שופתה גוי מנגבה. פי׳ ואילו הכא בברייתא קתני אם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף ופרקינן מתני׳ דלא דרך בה.

12 והא אנן תנן ושל חרס כו׳. וקס״ ד דסיפא דברי הכל היא ופרקינן דסיפא דמתני׳ אתאן לרבנן דבעו בגת של חרס מלוי וערוי אף על פי שאינה מזופתת. ואפשר היה לומר דדוקא בשתחלת תשמישן על ידי גוי וכדקתני ברישא דברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים אבל אם תחלת תשמישן בישראל ואחר כך דרך בה הגוי בנגוב סגי לה וכדאמרינן לגבי כוסות של חרס דתחילת תשמישן בישראל דסגי להו בהדחה כשאר כלים של עץ שאין מכניסן לקיום הכא נמי בנגוב סגי לה בשל עץ ולפי זה כיון דסיפא אתאן לרבנן דוקא לא היה צריך לשנותה דאפילו בכוסות של חרס אוסרין אלא שהתנא רצה לפרש דיני כל הגתות ואם תמצא לומר שלא חלקו חכמים בכלי הגת בין שתחילת תשמישן בגוי או בישראל הוצרכה משנתינו בגת של חרס להשמיענו דין זה ומאי דקתני בברייתא הגת והמחץ של גוים משום כח דהיתרא דר׳ נקטה דאפי׳ בשל גוי שרי בנגוב וזה נכון יותר מדלא פרישו לה בגמ׳ להאי הפרישה וכן נראה שיטת רבינו ורבו הר״מבן ז״ל.

13 דרש רבא נעשה ארתחו. פירוש נעוה יקב כדפי׳ ר״שי ז״ל וארתחו דקאמר פר״ח ז״ל להרתיחה תחת האור אבל ר״ת ז״ל פי׳ לערות עליהם מים רותחין מכלי ראשון כי הוא ז״ל סובר דאפילו כלי ראשון שתשמישו בחמין סגי ליה בהגעלה זו לפי שערוי מכלי ראשון דינו ככלי ראשון לענין שבת שיש בו משום מבשל ואנו כבר כתבנו במסכת שבת משמו שלרבינו הר״מבן ז״ל שאף לענין שבת אפשר שאינו ככלי ראשון ומחלוקת היא בירושלמי ומיהו אפי׳ לדבריו לענין הגעלה אין הדין כן דאם כן למה לא אמרו כן ביורה גדולה והוצרכו לחכמתו של מר עוקבא דעבד ליה גדנפא ועוד דכלל דהגעל׳ הוא כבולעו כך פולטו וכל שבלע על ידי האור אינו פולט אלא בכלי מרותח עומד על האור ומיהו בהא דהכא אפשר לפרש כדברי ר״ת ז״ל אם הוא בגת שהכשירה בנגוב דודאי ערוי מכלי ראשון לא גרע מנגוב אבל כל שצריך מלוי וערוי או קלוף ונגוב ויישון נ״ל לא סגי ליה אלא בהרתחה על האור ואם הוא של חרס התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא על ידי האור מידי דופנו ומסתמא הוא הדין מאיסורא כיין נסך ואף על פי שתשמישו בצונן אלא א״כ הוא בכלי שהכשרו בהדחה בלבד דבהא ליכא טעמא דדופנו וזהו שיטת מורי הר״אה בשם רבו ז״ל.

14 רבא כי משדר גולפי. פי׳ כדים רקים סחיף להו אפומיהו וחתים להו אברציהו פר״שי ז״ל נותן בדוסקיא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם כדאמרינן בפ׳ אין מעמידין נוד בדסקיא חתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם והקשה עליו רבינו הר״מבן ז״ל דהא לכולי עלמא כל שאינו נאסר במגעו אין בו אלא משום חלופי בחותם אחד סגי כדאיתא בפרק אין מעמידין וכל שכן בזה דמשום תשמיש שעה לא טרח ומזייף לכך פירש הוא ז״ל סחיף להו אפומיהו דמהדק דיקולא אפומיהו וחתים והיינו חותם אחד. וכן עבידי אברציהו דהיינו בנקב קטן שבשוליהו שמוציאין משם היין בקלח עד כאן. ומיהו עדין קשה לי לפירוש זה למה לי חותם כלל בכדים ריקים באותו נקב קטן שהרי אי אפשר להכניס יין משם אלא להוציא ויש לומר דמילתא בעלמא הוא דעבד להודיעם שיחתמוהו כן כשישלחו לו יין ולא יסמכו על חותם דפומיהו ועל קשר דברזינהו בלא חותם ועדין צ״ת.

15 אלמא כל שמכניסו לקמיום אפי׳ לפי שעה גזרו ביה רבנן דעת מורי הר״אה ז״ל דכיון דנדט לישנא דגזרו דבדיעבד אם הניחם בלא חותם ביד גוי לפי שעה בשכשוך סגי להו שלא גזרו אלא לכתחילה גזירה משום תשמיש קבע ולא נראה כן דעת שאר הפוסקים ז״ל.