ריטב"א על עבודה זרה נ״ד

1 מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ״מ אם עבר ולא נהרג פטו׳ ממית׳ ב״ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ׳ פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב״ד אתא וסתמא הוא ואפי׳ במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו׳ ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.

2 וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד׳ זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר״י ז״ל וכן רבינו מאיר הלוי ז״ל וברור הוא.

3 אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתכ רבינו הר״יטבא ז״ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס׳ ז״ל ונראה לר״י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו׳ וצ״ע כפי דברי ר״י ז״ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.

4 ובזה שכתב רבינו הר״יטבא וכתב שכן. פירש ר״י ז״ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה׳ לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק.

5 או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס׳ לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו׳ ודוק.

6 ה״ג אמר רבא הכל היו כו׳. ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.

7 הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע׳ מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי׳ נעבד בצינעא נקרא נעבד.

8 האי בימוס בעלמא שוייה. פר״שי ז״ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור״ח ז״ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי׳ בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט׳ ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו׳ הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר׳ הר״מבן ז״ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והר״אבד ז״לפירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו׳ אלא בשעשאו מתחי׳ לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הר״מבן ז״ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ׳ והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ״י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ״לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי׳ בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הר״שבא נר״ו אלא דדוק׳ בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס״ד ושלא כדברי הר״מבם ז״ל שפירש דאפילו על ידי מעש׳ אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ׳ השוחט וכן פר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל כמו שכתבתי ותו לא מידי:

9 אעפ״י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שחין ומערות אסרה. פר״שי ז״ל חפר בה בורות לעבודה זרה אסרה אף להדיוט עד כאן וכן פירש הר״אבד ז״ל דדוקא שחפר בה בורות לשם עבודה זרה לחשבה שימצאו שם מים לעבודיה וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר ואם כן למה לי לשם עבודה זרה והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הויא לה דומיא להר תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מאן דאמר אסורות ואף על גב דלא הוה בהו מעשה לשם עבודה זרה מאן דאמר מותרות משום דבעינן תפיס׳ ידי אדם וליכא ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אף על פי שלא נתלש לשם עבודה זרה כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מששה אלא אוירא בעלמ׳ לא מתסרה בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם עבודה זרה ועל דעת לאסור הקרקע כולו שעשאו נעבד וכדאמרי רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דעיקרו מותר כיון שלא נטעו מתחילה לכך וכן נכון שאם לא כן אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנה דארעא חד הוא והא דאמרינן דכי חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירושו שאסרה כולה ואפילו קרקע עולם הנשאר שעשאו נעבד דאילו למקום הבור הרי ישאין בו ממש אלא ודאי לקרקע עולם הנשאר קאמר והכין מוכח בפרק נגמר הדין דאמרינן התם קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו לקמיה דשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת ואותבינן עלה מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא נקבר שם בו עולמית ופרקינן דהתם בקבר של בנין אלמא קבר דחפירה אפילו חללו ומקומו דחשבינן ליה קרק׳ עולם שאינה נאסרת וכל שלא נאסר הקרקע אף חללו אינו נאסר והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה הרישא קאי לומר שאסרה בהשתחוה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו אבל אם לא חזר והשתחוה לא הא ודאי לא מתסר משום חפיר׳ שחפר לשם עבודה זרה ואפילו למאן דאמר דעבודה זרה אסורה מיד הני מילי בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראויה ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כתב הר״אבד ז״ל וכן עיקר. ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין עבודה זרה דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההיא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואף על פי שנעשה לשם קבר אמר רחמנא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו בה מעשה לשם עבודה זרה והתורה העידה שלא עשו כן וכדכתיבנא לעיל ומדברי רבותינו ז״ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם עבודה זרה והשתחוה לו נאסר אף על פי שאינו שלו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שלדעת הר״אבד ז״ל הוא דבר של רבים אינו נאסר אף על פי שעשה בו מעשה ולדעת הר״מבן ז״ל אף הוא נאסר ולדרך זו אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעת׳ דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינו שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה.

10 שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כבר כתבתיה במקומ׳ בס״ד דמכרן קתני בדוקא שלכתחי אסור למוכרן ואפילו מדאוריתא אבל קדש לאו דוקא אלא אף לכתחיל׳ רשאי לקדש בהם ולעשות כל צרכיו מן הטעם שאמרו בירושלמי לפי שאינם דמיהן ולא כדברי ר״שי ז״ל שכתב דהקדש דוקא ודוקא בקדושי אשה דהוא עצמו אסר ליהנות בהן בשום הנאה אחרת משום קנסא דרבנן ובמקומה הארכתי בה וגם בפ״ק דחולין בס״ד.

11 דהוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. הקשו בתוספות היאך הם באים כא׳ דהא משמע שאינם שוין דאלו שביעית דכולי עלמא פרי עצמו ואחרון אסורין בלבד והאמצעיים מותרים ואפילו חלפן בראשוני׳ ואילו בעבודה זרה אינו כן וכשיש כאן חליפי חליפין חליפין מותרים וחליפי חליפין אלא דלמר חליפין ראשוני׳ אסורים לעולם וכל השאר מותרים ולמר כולם אסורים ראשון ואחרון ואמצעיים ויש דוחין דלגבי מה שתופסים דמיהן דרך כלל שני כתובים הבאים כאחד הם ואין זה מספיק דלעולם לא חשיבי באים כאחד אלא כשהם שוים בדינם שאילו נכתב אחד מהם היה למד חברו ממנו שנכתב בו ויש דוחין דעבודה זרה שפיר ילפא משביעית ואפי׳ למה שנתחדש בה משום חומרא דע״ז לומר שיהו כל הויותיה אסורים אז שלא יהא כח פדיון והתיר לדמיה הראשונים כלל וגם זה דחוק והדבר צריכה תלמוד וכן העלוה בתוס׳ בגמרא ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמ׳ משום דסבירא ליה כרבי יאודה דהיכי שביק רבנן ואמר כר׳ יאוד׳ אלא משום דלא חשיב להו באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין.