1סרוחה מעיקרא לא בעיא קרא. פירוש סרוחה מעיקרא שהיתה מוכת שחין מחיים קודם שבאה לכלל נבלה ולאיסורא הוא דאמרינן דלא בעיא קרא דהא מאיסה טובא וטעמו פוגם מעיקרא אבל לטומא׳ בעיא קרא כדאמר רבי יוחנן במסכת כריתות ובמסכת חולין כתבתיה בפרק המקשה בסיעתא דשמיא והלכתא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אבל קדרה דלאו בת יומא שריא מדאורייתא ואפילו לכתחיל׳ וחכמים אסרוה לכתחילה אבל בדיעבד מותרת ואם בשל בה במוי׳ קנסינן ליה ואסרינן לה עליה וקדרה בת יומא דאסירא מדאורייתא ואפילו בדיעבד דוקא דידעינן בה דהות בת יומא אבל ספקא מותר בדיעבד דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן כדאיתא בסוף מכילתין.2איבעיא להו בפוגם מתחלתו מחלוקת כו׳. ואם תאמר ותפשוט לן מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו׳ דאלמא השביח ולבסוף פגם אסור לדברי הכל ולא התירו במשנתינו דאתיא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו.3ויש לומר דההיא לאו הכרחא היא דדילמא רבי מאיר ורבי שמעון בתרויהו פליגי ורבי יוחנן למיפסק הלכה אתא ולומר שלא סתם לנו התנא כרבי שמעון אלא בפוגם מעיקרו אבל בשהשביח ולבסוף פגם הלכה כרבי מאיר.4שאני עיסה הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות. פירוש ומשום הכי לא חשיב רבי מאיר פגם. ואף על גב דאמרינן לעיל השתא מיהא הא פגמה דילמא ההיא לרבי שמעון אמרינן לה אי נמי דשאני התם דלא חזיא למידי אבל הכא דחזיא לחמע בה לא חשיב לה רבי שמעון פגם אבל רבי שמעון מתיר דסוף סוף לגבי עיסה זו פגם הוא כשנתחמצה יותר מדאי ולא חזיא למלת׳ דאינה ראויה לאכילה.5ואיכא למידק ומאי שנא מחומץ שנפל לתוך היין ונותן בו טעם שהוא אוסרו לדברי הכל משום דחזי למילתא אחריתי כלומר לצרכי חומץ ויש לומר דשאני התם דחומץ גמור חזי למילתיה ומין בפני עצמו הוא ואיכא דניחא ליה בחלה טפי מחמרא וחומץ לא חשיב דבר פגום כלל מה שאין כן בעיסה זו דלכולי עלמא פגו׳ היא בעצמה ואינה מין בפני עצמו ועיסה מחומצת קרו לה ומיהו רבי מאיר מדמי לה בדינא לההיא דחומץ כיון דחזיא למילתא אחריתי כך תירץ מורי הר״שבא נ״ר ויפה כיון.6תא שמע מסיפא כו׳. והך סיפא עיקר פירכיה ולא פריך מרישא אלא להצעת דברים משו׳ דבעי למרמא הא ודכוותא בתלמודא ואיכא נוסחי דגרסי וכי תימא הכא נמי כדרבי זירא תא שמע מסיפא כו׳ ואם תאמר והא לעיל איבעיא להו בדרבי יוחנן אי פליגי בפוגם מעיקרו בלחוד או אף בשהשביח ולבסוף פגם וסלקא בתיקו ואמאי לא פשטוה מהא ברייתא דקתני בהדיא דמודה רבי שמעון בשהשביח ולבסוף פגם ויש לומר דכי אבעיא בי מדרשא לא שמיעא להו הא מתניתא ובתר הכי שמיע להו ומפשטא ממילא ודכוותא בתלמודא.7רישא לר״ש אצטריך והכי קאמרו ליה רבנן לר״ש כו'. פירוש רישא רבנן נקטוה כסבורין להכריח לר״ש דמודה להו בגווה.8ג״ה מי גרם לה שתחמע בשעה אחת איסור ואינו. כלומר מי גרם לה השבח הזה שנתחמעה בשעה אחת ריבוי שאור דאיסור אלא שהלך לו בשבחו ואינו כלומר שחזר ופגם לאלתר ומכל מקום השביח ולבסוף פגם הוא שאתה מודה בו לאסור.9ור״ש כשהשביחו שניהם כו׳. לומר שאין אני מודה אלא כשהוא לבדו משביח ואחר כך פוגם אבל זה שהשביח בסיוע באחרים פוגם מעיקרו אני חושבו.10ולר״ש לצטרף היתר בהדי איסור וליתסר. פי׳ שיהא כאלו הכל אסור דהא בעלמא היתר מצטרף לאסור והכא נמי לצטרף ולתסר משום משביח ולבסוף פגם.11ר״ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן הערלה והכלאים מצטרפין. פירוש שאם נפלו שניהם לפחות ממאתים מכדי שניהם אוסרין אותו אף על פי שיש בו יותר ממאתים לכל אחד בפני עצמו.12ר״ש אומר אין מצטרפין והקשה ר״ת ז״ל דהא במסכת מעילה דאיתא להא מתני׳ פרישנא בגמרא דלאו בבטול אסורין מיירי אלא לענין מלקות ומאי אין מצטרפי׳ דקאמר ר״ש שאין צריכין צירוף דכל שהוא למכות. ותירץ דהא לאו מתני׳ דמעילה היא אלא משנה אחרת שהיא במסכת ערלה בלישנא אחרינא והכין איתא התם התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולין׳ באחד ומאתים ומצטרפי׳ זה עם זה ואין צריך להרים ר״ש אומר אין מצטרפין ע״כ והתלמוד הביאה בכאן בקוצר שלא בלשונה וכן דרכו במקומות הרבה כדכתיבנא בבבא בתרא.13ההוא עכברא דנפל בשכרא פירו׳ וסלקוהו דכל איסו׳ ניכר אין לו ביטול אלא שנשאר שם טעמו ולא היה שם שיעור לבטלו דכי אמרינן דבריה לא בטלה הני מילי היא גופה כשנפלה במינה בענין שאינה ניכרת אבל פליטתה מתבטל הוא בנותן טעם ומה שאמרו בירושלמי דאורי רבי יוחנן בעכברא באלף מחמיר היה בביטול טעמו דקסבר דיהיב טעמא טובא.14אי נמי דטעמיה גוי והוה ביה טעמא וקיימא לן דטעמא לא בטיל בנ״ל. ויש אומרין דעכברא שם מקום הוא ובאיסורי משהו הוה עובדא.15לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור. פי׳ דסביר׳ ליה כר״מ אלא מעתה ליטמא לח ויבש פר״שי ז״ל אם איתא דמאיס והתורה חייבה עליו לענין טומאה נמי נימא הכי דהא בדילי אינשי ממגעו ויהא מטמא אפילו יבש ומדתנן דאינו מטמא יבש שמעינן דלא מאיס שרץ ולאו חדוש הוא ואצטריך לאזהורי עליה משום דגוים אכליה ליה ומהדרינן וליטעמיך כלומר שאתה מדמה טומאה לאיסורא.16שכבת זרע יהא מטמא יבש דהא לכולי עלמא מאיס ובדילי אינשי ממגעו אלא מאי אית לך למימר דטומאה חדוש הוא והכין טמא רחמנא מדכתיב שכבת זרע בראויה להזריע הכא נמי דרשינן במותם כעין מותם.17ולעולם אמר לך דממאס מאיס ולגבי איסור אכילה אוסר אף על פי שפוגם ופרכינן ומי מאיס והלא עולה על שלחן מלכים כו׳ ופרקינן ההיא בעכברא דדברא דלא מאיס אבל בשאר עכברים דבתים טעמו אסור דהא אכלהו אזהר רחמנא. זו שיטת ר״שי ז״ל והיא הנכונה.18ונראה ממנה דהני רבנן מודו ליה לרב ששת דכל היכא דאמרת מאיס שאפילו נותן טעם לפגם שלו אסור דהא חדוש הוא ומיהו רבא לית ליה הכין דאמרינן אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר כן הגירסא בספרים שלנו ואפילו מאן דלא גריס בשרצים הכי נמי פירושה דלהכי אייתי לה תלמודא הכא והיינו מאי דאתא לחדותי הפיסקא דאמוראי דלעיל. והכי פירושה נותן טעם לפגם אפילו בשרצים מותר ועכברא בשפרא לא ידענא כו׳ ואף על פי שלא נתפרש יפה טעם דעתו של רבא בשרצים אם הוא משום דסבירא ליה דאפי׳ עכברא דבתים לא מאיס ולית בהו חדוש או משום דסביר׳ ליה דלא פליג רבנן לענין ביטול טעמו דהוי דרבנן ואפי׳ במשהו מאוס בטעמו וחייב עליה רחמנא שרו רבנן בטעמו כיון דנותן טעם לפגם ולית ליה סוגיא דלעיל כלל יותר נראה לי לומר כטעם האחרון ולהכי פסיק ואמר נותן טעם לפגם בשרצים מותר כלומר בין שיהא מאוס הוא בעצמו או שיהא מושבח ועד כאן לא פליגי אלא לענין טעמו אבל לענין איסור עצמו הכל מודים דבכל שרצים ורמשים אזהר רחמנא ועל כלם לוקין ולא אמרינן דלא אזהר רחמנא אלא באותן שהם משובחים. והכי מוכחא סוגיא דלעיל דאף על גב דאיכא עכברא דדברא שעולה על שלחן מלכים אמרינן דעכברא דבתים נמי אזהר רחמנא וטעמו אוסר לרב. וזה פשוט הוא בעיני אלא שראיתי אחד מהגדולים מהנדז בדבר זה. מעתה הא דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבע כו׳ בכל נמלה ובכל צרעה וכל פוטיתא פוטיתא היא ואפילו בהני דמאיסי.
