רשב״א על יבמות צ״ג

1 שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו. איכא למידק והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ובשם ר"ת ז"ל תירצו עיין תוס' ב"מ לח, א ד"ה שמא דמשום ענג שבת שרו, וכדכתיב למען תלמד ליראה. וכמו שהתירו בעירובין לב, א גבי חבר שאמר לעם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו. והוינן בה והלא לא נחשדו חברים לתורם שלא מן המוקף, ופרקינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבה. אלמא משום חשש איסורא שרי, הכי נמי משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי. והכי נמי אמרינן בפרק המפקיד בבא מציעא לח, א חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, אלמא פעמים שחבר תורם ומעשר שלא מן המוקף לצורך מצוה ועיין תוס' בעמוד ב ד"ה אלא.

2 והכא דזמנין דרחמא ליה. פירש ליבם לפי שיש קצת יבמות אוהבות את היבמין דגייסי בהו, ויש קצתן שונאות אותן, והיינו דאמרינן בלישנא בתרא דזמנין דסניא ליה.

3 איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא וכו'. איכא למידק דהא משמע דהאי בעיא במקום בנים היא, כלומר שמתו בנה ובעלה, מדפשטיה רב ששת ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך. וכיון שכן מאי קאמר איהי נמי מהימנא, והא תנן בפרק האשה שלום יבמות קיח, ב האשה שאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתייבם ולא חיישינן לרחומי, עד אחד מהימן אפילו במקום בנים. והרמב"ן הקשה עליו דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן. ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשרה דבר שבה ומשום הכי תנן תתיבם, אבל מכי ידעה דמית ליה בעל לא איכפת לה אי מת בנה אחרון משום דרחמא ליה ליבם וליכא עלה נמי קלקול כולי היא. והלכך לכשתמצא לומר דעד אחד דהימנוהו משום דדייקא ומינסבא הוא, הכא לא מהימן, דזימנין דלא דייקה. אלא איכא למימר דהא דבעו מיניה מרב ששת לא במקום בנים הוא, אלא במת הבעל בלחוד ולהתירה ליבם. והא דפשיט ליה ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, מכל שכן קא פשיט, דאפילו במקום בנים מהימן. ואי קשיא אם כן כי אמרינן אלא כי קא מיבעיא ליה למישרא יבמה בעלמא, לימא כי קא מיבעיא לי בבן ובעל. יש לומר רבותא קא מבעיא אי מהימן אפילו למישרא יבמה דליכא אלא איסור לאו ומלתא דעבידא לאגלויי.