רשב״א על יבמות כ״א

1 ומותר אדם באשת חמיו. איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא להלן יבמות כא, ב. כב, א קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי פ"ב ה"ד גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו מג, ב חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר סי' לט, ובהלכות גדולות הל' עריות ותלמוד ארץ ישראל שם גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' ד"ה ומותר כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן עמ' ב שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים.

2 הא דאיבעיא לן אשת אחי האם מן האם מהו ופשטיה לאיסורא. קשיא ליה אמאי נקט בברייתא אשת אחי האב מן האב ושבק אשת אחי האם מן האם דעדיפא מינה ומשתמעא אידך מינה, והא דאמרינן נמי בסמוך מאי שייר לימא שייר אשת אחי האם מן האם. אלא שבזה יש לי לומר דטפי ניחא ליה למימר שייר דר' חייא משום דמפרשן בהדיא להלן יבמות כב, א אחר כך מצאתי בתוס' ז"ל ד"ה לא אסרו שהגזרה הזו דכל שבנקבה ערוה גזרת האחרונים היתה ולא נגזרה בימי הראשונים, ולפיך לא נשנית אשת אחי האם מן האם בברייתא של עריות, ולפיכך מצי למימר דשייר אשת אחי האם מן האם. והא דאקשו שבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשיטנא לאיסורא, משום דקים להו דכבר נגזרה בימי מר בריה דרבינא. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן לעיל וכללא הוא והא חמותו ערוה כו' דדלמא אף באלו נגזרו. ויש לומר דכל הנך מותרות היו בכל זמן.

3 הכי איתא בכל הנוסחאות בת חמותו ערוה אשת בן אחיו מותרת. ולא ידעתי למה שנו כך ולא שנו בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת.

4 הא דאיבעיא להו אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה, הוא הדין לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקא בעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב, דאלו מאם לאו ערוה למטה דידה, קא בעי הכי והוא הדין להנך, וחדא מנייהו נקט והא דאמרינן בסמוך להלן יבמות כב, א דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא, הוא הדין נמי דהנך נמי והני כלהו דמו אהדדי וחדא חשיב להו, ואיכא למידק תפשוט ליה אשת אחי אבי האב לאיסורא מדרב וזעירי דאמרי לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, כלומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת אלמא דמן האב אסורה. ויש לומר דהכי קאמר רב לההיא מתניתא קאי, כלומר דבאותן השנויות בברייתא איכא ארבע מינייהו דיש להן הפסק, ואפשר דכיוצא בהן אפילו מן האב נמי שיש להן הפסק, כיון דאתפלג דרא. וכי האי גוונא אמרינן לקמן דהלכתא דיש להן הפסק דהא אמימר אכשר בהו. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבן לאסור.