רשב״א על יבמות ס״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על יבמות ס״ו ע״ב רשב״א על יבמות ס״ח ע״א »

1 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד ויאסרו העבדים מלאכול. א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל:

2 יבמות פתח ↗

דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרֵר לָהֶם חֵלֶק יָפֶה. הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: הִגְדִּילוּ — אֵין יְכוֹלִין לְמַחוֹת, דְּאִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה.

2 קידושין פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם – בֵּית דִּין מַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּבוֹרְרִים לָהֶם חֵלֶק יָפֶה, וְאִם הִגְדִּילוּ – יְכוֹלִים לְמַחוֹת. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אִם הִגְדִּילוּ אֵינָם יְכוֹלִים לְמַחוֹת, דְּאִם כֵּן מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה?

3 יבמות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בִּנְכָסִים מוּעָטִים עָסְקִינַן. וּכְגוֹן דְּאִיכָּא בֵּן בַּהֲדֵי בַּת, מָה נַפְשָׁךְ: אִי הַאי דִּמְעַבְּרָא בֵּן הוּא — לָא עֲדִיף מֵהַאי דְּקָאֵי. אִי בַּת הִיא, אַמַּאי אָכְלָה — בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן, כַּמָּה דְּלָא נְפַק לַאֲוִיר הָעוֹלָם לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן.

4 יבמות פתח ↗

וּנְכָסִים מוּעָטִים דְּבָנוֹת נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִין שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִים — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ?!

5 יבמות פתח ↗

הַיָּבָם. אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא — פָּסֵיל לָהּ. ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא — לָא מַאֲכֵיל לָהּ, ״קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא קִנְיָן דְּאָחִיו הוּא.

1 הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי. פירש רש"י ז"ל שיש לו חלק ואית ליה זכיה ולא ידעינן אי מתרמי לחלקו ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל, דאפילו לא יבא כלום לחלקו תיפוק ליה משום דעכשיו מיהא יש לו חלק בו והוה ליה כעבד ולזר חלק בו שאינו אוכל משום חלקו של זר. ועוד דאפילו לא יבא לחלקו, מכל מקום קודם שחלקו חלק היה לו בו ובדאורייתא אין בריה, אלא אם כן יסבור רבינו ז"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא כנ"ל. וליתא לדברי יוסי הזעצער: או שצריך לומר במקום לדברי לדרבי או שצריך להוסיף לדברי רבי. דהא קיימא לן דאין זכיה לעובר כדאמרינן בריש פרק מי שמת ב"ב קמא, ב המזכה לעובר לא זכה. ואף על גב דאמר אביי התם ירושה הבאה מאליה שאני גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, אנן כרבא סבירא לן דלא משני ליה הכי אלא משום דמרפיא בידייהו, הא לאו הכי קנו כדאיתא התם. דאלמא לרבא אי לאו הכי קנו וירושה כזכיה בעלמא היא. והלכך כיון דקיימא לן דהמזכה לעובר לא קנה אף בירושה הבא מאליה נמי כך. וכולה סוגיא דהתם מוכחא הכי. והראב"ד הלכות תרומות פ"ח ה"ד כתב כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר ר' יוחנן התם בפרק מי שמת בבא בתרא קמב, ב כל שכן בירושה הבאה מאליה. והרמב"ן נר"ו בד"ה מאי השיב עליו שאין אותו הדין אלא תקנה דוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו ואין כן בבריא, הלכך אין ראיה ממנו לדין תורה עיין רא"ש סי' ד' ומאירי.

2 הא דאתינן לאוקומי טעמיה דרשב"י כדרב נחמן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס. לכאורה הוה משמע דדין אפוטרופין לחלוק אפילו מידי דאית ביה דינא דגוד או אגוד כעבדים. וליתא דדלמא הכא כשבוררין לחלק העובר קרקע כנגד עבדים, ועל דרך מה שאמרו בפרק השולח צ"ל הניזקין גיטין נב, ב מוכרין עבדים ולוקחין להן קרקע. ואי נמי הכא משום תקנתו של עובר דלא ליתכחיש עבדיה. וכבר הארכתי בזה בקדושין ריש פרק ובגיטין ריש פרק השולח גיטין לג, ב ד"ה ורבא.

3 כגון דאיכא בן בהדה דהא בת כו' דאי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אבראי. תמיהא לי דאין הכי נמי דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור, דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמיעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא, לדידיה דיש זכיה מדאורייתא לעובר, וכל שכן בירושה הבא מאליה. ואף על גב דליכא אלא נכסים מעוטין שורת הדין לאו דבנות הוו אלא מן התקנה, והיאך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא. ואפשר לי לומר דמאן דמוקי לה בהכי סבירא ליה כרב חסדא דאמר בפרק האשה רבה להלן יבמות צ, ב דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ומפקינן תרומה לחולין ומשום תקנת העבדים ותקנת היורשין כי היכי דלא ליתכחיש וצ"ע.

4 מדמקשינן הכא והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו מה שמכרו מכרו, ואין קדימת גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמה דמגבית להו העבידם ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פרק מי שמת בבא בתרא קמ, א ד"ה מועטין בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחקים רמב"ן ב"ב שם ד"ה פי' דאי אפשר להגבותן כולן לנקבות הילודות משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר ושם הארכתי יותר בס"ד.

5 קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא. כתבתיה במסכת כתובות בפרק אף על פי במשנת עשתה ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם במתניתין הציון לא ברור בס"ד.

2 גיטין פתח ↗

דְּאָתוּ לְמֵימַר לְהוּ: נִשְׂרְפוּ חִיטֵּיכֶם בַּעֲלִיָּיה. יָהֲבִי לְהוּ זוּזֵי לְיַתְמֵי אַפֵּירֵי; אִיַּיקַּר – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. זוּל – סְבוּר מִינָּה, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי; אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הוּא לְדִידְהוּ – דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְזוּזֵי, וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי לְהוּ פֵּירֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא וְרַב כָּהֲנָא חָתְמִינַן אַשְּׁטָרָא דְּאִימֵּיהּ דִּזְעֵירָא יַתְמָא, דִּמְזַבְּנָא אַרְעָא לִכְרָגָא בְּלָא אַכְרַזְתָּא; דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לִכְרָגָא וְלִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה – מְזַבְּנִינַן בְּלָא אַכְרַזְתָּא. עַמְרָם צַבָּעָא אַפּוֹטְרוֹפָּא דְיַתְמֵי הֲוָה, אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמְרִי לֵיהּ: קָא לָבֵישׁ וּמִכַּסֵּי מִיַּתְמֵי! אֲמַר לְהוּ: כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ. קָאָכֵיל וְשָׁתֵי מִדִּידְהוּ, וְלָא אֲמִיד! אֵימוֹר מְצִיאָה אַשְׁכַּח. וְהָא קָא מַפְסֵיד! אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוֹ לִי סָהֲדִי דְּמַפְסֵיד, וְאֵיסַלְּקִינֵּיהּ; דְּאָמַר רַב הוּנָא חַבְרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דְּמַפְסֵיד, מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. דְּאִיתְּמַר: אַפּוֹטְרוֹפָּא דְּמַפְסֵיד, רַב הוּנָא אָמַר רַב: מְסַלְּקִינַן לֵיהּ; דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: לָא מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. וְהִלְכְתָא: מְסַלְּקִינַן לֵיהּ. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים – יִשָּׁבַע: מַאי טַעְמָא? אִי לָאו דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – לָא הֲוָה לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; וּמִשּׁוּם שְׁבוּעָה לָא אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי. מִינּוּהוּ בֵּית דִּין – לֹא יִשָּׁבַע: מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבֵיד לְבֵי דִינָא; וְאִי רָמֵית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים: מַאי טַעְמָא מִינּוּהוּ בֵּית דִּין – יִשָּׁבַע? בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא נָפֵיק עֲלֵיהּ קָלָא דְּאִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא – דְּהָא סָמֵיךְ עֲלֵיהּ בֵּי דִינָא – מִשּׁוּם שְׁבוּעָה לָא אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי. מִינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, לֹא יִשָּׁבַע – מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּעָבְדִי לַהֲדָדֵי, וְאִי רָמֵית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה – אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא כְּאַבָּא שָׁאוּל. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: זֶה וָזֶה יִשָּׁבַע, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים – יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אַיְיתֵת קַבָּא וְכָיְילַתְּ לֵיהּ? אֶלָּא אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר. מַתְנִי׳ הַמְטַמֵּא, וְהַמְדַמֵּעַ, וְהַמְנַסֵּךְ; בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: ״מְנַסֵּךְ״ – רַב אָמַר: מְנַסֵּךְ מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְעָרֵב. מַאן דְּאָמַר מְעָרֵב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מְנַסֵּךְ? אָמַר לָךְ: מְנַסֵּךְ – קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ. וְאִידַּךְ, כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה – דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְּׁעַת הַגְבָּהָה הוּא דִּקְנָה; מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד שְׁעַת נִיסּוּךְ. וּלְמַאן דְּאָמַר מְנַסֵּךְ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מְעָרֵב? אָמַר לָךְ: מְעָרֵב

4 בבא בתרא פתח ↗

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִין שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין – מַה שֶּׁמָּכְרוּ, מָכְרוּ.

« רשב״א על יבמות ס״ו ע״ב רשב״א על יבמות ס״ח ע״א »