רשב״א על יבמות מ״ז

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

רשב״א על יבמות מ״ו ע״ב » « רשב״א על יבמות מ״ח ע״א

1 יבמות פתח ↗

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְאָמַר לוֹ: נִתְגַּיַּירְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: יֵשׁ לְךָ עֵדִים? אָמַר לוֹ: לָאו. יֵשׁ לְךָ בָּנִים? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן אַתָּה לִפְסוֹל אֶת עַצְמְךָ, וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לִפְסוֹל אֶת בָּנֶיךָ.

2 יבמות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לִדְבָרֶיךָ גּוֹי אַתָּה, וְאֵין עֵדוּת לְגוֹי. רָבִינָא אָמַר, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: יֵשׁ לְךָ בָּנִים? הֵן. יֵשׁ לְךָ בְּנֵי בָנִים? הֵן. אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן אַתָּה לִפְסוֹל בָּנֶיךָ, וְאִי אַתָּה נֶאֱמָן לִפְסוֹל בְּנֵי בָנֶיךָ.

3 הכתב והקבלה פתח ↗

ירח ימים. יבע"ת תלת ירחין די תדע אין היא מעברא ומן בתר כדין תיעול לוותה, הוא דעת ר"ע בספרי, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, וכ"א רשב"א יבמות מ"ז ב', וכ"פ הרמב"ם בפ"ח ממלכים, ואף שבא עלי' כבר ביאה ראשונה, צריך הבחנה זו, כי הנולד מביאה ראשונה אינו בנו וצריכים לגיירו ערמב"ם שם ובכ"מ; לכן ע"ד הפשט אינו מוכרח לומר שהתיר לו הקרא ביאה שני, אחר כלות ירח אחד לבד, כי בכמה מקומות מצאנו שם הכלל בלשון יחיד ונופל על הרבים, כשמות הקבוץ והמין, ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד, ויהי לו שור וחמור מורה על רבים, כמאמרם כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, וכן שער בנגע הפך לבן ארז"ל שער שנים, וכבר דרכו מהלכי הפשט בד"ז עד שאמרו על וצהר תעשה לתבה, ופתח התבה בצדה תשים, שעשה שם יותר מצהר ופתח אחד, כי מצד הסברא הי' צהר ופתח בכל מדור ומדור שבתיבה, דאל"כ ה"ל טורח רב להכניס מספר הרב מבע"ח דרך פתח אחד להעלותם ולהורידם ולהקיפם כל אורך ורוחב התיבה, וכן ואת הצפור לא בתר, לך לך ט"ו, כולל את התור ואת הגוזל, ויהיה שם ירח כאחד מאלה להיותו שם הכלל בלשון יחיד, ויורה על יותר מאחד, ואהני לן הקבלה להגביל כמות זמן הירחים הרבים הנכללים בשם הכלל ירח דקרא, והוא שלשה חדשים, זמן הבחנת האשה אם היא מעוברת. ובאמת הנך ג' חדשים, חד מנייהו לבכי' הוא מן התורה, ועוד ב' חדשים שהם משום הבחנה הם מתקנת חכמים, כמ"ש המ"ל בפ"ח ממלכים, ולפי"ז אתי' קרא כפשטי' ירח אחד:

4 יבמות פתח ↗

אֶחָד גֵּר, וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבִמְקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת, שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין. וְכׇל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה, חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה. אָמַר מָר: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר, אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר? וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּאִי פָּרֵישׁ — נִפְרוֹשׁ. דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, דִּכְתִיב: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״.

5 יבמות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ, כּוֹפָהּ וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁפְחוּת, וְחוֹזֵר וּמַטְבִּילָהּ לְשֵׁם שִׁחְרוּר, וּמְשַׁחְרְרָהּ, וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.

1 ומעשה באחד וכו'. הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל מובא ברמב"ן ובמאירי כיון דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה. וכי תימא נהי דהולד כשר לקהל פגום לכהונה מיהא הוי, אנן לר' יהודה קאמרינן ולדידיה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אומר בקדושין עז, ב בת גר זכר כבת חלל זכר. והוא ז"ל פירקא דהכא בגר וגיורת שבאו שניהם לפני ר' יהודה ובמוחזקין לו שהיו ישראל מעלי. והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דאיהו כר' עקיבא להלן יבמות מט, א דריש לא יגלה באנוסת אביו והא דאיפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא לדידן דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום מיהא הוי, ולפיכך אינו נאמן ואי משום דבת גר הוא, בהא נמי לא קיימא לן כר' יהודה אלא בת גר זכר בתו כשרה לכהונה.

2 ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. פירוש, אי אתה נאמן לפסול אפילו בניך במקום שיש בני בנים, והראיה מדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול ואוקמינא לאו גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זה גדול, אלמא במקום בני בנים אפילו על בנו אינו נאמן. ומיהו לגבי עצמו נאמן בין הכי ובין הכי דשויה נפשיה חתיכה איסורא, וכן כתב הרמב"ם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל אינו נאמן לפסול הבנים וחוזר וטובל בב"ד.

3 נתרפא מטבילין אותו מיד. ואם תאמר למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהינן. ותירץ הרמב"ן ז"ל בד"ה נתרפא בתירוץ הב' דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר, ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל יבמות עח, א גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה דאם כן הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה. פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה הוא, ובנה דקאמר היינו בתה. ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל יבמות מה, א גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום קל וחומר מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא בהדיא בירושלמי שכתבתי שם. ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאלו לא כן לעכוב לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כולל עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל, דאפילו בלוקח כלים חדשים מן העכו"ם צריך טבילה, ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בעבודה זרה בגמרא דבני מערבא פ"ה הט"ו ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם ע"ז עה, ב מגעילין ומטבילין, לומר דטבילה צריכה לבסוף. אלא דאפשר דהתם אי איטבול תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל ד"ה מדיחן ועיין תוה"ב ב"ד ש"ד ובחי' הרשב"א ע"ז שם וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בספחים צב, א שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא אצטריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה. ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.

4 גירסת הספרים כן וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי. ופירושו כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכא למידק דהא אמרינן בנדה פרק תינוקות נדה סז, א אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כר"ל כו'. אלמא איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומיהו אין הספרים מודים שם באותה גירסא אלא כך היא הגירסא שם, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא דכר"ל ולומר דבשום מקום ליתנהו ואפילו בטהרות ויש שאין גורסין כאן ובנדה והכי קאמר כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי, וצריך לומר שאין אנו צריכין לכל זה אלא ה"פ כל הדברים שהוזכרו בנדה חוצצין בין באלו בין בנדה וכאלו אמר חוצצין באלו כמו שחוצצין בנדה.

5 כופה ומטבילה לשם עבדות וכופה ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד. יש מי שפירש רמב"ן דלכולי עלמא עבדים נמולים בעל כרחם ומטבילים אותם בעל כרחם והכין איתא בפרקי ר' אליעזר פכ"ט ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הם נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם. אבל עבדים נמולין בטובתם ושלא בטובתם ברצונם ושלא ברצונם, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן אלעזר אלא בטבילת השחרור, דכיון שאינו יכול לכופה לטבול לשחרור למה יכפנה לטבילת העבדות.

1 קידושין פתח ↗

הֲרֵי גּוּפִין מוּחְלָקִים, הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים! אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אַלְמָנָה אַחַת שָׁלֹשׁ בִּיאוֹת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ – פְּשִׁיטָא דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֶלָּא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ אַכֹּל חֲדָא וַחֲדָא – אַמַּאי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? וְהָתְנַן: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּשְׁתֶּה״ ״אַל תִּשְׁתֶּה״ וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת! לָא צְרִיכָא, שֶׁבָּא עַל אַלְמְנַת רְאוּבֵן שֶׁהָיְתָה אַלְמְנַת שִׁמְעוֹן שֶׁהָיְתָה אַלְמְנַת לֵוִי. מַהוּ דְּתֵימָא הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִים – קָא מַשְׁמַע לַן גּוּפִים מוּחְלָקִים בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. ״אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה״. הַאי תַּנָּא מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – אִיפְּכָא נָמֵי! וְאִי קָסָבַר אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – אֲפִילּוּ כַּסֵּדֶר הַזֶּה נָמֵי לָא! אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר לֵית לֵיהּ, אִיסּוּר מוֹסִיף אִית לֵיהּ. אַלְמָנָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וְשַׁרְיָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. הָוְיָא לַהּ גְּרוּשָׁה, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף לַהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן הֶדְיוֹט – אִיתּוֹסַף לַהּ אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וַעֲדַיִין שַׁרְיָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה. הָוְיָא לַהּ חֲלָלָה, מִיגּוֹ דְּאִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְמֵיכַל בִּתְרוּמָה – אִיתּוֹסַף אִיסּוּרָא לְגַבֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל. אֶלָּא זוֹנָה – מַאי אִיסּוּר מוֹסִיף אִית בַּהּ? אָמַר רַב חָנָא בַּר רַב קַטִּינָא: הוֹאִיל וְשֵׁם זְנוּת פּוֹסֵל בְּיִשְׂרָאֵל. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: כׇּל שֶׁהוּא בְּ״יִקָּח״, הֲרֵי הוּא בְּ״לֹא יִקָּח״. כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּ״יִקָּח״ אֵינוֹ בְּ״לֹא יִקָּח״ – פְּרָט לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל אֲחוֹתוֹ אַלְמָנָה. אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ, מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹכֵל נְבֵילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – פָּטוּר. דְּאִי רַבָּנַן, הָא אָמְרִי: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר – הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל, אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר – לָא חָיֵיל. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וְכִי אָמְרִי רַבָּנַן אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, הָנֵי מִילֵּי אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל, אֲבָל אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר – לָא חָיֵיל. דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִיסּוּר חָמוּר עַל אִיסּוּר קַל לָא חָיֵיל, אִיסּוּר קַל עַל אִיסּוּר חָמוּר מִיבַּעְיָא? מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ – זוֹנָה מְשַׁוֵּי לַהּ. חֲלָלָה, מְשַׁוֵּי לַהּ אוֹ לָא מְשַׁוֵּי לַהּ? מִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: מֵחַיָּיבֵי לָאוִין הָוְיָא חֲלָלָה, מֵחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אוֹ דִילְמָא אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין אִיסּוּר חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה בִּלְבַד. אָמַר רָבָא: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן ״אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה״? דְּתַנְיָא: לֹא יֵאָמֵר גְּרוּשָׁה בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִכֹּהֵן הֶדְיוֹט, וַאֲנָא אָמֵינָא: הַשְׁתָּא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט אֲסוּרָה, לְכֹהֵן גָּדוֹל מִיבַּעְיָא? לָמָּה נֶאֶמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט, כָּךְ חֲלוּקָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל. פְּשִׁיטָא, מִיגְרָע גָּרְעָה? אֶלָּא: כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקָה גְּרוּשָׁה מִזּוֹנָה וַחֲלָלָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט – כָּךְ אַלְמָנָה חֲלוּקָה מִגְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה בְּכֹהֵן גָּדוֹל. חֲלָלָה לָמָּה נֶאֶמְרָה? אֵין חֲלָלָה אֶלָּא מֵאִיסּוּר כְּהוּנָּה. זוֹנָה לָמָּה נֶאֶמְרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״זוֹנָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זוֹנָה״, מָה כָּאן זַרְעוֹ חוּלִּין, אַף לְהַלָּן זַרְעוֹ חוּלִּין. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִילְכָּךְ, כֹּהֵן הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ

4 נדה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר, אוֹ עַצְמָהּ עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר — לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.

5 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים בְּיִשְׂרָאֵל נִמּוֹלִים בְּטוֹבָתָם וּבִרְצוֹנָם וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם הֵם נִמּוֹלִים, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מַאֲמִינִים בַּגּוֹיִם עַד שִׁבְעָה דוֹרוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ הַמַּיִם לְמוֹצָאֵיהֶם. אֲבָל עֲבָדִים נִמּוֹלִים שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָם, וְאֵין אֱמוּנָה בָּעֲבָדִים. כָּךְ כָּל עֲבָדִים שֶׁנִּמּוֹלוּ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִתְקַיְּמוּ לֹא הֵם וְלֹא זַרְעָם בְּיִשְׂרָאֵל. וּמִנַּיִן שֶׁמָּלָן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בַּיִת נִמּוֹלוּ״. וְלָמָּה מָלָן? בִּשְׁבִיל הַטָּהֳרָה שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אֶת אֲדֹנֵיהֶם בְּמַאֲכָלֵיהֶם וּבְמִשְׁתֵּיהֶם, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹכֵל עִם הֶעָרֵל כְּאִלּוּ אוֹכֵל עִם הַכֶּלֶב. מָה הַכֶּלֶב שֶׁלֹּא נִמּוֹל כָּךְ הֶעָרֵל שֶׁלֹּא נִמּוֹל, וְכָל הַנּוֹגֵעַ בֶּעָרֵל כְּנוֹגֵעַ בַּמֵּת. וְכָל הָרוֹחֵץ עִמּוֹ כְּרוֹחֵץ עִם הַמְּצֹרָע שֶׁהֵם בְּחַיֵּיהֶם כְּמֵתִים, וּבְמוֹתָם כְּנִבְלַת הַשָּׂדֶה וְאֵין תְּפִלָּתָן נִכְנֶסֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן נִמּוֹלִין תְּפִלָּתָן נִכְנֶסֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ״.

רשב״א על יבמות מ״ו ע״ב » « רשב״א על יבמות מ״ח ע״א