רשב״א על יבמות קי״ח

1 הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא. קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.

2 הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.

3 הא דתנן בקדש אחת מחמש נשים דנותן כתובה. אפילו לדברי הגאונים ז"ל רש"ג ובנו רה"ג בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קלג שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב, הא משכחת לה בשכתב סתם כתובה לארוסתו, או שהיו שמותיהן שוין, או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם העדים למדינת הים. אי נמי במודה שכתב ואינו יודע לאיזו וכל אחת אומרת לי קדש וכתב. ומיהו יש לומר דיש כתובה לארוסה אף על פי שלא כתב וכבר הארכתי בו בריש פרק נערה שנתפתתה כתובות מג, ב ד"ה מיגביא ועי"ש בד"ה והא שדחה דברי הרמב"ן כאן ועיין עוד בחי' הרשב"א קדושין סח, א ד"ה אמר רב.

4 מתניתין ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואחר כך בעלי נאמנת. פירוש משום דהיא בחזקת ליבם היתה עומדת, ואף עכשיו באותה חזקה בעצמה היא מחזקת את עצמה ולפיכך נאמנת. ואיכא למידק אמאי נאמנת לימא רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות, ומסתמא זו נתעברה וילדה ולד מעליא ובחזקת לשוק היא עומדת, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה יבמות קיט, א והלכך אדרבה כי קאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי לא להימנה, וכי קאמרה מת בעלי ואחר כך מת בני להימנה. ויש לומר כיון שיצאה זו בלא בנים וחזרה בלא בנים, לא יצאת זו מחזקתה הראשונה.

5 הא דבעא רבא מרב נחמן במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. לא איפשיטא וחולצת ולא מתיבמת. ומסתברא דדוקא גבי יבם הוא דאיבעיא להו, אבל בבעל אפילו אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין כלל אלא חולצת או מתיבמת. מדאיבעיא ליה גבי יבם ולא בעי לה גבי אשת איש דעלמא בריש פרק קמא דגיטין טו, א. ועוד דהתם בפרק קמא דגטין מוכח הכין בהדיא בגמרא דבני מערבא ה"ה דגרסינן התם גבי מתניתין דחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה, ר' חייא בר ווא א"ר יוחנן בעי הגע עצמך שהיתה אשתו מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה כו' ומסקנא דלא. ובפרק האומר התקבל נמי גרסינן התם ירושלמי שם פ"ו ה"א בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא ההיא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, התיב ר' שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר שמא חזר בה ועיין רשב"א גיטין סב, ב ד"ה האומר וב"י אה"ע סי' קמ.