רשב״א על ברכות ל״ז א

1 תיובתא דרב ושמואל תיובתא. הא דאותביה תיובתא לרב ושמואל אדיוקא בלבד דדייקינן בההיא דאמרינן כל שהוא מחמשת מינין דמשתמע מיניה למעוטי כל שאר המינין ואפילו דוחן ואורז הוא דאותבינן, הא גופא דמלתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר, והיינו דרב כהנא דאמר בדייסא מעין חביץ קדרא מיני מזונות ורב יוסף דאמר נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, והיינו דאסיקנא לקמן גבי ריהטא דמחוזא דמברכין עליו מיני מזונות מדרב ושמואל דאמרו כל שיש בו מחמשת מינין, והא דרב ושמואל דכל שיש בו לא איתותב כלל. והלכך קיימא לן באורז דמברכין עליה מיני מזונות בין באפאו ועשאו פת בין בשלו בקדרה, וכמתניתין דהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו ובשלו אפילו פרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ודיוקא דרב ושמואל דכל שהוא איתותב מיהא ואידחי, ואיתא לאידך דרב ושמואל דאמר כל שיש בו מחמשת המינין הא אורז ודוחן על ידי תערובת לא. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. ותמהני על מה שראיתי בפירוש הגאון רב האי ז"ל שאמר משמיה דמר רב יהודא גאון ז"ל, דאף על גב דאיתותב רב ושמואל קיימא לן כותייהו מיהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא. וכן כתב גם הרב בעל ההלכות ז"ל ופסק באורז דלא מברכין עליה בורא מיני מזונות מיהא דרב ושמואל ומדקאי רב כהנא ורב יוסף כותיה, וצריך עיון דהא לא שייכי אהדדי כדאמרן. ולענין פת דוחן כתב רבנו אלפסי ז"ל דלא מברכין עליה אלא שהכל. ונראה שפסק כן, משום דתנן דתניא אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וססני סלת אורז זריד, ואילו דוחן לא קתני וכן במתניתא דהכוסס קתני אורז ולא קתני דוחן. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו. ובודאי דכולה סוגין הכי מכרעא לכאורה, ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן. ואני תמה אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות, מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה. ונראה שהרב ז"ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, דאילו אורז ודוחן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמינן להו אברכת שהכל. ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה, וצריך לי עיון.

2 ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. פירוש: מדקסבר רבן גמליאל דמברכין על כל ז' המינין לבסוף שלש ברכות אית ליה נמי דמזמנין עליהם, ולפיכך נתן רשות לרבי עקיבא לברך ולזמן עליהן כדי להוציא את כל המסובין ידי חובתם, אבל רבי עקיבא כשבירך ברכה אחת מעין שלש לא להוציא את האחרים אלא להוציא את עצמו בלבד וכדאמרינן בחולין בפרק כל הבשר חולין קו, א שאין זמון לפירות. והראב"ד ז"ל לקמן ברכות מג, א פירש בשמעתא דפת בעי הסיבה, דהא רבן גמליאל ורבי עקיבא כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר בא להם זמון על ידי הפת וכמו שמברך להם אחד ברכת היין ברכת המזון כך מברך להם ברכה אחרונה עכ"ל. ואין צורך אלא כמו שכתבנו. ואיכא למידק אשמעתין אמאי לא בריך רבי עקיבא שלש כרבן גמליאל דהא אית ליה לרבי עקיבא מד, א דאפילו על השלק והוא מזונו מברך שלש ברכות אחריו. ותירצו בתוספות דהתם בשאכל הרבה כדי שביעה שהוא מזונו וכדתנן בהדיא אכל שלק והוא מזונו והכא בשאינו מזונו, ונכון הוא. אלא שאני אומר דאפשר דרבי עקיבא דלא כותיה עביד, דאף על גב דאיהו אמר הכי לא עביד עובדא כדידיה, וכדאמר ליה לרבן גמליאל אע"פ שרבי אומר כך וחביריך אומרים כך למדתנו רבנו אחרי רבים להטות.