רשב״א על ברכות ט״ו

1 והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה חוזר. כך כתוב בספרים. ומפרשים אמרו טעמא משום דלקריאת שמע שזמנו קבוע אם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו, אבל תפלה שאין לה קבע לא. ותמיה לי דאם כן קריאת שמע של ערבית יחזור כתפלה, ועוד תפלה של שחר נמי הרי יש לה קבע עד ד' שעות, ועוד דאי משום קביעות זמן אף בקריאת שמע כל כמה דמצי למהדר אמאי לא ליהדר. אלא נראה לי לפרש דבקריאת שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא, כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אבל לתפלה החמירו עליו עד פרסה. ובתוספות לא גרסי ליה כלל ואמרו דבין בקריאת שמע ובין בתפלה אינו צריך לחזור כלל אמיא. ולקמן בפרק מי שמתו ברכות כב, א גבי בטלוה לנטילותא אמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דמשמע אפילו לתפלה, וגם בההיא דר"ל דאמר לגבל ולתפלה פירש רש"י ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין פסחים מו, א: לתפלה כדי להתפלל בבית הכנסת בעשרה, ולא פירש משום נטילת ידים לתפלה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כן בפירושיו דלתפלה צריך לחזור אמיא לפניו ארבע מילין ולאחריו פחות ממיל.

2 ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע. פירש רש"י ז"ל: תרתי שמעת מינה כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע שמעת מינה נמי דצריך להשמיע לאזנו. ואינו מחוור בעיני דמנא לן דשמעת מינה תרתי, ועוד דלאו היינו ממילא. ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו, דאי לא למה ליה דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן ברכות כ, ב גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון, וממילא שמעינן שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו. ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דסבירא ליה דאף על גב דאין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד, ומשום הכי איצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע. כן נראה לי.

3 חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ושמיעא להו טעמא משום שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו, כך כתב רב האי גאון ז"ל. אבל מצאתיה בירושלמי מפורשת במקומה דגרסינן התם תרומות פ"א, ה"ד: יש מהן משום ברכה ויש מהן מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר. אילם ערום ובעל קרי מפני ברכה, שכור וסומא מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר.

4 וממאי דר' יוסי היא. ומחלק בין דאורייתא לדרבנן, דילמא רבי יהודה ואין הפרש בין דאורייתא לדרבנן, אלא דבין בהא ובין בהא לכתחילה צריך להשמיע לאזנו אבל בדיעבד יצא לכולהו. והא דאמרינן דילמא ר' יהודה היא אף על גב דלא נזכר ר' יהודה במתניתין ברישא, כיון דבר פלוגתיה דר' יוסי בסיפא ר' יהודה, ממילא שמעינן דבר פלוגתיה דברישא נמי היינו ר' יהודה.

5 להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. ואף על גב דבכל דוכתא כח דהתירא עדיפא, הכא כיון דלאו בדוקא אמרינן אלא בכי תימא, לא דייקי בה, דהא מכל מקום לא קמה אלא כדקתני הקורא דיעבד אין לכתחילה לא.

6 השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי רבי מאיר הוא, מסתברא דהא לכולי עלמא קאמר, כלומר ואפילו רב חסדא, דע"כ לא הוה דחיק רב חסדא נפשיה ומפליג בין דאורייתא לדרבנן ומוקי לרבי יהודה אפילו בלכתחילה, אלא משום דקשיא ליה הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דלא מצי למירמי יתה אלא כרבי יהודה, וכיון שכן על כרחין הא דתרומה רבי יוסי היא ומפליג בין דאורייתא לדרבנן, אבל השתא דמצי לאוקמוה לדרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר, ההיא דתרומה מוקמיה לה כרבי יהודה ורבי יהודה כרביה דקיימא לן כוותיה. והשתא אתי שפיר דהא רב חסדא גופיה פסק לקמן ע"ב כרבי יהודה, ואפילו הכי הוה דחי הא דתרומה מהלכתא ומוקי לה כרבי יוסי, אלא טעמא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

7 מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. פירוש: משום דסבירא ליה דחרש דומיא דשוטה קתני.

8 אמר רב מתנה רבי יוסי היא. ומסתברא לי דרב מתנה לא קאי בשיטתיה דרב חסדא דלעיל דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר, דאם איתא למה ליה למימר מאן תני חרש דיעבד נמי לא, דמשמע דמשום הא מהדר לאוקמה כרבי יוסי, הא לאו הכין אתיא אפילו כרבי יהודה, דאי לא, הוה למימר מאן תנא חרש רבי יוסי היא. ועוד דאם איתא דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה נמי שרי בחרש, אמאי נקט קטן ושבקיה לחרש, הוה ליה למיתני רבי יהודה מתיר בקטן ובחרש, אלא משום דמשמע ליה דחרש דומיא דשוטה קתני ולומר דאפילו דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי אוקים לה כרבי יוסי, וכדאקשינן וממאי דרבי יוסי ודיעבד נמי לא דילמא רבי יהודה ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ופריק לא סלקא דעתך דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן ולעולם רב מתנה מסבר סבר דרבי יהודה בדיעבד קאמר, והיינו דשבקיה רבי יהודה לחרש ונקט קטן ולא ערבינהו ותנינהו, משום דבקטן מכשיר לכתחילה ובחרש לא מכשיר אלא בדיעבד. והא דאקשינן לקמן במאי אוקימתא כרבי יהודה ודיעבד אין לכתחילה לא, אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, לאו רב מתנה קא מקשה לה אלא תלמודא הוא דקא מקשי לברורי מתניתא כלהו הא כמאן והא כמאן, וכי אסיקנא הא דידיה והא דרביה מתניתין דמגילה רבי יהודה אליבא דרביה הוא מדלא תני רבי יהודה מכשיר בחרש ובקטן. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דרב חסדא ורב מתנה בחדא שיטתא קיימי, דתרווייהו סבירא להו דרבי יהודה לכתחילה קאמר מההיא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, והא דלא פליג רבי יהודה בחרש, סבירא ליה לרב מתנה דכיון דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא, ובחרש הא פליג בדוכתא אחרינא דהיינו הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון, משום הכי לא פליג הכא אלא בקטן, ומכל מקום בחרש נמי פליג. ובירושלמי גרסינן בפרקין ה"ד גבי הא מתניתין דמגילה רב חסדא אמר לית כאן חרש אשגרות לישן הא מתניתא. וכתב הרב ז"ל דמשום דקשיא ליה לרב חסדא אמאי לא פליג רבי יהודה נמי בחרש אמר הכין, עד כאן דברי הרב ז"ל. ומשם נראה לי יותר ראיה, דהא משמע דרב חסדא דאית ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר לא אשכח פירוקא להא אלא בהא דסמי מיניה חרש ואמר אשגרות לישן הוא, ואי איתא דאפשר למסמך בהא אפלוגתא דפליג רבי יהודה בעלמא, טפי הוה עדיף ליה לרב חסדא למימר הכין, אבל רב מתנה דאייתי עלה ודייק מינה מאן תנא, על כרחין סבירא ליה דלרבי יהודה בלכתחילה מודה ביה. כך נראה לי.

9 אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והלכך מתניתין דמגילה לצדדין קתני, חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד, והא כדאיתא והא כדאיתא. ותרומה וברכת המזון אתיא בין לרבי יוסי בין לרבי יהודה, ורבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר. והקשה הראב"ד ז"ל לרב יוסף דאמר דבדיעבד יצא והסכת ושמע בדברי תורה כתיב, אם כן לכתחילה אמאי צריך להשמיע לאזנו. ותירץ דהא דאמרינן בדברי תורה הוא דכתיב בהסכת לחודיה קאמר, כלומר, הסכת כדי שתקיים אותם, אבל שמיעת האוזן צריך לכתחילה, משום דכתיב ושמע, וגבי קריאת שמע פליגי, דרבי יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחילה צריך שמיעת האוזן מדכתיב ושמע, אם כן שמע ישראל דכתיב לגבי קריאת שמע למה לי, שמע מינה לעיכובא, ורבי יהודה סבר שמע דכתיב לגבי קריאת שמע בכל לשון שאתה שומע הוא, ושמיעת האוזן לכתחילה נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע. ולדידי קשיא לי דהא רבי יהודה משמיה דרביה דמצריך שמיעת האוזן בקריאת שמע לכתחילה משמע ישראל מפיק ליה ואפילו הכי בדיעבד יצא. וגדולה מזו דרבי מאיר אפילו לכתחילה שרי בלא שמיעת האוזן, וכל שכן בשאר מצות ואף על גב דכתיב הסכת ושמע. אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי, דרבי יוסי ורבי יהודה משמיה דנפשיה דרשי ושמע להשמיע לאזנך ולכתחילה, ורבי יהודה משמיה דרביה ורבי מאיר לא דרשי ליה כלל אלא לדברי תורה כלומר הסכת וקבל. ובשמע ישראל נמי פליגי, דרבי יהודה דריש מיניה שמיעת האוזן ולכתחילה, ורבי מאיר מוקי לה לכל לשון שאתה שומע, אבל השמעת האוזן לא צריכה כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הדברים אמורים.

10 אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל. ירושלמי בפרקין ה"ד: דלכן מה נן אמרין, סתמא ורבי יוסה הלכה כסתמא. רבי יוסה ורבי יהודה הלכה כרבי יוסה. ומה צריכא דאמר רב הלכה כדברי שניהם להקל, אלא בגין דשמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר לפום כן צריך למימר הלכה כדברי שניהם להקל.