רשב״א על ברכות כ״ב

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מפרשים:
1 ובועלי נדות. פירוש: בשלא גמר ביאתו, אי נמי בשטבל לקריו, דאי לא היינו בעלי קריין. כך פירש הראב"ד ז"ל.
2 אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך. מהכא משמע דרבי יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת ט' קבין. והא דאמרינן נהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בטבילותא לאו למימרא דבטבילותא דוקא קאמר, אלא משום דאינך מצריכי טבילה קאמר הכא בטבילה, ואמרינן נמי בטלוה לטבילותא והוא הדין לנתינת תשעה קבין, ובירושלמי נמי משמע הכין דהני דנהוג להקל אפילו בט' קבין נהוג להקל, דגרסינן התם גבי מתניתין דיום הכיפורים יומא פ"ח, ה"א: אסור בתשמיש המטה איתא חמי ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, כלומר שהרי צריך הוא להתפלל, ושני במקום שאין טובלין ואם איתא דלא אמרו אלא שאין טובלין, אבל בתשעת קבין חייב, אכתי איתא לקושיין ברחיצה אסור לא כל שכן בתשמיש, אלא שאין טובלין ואין נותנין אפילו תשעה קבין קאמר, וכן נהגו בכל מקומותינו. ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא היא, היכי אתי רבי יהודה בן בתירא ומבטל לה והא אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דאתא עזרא ולא קבילו מיניה, אלא נהוג בה להקל ואתא רבי יהודה בן בתירא ואחזיק בידיהו וקראו על שמו.
3 אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש: אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב דברים כב, ט לא תזרע כרמך כלאים, דאלמא בעינן כלאים לבד מכרמך, אבל בשני מינין בלבד חייב משום שדך לא תזרע כלאים. ונפקא מינה להתראה שאם התרו בו משום כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב. ולענין כרם נמי דוקא אינו חייב אמרו, כלומר שאינו חייב מלקות אבל הפירות אסורין, והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורים הפירות מדאורייתא וכדאמרינן במנחות טו, ב לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, אבל שאר זרעים מדרבנן אסירי, וטעמא משום דכתיב דברים שם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, זרע דומה לתבואת הכרם, וקנבוס ולוף אינן עושין אלא לשלש שנים ככרם, והלכך הללו בין שזרען עם החרצן במפולת יד בין שהעביר עציץ נקוב מהם בכרם והוסיפו באחד ומאתים הפירות אסורים, וכדדרשינן בחולין קטז, א מדכתיב המלאה אשר תזרע וכתיב הזרע כדאיתמר בפרק אותו ואת בנו חולין פב, ב ד"ה ולעולם ושם הארכתי יותר בסייעתא דשמיא.
4 אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה. משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא, קא פסיק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא דעזרא וכתקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין, וחולה לאנסו פטור מכלום.
5 המתפלל וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד' אמות. מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק ואם התפלל תפלתו תפלה, ודייקינא לה מדקתני מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ולא קאמר תפלתו תועבה כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו, דבמקומו כיון דבעינן מחנך קדוש דברים כג, טו היה לו לבדוק, אבל כנגדו דליכא אלא משום לא יראה בך שם, וזה לא ראה אותה כשהתחיל לא פשע בכלום, שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו, ואי משום לא יראה בך זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו א"צ לחזור ולהתפלל אלא בשהתפלל במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם באקראי בעלמא במתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך אין זה פושע ואין תפלתו תועבה, וכדאמרינן לקמן בפרקין ברכות כה, א אמר רבי יהודה ספק צואה בבית אסור, ספק מי רגלים בבית מותר, וכל שכן לאיכא דאמרי ספק צואה בבית מותר באשפה אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. וכל מקום שאמרו מותר אינו נקרא חוטא וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא אמר רבא הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפלתו תועבה, אלמא טעמא דחטא הא לא חטא תפלתו תפלה, כן נראה לי. אחר כך מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי לא.
6 היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר. מסתברא לי דאין צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני ומרחיק עד שיזרקם לאחריו ד' אמות כדקתני בראה צואה כנגדו. וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן מחנך קדוש, אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב דברים כג, טו ולא יראה בך ערות דבר וכדאיתא לקמן ברכות כה, א, והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן, אבל בעומד בתפלה לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק אסור.