רשב״א על ברכות כ״ו

1 אפילו רבי יהושע לא אמר אלא דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחריתא אמר ליה לאו אדעתאי. אלמא כל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שספר תורה מונח בתוכו ואפילו מחיצה עשרה לא סגי ליה, דדוקא בדליכא ביתא אחרינא סגי ליה במחיצת עשרה, ודוקא מחיצת עשרה שהוא כבית אחר אבל כלי בתוך כלי באותו בית אסור, והא דתניא לעיל בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי, לאו אספר תורה קאי אלא לתפילין והוא הדין לכל שאר ספרים, ותפילין דנקט לרבותא נקט, לומר אף על פי שכתובות פרשיות של תורה בהן.

2 ירושלמי הלכה ה:איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. ודוקא מנחה קא מבעיא ליה אבל תפלת המוספין פשיטא ליה דאינו משלימה בערב דכיון שהוא מזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד דלא שייך הקרבן בלילה והיאך הוא מזכירו. ועוד נראה לי טעם דכל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום אין ראוי להשלימה ביום אחר שכבר עבר מאורע היום, אבל שאר התפלות כיון שהן ראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר.

3 ואסיקנא: טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ויש מפרשין דדוקא מנחה וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וכן בשטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים, ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה. אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, וכן טעה ולא התפלל מנחה לא יתפלל בשחרית שתים. ויש מפרשין דהוא הדין והוא הטעם, וכן נראה. ומיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עסוק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל שלא בזמן תפלה לא, שאם לא כן מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר, לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוה ליה למימר.

4 דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני שכח. ומיהו נראה מדברי רב האי גאון ז"ל דלא יוכל לתקון ליתן לו שכר תפלה ממצוה, אבל מ"מ אילו רצה לחזור ולהתפלל בערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה. וזה לשון הגאון ז"ל: בטל מעות שאין יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא, אבל שכר תפלה ממצוה לית ליה.

5 ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו וסלקא בקושיא, כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך, דדילמא אי אשגחו בה הוו אשכחו משכחי לה פירוקא. והלכך קיי"ל כי האי וכי האי, הדא בדוכתא והדא בדוכתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשניה גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושניה משום חובתו, ולא אבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שניה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, ורואין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדם של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משום חובתו דשמא אע"פ שלא הבדיל בה טועה היה ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשניה ושלא מדעת הבדיל בה. וכ"כ הגאון ז"ל. כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חודש שלא הזכיר בה של ראש חודש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו דאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל בשבת במנחה קאמר, כלומר, שלא התפלל כלל הא התפלל אע"פ שלא הזכיר של שבת לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא מתפלל בתשלומין שתים של חול.