רשב״א על ברכות כ״ד

1 והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו. ואם תאמר מאי קושיא דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני, ואפילו הכי קא מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק דאם איתא דשלא כנגד ראשו קאמר אמאי מניחן בכובע. ומיהו הכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד.

2 והא איכא עגבות. פירש רש"י ז"ל: עגבות דחבריה. ותמיהא לי דהא קתני זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא. ועוד דאם כן כי קאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה, מאי קא מסייע מהאשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה דשאני התם דעגבות דנפשה איכא עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו ולא יראה בך ערות דבר קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דהא מיגליא וקיימא, אלא מדשרינן התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כן נראה לי ליישב פירש"י ז"ל. והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל והא איכא עגבות דנפשיה שהן ערומות ואף על פי שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך ערות דבר, כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע אין בכך כלום, אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות דנפשיה לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסור היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד, אבל באשתו אפילו נוגע כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה שרי דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה.

3 אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה. ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור, אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה. והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין ע, א לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת. והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה, ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.

4 מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה קא משמע לן. ומיהא שמעינן דספר תורה אפילו בכיסתא וכל שכן בתיק הספר שלו אסור לתלותו.

5 דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסתו. ירושלמי בפרקין ה"ה: רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו ר"ל: פיו נקי, לפניו אסור לאחריו מותר, לימינו אסור לשמאלו מותר, דכתיב תהלים צא, ז יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור. פירש בהלכות הנגיד ז"ל אם במטייל כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דכטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר, ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה גיטין עד, ב. ואתיא כגמרא דילן דאמרינן מבליעו באפרקסתו. עוד שם בירושלמי: רבי יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רקק ושאיף. וליתא להא דרבי יהושע בן לוי דהא אסיק רבא לקמן בפ' הרואה ברכות סב, ב שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה, ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.

6 היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו, ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין לעיל ברכות כב, ב יתכסה במים ויקרא, ואקשינן עלה לקמן ברכות כה, ב והלא לבו רואה את הערוה, ופרקינן עוכרן ברגלו וקורא, אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמרא שלנו, אלא בברייתא הוא דקתני ביש אומרים עוכרן ברגליו וקורא שם, אלא הכי גרסינן אמר רבי אלעא אמר רב אבא בר אחא משום רבנו מים עכורין שאני, ומכל מקום בין לגרסתו בין לגרסתנו אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל. ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו ובברייתא דלקמן שם דהיה יושב במים צלולין דקסבר לבו רואה את הערוה מותר, ונתפוס דברי יש אומרים. ואי משום דרבי אלעא משום רבנו, דילמא לפרוקא למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר, ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות, ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא בלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבנו דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין, ולדידיה אתיא כפשטה ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא כנ"ל. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

7 כאן בעומד כאן במהלך. פירוש: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא.