רשב״א על ברכות י״ג

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על ברכות י״ב ע״ב רשב״א על ברכות י״ד ע״א »

1 רא"ה על ברכות פתח ↗

כתב רבינו ז"ל וכשהוא חוזר. כלומר לקרות את שמע. חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה לד, ב וכן בתקיעת שופר וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. פי' לא בשוהה כדי לגמור ממקום שפסק ואילך אלא כדי לגמור את כולה184כן הוא במגילה יח, ב.. פי' ומסתברא כשהן שמין, שמין באדם בינוני185אכן בירושלמי רפ"ב אי' דבקורא משערינן ולא באדם בינוני והובא ברשב"א שם וכ"ה לדינא בשו"ע סי' סה וסי' קד. והנה סברת הירושלמי דלא כסברת רבינו, אכן באמת י"ל לדעת רבינו דדעת הירושלמי דלגמור את כולה היינו ממקום שהוא אוחז עד הסוף וכ"ה לפי' החרדים בירושלמי שם בבעיא דהפסיק שלישה ולכן מסתברא דתליא בקורא דאם שהה הקורא כ"כ עד שהיה גומרה זהו הפסק. אבל לדעת הבבלי דלגמור את כולה היינו מתוע"ס ואף אם אוחז בסופה, הרי הגדר דהפסק של שיעור קריאה של כולה הוא הפסק חשוב לענין זה, ולאמוד מהו שיעור קריאה מסתבר דהוא דבר בעצם דהיינו באדם בינוני ולא תליא בקורא זה ודוק..

2 ברכות פתח ↗

בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.

3 ברכות פתח ↗

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא דְתַנְיָא. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, רַבִּי אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁכִּוֵּון לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

4 סוטה פתח ↗

וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם.

5 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

עיין ברשב"א דף יג: ד"ה שמע ישראל וכו' עד כאן צריך כוונת הלב דברי רבי מאיר דפירש דבפסוק הראשון של ק"ש בעי כוונה מיוחדת של כוונת הענין, ושלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים, ובקורא להגיה חסרה כוונה זו דקבלת עומ"ש ומשו"ה לא יצא יד"ח, אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה. ועיין בשיטה מקובצת דף יג. ד"ה בקורא להגיה שקבע דיש ג' מיני כוונות, א כוונה לדבר שלא יהא כמתעסק, ב כוונה לחובת המצוה, וקיימא לן כמ"ד דאין צריך כוונה לצאת חובת המצוה, ג שיכוון לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו, וזו היא כוונה רק בק"ש בלחוד. אמנם הרמב"ן במלחמות ה' בר"ה דף ז. בדפי הרי"ף דחה שיטתם והוכיח מסוגיין דקיי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה מהא דצריכים כוונה בפסוק הראשון, דאילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה אפילו בפסוק הראשון לא היה צריך כוונה כלל. וכתב הרמב"ן לדחות את דברי הרשב"א "ומאן דמפרש תרי גווני בכוונה לא זהיר ולא בהיר".

6 ברכות פתח ↗

7 יומא פתח ↗

לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, הָא בְּפֶרֶק שֵׁנִי.

8 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחֲתֵי, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

9 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. מִקְרָא הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא מִיגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד!

10 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב — שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא. רֵישָׁא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה — ״מוּתָּר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְאִי בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה ״חַיָּיב חַטָּאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי ״מוּתָּר״, וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא ״חַיָּיב״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״פָּטוּר״. וְהָדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָּה, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר! — הַהִיא בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״ — הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב: ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״ — כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת. וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר ״זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״? דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה — סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָהּ בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת וְתִיקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת וְקַיָּימוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וְגוֹ׳״?! דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב ״עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיַּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ. כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. רְהַטוּ בָּתְרֵיהּ לְמִיבְלְעֵיהּ, אֲמַרוּ: ״מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. אֲמַר לְהוּ: ״ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר״. חָזַר וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה״, וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״, מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כׇּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?! וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה. ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ״ — שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ״וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עָוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״ — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת? אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ — טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

1 מתני': היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא. אוקימנא בגמ' אפילו כיוון לקרות. ושמעינן מהכא תלת. חדא דאין הברכות מעכבות, וכבר כתבתי למעלה יב, א דלדעת רבנו האי גאון ז"ל דוקא ליחיד הא לצבור הברכות מעכבות, וכדעת מקצת הגאונים בין ליחיד בין לצבור אין מעכבות ולזה הדעת נוטה, וכמ"ש בשלהי פרק קמא שם. ועוד נראה לי מכאן שהקורא הפרשיות למפרע יצא, וכן דעת הר"מ במז"ל פ"ב ק"ש הי"א כמו שאכתוב למטה שאין סדר פרשיות כתוב בתורה כסדרן בקריאת שמע. ועוד איכא למשמע מיהא לכאורה דאפילו הפסיק בין פרשה לפרשה שיעור כדי שיקרא את כולה ואת ברכותיה יצא, דהא בקורא להגיה כדאוקימנא להא מתניתין בגמרא טובא איכא בין פרשה לפרשה ואפילו הכי יצא, והכי נמי משמע בגמרא בהדיא לקמן ע"ב בההיא דרבי דהוה קרי פסוק ראשון ושונה לתלמידיו ולאחר מכן חוזר וגומרה כדעת רבי שמעון ברבי. ומיהו פלוגתא היא בפרק בתרא דראש השנה לד, ב דגרסינן התם גבי שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, דאמר רבי יוחנן יצא, ואקשינן עלה והא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ופרקינן הא דידיה והא דרביה, ואקשינן תו ודידיה לא, והא ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי קריאת שמע כי מטא למבואות המטונפות פסק בתר דחלף אמר ליה מהו לגומרה, אמר ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. ופרקינן דהכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי במהלך במבואות המטונפות שצריך לפסוק אלא אתה שפסקת להחמיר גם בזה החמיר וחזור לראש. וקיי"ל כרבי יוחנן וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל. וכן נחלקו בה בירושלמי בפרקין ה"א אלא שאמר שם דרבי יוחנן מודה בקריאת שמע. ועוד פירשו בירושלמי שם למאן דאמר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אם משערין בקורא או בכל אדם משערין, ואמרו דבקורא משערין, דגרסינן התם: רבי מונא אמר בשם רבי יהודה שאמר משום רבי יוסה הגלילי הפסיק בה כדי לקרות את כולה לא יצא ידי חובתו. רבי בא בשם רבי ירמיה הלכה כרבי מונא שאמר משום ר' יהודה שאמר משום רבי יוסי הגלילי. רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אף בהלל ובקריאת המגילה כך. אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין בתקיעות כן, סלקן לבית רב ושמעית רב הונא בשם רב אפילו שמעין כל היום עד תשע שעות יצא. אמר רבי זעירא עד דאנא תמן אצרכת לי וכד סלקית להכא שמעית רבי יוסה בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר וכו'. ר' בון בר חייא בעי כגון קריאת שמע וברכותיה, היא ולא ברכותיה ברכותיה ולא היא, הפסיק שלשה וחזר והפסיק שלשה, בקורא משערין או בכל אדם משערין. א"ר מתניא לא מסתברא בקורא. רבי אלעזר סליק מבקרא לר"ש בר אבא א"ל כגון דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם נפק אנא ידי חובתי, א"ל אין, רבי ירמיה בעא קומי ר' זעירא כגון דר' אלעזר ידע דר"ש בר אבא מדקדק במצותיה סגין הורי ליה אי כגון דהוא תשיש הורי ליה. א"ל בפירוש פליגין, דרבי אלעזר אמר יצא ורבי יוחנן אמר לא יצא, מה פליגין בקריאת שמע מפני שהיא עשויה פרקים פרקים אבל בהלל וקריאת מגילה אף ר' אלעזר מודי. ע"כ גירסא ירושלמית. וקיימא לן כר' אלעזר דירושלמי ואפילו במגילה, דר' מונא הוא דאמר בפרק הקורא את המגילה שם, ה"ב אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה לא יצא, וכבר אידחיה הא דרבי מונא התם מהלכתא. ואלא מיהו לגבי קריאת שמע איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כמ"ד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובמקומה בפרק מי שמתו לקמן ברכות כג, א ד"ה אלא נכתוב בה בסייעתא דשמיא.

2 גמרא: בקורא להגיה. פירשו רב האי ורש"י ז"ל: לפי שצריך לכוין מיהא לקריאה, וכ"כ הר"י בן גיאת ז"ל דהויא ליה כוונה זו כנתכוין שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינה כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה. ויש מי שפירש קורא להגיה, שקורא התיבות ככתיבתן בחסרות ויתרות, ואם קרא כן לא יצא עד שיתכוין ויקרא כקריאתו, ואינו מחוור דהא פשיטא שאם קרא ככתיבתן דלא יצא, והראשון עיקר.

3 ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ונראה לומר דלאו דוקא כרבי יהודה קאמר, דהא למסקנא טו, א רבי יהודה כר' אלעזר בן עזריה רביה סבירא ליה דמוקי שמע להשמיע לאזנך אלא דבדיעבד יצא, אלא כמאן דאמר אין צריך להשמיע לאזנו קאמר. ותמיה לי אמאי לא אמר סברי לה כרבי מאיר דאית ליה שם הכין שאינו צריך להשמיע לאזנו ואפילו לכתחילה.

4 לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה. כתב רבנו האי גאון ז"ל דלכולן ברור שלא כתב משה את התורה אלא בלשון הקודש כסדר הזה שהוא בידינו בלא שינוי, אלא כך הן אומרין הנאמרו לו עוד תרפיה בלשון אחר אם לאו ע"כ. ורש"י ז"ל פירש בפרק שני דמגילה יז, ב לקרות בספר תורה, והקשו עליו בתוס' שלא מצינו שתהא קריאת ספר תורה מן התורה, אלא אם כן יאמר רש"י ז"ל שתהא קריאת הפרשיות, כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה. והנכון שנאמר דהיינו כל הקריאות שאדם חייב לקרות, כגון מקרא בכורים וודוי מעשר ומקרא חליצה וכל אותן שנשנו בסוטה בפרק אלו נאמרין סוטה לב, א ואותן שאמרו שם שנאמרין בלשון הקודש לרבי היו צריכין לידרש מן המקרא, אבל אותן שנאמרין בכל לשון אין צריכין לידרש שכך דינן, ולרבנן אותן שנאמרין בלשון הקודש אינן צריכין קרא אבל אידך צריכי קרא. ואותן פסוקים שמביא שם לנאמרין בכל לשון, י"ל דלרבי לא צריכי להאי ודריש להו לדרשא אחרינא. וכן נמי רבנן אותן פסוקים שמביא לנאמרין בלשון הקודש, כדדרשינן כל חד וחד הכא שמע וכן והיו.

5 שמע ישראל ה' וכו' אחד. עד כאן צריך כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא הלכה כר' מאיר וכן הלכתא. וכדאמר נמי רב יצחק בריה דרב שמואל בר שילא וכן רבה ורב יוסף כדאיתא בסמוך. וכוונה זו מסתברא לי דדוקא לכתחילה הא לא כיון יצא, דהא קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה ואפילו פסוק ראשון, דאם איתא דכל הני אפילו בדיעבד קא מיירי לידוק מנייהו מצות צריכות כוונה כדדייקינן ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא, אלא ודאי כדאמרן, דמשום דקתני במתניתין אם כיון לבו יצא משמע הא לא כיון לא יצא, ולפום כן אתי למידק מינה דמצות צריכות כוונה, אבל הכא צריך קא אמרי, וצריך לכתחילה ולמצוה כתיקונה הוא, הא דיעבד יצא. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א: הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון לבו יצא, ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות, עכ"ל. ואי איתא, כי דייקינן ממתניתין שמעית מינה מצות צריכות כוונה אמאי דחינן לה, הוה ליה למימר אין הכי נמי ובפסוק ראשון, ולולי שהוא ז"ל בעצמו פסק דמפסוק ראשון ואילך שאפילו קורא להגיה יצא, היה אפשר לתרץ דהא קתני במתניתין היה קורא את שמע אם כיון לבו יצא משמע שצריך כוונה בכולי ק"ש, והיינו דקשיא ליה ופריק דכוליה בעינן שלא יהא קורא כמגיה, אלא שהוא ז"ל פסק תרתי דכל חדא מגלה על חברתה דליתא. אבל בתוספתא פ"ב, ה"ב יראה קצת שאם לא כיון לא יצא, דתניא התם: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רבי אחאי אומר משום רבי יהודה אם כיון את לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כיון לבו בפרק אחרון יצא. אלא מיהו לאו ראיה היא, דיצא דקאמר לאו למימרא אלא שאם לא כיון לבו לא יצא ידי מצוה כתיקונה קאמר, וצריך ואינו צריך קאמר, וכדקתני לה לההיא בגמרין. ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין ברכות לד, ב. והטעם שבשאר המצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייה אלא שאין זה מן המובחר, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלוין במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות. וזה נראה יותר וזה דרך האמת. והא דקא בעי שמעת מינה מצות צריכות כוונה, משום דמשמע ליה דבכולי ק"ש קאמר, ואפשר היה לו לתרץ כאן בפסוק ראשון כאן מפסוק ראשון ואילך. וכן נראה גם מדברי הראב"ד ז"ל בשלהי פרקין. ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם. ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא, כוונת קריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

6 אמר רב נתן בר מר עוקבא עד על לבבך בעמידה. פירוש: לאו בעמידה ממש קאמר, שאלו היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד כדי שתתיישב דעתו עליו, וכדגרסינן בירושלמי פ"ב, ה"א: מה אם היה יושב עומד, לא אם היה מהלך עומד.

7 ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכו'. מהכא משמע דהאי פלוגתא באידך פלוגתא דעד היכן צריך כוונת הלב שייכא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"מ דאמר פסוק ראשון בלבד אף לעמידה נמי אינו צריך אלא פסוק ראשון. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ק"ש ה"ג. אבל מקצת מן הגאונים פסקו כמר עוקבא בר נתן. ואיכא מרבוותא ז"ל דרמו שמעתתא אהדדי, דרבא פסק הכא כרבי מאיר דאמר פסוק ראשון צריך כוונת הלב ותו לא, ולקמן ברכות טז, א גבי פועלים קורין בראש הזית וכו' אמרו דדוקא פרק שני אבל פרק ראשון לא. וכן לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו יומא יט, ב, והכא לגבי עמידה אמרו עד על לבבך בעמידה, והרבה תירוצים נאמרו בהא. והנכון מה שכתב הרב יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל: הלכה כר' מאיר בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו, אבל מהלך בלבד שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו, והעוסק במלאכה צריך ליבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו, שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו הלכך יבטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה דיו לעמוד וליישב דעתו עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון, ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי ואסור כל פרק ראשון, ע"כ.

8 אמר ליה בר פאתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר: שמפסיק וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין מדברי תורה לקריאת שמע. ודוקא לפסוק ראשון שהוא מן התורה וכן ליציאת מצרים, כי הא דרבי דהוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמנה. ושמא אין מפסיקין מיד אלא תוך זמנו דהיינו תוך שלש שעות.

9 פרקדן. פירוש: בין שוכב ופניו למעלה ובין שוכב ופניו למטה.

10 מתני': בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה. פירש רש"י ז"ל: אדם שהוא מתירא שמא יהרגנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' קריאת שמע הט"ז. ותמיה לי, אי מפני סכנת נפשות צריכא למימר, פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש והא לא צריכה הכא למתני, וכדאקשינן במסכת שבת ל, א גבי המכבה את הנר בשביל החולה שישן. ועוד דמה שהתירו בקריאת שמע אסרו בתפלה ואפילו הכי בסכנת עקרב התירו לקמן ברכות לג, א. ועוד שהרי בברייתא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתיה בברייתא אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו ומי שגדול ממנו בחכמה ליכא חד שמתיירא ממנו שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי רב בר שבא שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, כלומר כיון שאינו גדול כמוהו בחכמה, ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתם, גבי אב דכתיב ויקרא יט, ג איש אמו ואביו תיראו. ורבו דכתיב שם שם, לב מפני שיבה תקום ויראת. ותנן אבות פ"ד, מי"ב מורא רבך כמורא שמים. וכן פירשו הגאונים ז"ל.

4 מגילה פתח ↗

לֵימָא קָסָבַר רַבִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״וְהָיוּ״!

5 תוספתא כפשוטה על ברכות פתח ↗

3. הקורא וכו'. רשב"א י"ג ב' ד"ה שמע, מאירי שם ויש שם השמטה, שו"ת הרשב"א ח"א סוף סי' שד"מ, ועיין להלן.

6 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

רִבִּי חוּנָה רִבִּי אוּרִי רַב יוֹסֵף רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם מְעוּמָּד. מַה אִם הָיָה יוֹשֵׁב עוֹמֵד. לֹא אִם הָיָה מְהַלֵּךְ עוֹמֵד.

7 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. ״עַל לְבָבֶךָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא עַד ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ בַּעֲמִידָה. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

10 ברכות פתח ↗

מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.

« רשב״א על ברכות י״ב ע״ב רשב״א על ברכות י״ד ע״א »