רבינו חננאל על מסכת שבת קמ״ז

1 אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פי' המנער כדכתיב התנערי מעפר וכדגרסינן התם ומנערה אחת לשלשים. אם יש אבק בבגד חדש שחור ומקפיד עליו. או אם יש עליו דבר טינוף אוסר רב הונא לנפצו. אבל אם הוא בגד ישן או לבן או אדום ולא קפיד עלייהו שרי וכן הלכה. וזה שראה עולא לרבנן דהוו נפצי גלימייהו ואמר הני מחללי שבתא. רבנן דפומבדיתא במלבושין דלא קפדי עלייהו הוו נפצי. אמתא כומתא הוא כמין כובע של ראש במקום סודר כדאמרינן בפרק השולח גט לאשתו האי אמתא דהוה שכיב מרה אתת בכת קמיה. ואמרה ליה עד אימת תיתעבד ותזיל ההיא אמתא שקל כומתיה ושדא בה אמר ליה קני הא וקני נפשיך. כלומר קני נפשיך בחליפין. וי"א כומתא הוא כגון כאן דומה לגביע והוה באותו הטמנ' טינוף. והוה אבי' מהסם. כלומר מתיירא כדאמרינן התם חזייה דהוה קא מהסם. א"ל רב יוסף לאביי נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי:

2 היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו כגון אלו מוכרי כסות שמקפלין ומפשילין אותן על כתפייהו.

3 אתמר משמיה דר' יוחנן חייב חטאת ותניא כוותיה והכי הלכתא וכן נמי היוצא וצרורין לו בסדינו מעות חייב חטאת אבל הרטנין שהם הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן. ולא אלו בלבד אלא כל אדם. והנכון להיות כרוך בצוארו. או נימא כרוכה לו באצבעו. כהורקנוס בר' אליעזר. ואע"ג דאמר משמא דר' יוחנן הלכה אע"פ שאין נימא כרוכה לו על אצבעו:

4 עולא איקלע לבי אסי בר חני היני בעא מיניה מהו לעשות מרזב בשבת א"ל הכי אמר ר' אלעזר אסור. כך קבלנו מרבותינו שיש בידם קבלה כי מרזב זה כשיתעטף אדם טליתו ויקפל ב' קצוותיה כמין כרך קיפול ויניחה על כתפו השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית המשולשל בצידו הימין מניחה בכתפו הימין ונמצאת טליתו מקופלת מהנה ומהנה ומופשלת על כתפיו וחלל כנגד השדרה ונראה כמין מרזב. וכענין זה היה קשר כישי כישא בבלייתא שהיו קושרין ב' כריכות וקורין אותה כישא וכיסכוסי מאני. וי"א זולתי פירוש זה. אבל חובה עלינו לומר בלשון רבותינו ומה שקיבלנוהו. וכרב פפא שהוא בתראה עבדינן ואמר כללא כל אדעתא לכנופי אסור. כל להתנאות שפיר דמי וכדרב שישא בריה דרב אידי שהיה מתנאה בסדינין כי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו ב' צידי טליתו מונחין לו על כתפו ושאר הטלית כרוכה ומופשלת לו לאחוריו.

5 אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר"מ בזו לא חייב ר"מ חטאת. כלומר זה המעשה דומה לרטנין שיוצאין בסודרין בסדינין מקובצין ולא משולשין על כתפיהן ור' מאיר לא היה בזה מחייב חטאת אי לא אסורה מדרבנן. א"ל ר' דקדק ר"מ עד כאן שלשל רבי טליתו:

6 מתני' הרוחץ במי מערה כו'. אוקימנא למתני' הרוחץ בחמין דיעבד אבל לכתחלה לרחוץ בחמין אסור. ולהשתטף בחמין נמי אפי' כל גופו מותר כר"ש דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר"מ. ור"ש מתיר. ר' יהודה אומר בחמין אסור ובצונן מותר. אע"פ דתנינן סתמא כר"ש לית הלכתא כוותיה דהא בפירוש נמי תנינן סתמא כוותיה לעיל שבת דף לח. מעשה שעשו אנשי טבריא כו' ואע"ג דאמר עולא הלכה כאנשי טבריא הא אמר ליה רב נחמן תברינהו לסילונייהו אנשי טבריא ואוקימנא כר"ש. ופסקי' בגמרי' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה ודקדק רב יוסף על רבה בר בר חנה וא"ל בפירוש שמיעא לך דהלכתא כר' יהודה או מכללא אמרתיה. א"ל בפירוש שמיעא ליה. וכיון דפסק ר' יוחנן בפירוש הלכה כר' יהודה כוותיה עבדינן:

7 ומסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו ואע"פ שאין בהם מים מרובין.

8 דכיון דחד הוא. דלמא מינשי ועביד סחיטה. אבל אם היו ב"א הרבה אפילו אם מסתפגין כולן באלונטית אחת והיא שרוי במים כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ולא אתו לידי סחיטה. ומותר להביאה בידים בחצר או מן הגג וכדומה לו מקום שמותר לו לטלטל:

9 אוליירין הם השמשים בני אדם הנכנסין במרחץ והן חשודין בזמה שמא יטמאו לונטיות זו בשכבת זרעם.

10 א"ל אביי לרב יוסף והלכתא מאי כו' והלכתא כי הא דא"ר חייא בר רבה א"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו. ומקשינן עלה הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן מסתפג אדם אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. ומפרקי' מתני' ר' יוחנן לא תאני לה סתמא.

11 אלא כבן חכינאי מתני לה. בתלמוד א"י בפ' כירה ר' חנניה בן עקיבא התיר הבאת לונטיות:

12 סכינתאי א"ר אבין בר רב חסדא א"ר יוחנן צריך לקשר ב' ראשיה למטה.

13 א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למטה מכתפים. וכן זה שאמר רבא לבני מחוזא כי מעבריתו מני דבני חילא שרביבו להו למטה מכתפים. שלא להראות משא בכתף:

14 בלרין נשים לבי בני. פי' דהא קן של נשים כשמביאין להן האוליירין במרחץ לא התירו אלא עד שיתכסה בהן ראשו ורובו:

15 סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.

16 אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. וכן אסור לעמוד בשבת בקרקעיתה של דיומסת מפני שמעמלת ומרפאה:

17 חמרא דפרוגתא יין של פרוגיתא והוא שם מקום ומיא דרמיסת גם הוא שם מקום. כלומר יין של פרגיתא ומיא של דיומסת טובים הם וערבין ונמשך לב שותה אותן בהן ואינו רוצה להניחם ומתאחד שם ואותן מקומות אין בהן בני תורה והמתאחר שם זמן הרבה מתקפח ושכח תלמודו.

18 אבל לא מתגרדין. גירוד זה הוא חיכוך בכלי כי הא דתנן רבנן אין גורדין במגרת בשבת רשבג"א אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש. רב ושמואל בר יהודה עבדא ליה אמיה מגרדתא דכספא להתחכך בה:

19 אין יורדין לקירומא. ס"א לפילומא פי' בקעה ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל. ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם. יש מי שאומרים הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותן המים משלשלין בני מעיו. וזה פי' ביקא. פי' אפיקטויזין קיא.

20 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם שהוא אסור אבל ביד מותר.

21 ואין מעצבין את הקטן כו'. פי' מושכין אבריו של קטן ומיישב בידו חוליות של שזירה אחת על חברתה וזהו עיצוב מלשון עצבון:

22 לפופי ינוקא לחבר אברים של תינוק. וכדתרגם ויחבר ולפיף:

23 ואין מחזירין את השבר אמר רב הונא בגדתאה אמר שמואל מחזירין את השבר.