רבינו חננאל על מסכת שבת ק״כ

« רבינו חננאל על מסכת שבת קי״ט ×¢×´× רבינו חננאל על מסכת שבת קכ״א ×¢×´× »

1 שבת פתח ↗

הַהוּא תַּלְמִידָא דְּאוֹרִי בְּחַרְתָּא דְאַרְגֵּיז כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שַׁמְתֵּיהּ רַב הַמְנוּנָא. וְהָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לַן? בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה לָא אִיבְּעַי לֵיהּ לְמִיעְבַּד הָכִי. הָנֵי תְּרֵי תַלְמִידֵי, חַד מַצִּיל בְּחַד מָנָא, וְחַד מַצִּיל בְּאַרְבַּע וַחֲמֵשׁ מָאנֵי — וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּה בַּר זַבְדָּא וְרַב הוּנָא.

2 שבת פתח ↗

וְעִיגּוּל שֶׁל דְּבֵילָה כּוּ׳. חֶשְׁבּוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? מֵהֶפְקֵירָא קָזָכוּ? — אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אָמַר רָבָא: חֲסִידֵי אַגְרָא דְשַׁבְּתָא שָׁקְלִי?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכָא בִּירֵא שָׁמַיִם עָסְקִינַן, וְלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְהֲנֵי מֵאֲחֵרִים, וּבְחִנָּם נָמֵי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיטְרַח. וְהָכִי קָאָמַר: וְאִם הָיוּ פִּיקְחִין, דְּיָדְעִי דִּכְהַאי גַּוְונָא לָאו שְׂכַר שַׁבָּת הוּא, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

3 שבת פתח ↗

לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן — לֶחָצֵר הַמְעוֹרֶבֶת. בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעוֹרֶבֶת. וּלְשָׁם מוֹצִיא כׇּל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטֵף כׇּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים. וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי.

5 מגילה פתח ↗

וּבַנָּבִיא שְׁלֹשָׁה. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת — קוֹרִין אֶחָד אֶחָד. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג? עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַמְתוּרְגְּמָן. גְּמָ׳ הָנֵי שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַב אַסִּי: כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְלֹא יִקְרָא לַמְּתוּרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וּבַנָּבִיא — שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, וְאִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת — קוֹרֵא אֶחָד אֶחָד. כְּגוֹן: ״כִּי כֹה אָמַר ה׳ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם״. ״כִּי כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשׁוֹנָה״, ״וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה׳״. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וּרְמִינְהִי: קוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״ — וְהָא קָא מְדַלֵּג! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּכְדֵי שֶׁיִּפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן, וְכָאן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה, וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג — עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. מִכְלָל דְּבַתּוֹרָה כְּלָל כְּלָל לָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁתֵּי עִנְיָינוֹת. וְהָתַנְיָא: מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיָן אֶחָד, וּבַנָּבִיא בִּשְׁנֵי עִנְיָינִין. כָּאן וְכָאן, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפְסוֹק הַתּוּרְגְּמָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא, וּבַנָּבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר — מְדַלֵּג, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִילָּתוֹ. מַתְנִי׳ הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא — הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה קָטָן — אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ. קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם. אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. פּוֹחֵחַ — פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם. אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. סוֹמֵא — פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו — אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם כָּבוֹד. רַבָּה בַּר שִׁימִי אָמַר: מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִינְּצוֹיֵי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּעָבֵיד בְּחִנָּם. תְּנַן: וְאִם הָיָה קָטָן — אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם אִינְּצוֹיֵי — קָטָן בַּר אִינְּצוֹיֵי הוּא? אֶלָּא מַאי — מִשּׁוּם כָּבוֹד? קָטָן בַּר כָּבוֹד הוּא?! אֶלָּא אִיכָּא כְּבוֹד אָבִיו וּכְבוֹד רַבּוֹ, הָכָא נָמֵי, אִיכָּא נִצּוּיֵי אָבִיו וְנִצּוּיֵי רַבּוֹ. פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ עוּלָּא בַּר רַב מֵאַבָּיֵי: קָטָן פּוֹחֵחַ מַהוּ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה? אֲמַר לֵיהּ: וְתִיבְּעֵי לָךְ עָרוֹם! עָרוֹם מַאי טַעְמָא לָא — מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר, הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר. סוֹמֵא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: הַרְבֵּה צָפוּ לִדְרוֹשׁ בַּמֶּרְכָּבָה, וְלֹא רָאוּ אוֹתָהּ מִימֵיהֶם. וְרַבִּי יְהוּדָה, הָתָם בְּאֹבַנְתָּא דְלִיבָּא תַּלְיָא מִילְּתָא, וְהָא קָא מִיכַּוֵּין וְיָדַע. הָכָא מִשּׁוּם הֲנָאָה הוּא, וְהָא לֵית לֵיהּ הֲנָאָה. וְרַבָּנַן — אִית לֵיהּ הֲנָאָה, כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: ״וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצׇּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה״, וְכִי מָה אִכְפַּת לֵיהּ לְעִוֵּר בֵּין אֲפֵילָה לְאוֹרָה? עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוֹמֵא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לָךְ? אָמַר לִי: כׇּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִין אוֹתִי וּמַצִּילִין אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין. מַתְנִי׳ כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת סְטֵיס לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: מוּמִין שֶׁאָמְרוּ, בְּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. עֲקוּמּוֹת עֲקוּשׁוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. אָמַר רַב אַסִּי: חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן וְלֹא אַנְשֵׁי בֵּית חֵיפָה וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין וְלָעַיְינִין אַלְפִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: אִלְמָלֵי אַתָּה לֵוִי — פָּסוּל אַתָּה מִן הַדּוּכָן, מִשּׁוּם דַּעֲבֵי קָלָךְ. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל ״וְחִכִּיתִי לַה׳״, לֹא נִמְצֵאת מְחָרֵף וּמְגַדֵּף?! אָמַר רַב הוּנָא: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וַהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: זַבְלְגָן לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּהֲוָה פָּרֵיס יְדֵיהּ! הָהוּא דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ — מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תָּנָא: אִם רוֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ — מוּתָּר. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּצְבוּעִין — אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר — אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה — סַכָּנָה, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. צִיפַּן צִיפָּהּ זָהָב וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אוּנְקְלִי שֶׁלּוֹ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגוּלָּה סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. לֵימָא תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן, תְּפִלִּין מְרוּבָּעוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי! וְאָמַר רָבָא: בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן! אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנִיתִין דַּעֲבִידָא כִּי אַמְגּוּזָא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר:

6 מגילה פתח ↗

12 שבת פתח ↗

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.

13 שבת פתח ↗

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ״, גְּרַם כִּיבּוּי מִי אָמַר? אִין, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵיקָה — מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁרֵי.

14 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: נֵר שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא — מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְאִם כָּבְתָה — כָּבְתָה. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

15 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה: פּוֹתֵחַ אָדָם דֶּלֶת כְּנֶגֶד מְדוּרָה בְּשַׁבָּת. לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּרוּחַ מְצוּיָה — מַאי טַעְמֵיהּ דְמַאן דְּאָסַר?! אִי בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה — מַאי טַעְמָא דְמַאן דְּשָׁרֵי?! לְעוֹלָם בְּרוּחַ מְצוּיָה: מָר סָבַר גָּזְרִינַן, וּמָר סָבַר לָא גָּזְרִינַן.

1 מצילין סל מלא ככרות ואע"ג שיש בו ק' סעודות. אקשינן איני והא תני רישא מצילין מזון ג' סעודות ותו לא ושני רב הונא לא קשיא רישא בבא לקפל. פי' כגון שמקבץ מתוך הבית ממקומות הרבה ונותן בכמה כלים שאין לו להציל אלא מזון של ג' סעודות בלבד. סיפא במציל כולו בכלי אחד כמות שהוא. ואע"פ שאין זה הטעם כאשר פירשנו. כי רישא במקפל ונותן בכלים שנים ושלשה. וסיפא במציל סל אחד כמות שהוא מפורש היבננוהו מז'. בעי רב הונא בריה דר' יהושע פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח מהו. כבא לקפל דמי או כבא להציל דמי. דמגלי לן שאם קיפל בכלי אחד ונטלו. וחזר וקיפל בכלי אחד ונטלו זהו לקפל פשיטא שאינו מציל אלא מזון ג' סעודות. וכי קא מבעיא שקיפל והניח בתוך טליתו וחזר וקיפל והניח בתוך טליתו מי אמרינן כיון שמקפל ומביא כמקפל דמי ואסור. או דילמא כיון שהוא מניחן בתוך טלית אחד אחד ונוטלן כאחד כבא להציל דמי ושרי. ומיפרשא נמי הא בגמ' בסוף יציאות השבת. הנהו תרי תלמידי. מר מציל בחד מנא ומר מציל בתרי מני קמפלגי בפלוגתא דר' אבא בר זבדא ורב הונא. הכין גמרא ומיגמר מינה דלקפל בתרי תלתא מני כדפרישנא לעילא דאסיר לרב הונא ושרי לר' אבא בר זבדא ומסתייע נמי בתלמוד א"י דאמרי על מצילין סל מלא ככרות מכיון שכולו גוף אחד כמין שכולה סעודה אחת היא והאי במימרא דרב הונא ובא ר' אבא בר זבדא ופירק פירוק אחר. ואמר רישא דמתני' במציל לחצר אחרת שאין לו להציל אלא מזון ג' סעודות בלבד בין בכלי א' בין בב' ג' כלים. וסיפא במציל באותו חצר שיש לו להציל אפילו ק' סעודות בין בכלי אחד בין בכמה כלים. ולענין בעיא דרב הונא בריה דר' יהושע פשיט מדאמר רבא הא מילתא אטעייה רב שיזבי ודרש ובלבד שלא יבא כלי אחד מחזיק יתר מג' סעודות. ש"מ כבא להציל דמי ש"מ. והכי קא גמרין מדקאמר רבא דבטעותא דרש רב חסדא שלא יביא כלי מחזיק יותר מג' סעודות. שמעינן מינה כי אפילו אם יביא כלי שמחזיק כל מה שהוא חפץ ויקפל ויניח בו ויטלנו כולו בבת אחת שפיר דמי. א"ל רב נחמן בר יצחק מאי טעותא. פירוש מנ"ל דטעותא היא דילמא דוקא אמר רב שיזבי. אהדר ליה רבא לא ס"ד מדקתני לענין מי שנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. כלי אחר לא יביא. הא בכלי אחד כמה דבעי נהוי וכן הלכה. וכיון שדרך בני אדם להזמין אורחים בשבת אומרים לאחרים בואו והצילו לכם. אבל להציל הוא ואח"כ להזמין אסור:

2 ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. אוקימנא בירא שמים ולא ניחא ליה לאיתהנויי מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה למטרח. והכי פירושא דמתני' אם היו פקחין שיודעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא הואיל ומהפקירא קא זכו ואינון האי דמהדרו ליה לבעה"ב כגון מתנה מדידהו הוא עושין חשבון כשיעור שכרן ושקלי ליה. ושארא שבקי ליה לבעה"ב. סוגיא דשמעתא שהחסיד גדול הוא מירא שמים.

3 ולשם מוציא כל כלי תשמישו. לרבנן בחצר המעורבת. לבן בתירא אף לשאינה מעורבת. ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול להתעטף. ואפי' יתר מי"ח כלים. וכן הלכתא. וקי"ל שמותר להערים:

4 ירושלמי תני אין מערימין. ר' יוסי בר אבין אמר מערימין.

5 ועל זו אמרינן בגמרא דפורפת על האבן ועל האגוז כו' תיבעי למאן דאמר מערימין תיבעי למ"ד אין מערימין. ואמר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרך בני אדם להשאיל כליו בשבת. פי' י"ח כלים דקא"ר יוסי מקטורין כמו מעיל. ובלשון ישמעאל כרכום שיש לו בית ראש ועוטה לו הלובשו ויש לו לולאות וקרסים שהוא הווה שמחברן והוא כמו מלבוש:

6 אונקלי. בגד דקיקי שנקרא מערקה שלובש אדם על בשרו וחולם כל גופו וכן שנינו מגילה כ"ד בענין תפלין של יד ציפהו זהב ונתנו על בית יד של אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים:

7 פונדא. גם היא מגעת עד למטה מטבורו של אדם וקורין לו בלשון פרסי פְשְת. ונקשר כחשב אפודה והיא אפוד האמורה בתורה ויש בה כסים כסים כנגד הלב ותחת הידים:

8 קנבוס של פשתן. חלוק התחתון שלובשין אותו ונקרא גלאלה. חלוק הוא המלובש העליון וקורין לו ורבנין:

9 שני. ספרקים ויש שגורס סובריקין והם בלשון יון המכנסים ושמענו שאמר הגאון נט' דח' דם תפנקי שמלבישין בהן הידים עד האציל ויש בהן בתי אצבעות שני מנעלים כמשמען:

10 שני פרגוד. בלשון ישמעאל גודאבי:

11 אנפליאות. גם הם מנעלים לשוקים עליון האנין שעל השוקים מן העור. ומעפורת וחגור שבמתנים וכובע הרי י"ח כלים:

12 ר' שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי כו'. אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. והא ודאי גרם כיבוי הוא. ואקשינן עליה ממתנית' דקתני פושטה ומתכסה בה אבל מים שהן גרם כיבוי לא קתני ואתנינן לאוקומיה לרב יהודה ב"ר שמעון בן ננס ולא קם.

13 דר' שמעון בן ננס לא קאמר אלא מפני שהוא מחרך הא גרמא בידים לא קאמר אלא קם רב יהודה כרבנן. דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנין דשרו גרם כיבוי ור' יוסי אוסר גרם כיבוי והלכה כרבנן וכרב יהודה:

14 נר שעל גבי טבלא איתא דאוקמה דבי ר' ינאי בשכח נר שעל גבי טבלא. אבל המניח נר על טבלא נעשה טבלא בסיס לנר שהיא מוקצה מחמת איסור ואסור לטלטוליה. ודתנא תנא קמיה דרב ולייט עלה רב. היכא דידע שבודאי כשפותח ונועל יכבה הנר מפני שהדלת נוגעת בו ומכבתו שאסור דבהא אפי' ר"ש מודה דהוי פסוק רישיה ולא ימות. אבל אי גרם בעלמא שרי:

15 אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ואינו חושש. ואע"פ שהרוח מלבה את האש לייט עלה אביי דחשיב ליה כמבעיר את האש ואי רוח שאינה מצויה היא והוא שמניף ומושבה לא פליגי דאסיר. כי פליגי ברוח מצויה. רב אביי סבר גזרינן ברוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה. ומר סבר לא גזרינן והלכתא כאביי וקאמרינן בגמרא דהכונס צאן לדיר בנזיקין המלבה ואין בליבויו כדי ללבותה פטור. ואקשינן אמאי פטור. ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו. ואמרינן בה כמה טעמי. סימן ברו"ש. אמר אביי כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה. רב זירא אמר דצמדא צמידי. רב אשי אמר היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בנזקין פטור. ש"מ דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת:

16 סוגיא דשמעתא דר' יוסי מתיר בכלים מליאין מים כגון כלי מתכות וכלי כפר חנניה וכפר שיחין שחרש שלהן חזק ואינן מתבקעין באור. ואע"פ שאין גרם כיבוי אסור כגון הני שקי.

« רבינו חננאל על מסכת שבת קי״ט ×¢×´× רבינו חננאל על מסכת שבת קכ״א ×¢×´× »