פני יהושע על שבת פ״ג ב

1 בגמרא בעי רב חמא בר גוריא אשירה ישנה לאיברים או אינה לאיברים וכו' עי מ"ש בעל המאור בזה בהא דלא פשיט הך איבעיא ממתני' דלעיל קתני אבניו ועציו ועפריו מטמא' כשרץ וכבר כתבתי בזה לעיל בלשון התוספות שם מיהו במאי דמשמע מלשון בעל המאור דפשיטא ליה דמשמשי ע"ז ישנו לאיברים וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דבזה חמור משמשיה מע"ז עצמה ונראה מדבריו שם דאפילו היכא שאין עיקר הע"ז קיימת שנשתברה היא ומשמשיה אפ"ה היא טהורה ומשמשיה טמאין אלא דלמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות דמלשון המשנה אינו הכרע א"כ צ"ע מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה דהחמירו במשמשיה יותר מע"ז עצמה ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהך איבעיא לקולא ע"ש בספר משנה למלך שכתב דאע"ג דמשמע לעיל דאיבעיא דרב חמא היינו דוקא כרבה אליבא דר"ע וא"כ למאי דק"ל כרבנן פשיטא דאינה לאיברים אלא דאפ"ה אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם שהרי כתב שם דהיקישא דנידה היינו אפילו לשברים ממש כגון קצץ מהן אבר וא"כ בשל חוליות שפיר איכא לאוקמי הך איבעיא אפילו אליבא דרבנן ע"ש שהאריך ונדחק ליישב מיהו מתוך מה שאפרש בסמוך יתיישב שיטת הרמב"ם לנכון:

2 בפירש"י בד"ה ישנה לאיברים כגון של חוליות וכו' וכ"כ בתוס' דבנשתברה פשיטא דלא מטמא אפילו בלא הקישא דנדה והוכיחו כן מסוגי' דלעיל מדלא מוקמינן להך איבעיא דרבי חמא אלא כרבה ואליבא דר"ע ולפ"ז צריך לומר דהא דפשיטא לן דנשתברה טהורה אפילו בלא היקישא דנדה היינו משום דמסברא אין להחמיר בטומאת ע"ז דרבנן יותר משאר טומאה דאוריית' דקי"ל דשבירתן היא טהרתן ולענין טומאה ישנה כשנשתנה איבעיא בפני עצמה היא בפרק רבי ישמעאל דף נ"ג כנ"ל בכוונת פרש"י והתוס' ולפ"ז משמע לפי פירושם דהלכה כר"ע כיון דאיבעיא דר"ח וכל השקלא וטריא כרבה ואליבא דר"ע וכבר כתבתי דשיטת הרמב"ם אינו כן לפי מה שפסק הלכה כחכמים ותו קשיא לי על שיטת רש"י והתוס' דלדידהו ע"כ עיקר איבעיא דהכא היינו מהנך סברות דמסיק הש"ס באין הדיוט יכול להחזירו אי הוי כמתבר או לא ולאידך גיסא איפכא ובסוגיא דלעיל משמע דאיבעיא דר"ח היינו אי אמרינן הקישא דנדה דוקא לחומרא או אפילו לקולא וצ"ע ליישב סוגי' דשמעתין ע"פ שיטת רש"י ותוס' וכמ"ש ג"כ בעל משנה למלך:

3 מיהו לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' א"ש טובא דבשקלא וטריא דלעיל בפלוגתא דרבה ור"א הוי ס"ד דטומאת ע"ז מהקישא דשרץ הוי מדאורייתא והא דבעי למימר דאינה לאיברים מהיקישא דנדה היינו לענין טומאת משא לחוד וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין לאיברים דחוליות או לאיברים דנשתברו דאי משרץ אפילו נשתברו לגמרי טמא ואי מנדה אפילו של חוליות טהור דדומיא דנדה לגמרי בעינן משא"כ בסוגי' דהכא מפרש סתמא דתלמודא איבעיא דר"ח אליבא דהלכתא דטומאת ע"ז דרבנן ופשיטא דהיקישא דנדה אף לקולא אלא דאפ"ה מיבעיא ליה לר"ח בהנך סברות דמסיק הש"ס אי מחמרינן לענין טומאה טפי מאיסורא או איפכא דמקילין בה טפי כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה כי תיבעי לך ודוק היטב ותן לחכם ויחכם עוד:

4 במשנה מניין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ומפרש בגמרא מה ים טהור אף ספינה טהורה וחנניא אומר נלמדה משק וכו'. ומשמע דתנא דמתני' לית ליה ילפותא דשק לענין ספינה וחנניא לית ליה ילפותא דמתניתין מש"ה מהדרינן למימר מאי בינייהו דנפקא מינה נמי לענין דינא לענין ספינה של חרס או של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתני' הכל טהור אלא דאכתי היא גופא קשיא לי כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דכ"ע ילפינן משק דבעינן מטלטל מלא וריקן דמה"ט ממעטינן פשוטי כלי עץ בכל הכלי' הבאים במדה וא"כ קשה ממ"נ מאי קסבר תנא דמתני' אי קסבר דספינה לא הוי בכלל כלי עץ ולא בכלל כלי חרס דלא כלי מיקרי אלא כבתים ודברים שמחוברין לקרקע א"כ אמאי קאמר מניין לספינה שהיא טהורה דמה"ת תהא טמאה ואי קסבר דמסברא פשיטא דבכלל כלי היא וא"כ בכלי חרס דלא איתקש לשק לענין מלא וריקן כיון דלא כתיב בהאי ענינא וכ"ש בספינת הירדן דמטלטלת מלא וריקן כדמשמע לכאורה בשמעתין וכמו שיבואר אמאי מטהר להו תנא דמתניתין דאטו מהאי אסמכתא בעלמא דדברי קבלה דמשלי שאינו אלא דברי משל נקיל בטומאה דאורייתא ואפילו בדבר שמפורש בדברי קבלה אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהנביאים גמרא גמירי להו ואתי אינהו ופירשוהו והכא לא שייך לומר כן. לכך היה נראה בעיני לומר דודאי עיקר פלוגתא דת"ק וחנניא בסברא דאורייתא נמי פליגי דלחנניא פשיטא ליה דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ופשיטא ליה נמי דספינה הוי בכלל כלי ומש"ה מטמא בשל חרס אפילו אין מטלטל מלא וריקן מה שא"כ לת"ק משמע ליה מסברא דטלטול ע"י שוורים לא שמי' טלטול ומשמע ליה נמי דספינה לא מיקרי כלי דסתם כלים עיקר תשמישן ביבשה דומיא דכלי מדין וכן מצאתי ג"כ בל' הירושלמי דמהקישא דשק נמי משמע דוקא בכלים המשמשים ביבשה ובים ולא בים כדאשכחן טובא אפילו בבעלי חיים דכל מאי שבים טהור כ"ש בספינה של חרס דדמיא טפי למחובר לקרקע לענין ביכורים וכיוצא בו כדמשמע בפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב ע"ש בתוספות ובחידושינו אלא דאכתי כיון דלא פשיטא ליה לתנא דמתני' הנך סברות כל כך מש"ה שפיר קאמר מניין שהיא טהורה ומסמיך לה אקרא כנ"ל. אלא דשיטת התוס' לא משמע הכי דלפי מ"ש אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה ולחנניא תימא לר"י אמאי נקיט חנניא הא רבנן נמי וכו' והניחו בתימא וצ"ע ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דעיקר טעמא דרבנן משום דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול דמהאי אסמכת' שמעינן לה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

5 בתוס' בד"ה נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס וכו' דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין דמדרסות לא איתקוש לשק עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דמשמע דפשיטא להו להתוספות דכי היכא דאמרינן בריש אלו מומין לענין כלי שאין לו בית קיבול אפ"ה טמא היכא דחזי למדרס משום דלא איתקש לשק ה"ה לכלים הבאים במדה דאיירינן בהו הכא לענין ספינה שאינה מטלטלת אלא מפני כובד המשוי דבהא נמי פשיטא להו דלא איתקש לשק לפי הסוגיא דאלו מומין ולפ"ז קשיא טובא מהך מתניתין דכלים דמייתי הש"ס בסמוך דקתני תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה מת והבאה במדה טהורה מכלום ומשמע לכאורה דאפתחה מצידה נמי קאי אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה טהורה מכלום נראה מבואר דלא קאי אלא אהך בבא דפתחה מלמעלה וכמו שכתבו שם ג"כ התוס' מסוגיא דבכורות גופא אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' דספינה אינה מיוחדת למדרס ואכתי מאי הוי נהי דאינה מיוחדת למדרס אפ"ה הא חזיא מיהא למדרס והתם בר"פ אלו מומין קאמר להדיא הנך דחזי למדרסות משמע להדיא אע"ג דאין מיוחדת למדרס אלא דחזי' אפ"ה טמאין וא"כ אמאי איצטריך הכא למימר דטעמא דחנניא בשל חרס משום דלא כתיבא גבי שק ובספינות הירדן משום דטוענין אותן ביבשה ותיפוק ליה דאפילו בשל עץ יש לומר דטמא כיון דחזיא למדרס למאי דלית ליה הך אסמכתא דאניה בלב ים ועוד דעיקר לשון התוס' תמוה במ"ש כיון דעיקר עשויה לפרקמטיא אמרינן בה עמוד ונעשה מלאכתינו והתם משמע דכל היכא דחזיא למדרס לא שייך בהו עמוד ונעשה מלאכתינו וכ"ש בספינת הירדן דאיירי בה הכא דסתמא עשויה ג"כ בשביל בני אדם היושבין בה וזימנין נמי שעשויה בענין שניכר בה שעשויה לישיבת בני אדם ומאי פסקיה:

6 ולולי דברי התוס' היה נראה לי לפרש בפשיטות דבספינה שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אפילו אם עשויה למדרס נמי לא מטמא דלא דמיא להא דאמרינן בר"פ אלו מומין דהנך דחזיין למדרס אע"ג שאין להם בית קיבול טמאין היינו דכיון דחזיא למדרסות שפיר מיקרי כלי והוי בכלל כל כלי עץ דכתיב בפרשת כלי מדין והקישא דשק לא קאי עלייהו והיינו מק"ו דפכין קטנים דלקמן ומכ"ש למאי דמשמע התם בר"פ אלו מומין דהא דהנך דחזיין למדרסות טמאין אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר מצינן למימר דדוקא בהך הוא דגזרו בהו רבנן משום הנך דמיוחדין למדרסות והרואה סבור שהן מיוחדות וטמאין מדאורייתא בכל הטומאות מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת והיינו מק"ו דלקמן כמ"ש רש"י והתוס' לקמן ובכמה דוכתי מש"ה לא פלוג רבנן משא"כ בספינה דשמעתין שפיר איכא למימר דלחנניה נמי היכא דאינה מטלטלת אלא ע"י שוורים לא מיקרי כלי כלל ולא הוי בכלל ריבויא דכל כלי עץ דכתיב בפרשת מדין וא"כ אין לה טהרה במקוה ואין במינה טהרה במקוה ומשום הכי טהורה אף מן המדרס כדאמרינן לקמן לענין כלי חרס וגזירה דרבנן נמי לא שייך בהו למיגזר ספינה אטו שאר כלים דבכה"ג לא טעו אינשי:

7 וכמו שכתבתי נראה לי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות כלים הלכה ט' דטעמא דספינה בין גדולה בין קטנה טהורה היינו משום דלא מיקרי כלי והיינו כמ"ש כאן ובלשון המשנה ועיין עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה ולחנניה ובלשון רש"י בד"ה הבאה במדה ודו"ק:

8 בגמרא איכא בינייהו ספינה של חרס וכו' אי נמי ספינת הירדן וכו'. ולכאורה לשון אי נמי אינו מדוקדק דהו"ל לערבינהו בחדא בבא ולמימר איכא בינייהו ספינה של חרס וספינה של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתניתין טהורה כיון דלשיטת התוספות תרווייהו מחד טעמא מטהרי להו ת"ק מגזירת הכתוב דאיתקש לים ולחנניה טמאין כיון דאיתנייהו בהקישא דשק מה שא"כ למאי דפרישית דתנא דמתניתין וחנניה עיקר פלוגתייהו היינו נמי מסברא מדין תורה א"כ א"ש כיון דכל חד וחד סברא באפי נפשה היא מש"ה פלגינן לתרתי ומש"ה קאמר א"נ כן נ"ל ודו"ק:

9 שם אי נמי ספינת הירדן. הא דנקיט ספינת הירדן טפי משאר נהרות ולא קתני ספינות קטנות של נהרות טמאין נראה משום דאפשר דספינות הירדן היו עשויין בענין זה שטוענין אותן ביבשה. מיהו למאי דפרישית בלשון המשנה יש כאן פרפרת נאה לומר דהא דספינת הירדן טמאה היינו משום דאפשר שהוא בכלל פרשת כלי מדין שהביאו השלל והמלקוח לערבות מואב אשר לירדן יריחו א"כ מסתמא היו מטעינין אותו השלל והמלקוח בספינות הירדן ולפ"ז נטמאת הספינה מחמת הכלים שבתוכה שנגעו במת דבהכי איירי ענינא דקרא בפרשת כלי מדין כמו שפרש"י לעיל בפרק במה אשה דף ס"ב בד"ה האי במדין כתיב ע"ש ובחידושינו ודו"ק: