פני יהושע על שבת ל״ט

1 תוספות בא"ד ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צוננין בחמין לא הוי דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא דבמ"ש לא הוי דמי להטמנה לחוד הוי סגי לדחות פירש"י ואפשר דמשום שהיה מקום לומר דרש"י ז"ל נחית לסברת הרשב"א ורמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאף לפי המסקנא דמטעם הטמנה אפ"ה שייכי תרי טעמי בחמי טבריא חדא משום הטמנה וחדא משום תולדת אור ובעיקר קושייתו של ר"י דלא דמי להטמנה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל בזה בסמוך בד"ה דדמיא להטמנה שכתב שמטמין מים במים עכ"ל וכמו שאבאר לכך הוצרך ר"י להקשות עוד דאכתי הטמנה גופא לא מצינן למילף ממה שאסרו חכמים לאנשי טבריא דאיכא למימר דמה"ט לחוד מפני שמבשל המים צוננין סגי לאסור ואף שכבר כתבתי בזה ליישב לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מכל מקום ר"י בעל התוס' לא נחית להכי כנ"ל בכוונת התוס' ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

2 בא"ד ונראה לי דסילון לא היה מתערב בחמין כו' עס"ה. וקשיא לי טובא על פירוש ר"י דהיכי דמי אם הביאו אנשי טבריא הסילון מבע"י בענין שלא היו יכולין להתחמם כל צרכן קודם שבת כדמשמע לכאורה מלשון התוס' שכתבו והשתא דמיא להטמנה שהמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם ופשטא דלישנא להתחמם משמע דעדיין לא נתחממו כל צרכן בשעת הטמנה א"כ הדרא קושיית ר"י לדוכתא דמנ"ל לרב חסדא בסמוך במסקנא דמשום הטמנה אסרו חכמים דילמא משום דנתבשלו המים צוננין בחמין בשבת אסרו חכמים משא"כ בסתם הטמנה מבע"י דאיירי בקדירות שנתבשלו כל צרכן מבע"י דבהכי איירי ר"פ במה טומנין מנ"ל לאסור בדיעבד:

3 ואם נפרש כשיטת ר"י דה"נ הביאו הסילון מבע"י כ"כ עד שהיו מתבשלין ומתחממין הצוננין מבע"י כל צרכן א"כ היאך שייך לאסור בדיעבד כה"ג הא להדיא אמרינן לעיל בדף הקודם דלכ"ע בחמין שהוחמו כ"צ מותרין מפני שמצטמק ורע לו ואפילו לאחר גזירה שרי כדמייתי התם דר' יוסי גופא מצא בציפורי חמין שנשתהו ע"ג כירה ולא אסר להם והיינו מה"ט גופא דלא שייך קנסא בכה"ג לאסור בדיעבד כיון שמצטמק ורע לו. ולכאורה היה נראה לי בזה דר"י בעל התוס' סובר כשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן דף מ' ע"ב בהא דת"ר ובלבד שלא ישתטף בצונן ומתחמם כנגד המדורה שהאריך שם מאד וכתב בסוף דבריו שמכלל דברים אלו למדנו כו' אבל להטמין כו' ודאי מסתברא דאסור להטמין אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ ול"ש בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו אלו תוכן דברי הרשב"א ז"ל שם מה שצריך לענינינו וכן נראה קצת מדברי התוספות בר"פ במה טומנין במה שפי' הר' יוסף בשם רבינו שמואל שנחלק עליהם ר"ת ע"ש. וא"כ י"ל דר"י בעל התוס' דהכא נמי סובר כשיטת הרשב"א ור"ת בזה דבהטמנה לא פלוג רבנן. אלא דבאמת אין זה מספיק דמלשון הרשב"א ז"ל שם לא למדנו אלא לענין איסור הטמנה לכתחלה דאסור אפילו במצטמק ורע לו אבל לענין איסור דיעבד נראה מסוגיא דלעיל דלא שייך לאסור במצטמק ורע לו כלל כדפרישית וכ"ש לפירוש ר"ת לקמן שלא הזכיר כלל בדבריו במצטמק ורע לו:

4 ועוד דאפילו את"ל דר"י סובר אפילו בדיעבד שייך לאסור הטמנה במצטמק ורע לו ולא פלוג רבנן כלל באיסור הטמנה אכתי קשיא טובא על פירוש ר"י אם נפרש דאיירי שהביאו הסילון בענין שהיה נתבשל כ"צ מבע"י אפ"ה אסור בדיעבד משום הטמנה מכל מקום תינח בשבת דשייכי ביה הטמנה משא"כ ביו"ט דלא שייך איסור הטמנה כלל במיני תבשיל כי אם בהטמנת חמין לצורך רחיצה לחוד א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה טעם יש בדבר לאסור בדיעבד במצטמק ורע לו כיון דבמצטמק ויפה לו גופא מותר אפילו לכתחלה בי"ט:

5 ונראה דוחק לומר דלפי' ר"י מתניתין דהכא לצדדין קתני דנהי דלענין שבת הביאו הסילון מבע"י בענין שיכולין להתבשל מבע"י משום דע"כ בהכי איירי דהא ודאי אסור להביא הסילון בשבת מכל מקום הך סיפא דקתני ביום טוב היינו שהביאו הסילון ביום טוב עצמו והיו סוברין שאין איסור בדבר אלא דמלבד שזה דוחק גדול אכתי בלא"ה א"א לפרש כן סוגיא דשמעתין עפ"י שיטה זו כמו שאבאר. מיהו לשיטת רש"י בריש פירקין שכתב דטעמא דלשהות נמי הוי משום דמוסיף הבל ושייך ביה גזירה דרמץ ושמא יחתה א"כ שפיר מצינן לפרש סילון דהכא כפירוש ר"י שהסילון היה מוקף מחיצות מכל צד א"כ לפ"ז שפיר מצינן לפרש בענין שלא נתחממו מבע"י אפי' כמאכל ב"ד דאסור מדין שהייה וא"כ דהטמנה ושהייה חדא מילתא היא שפיר מסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י ועיין מה שאכתוב בזה לקמן במימרא דרב חסדא בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובעיקר כוונת רש"י ז"ל:

6 אבל שיטת ר"י דהכא אי אפשר לפרש כן דהא ר"י גופא לעיל בריש פירקין השיג על מה שפירש רש"י ז"ל דטעמא דלשהות ולהחזיר הוי משום תוספת הבל ע"ש ובחידושינו באריכות ודוק היטיב:

7 בפירש"י בד"ה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו. לכאורה שזה סותר למ"ש התוס' במשנתינו בכוונת רש"י דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא היינו משום גזירה שמא יערבם בשבת ולערב בשבת אסור משום תולדת אור והא ודאי בחמי טבריא לא שייך לומר דתולדת אור נינהו ואפ"ה גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור. ועוד דהא לסברת המקשה בסמוך אפיסקא דלא יטמיננה בחול וליפלוג נמי ר"י בהא אלמא דקא ס"ד דבחול ובאבק דרכים נמי הוי טעמא משום גזירה תולדת חמה אטו תולדת אור אע"ג דבחול ובאבק דרכים לא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר תולדת אור נינהו. לכך נראה בכוונת רש"י כמ"ש במשנתינו דודאי דסברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתיה דשייך בחול ובאבק דרכים גזירה דשמא יטמין ברמץ כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז א"כ ע"כ הוי סבר דטעמא דחול ואבק דרכים הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אפילו היכא דלא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר דתולדת אור נינהו וכ"ש למאי דמסקינן אליבא דרב יוסף דמעשה טבריא ארישא קאי ע"כ נמי צריך לומר דטעמא דאנשי טבריא הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אף על גב דלא שייך לומר מאן דחזי סבר כו' אבל מה שהוכרח רש"י לפרש כן במימרא דרב נחמן דהא דגזרינן אטו תולדת אור משום דמאן דחזי סבר תולדות אור נינהו היינו לפי המסקנא דרב חסדא בסמוך דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה אלמא דסבר בפשיטות דמה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום איסור הטמנה ולא משמע ליה כלל לומר טעמא דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור כדס"ד מעיקרא ובהך סברא דרב חסדא קאי נמי רב נחמן דאמר לעולא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו וכמו שאבאר במקומו א"כ ע"כ היינו משום דלא שייך למגזר בתולדת חמה אטו תולדת אור אלא דוקא בסודרין וכיוצא בו דשייך ביה מאן דחזי כו' משא"כ במעשה דאנשי טבריא ממילא דה"ה בחול ובאבק דרכים נמי לאו משום גזירה דתולדת אור הוא דהא לא שייך ביה מאן דחזי אלא משום איסור הטמנה נגעו ביה למאי דקי"ל כרבה בסמוך דבחול ובאבק דרכים הוי משום גזירה שמא יטמין לחוד כנ"ל ברור בכוונת רש"י ויבואר עוד לקמן והיינו כמ"ש ג"כ בכוונת רש"י במשנתינו בד"ה אם בשבת וזה דלא כסברת הרשב"א והרמב"ן שהבאתי לעיל שכתבו דלרבה נמי שייך בחול ובאבק דרכים הנך תרתי טעמי גזירה אטו תולדת אור וגזירה דשמא יטמין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

8 בא"ד שמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי כו' עס"ה. נראה מדקדוק לשון רש"י דלא משמע ליה כלל לפרש האי שמא יטמין ברמץ דהכא משום דבר המוסיף הבל דומיא האי דשמא יטמין ברמץ דאמר רבה לעיל סוף פרק במה מדליקין לענין הטמנה מבע"י כדמשמע מלשון התוספות כאן בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכדמשמע נמי לכאורה מפשטא דלישנא דרב חסדא בסמוך דטעמא דאבק דרכים ודאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל רש"י לא ניחא ליה בהכי משום דלקושטא דמילתא חול ואבק דרכים שהוחמו בחמה לא מיקרי דבר המוסיף הבל כיון שלאחר שמסתלק החמה חוזר ומתקרר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דבר המוסיף הבל מאי איריא בשבת דקתני במתני' אפילו מבע"י נמי ועוד מאי בשביל שתצלה דקתני הא אפילו ביצה צלויה מבע"י כ"צ אסור להטמין בשבת כדי שתחזור ותתחמם מבע"י ככל הטמנות דפרק במה טומנין דעיקרן בסתם קדירות שכבר נתבשלו כ"צ לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר דהאי שמא יטמין ברמץ דהכא היינו משום דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי וכי היכי דלא תיקשי מהא דאמרינן בסמוך דבגג רותח לא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אע"ג דהתם נמי מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי לכך הוסיף רש"י בלשונו צח לומר ותרווייהו דרך הטמנה וכוונתו דדוקא בכה"ג שייך מכדי האי לבשולי משא"כ בגג דלא הוי דרך הטמנה כמו שפירש"י בסמוך ומ"ש רש"י דרך הטמנה ולא כתב ותרוייהו בהטמנה היינו כדפרישית דהאי דהכא לאו מדין הטמנה אתינן עליה וכי היכי דלא תקשי נמי אם כן דלאו מענין הטמנה אתינן עליה הדרא קושיא לדוכתא מ"ש גג ומ"ש חול ואבק לכך הוסיף רש"י לפרש מה לי רמץ ומה לי חול משום דרמץ דומה לחול ואבק והוי נמי דרך הטמנה מש"ה מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי כיון דהוי דרך הטמנה אע"ג דלא הוי הטמנה ממש וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהבין ג"כ בכוונת רש"י דעיקר טעמא משום דחול ואבק דומה לרמץ. ומה שיש לדקדק בשיטת רש"י בזה במימרא דרב חסדא אבאר במקומו בסמוך ודוק היטיב:

9 בגמרא רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו. נראה דלרב יוסף הא דקתני כדי שתצלה אע"ג דלה"ט מפני שמזיז אפי' אם כבר נצלה מבע"י אסור להטמינה בשבת כדי שתחזור ותתחמם מה"ט גופא מפני שמזיז עפר ממקומו אלא משום דבכה"ג בלאו האי טעמא דמזיז נמי אסור משום דהוה ליה הטמנה גמורה דאסור בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל כסברת התוספות דדוקא בבישול גמור כי הכא דלא שייך טעמא דשמא ירתיח וקמ"ל דאפ"ה אסור משום טעמא דמזיד כנ"ל ודו"ק :

10 בתוספת בד"ה מפני שמזיז פי' בקונטרס כו' וקשה לרשב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא כו' לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עכ"ל. ולכאורה לא היו צריכים לאתויי מר"ש דהא לקמן בפרק כלל גדול אמר ר' אבא אפילו לרבי יהודה פטור משום דמקלקל הוא אלא דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות ממימרא דר' אבא עליה דרב יוסף דאפשר דלא ס"ל כדר' אבא מש"ה פסיקא להו להקשות מדר"ש כיון דבלא"ה עיקר מימרא דרב יוסף היינו אליבא דר"י ור"י ס"ל כר"ש לעיל דף ל' ע"ב אלא דאכתי אין זה מספיק דהא עולא מוקי לדר"י לעיל אפילו אליבא דר' יהודה ע"ש וא"כ מצינו למימר דרב יוסף כעולא ס"ל לכך נראה דהא דאמרינן לקמן בפרק כלל גדול דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אפילו לר"י מטעמא דמקלקל היינו דוקא בחופר גומא ממש בקרקע קשה שהוא ראוי לזריעה מש"ה הוי מקלקל גמור לענין זריעה או בבית וחצר דהוי נמי מקלקל משא"כ הכא בחול ובאבק דרכים דלא הוי גומא גמורה לענין קילקול כיון דבלא"ה נידוש ברגלי אדם וברגלי בהמה ולא חזי נמי לזריעה מש"ה לא קשיא להו אלא מדר"ש והיינו משום דאזלי לשיטתם שפסקו בכמה דוכתי הלכה כר"ש לענין מלאכה שאצ"ל ולא ניחא להו לאוקמי מילתא דרב יוסף שלא אליבא דהלכתא כנ"ל ועדיין צ"ע:

11 בא"ד ור"ת הקשה על פירוש הקונטרס כו' ליגזור שמא יחפור במעזיבה כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דאין מזה קושיא על פירש"י דאפשר דבמעזיבה שהיא קשה וצריכה מרא וחצינא לחפור מש"ה ליכא למיחש להכי ודוקא בחול ובאבק דרכים שייך הך גזירה כמו שפירש"י שמא לא יהיה חול עקור כ"כ ואתי לאזוזי עפר הדבוק בידיו וכ"כ מו"ז בספר מג"ש ע"ש באריכות. אחר זה מצאתי בש"ס חדשים שכן הוא בתוספות ישנים על הגליון בהקדמת המס' ע"ש:

12 בא"ד ובלא"ה איכא בינייהו טובא כגון גג כו' ולכאורה טפי הוי מצי למימר דנ"מ לענין י"ט דלא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אבל טעמא דמזיז עפר שייך אפי בי"ט אלא כיון דהכא לשיטת ר"ת קאי דאיסור הזזת עפר היינו משום מוקצה א"כ אפשר לומר דאפילו לרב יוסף בי"ט שרי דהו"ל מוקצה בצורך אוכל נפש ממש כדי שתצלה דמותר ביום טוב כמ"ש בתוספות בביצה ובכמה דוכתי משא"כ לפירש"י ולאידך פירושא של ר"ת דאיסור הזזת עפר היינו משום גומא דהו"ל תולדה דחורש אם כן וודאי אפילו בי"ט אסור:

13 בא"ד עוד פי' ר"ת כו' שהיא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח כו' כדמוכח בביצה כו' עכ"ל. ומהאי סוגיא דביצה דפשיטא להו דבעפר תיחוח נמי שייך גומא ומש"ה קשיא להו בסמוך בד"ה איכא בינייהו על פירוש הקונטרס ותירצו בדוחק וכבר כתבתי בזה שם בביצה דמסוגיא דהתם לא מוכח מידי דלכאורה הא דמקשה התם הא קא עביד גומא לאו מאיסור גומא דאורייתא איירי אלא מאיסור דרבנן כמו שהוכחתי שם בראיות ברורות דכל השקלא וטריא דהתם באיסור דרבנן איירי ע"ש באריכות וא"כ לק"מ על פי' הקונטרס בשמעתין כיון דלגירסת רש"י דגרסינן שמא יזיז לא הוי אלא חששא בעלמא שפיר מצינן למימר דלא שייך הך חששא אלא היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא משא"כ בעפר תיחוח דלא הוי אלא חששא דרבנן מש"ה לא חיישינן לה:

14 בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת ולר"י אטו מי לית ליה כו' כך הנוסחא בכל הספרים בדפוסים ישנים אלא דמהרש"א ז"ל לא גריס ליגזור ומפרש דהך קושיית התוספת היינו אאידך קושיא דמקשה בגמרא למ"ד שמא יזיז אמעשה דאנשי טבריא ע"ש שכתב שכן מצא בספרים מדוייקים ובאמת שכן מצאתי ג"כ בש"ס חדשים בהקדמת המס' שמ"כ שיש למחוק תיבת ליגזור ע"ש. אלא דמהרש"א ז"ל הוסיף דהא דלא מקשו התוספת כה"ג לעיל בהא דאמרינן איכא בינייהו עפר תיחוח היינו משום דאיכא לפרש נמי איפכא כשיטת רבינו האי גאון דאדרבה בעפר תיחוח לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז אלו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ע"ש. ולע"ד לא יתכן לפרש כן משום כמה קושיות חדא דאי ס"ד דהתוספות כאן אסקו אדעתייהו הך סברא דרבינו האי גאון דאיכא למימר איפכא א"כ כיון דלפי סברא זו אין מקום לכל קושיות התוספת שהקשו אליבא דרב יוסף בכל הדבורים הקודמים אם כן הו"ל לאתויי בשמעתין הך סברא דרב האי גאון ולסתור פירושו ובתר הכי הו"ל לאקשויי כל הנך קושיות כדרכם בכל הש"ס אע"כ דלא משמע להו הך סברא כלל. ועוד דטפי הו"ל להתוספות לאקשויי הך קושיא עצמה בתחילת הסוגיא דמקשה סתמא דתלמודא וליפלוג נמי ר"י בהא ומאי קושיא אטו מי לא ידע הך גזירה דשמא יטמין ברמץ כדמקשו הכא ועוד דלפי' מהרש"א אכתי לא תירצו התוספות כלום במ"ש דהאי שמא יטמין דהכא לא דמי להך דס"פ במה מדליקין מ"מ כיון דלרבה בשמעתין אית ליה הך גזירה שמא יטמין אפילו בכה"ג דאנשי טבריא א"כ מנ"ל להמקשה גופא להקשות ממעשה דאנשי טבריא עליה דרב יוסף דילמא ר"י נמי כרבה ס"ל ואית ליה נמי טעמא דשמא יטמין אלא שהוסיף טעמא דשמא יזיז משום עפר תיחוח לשיטת רבינו האי גאון ולשיטת רש"י והתוספות נמי הא אשכחן מילי טובא דלא שייך בהו שמא יטמין אפ"ה אסור לרב יוסף מטעמא דשמא יזיז כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מפני שהוא מזיז ואני הוספתי משלי דלענין י"ט נמי לא שייך שמא יטמין ושייך שמא יזיז וא"כ לפ"ז שפיר מייתו רבנן ראיה אפילו אליבא דרב יוסף ממעשה דאנשי טבריה דאסור מיהא משום הטמנה ועין מה שאכתוב בזה לקמן לענין מעשה טבריא בי"ט ועוד דלפי' מהרש"א אין מקום לכל מה שכתבו התוספות בדיבור זה דלא שייך הטמנה בשבת עצמו וכן בדבר שלא נתבשל כלל א"כ נראה להדיא שכל דברי התוס' בזה היינו אביצה דאיירי בשבת עצמו משא"כ מעשה דאנשי טבריא לא פסיקא הך מילתא דהא רב חסדא מסיק טעמא דאנשי טבריא משום הטמנה מבעוד יום וכ"ש לפי' ר"י דלעיל דהסילון היה מוקף מכל צד וכבר נתחמם מבע"י ולפ"ז הך קושיא אחרונה בסוף הדיבור דמקשו התוספת דהטמנה בשבת עצמו אסור אפילו באינו מוסיף הבל משום שמא ירתיח אם כן לעיל בהא דמקשי ליפלוג ר"י נמי בהא ומוקי לה רבה ור"י משום שמא יטמין או שמא יזיז הוה ליה לאקשויי מאי קושיא ומאי פירוקא הא בלא"ה פשיטא דמודה ר"י בהטמנת ביצה בחול בשבת משום שמא ירתיח והו"ל לתרץ כמו שתירצו כאן. וכבר היה מקום אתי ליישב גירסת הספרים ולגזור ע"פ סברת מהרש"א עצמו דאדרבה הא דפשיטא להו להתוספת בדיבורים הקודמים לפרש דלא כשיטת רבינו האי גאון היינו משום הך קושיא גופא דמקשי הש"ס הכא מברייתא דר' שמעון בן גמליאל אלא למאן דאמר שמא יזיז לגזור ואילו לפירוש רבינו האי גאון אין מקום לקושיא זו כלל דהא לפירושו דבעפר תיחוח נמי שייך איסור גומא דאורייתא ומוכח לה מסוגיא דביצה דמקשי והא קעביד גומא אם כן על כרחך איירי שבהטמנת הביצה נעשה גומא גמורה ממש ואם כן לא שייך הך מילתא אלא דוקא כגוונא דמתני' דקתני ולא יטמיננה בחול וכפשטא דלישנא דאיירי בהטמנה גמורה משא"כ בברייתא דרשב"ג דקתני מגלגלין ביצה ע"ג גג ולשון מגלגלין משמע שלא כדרך הטמנה א"כ שפיר מצינן למימר דמש"ה לא גזר רשב"ג גילגול אטו הטמנה כי היכי דמפלגינן נמי אליבא דרבה מה"ט גופא כמו שפירש"י. אע"כ דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כפירש"י והתוס' בשמעתין דהך הטמנה בחול ובאבק דרכים נמי לאו הטמנה גמורה היא בידים אלא דרך הטמנה כל דהו ואפ"ה גזר רב יוסף שמא יזיז והיינו כפירש"י שמא לא יהא לו עפר כ"צ ויבא לחפור לעשות גומא גמורה וא"כ מקשי הש"ס שפיר דלרשב"ג נמי ליגזר הך גזירה גופא למאי דס"ד דאיירי בגג שיש בו עפר א"כ שמא לא יתחמם כ"צ ע"י הגג לבד ויצטרך לעשות גומא להטמינו בעפר שבגג. ומכ"ש לפיר"ת דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה א"כ אין לחלק בין חול ואבק דרכים לגג שיש בו עפר:

15 נמצא כיון דמהך קושיא דמקשי בגמרא למ"ד שמא יזיז ליגזור פשיטא להו להתוספת דליתא לשיטת רבינו האי גאון אלא כמו שפיר"ת בדיבור הקודם דגזירה דרב יוסף היינו משום מוקצה ור"י לקולא קאמר ואם כן מקשו התוספת שפיר אטו מי לא ידע דהטמנה אסורה והיינו כמו שפי' התוס' לעיל בכוונת רש"י דאיירי שעושה גומא כדי להטמין הביצה בתוכו. וא"כ לפ"ז הו"ל הטמנה גמורה כמו שאר הטמנה בדבר המוסיף הבל דפשיטא לן דאסור כך היה נ"ל לכאורה לסברת מהרש"א מיהו לפי מה דפרישית לעיל בכוונת רש"י דהטמנה דרבה לא הוי הטמנה גמורה א"כ בלא"ה לא קשה קושיית התוספות בזה דרב יוסף לא חייש בהטמנה כי הך אלא בהטמנה ממש אלא דכל זה איננו שוה לי לפרש כוונת התוספות על שיטת מהרש"א כיון שלא נזכר כלל בתוספות סברת רבינו האי גאון וכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכן נראה לי לפרש בדרך אחר על דרך פירוש מהרש"ל דעיקר קושיית התוספות אהא דמקשי הש"ס אדרשב"ג לגזור שמא יזיז ומאי קושיא דלמא רשב"ג לית ליה הך גזירה דהא לשיטת התוספת לעיל בפי' ר"ת דגזירה שמא יזיז היינו משום מוקצה ומשום דס"ל לרב יוסף דטילטול מן הצד שמיה טילטול. ובאמת הך מילתא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא במכילתין בכמה דוכתי וא"כ שפיר מצינן למימר דרשב"ג ס"ל דלא שמיה טילטול מש"ה לא גזר וכה"ג נמי לשיטת רש"י דשמא יזיז היינו משום גומא נמי פלוגתא דר"י ור"ש לענין מלאכה שאצ"ל כדפרישית לעיל והא דנקט רשב"ג גג טפי מחול ואבק דרכים היינו משום דהתם ודאי אסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמשמע ליה לתלמודא דרב יוסף לית ליה הך גזירה דשמא יטמין ברמץ בשבת אלא מבע"י דוקא דאל"כ לא הוי דחיק נפשיה לאוקמי בטעמא דשמא יזיז ולפרש דמעשה טבריא ארישא קאי כנ"ל ודוק היטיב:

16 בגמרא מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי כו' ולכאורה לשון מי סברת אינו מדוקדק ואפשר דהשתא סבר סתמא דתלמודא אפילו לרבה לא קאי מעשה טבריא אסיפא כיון דאין הטמנות דומות זו לזו דהטמנה דחול איירי בשבת והטמנה דאנשי טבריא מבע"י הוי אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק הש"ס דר"י סבר דחמי טבריא תולדה דאור הוא משום דחלפי אפיתחא דגיהנם דבפשיטות הוי מצי למימר דר"י סבר דמעשה דאנשי טבריא הוי משום הטמנה בדבר המוסיף הבל מבע"י ואפשר כיון דלרב יוסף הוצרך לאסוקי האי טעמא למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י דרב יוסף לית ליה דרב חסדא ומש"ה נקיט ליה בכה"ג וכ"כ בחידושי מהר"ם לובלין דמעשה דאנשי טבריא בשבת איירי שפתחו נקביהם ע"ש ובאמת יש להקשות קושיא זו בפשיטות על שיטת הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושאר מפרשים דמשמע להו דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ואליבא דרבנן תרי טעמי שייכי במעשה דאנשי טבריא וא"כ לא הוי צריך לפרש הכא אפילו אליבא דרב יוסף דר"י סובר דחמי טבריא תולדת אור הוי בפשיטות הומ"ל דלר"י משום טעמא דהטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל לחוד אסרו חכמים וצ"ע ודוק ועיין עוד בסמוך:

17 בגמרא אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה כו' כבר כתבתי לעיל בשיטת רש"י דהא דפשיטא ליה לר"ח דהא דאסרו רבנן היינו משום הטמנה ולא משום דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור היינו משום דמשמע ליה דלא גזרו רבנן בכה"ג אלא דוקא בסודר וכיוצא בו דמאן דחזי סבר דתולדות אור נינהו משא"כ בחול ובאבק דרכים ובמעשה טבריא דלא שייך לומר מאן דחזי אפילו רבנן מודו דליכא למיגזר וע"כ דהא דאסרו בהו היינו משום הטמנה ואע"ג דהאי חול ואבק היינו בשבת ומעשה דאנשי טבריא לרב חסדא מבע"י אפ"ה אידי ואידי חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו וכדפרישית ומהכא שמעינן שפיר דכל מילי דהטמנה אסור אפילו בדיעבד אפילו בחמין אפילו בקידרא חייתא כמ"ש התוספות כאן ובר"פ במה טומנין:

18 אלא דלפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא נחתו להך סברא לחלק בגזירת תולדות חמה בין היכא דשייך לומר מאן דחזי ובין היכא דלא שייך דאלת"ה למה השמיטו הך דרב חסדא לישמעינן הך מילתא גופא דכל מידי דהטמנה אסורין בדיעבד בכל ענין ומחמרינן בהו טפי מבשהייה וחזרה אע"כ כדפרישית דאינהו סברי דר"ח לחוד הוא דקאמר הכי דמשום הטמנה אסרו להו רבנן משא"כ סתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלעיל אליבא דרבה ור"י משמע להו דדוקא אליבא דר"י צריכי להנך טעמי אבל אליבא דרבנן הוי טעמא משום דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור לחוד ולאו משום הטמנה ולא הביאו אלא פלוגתא דעולא ורב נחמן לחוד לענין איסור חמי טבריא גופא. מיהו לשיטת הרי"ף בלא"ה א"ש מה שהשמיט מימרא דר"ח כיון דלגירסתו לעיל ס"פ במה מדליקין במימרא דרבה דגריס להיפך מספרים שלנו דהטמנה דשבת אסור משום שמא יטמין ברמץ אבל הטמנה מבע"י לא מיתסר אלא משום שמא ירתיח ואם כן היינו דלא כר"ח ואנן כרבה קי"ל שהרי כל הפוסקים הביאו להלכה כל אחד לפי גירסתו ולפי שיטת הרי"ף רבה דלעיל בשמעתין ע"כ סבר דמעשה דאנשי טבריא בשבת הוי דומיא דחול ואבק דרכים משא"כ בשיטת הרא"ש אי אפשר לפ' כן שהרי גורס בס"פ במה מדליקין כגירסת הספרים שלנו ואם כן לשיטתו ע"כ צ"ל כדפרישית מעיקרא. ולפ"ז נפקא מינה לדינא כיון דלא ק"ל כר"ח א"כ אין שום ראיה לאסור מהטמנה בדיעבד בדבר שנתבשל כ"צ או בקידרא חייתא ומצטמק ורע לו כיון דמעשה טבריא לאו משום הטמנה מבע"י אסרוה אלא משום טעמא אחרינא גזירה תולדות חמה אטו תולדות אור. ובאמת שלא הובא דבר זה מבורר בלשון הטור דהטמנה אסור בכל ענין בדיעבד אלא שהב"י הביאו בשם הר"ן ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

19 בפירש"י בד"ה בטלה הטמנה אסרו הטמנה כו' ומפני שהצוננים מתחממי' בכך. גם זה כבר כתבתי לעיל דאפשר לפרש בכוונת רש"י כאן אליבא דר"ח כפירוש ר"י לעיל במשנה שהסילון היה מוקף מכל צד אלא שלא נתבשלו כ"צ מבע"י. ולפ"ז א"ש טובא מ"ש רש"י מפני שהצוננים מתחממים בכך ואם כן הו"ל כמו לשהות ור"ש לשיטתו דלשהות והטמנה חדא מילתא היא כיון דתרווייהו משום גזירת הטמנת רמץ נגעו בהו לפירש"י בר"פ:

20 אמנם אם נפרש בכוונת רש"י כמ"ש התוספת במשנתינו בכוונתו שהסילון היה שופך והולך הצוננים לתוך אמה של חמין וכדמשמע מלשון רש"י בד"ה אם בשבת אם כן צריך לפרש במימרא דר"ח דהכא דלא איירי אלא לענין איסור דיעבד לחוד וכמ"ש התו' לחד פירושא אלא דאליבא דרש"י צריך לומר דכי היכי דאסרו חכמים בדיעבד מעשה טבריא שנתערבו הצוננים בחמין בשבת אף ע"ג דהוי ממילא א"כ מה"ט גופא משמע דאיסור הטמנה נמי היינו בדיעבד וממה שאסרו להם בדיעבד בטלה הטמנה לכתחילה כמו לפי' התו' כנ"ל ודו"ק:

21 בתוס' בד"ה ממעשה שעשו אנשי טבריא וא"ת מה צריך למילף כו' עס"ה. ובחידושי הרשב"א כתב עוד תירוץ אחר דהא דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה לאו לענין דינא בעי למימר דילפינן לאיסור הטמנה ממעשה דאנשי טבריא אלא ה"ק דע"י אותו המעשה שאסרו חכמים נגמרה ההוראה של איסור דין הטמנה והביא ראיות שמצינו כה"ג טובא בש"ס ואפשר שזה טעמו של הרא"ש ז"ל שהשמיט מימרא דר"ח לפי שתופס פי' זה עיקר וא"כ לא נפקא מיניה מידי לדינא:

22 בגמרא אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולכאורה יש לתמוה מ"ט דעולא הא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו דרבנן דאסרו לאנשי טבריא אדרבה מפשטא דלישנא דמתני' דמשמע שהביאו ראיה ממעשה דאסרו לאנשי טברי' ארישא או אסיפא אם כן משמע דליכא מאן דפליג אהא וכדמשמע בפשיטות בכל הסוגיא דלעיל דאפילו רבי יוסי מודה והנראה לע"ד בזה דעולא לא ס"ל הך דר"ח אי משום דסובר כפירש"י לעיל דמעשה דאנשי טבריא לא דמי לעיקר הטמנה כלל אלא שהמים צוננים היו שופכין תוך האמה או שסובר ככל הנך תירוצים שכתבו התוספת דמתני' דבמה טומנין איכא לאוקמי בבין השמשות דוקא אבל מבע"י שרי וכ"ש דמעשה דאנשי טבריא דדמי לקידרא חייתא כמ"ש רבינו יונה שהביאו התוספת אם כן משמע ליה לעולא דמה שאסרו רבנן לאנשי טבריא אינו אלא משום גזירה דתולדות חמה אטו תולדות אור דפליגי בה ר"י ורבנן וסובר דהלכה כר"י והיינו משום דמשמע ליה כסברת המקשה דלעיל דאין לחלק בין חמה לתולדות חמה ואם כן הו"ל הך מילתא מחלוקת ואחר כך סתם דקי"ל הלכה כסת' והא דקאמר עולא הך מילתא אמעשה דאנשי טבריא ולא קאמר אעיקר מילתא דפלוגתא דר"י ורבנן לענין סודר שהוחם בחמה היינו דאגב אורחא אתי עולא לאשמעינן נמי לאפוקי מדר"ח דאסור משום הטמנה:

23 ולפ"ז א"ש הא דקאמר רב נחמן כבר תברינהו א"ט לסילונייהו משום דר"נ לטעמיה דמחלק לעיל בשמעתין בין חמה לתולדת חמה כנ"ל. והכי משמע נמי בירושלמי דשמעתין ע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל:

24 כל זה כתבתי לפי שיטת הרי"ף והתוספת מיהו למאי דפרישית לעיל דלשיטת רש"י הך מעשה דאנשי טבריא אפילו אי איירי שהסילון מוקף מכל צד אפ"ה לא הוי הטמנה ממש כיון שלא נתחמם כ"צ מבע"י ומשום איסורא דלשהות נגעו בה רבנן. וא"כ לפ"ז שפיר סבר עולא דהלכה כאנשי טבריא משום שסובר דהלכה כחנניא דלשהות מותר כדפסק רב ששת משמיה דר' יוחנן לעיל:

25 והשתא נמי א"ש הא דקאמר ר"נ כבר תברינהו משום דאזיל לטעמיה שסובר דלא כחנניה. וכבר כתבתי בזה לעיל בר"פ בלשון התוס' ד"ה לא יתן ע"ש:

26 פיסקא מעשה שעשו אנשי טבריא מאי רחיצה כו' הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והא תניא חמין שהוחמו מע"ש כו' ויש לדקדק מאי קושיא הא משמע לקמן דהא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש אינו אלא משרבו עוברי עבירה ומשום גזירת הבלנין. ואם כן בפשיטות איכא למימר דמעשה דאנשי טבריא קודם גזירה הוי ומש"ה לא אסרו אלא בחמין שהוחמו בשבת. וראיתי בתוספת ישנים בש"ס חדשים שהרגישו בזה ותירצו דמסתמא אחר גזירה הוי וגזירת קדמונים היתה ולקמן משמע דאפילו בימי ר"א ב"ע ור"ע עדיין לא נגזרה אותה גזירה דעלה קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ולענ"ד אין צורך לזה דלכאורה מלשון המשנה גופא מוכח דלאחר גזירה הוי דאלת"ה אם כן למה אסרו בי"ט בכה"ג דמסתמא איירי שהביאו הסילון מעי"ט דומיא דשבת א"כ למה אסרוהו נהי דבשבת אסור היינו משום הטמנה כדמסיק ר"ח לעיל משא"כ בי"ט דלא שייך איסור הטמנה אפ" במיני תבשיל א"כ כ"ש דלא שייך לאסור בחמין כדפרישית לעיל אע"כ דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא בי"ט היינו משום גזירת הבלנין אם כן מקשה שפיר דאפי' חמין שהוחמו מע"ש לגמרי בענין שהחמין מחופין בנסרין ועומדין בחמימתן נמי ליתסר כדאשכחן בברייתא דלקמן כנ"ל נכון:

27 מיהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שאבאר בסמוך שסוברים בפשיטות דחמין שהוחמו בי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לאחר גזירה ולשיטתם ע"כ מתני' דשבת ויו"ט לצדדים קתני וכדפרישית נמי לעיל בשיטת ר"י בעל התוספ' במשנתינו א"כ לא יתכן לפרש כן אלא כסברת התוספת ישנים:

28 אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין דלמא לעולם דאסורין ברחיצה אלא הא דקתני חמין שהוחמו בשבת היינו משום איסור שתייה דודאי לא שייך אלא בחמין שהוחמו בשבת ואפשר דמשמע ליה להמקשה דהא דקתני ואסורין ברחיצה לא הוי צריך למיתני שהוחמו בשבת כיון דאסורין בשתייה כ"ש שאסורין ברחיצה כמ"ש התוס' בקושיית הרשב"א אע"כ דהא דקתני ואסורין ברחיצה היינו למידק מיניה דדוקא חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה הא הוחמו מע"ש מותרין כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו דהאי ק"ו דרשב"א פריכא הוא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב ודו"ק:

29 בתוס' בד"ה אלא פניו ידיו ורגליו הכל היה יכול לדקדק מסיפא כו' אלא דרך הש"ס מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק עכ"ל. ואף לפמ"ש בסמוך דהשתא נמי דמדקדק מרישא אפ"ה ע"כ אסיפא סמיך דאל"כ הוי מוקמי למתניתין קודם גזירת הבלנין אפילו הכי שפיר ניחא ליה לאתויי מרישא כדאשכחן בכמה דוכתי ובלאו הכי נ"ל דהא דלא מדקדק מסיפא היינו משום דלא פסיקא הך מלתא כ"כ דהוחמו מערב יום טוב אסור דהתוספת גופא הוצרך לדקדק מברייתא דלקמן וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ברייתא דלקמן ומכל שכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו להדיא דמותר לרחוץ ביום טוב בחמין שהוחמו מעי"ט כמו שיבואר וק"ל:

30 בא"ד ומיהו קשה לרשב"א דמגופה דמתניתין הוי מצי למידק כו' עס"ה. עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שהאריכו בכוונת הרשב"א ואין צורך להאריך יותר. אלא דעיקר קושיית הרשב"א כבר תירצו מ"ז ז"ל בס' מג"ש דאין כאן קל וחומר דודאי יש לאסור יותר בשתייה מברחיצת פניו ידיו ורגליו שאינן אלא הנאה בעלמא ואנן קי"ל דמעשה שבת מותרין בהנאה שאינן של אכילה ושתייה ע"ש באריכות:

31 בד"ה אלא א"כ ראויין לשתייה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתייה כו' ונראה לר"י דיוכל לחמם כו' עס"ה. נראה דכל עיקר דברי ר"י בזה לאו משום דטעמייהו דבית שמאי אתא לאשמעינן אלא משום דמדבית שמאי נשמע לבית הלל כיון דב"ש ע"כ לא שרי בראויין לשתייה אלא כשמחמם אותם לצורך שתייה כדמוכח מסוגיא דביצה ומסוגיא דשמעתין ואפ"ה משמע דלא שרי ב"ש אלא פניו ידיו ורגליו אבל רחיצת כל גופו כגון שמחמם הרבה יותר מכדי שתייה אסור אף על גב דפניו ידיו ורגליו שרי כה"ג כדמוכח בפ' הדר ואם כן ע"כ דהא דאסור ברחיצת כל גופו כה"ג היינו משום דהבלנין חשודין נמי בכך וא"כ מדבית שמאי נשמע לב"ה דהא לא אשכחן דפליגי ב"ש ובית הלל אלא באין ראויין לשתייה אבל בראויין לשתייה ולענין רחיצת כל גופו לא אשכחן דפליגי וכ"ש דהתם טעמא אחרינא איכא משום גזירת הבלנין כנ"ל ודו"ק :

32 בד"ה וב"ה מתירין כו' וגזרו על הזיעה ביום טוב כמו בשבת כו' ואם כן משמע שאסור לעשות הבערה משום רחיצה דאל"כ לא היו גוזרין על הזיעה עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהבערה לרחיצה ביום טוב אסור מדאורייתא וכבר כתבתי שהרי"ף ז"ל בפ"ב דביצה שם כתב בשם הגאונים דהבערה לרחיצה ביום טוב אינו אסור אלא מדרבנן ע"ש דמשו"ה פסקו דבחמין שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו ולפי זה צריך לומר שסובר דמה שהיו גוזרין על הזיעה משום רחיצה כדלקמן לא חשיב גזירה לגזירה משום דאי לאו הא לא קיימא הא דאכתי היו רוחצין בחמין שהוחמו ביום טוב ואמרו מזיעין אנחנו כדלקמן משא"כ לגזור ולאסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב אטו חמין שהוחמו ביום טוב סברו הגאונים והרי"ף דהוי גזירה לגזירה כיון דהבערת הבלנין ענין מפורסם הוא ולא מסתבר ליה להחמיר כה"ג כיון דלדידהו רחיצת כל גופו נמי הוי דבר השוה לכל נפש ומה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי והיינו ממאי דאיתא בירושלמי דאמר בר קפרא לתלמידיו בטעם איסור רחיצה ביום טוב והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם י"ל דהגאונים והרי"ף סוברים דאינו אלא אסמכתא בעלמא משום שדומה לדבר שאינו שוה לכל נפש ואתי לזלזולי בשאר מלאכות כה"ג. ולכאורה מלשון הירושלמי עצמו שם מוכח כן דהא גרסי' התם חמין שהוחמו ביום טוב וכן חמין שהוחמו מערב שבת פליגי רב ושמואל אי שרי לרחוץ כל גופו אברים אברים או לא ומדלא קאמר חמין שהוחמו מעי"ט כי היכי דקאמר חמין שהוחמו מערב שבת אלמא דלענין ערב יום טוב יש לחלק בין יום טוב לשבת ממילא דאפילו כל גופו מותר דהא לקושטא דמילתא אין לחלק בין רוחץ אבר אבר או כולו כאחד כדאיתא לקמן בשמעתין דתניא כוותיה דשמואל. ובאמת הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה על שיטת התוספת שסוברין דרחיצת כל גופו ביום טוב דאורייתא א"כ מ"ט דמ"ד דמותר לרחוץ כל גופו אבר אבר ונדחק ליישב אבל לפמ"ש בשיטת הרי"ף והגאונים א"ש דכיון דבי"ט אינו אלא מדרבנן דאתי למיטעי דלאו דבר השוה לכל נפש היא ואתי לזלזולי בשאר איסורין כה"ג א"כ ברחיצת אבר אבר מינכרא מילתא טובא דאפילו רחיצת כ"ג כא' אסור ותו לא אתי לזלזולי בשאר מלאכות כנ"ל בשיטת הרי"ף והגאונים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן:

33 בא"ד ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות כו' עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג ל' מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנ"מ לדינא לענין לעשן הטואב"ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס' דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש. אע"ג דאמרינן לקמן ראה שאין הדבר עומד ופירש"י שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפ"ה מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין ומש"ה לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו. א"כ כ"ש בעישון הטובא"ק אדרבה כמה וכמה ב"א מתרחקים מהם וא"כ לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מ"א בהלכות יום טוב סימן תק"ד סק"ד שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:

34 אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא"כ נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ"ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב"א אין רגילין בכך אפ"ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין כנ"ל ועיין בק"א:

35 בפירש"י בד"ה בכלי דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדת האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין עכ"ל. ולכאורה לשון רש"י תמוה דלכאורה משמע דחמין שהוחמו בע"ש אפילו לענין רחיצה לא נאסר אלא משום גזירת הבלנין כדאיתא לקמן שהיו מחממין בשבת ואמרו מערב שבת הוחמו וא"כ משמע דלענין משתטף נמי משום האי טעמא אסרוה ולא משום גזירת הרואים וכל שכן דמ"ש ואתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין נראה יותר תמוה דמאי שנא מכולה שמעתין דלעיל בהא דאמרינן דגזרינן אטו תולדת אור דלא שייך הך מילתא כלל דאתו לאיערובי צונן בחמין ואפ"ה גזרינן. מיהא בהא מצינו למימר דדוקא לעיל שייך למיגזר אטו תולדת אור גרידא היינו שיצלה ביצה בצד המיחם בשבת דאתו למיטעי דלעולם לא מיחזי כמבשל אלא ע"ג אור ממש וכן אפילו במיחם עצמו או בקדירה עצמה בשעה שהאור מהלכת תחתיו דהוי נמי מבשל גמור כיון שעיקר הבישול על ידי האור מה שא"כ בצד המיחם אתי למיטעי ולומר דלא הוי כמבשל כיון שעיקר הבישול נראה שהוא מחמת המיחם עצמו וכהאי גוונא נמי שייך לפרש הא דלא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהיא תולדת חמה אטו סיד רותח דמיחזי כתולדת אור כיון שעיקר הצליה מחמת הסיד עצמו משא"כ הכא לענין חמין שהוחמו מערב שבת לא משמע ליה לרש"י לפרש דהרואה אומר היום הוחמו דמהיכא תיתי הרי לא נחשדו ישראל על השבתות לבשל ממש בשבת משום הכי מפרש רש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין דכיון שאותן החמין לא נתחמם אלא ע"י כלי שעל האש הנך חמין מיחזי כתולדות אור וסבר דשרי. והשתא לפ"ז אתי נמי שפיר הא דאמרינן לקמן בגזירת הבלנין עצמה שהתחילו להחם בשבת והקשה הרשב"א ז"ל אטו מי נחשדו ישראל על השבתות ולמאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש שהבלנין לפי שהיו צריכים מים הרבה ולא הספיק להם היו מערבים צונן בחמין וסברו דליכא איסורא כ"כ ועין מה שאכתוב בזה לקמן במעשה דהבלנין אלא דאכתי מה שכתב דהרואה אומר היום אכתי אינו מדוקדק דהא לקמן משמע דהכל מגזירת הבלנין היא. ונלע"ד בזה דנהי דלפי האמת משמע דהאי דלא ישתטף נמי משום גזירת הבלנין הוא מדאסרינן אפילו צונן והיינו לפי המסקנא דהכא דעיקר מחלוקת בקרקע משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"ח אמר מחלוקת בכלי אבל בקרקע ד"ה מותר א"כ ע"כ לאו משום גזירת הבלנין הוא דהא פירש"י דקרקע היינו כגון אמבטאות ומרחצאות אם כן אדרבה בכה"ג שייך יותר גזירת הבלנין לכך הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד השתא סבר דלענין להשתטף לא שייך גזירת הבלנין אליבא דר"ש ור"י אלא דאפ"ה פליגי בכלי משום חששא דהרואה אומר היום הוחמו ואתי לעירובי צונן בחמין. מיהו לפ"ז האי ד"ה אר"ש ור"י קאי אבל ר"מ דאוסר אפילו בצונן נראה דודאי סבר טעמא דלא ישתטף נמי משום הבלנין דלפי שהוצרכו לגזור לגמרי על רחיצה גזרו נמי שלא להשתטף כלל כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

36 בגמרא והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא ממעשה דאנשי טבריא הא ר"ח גופא אמר לעיל דהא דאסרו להו רבנן לא"ט היינו משום איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל וא"כ לא דמי כלל להך ברייתא דלא ישתטף דלא איירי כלל מענין הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואף למאי דפרישית לעיל במשנתינו בל' רש"י בד"ה אם בשבת שמפרש אותן שבאו בשבת והיינו משום דסבר דמשקלא וטריא ומסוגיית הש"ס דלעיל משמע דבאמת לא קיי"ל כר"ח אלא דמה שאסרו חכמים לא"ט היינו כ"ש התוס' בכוונת רש"י דעיקר האיסור של אנשי טבריא היינו משום שהן מערבין הצוננין בחמין בשבת. וא"כ לפ"ז הוי דמי לגמרי להך ברייתא דלא ישתטף דלמאי דמפלגינן השתא מחלוקת בכלי היינו כמו שפירש"י דאתו להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין וכיון דלפום האי טעמא בעי למימר דבקרקע ד"ה מותר א"כ מקשה הש"ס שפיר ממעשה דאנשי טבריא דמשמע דאע"ג דבקרקע הוי אפ"ה גזרינן דאתו ליתן צונן בחמין בתולדות האור וא"כ כ"ש דבתולדות אור ממש אסור אפילו בקרקע. אלא דאכתי א"א לפרש כן כיון דהכא אליבא דרב חסדא קיימינן ור"ח גופא להדיא קאמר דטעמא דאיסור דאנשי טבריא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל הוא וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש התוס' במשנתינו בפי' ר"י דלקושטא דמילתא טעם איסור דאנשי טבריא איסור הטמנה ממש הוא אם כן לא מקשה הש"ס הכא מידי כיון שהסילון היה סתום מכל צד:

37 מיהו למאי דפרישית לעיל במימרא דר"ח דלא שייך איסור הטמנה אלא לאסרה בשתייה אבל לענין רחיצה לא שייך איסור הטמנה מה"ט שכתבתי א"כ מקשה הש"ס שפיר. ועוד נ"ל דאפילו לענין איסור הטמנה נמי מקשה הש"ס שפיר דלמאי דבעי למימר אבל בקרקע ד"ה מותר היינו כמו שפירש"י משום דבטלה מתורת חמין. מש"ה לא שייך לגזור דאתו ליתן צונן בחמין א"כ מה"ט גופא משמע ליה להש"ס דלא שייך נמי בקרקע איסור הטמנה בדבר המוסיף הבל כיון שעיקר הטמנה אינה אלא בחמין ותבשיל והנך הא בטלו מתורת חמין ואין דרך להטמין אמבטאות וסילון של מים המחוברין לקרקע בדבר המוסיף הבל אע"כ דאפ"ה לא פלוג רבנן בין קרקע לכלי וא"כ מקשה הש"ס שפיר וזה נ"ל יותר נכון לפי דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה והא מעשה כו' אלמא במלתייהו קיימי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

38 בתוס' בד"ה והא מעשה כו' הקשה הרב ר' אליעזר ממי"ץ מאי פריך התם הוחמו בשבת כו' עכ"ל. כאן יש לתמוה יותר על קושיית הר"א ממי"ץ הא ודאי פריך הש"ס שפיר כיון דהכא אליבא דר"ח קיימינן ור"ח מסיק להדיא דאיסור דאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום מיהו למאי דפרישית בסמוך דלא שייך איסור הטמנה אלא בשתייה אבל לא ברחיצ' הוי אתי שפיר קושיית הר"א ממ"ץ אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא נחתו להכי:

39 ונראה דמשמע ליה להר"א ממי"ץ דהא דקתני במתניתין כחמין שהוחמו בשבח מסתמא איירי דומיא דמעשה דא"ט שהם בקרקע כגון באמבטאות שהוחמו ע"י האור והיינו משום דע"כ לסברת המקשה כך הוא דהא ממעשה דא"ט גופייהו לא הוי מקשה הש"ס מידי כיון דמשום הטמנה נגעו בה כדפרישית אע"כ מהא דקתני כחמין שהוחמו בשבת הוי קושיית המקשה ואם כן מקשה הר"א ממי"ץ שפיר מאי מקשה מהוחמו בשבת להוחמו מערב שבת לענין אמבטאות וסילון כנ"ל ליישב שיטת הר"א. אבל באמת לפי מאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושייתו דודאי הא דקתני כחמין שהוחמו בשבת שפיר מצי איירי בסתם חמין שמשתטפין בהם בכלי דפליגי בהו הנך תנאי וא"כ הן הן דברי המקשה דלר"ח מה ענין לאסור מעשה דא"ט שהיה בקרקע לשאר חמין שהוחמו בשבת דעיקר איסורייהו היינו בכלי כנ"ל ודו"ק:

40 בד"ה אמר רבה בר בר חנה כו' אע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה כו' וקשה דבפ"ק דפסחים פריך כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם לפי מה דפרישית בכמה דוכתי הא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה היינו דוקא היכא שעיקר הדין מבואר להדיא במשנה משא"כ במלתא דלא אתא אלא מדיוקא לא שייך לומר הלכה כסתם משנה אלא דוקא היכא דעיקר מלתא דמתני' הוי מילתא דפשיטא ולא אתא להך דיוקא לחוד ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בפ"ק דף ו' בהא דאמר ר' יוחנן ומודה בן עזאי בזורק וא"כ לפ"ז א"ש דלא שייך הלכה כסתם משנה בכה"ג במעשה דא"ט כיון דעיקר מילתא דמעשה דא"ט לא הובא במשנתינו אלא לראיה בעלמא אהאי דלא יפקיענה בסודרין למאן דמתני ארישא או אסיפא דלא יטמיננה בחול וא"כ לפ"ז עיקר סתמא דמתניתין לא נחית להך דיוקא למיתני כחמין שהוחמו בשבת לאשמעינן הא אם הוחמו מערב שבת שרי ולפ"ז אפילו את"ל דחכמים דא"ט גופייהו משמע להו דחמין שהוחמו מערב שבת שרי להשתטף כרבי שמעון אפ"ה אנן לא קי"ל כוותייהו בהא אלא כר' יהודה דהו"ל מכריע דאפילו מערב שבת אסור ובזה אין סתירה כלל למשנתינו אדרבה יותר מתחזקת הראיה ממעשה דאנשי טבריא אהנך גווני דמתניתין לענין סודרין וחול כנ"ל נכון:

41 ומתוך מ"ש נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אהא דפסק ר"י הכא הלכה כר"י ולקמן ס"פ חבית מדייק הש"ס מסתם משנה דהרוחץ במי מערה ומי טבריא דלהשתטף כל גופו בחמין אפילו לכתחילה שפיר דמי והיינו כר"ש ונדחק ליישב ע"ש. ולמאי דפרישית א"ש דהתם הך מילתא דלהשתטף לא נזכר כלל במשנה אלא דסתמא דתלמודא מדייק הכי ולאו מיתורא דלישנא דמתניתין מדייק לה אלא מלישנא בעלמא מדאיצטריך במתניתין למיתני מי מערה דומיא דמי טבריא לאשמעינן דברחיצה לכתחילה אסור ולא קתני הך מלתא לענין להשתטף אלמא דלהשתטף לכתחילה שפיר דמי וא"כ כה"ג לא מיקרי סתם משנה כיון דליכא שום יתור במתני' וא"כ שפיר מצינן למימר דניחא ליה למיתני רחיצה דאסור אליבא דכ"ע משא"כ להשתטף לא הוי כר"ש כנ"ל ודו"ק :