פני יהושע על שבת ט״ז

1 בגמרא אלא מעתה לא ליטמאו מגבן אלמה תנן וכו' כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא. לכאורה הלשון תמוה דכיון דעיקר הקושיא דלא ליטמאו מגבן א"כ ה"ל לאסוקי אבל מידי אחרינא מיטמאו מגבן ואם כוונת המקשה לומר דמידי אחרינא לא דמי לכלי חרס בשום דבר והיינו כלי זכוכית א"כ מעיקרא נמי הוה ליה להקשות מכולם. ועוד אדרבה לענין טומאת גבן לא שייך כל כך הך קושיא כמו שהקשו התוספות בשם הרשב"א ז"ל דמכיון דתנן אפילו כלי חרס ונתר שהן מדאורייתא אינן מיטמאין מגבן כ"ש כלי זכוכית שהוא מדרבנן משום גזירת כלי חרס בעלמא. ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי עיקר כוונת המקשה דהכא דקאמר אלא מעתה היינו שבא לסתור מילתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרו דעיקר גזירת כלי זכוכית הוי משום דגזרינן אטו כלי חרס. ולפ"ז לא דמי לטבילת כלי זכוכית חדשים דע"כ עיקר תקנתן משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה ואהא מקשה שפיר דאי מדמה לכלי חרס לא ליטמאו מגבן וממתני' דכלי נתר וכלי תרס משמע דכלי זכוכית לא דמו בשום דבר לכלי חרס מש"ה לא מקשי מכל הנך דמתני' שהרי חומר הוא לגבי כלי חרס לענין אוירן ואחוריהן וא"כ בפשיטות מצינן למימר דלענין כלי זכוכית שהוא מדרבנן לא רצו להחמיר כל כך ואפשר ג"כ דעבדי רבנן היכרא כי היכא דלא לישרוף עלה תרומה וקדשים והיינו לפי מ"ש התוס' לעיל גבי ארץ העמים בד"ה אתו אינהו דגזירת כלי זכוכית היינו לתלות לחוד. מה שא"כ מטומאת גבן מקשה שפיר דאי ס"ד דגזרת כלי זכוכית היינו משום כלי חרס א"כ לא ליטמאו מגבן. דלא מצינו שיהא הטפל חמור מן העיקר. כל שכן בדאורייתא לדרבנן. ומדמשמע ממתני' דכלי נתר וכלי חרס דכלי זכוכית לא דמיא להו בשום דבר כדדייקינן כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ומשמע דאפילו לענין דלא ליטמאו מגבן לא דמי להו אע"כ דליתא לטעמא דרבי יוחנן וריש לקיש כלל אלא דעיקר גזרת כלי זכוכית משום דשוינהו ככלי מתכות מה"ט דכי נשברו יש להם תקנה וכדאשכחן בטבילת כלים חדשים. וע"ז משני הש"ס שפיר דאה"נ דלכל מילי דמו לכלי מתכות מה"ט דנשברו אלא דאפ"ה איתא לדר"י ודר"ל דלענין עיקר גזרתן לטומאה לא סגי בהאי טעמא כמ"ש התוס' דל"ג אלא. ומתוך מ"ש יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' כלים דכלי זכוכית אינן מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בתוכן והשיגו הראב"ד דסוגיית הלכה לא משמע כן וכן כתב הכ"מ ולמאי דפרישית אדרבה סוגיית הגמרא מסייע טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמדמסיק כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא ולא קאמר כלי נתר וחרס הוא דמיטמאו מגבן אבל מידי אחרינא לא אלמא מכולהו בבי דמתני' קשיא ליה וכדפרישית. ואם כן לפ"ז למאי דמסיק הש"ס דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות אכולהו מילתא דמתני' קאי. ומ"ש הרמב"ם ז"ל דטעמא דכלי זכוכית אין מיטמאין משום דנראה תוכו כברו אע"ג דרב אשי לא קאמר הך טעמא אלא לענין טומאת גבן אפ"ה ע"כ אכולה קאי דהוי מה"ט אלא דלשון עיקר קושיית המקשה דלעיל נקט אלא מעתה לא ליטמאו מגבן וכדפרישית דעיקר קושייתו היינו משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כנ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

2 בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ליטמאו מגבן. וה"ה דהוי מצ"ל וליטמאו מאוירן משמע שרוצין לומר דלמאי דס"ד השתא לפי דין המשנה דכלים דכלי זכוכית אין מיטמאין מאוירן עד שתיגע הטומאה בתוכן וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל פסק כן אף לפי האמת ובר מן דין אף לפי שיטתם כבר כתבתי שאין מקום לקושייתם דהוי מצי למיפרך אלא מעתה ליטמאו מאוירן ככלי חרס דבפשיטות מצינו למימר דיש להקל בכלי זכוכית יותר מכלי חרס כיון דהא מדאורייתא והא מדרבנן:

3 שם בגמרא אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות כו' ונראה דהך קושיא לא שייכא כלל אליבא דרבא דמסיק לקמן בסמוך דעיקר טעמא דכלי מתכות חוזר לטומאה ישנה היינו כדי שלא יאמרו טבילה בת יומה עולה לה ופירש"י שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן לאחר תקונם לאלתר בלא הערב שמש סבור דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש. וא"כ לפ"ז לא שייך הך טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין להם טהרה במקוה ותו ליכא למיחש למידי אע"כ דקושיא דהכא אליבא דאביי דלקמן דמפרש טעמא אחרינא בטומאה ישנה אלא דאכתי נראה דוחק דהא מצינו למימר דאביי סבר כשינויא דרב אשי בסמוך וצ"ע:

4 בגמרא ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצינור כו' אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ופירש"י במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי ב"ה דלא חזרו בהן עכ"ל. ולכאורה פירושו תמוה דהא במניח תחת הצינור בקישור עבים אמרינן בסמוך דמעיקרא לא נחלקו עליה ב"ש וב"ה ואף אם נפרש דבריו דמה שכתב בקישור עבים היינו נתקשרו ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דאכתי לשון מיותר הוא ובקצרה הו"ל לפרש דמחלוקת במ"ע שלא נמנו ורבו עליה והנראה בזה דעיקר כוונת רש"י ז"ל כי היכא דלא נטעה לפרש דהא דקאמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במ"ע אדלעיל מיניה קאי דקאמר רבי מאיר מודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור ופליג עליה רבי יוסי ואמר דעדיין מחלוקת במ"ע דשוכח בחצר נמי מטמאין ב"ש ופירוש זה כתב הב"י בסימן ר"א ובכ"מ בהלכות מקואות האריך לפרש כן כוונת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה מסידור לשון המשנה עצמה משמע כן מדקתני הך ומודים בתר מילתיה דר"מ דאמר נמנו ורבו ומוקמינן מילתא דר' יוסי דאמר עדיין מחלוקת ואי כפירש"י האי ומודים הוי ליה למיתני מעיקרא מקמיה פלוגתא דר"מ ור"י כדי להסמיך פלוגתא דר"מ ור"י בהדי הדדי אלא דאפ"ה לא ניחא ליה לרש"י לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמקשה בגמרא בסמוך ולרבי יוסי בצרי להו לכך הוכרח רש"י לפרש דמחלוקת במ"ע אתחת הצינור קאי ולא אשוכח בחצר. ומ"ש בקישור עבים אשעת הנחה קאי ולעולם איירי כשהניחן משעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דבכה"ג שוכח קרי להו דהא לא פליגי בית שמאי וב"ה אלא בשוכח לחוד והיינו דקאמר ר"י מחלוקת במ"ע וכדמשמע ממימרא דרבי משרשיא בסמוך כנ"ל. ועיין בזה בלשון הש"ך ביו"ד סימן ר"א ס"ק צ"ג. ולענ"ד דבריו שם מגומגמים שקיצר במובן וכעת לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ע"ש:

5 בפרש"י בד"ה בצרי לה י"ח דבר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה שנה רש"י ז"ל כאן משנה שאינה צריכה דפשיטא דהכי הוא ומאי תיקן במה שכתב דכל מה שלא נמנו ורבו הוי הלכה כב"ה ויש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך דמשום שיש מקום לפרש דהאי מחלוקת במ"ע דקאמר ר"י אשוכח בחצר דסליק מיניה לחוד קאי ע"ז כתב רש"י דאי אפשר לפרש כן דהא אי אמרינן דר"י מודה דנמנו ורבו ב"ש לגמרי בכל דבריהם בין מתחת הצינור ובין בשוכח בחצר א"כ לא שייך לשון מחלוקת במ"ע שהרי נמנו ורבו ואין כאן מחלוקת וב"ה הודו לב"ש ואם נאמר דלרבי יוסי נמי נמנו ורבו בתחת הצינור אבל בשוכח בחצר לא נמנו ורבו א"כ במאי פליג רבי יוסי אדר"מ כיון דבין למר ובין למר בשוכח בחצר טהור לר"מ משום דאפילו ב"ש מודה ולר"י משום דהלכה כבית הלל וטהור אלא ע"כ דרבי יוסי אתחת הצינור קאי כנ"ל בישוב לשון רש"י ודו"ק :