פני יהושע על שבת ו׳

1 תוספות בד"ה מידי דהוי אמעביר חפץ ברה"ר הו"ל למינקט המוציא דאיירי ביה לעיל כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד למאי דפרישית לעיל אתי שפיר בפשיטות גמור דעיקר סברת הש"ס לאתויי דאשכחן כה"ג דודאי חייב אף ע"ג דאיכא הפסק מעשה הילוך ולפ"ז לא הוי מצי לאתויי ממוציא דאכתי תקשי היא גופא מנ"ל דלעולם איכא למימר דמוציא לא מחייב אלא כשהוציאו מרה"י והניח לאלתר בר"ה אבל ממעביר מייתי שפיר דאע"ג דאהילוך גרידא לא מחייב דכמה דנקיט ליה ואזיל פטור ואפ"ה כי מנח ליה חייב ולא אמרינן דהילוך חשיב הפסק ועוד דקושטא דמלתא הכי הוא דחייב בכה"ג דאלת"ה מעביר ד"א בר"ה היכי משכחת ליה דחייב וכמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי. ואף לפמ"ש התוס' דמעביר הלכתא גמירי לה אפ"ה מייתי שפיר דלרבנן אשכחן מיהו בכה"ג דחייב ולא הוי הילוך הפסק וה"ה למוציא דגילוי מילתא בעלמא הוא כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

2 בגמרא הניחא לרבנן כו' אלא לר"א בן יעקב דאמר צידי רה"ר כרה"ר דמו כו'. כך הגרסא בכל הספרים ונוסחא מוטעת היא אלא ר' אליעזר סתם גרסינן דפליג בפרק כל גגות וכמו שנראה מפרש"י:

3 שם אמר רבי יוחנן ומודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי וכתב הרא"ש ז"ל דממה שהביא הרי"ף ז"ל מימרא דרבי יוחנן והתניא כוותיה נראה מכוונתו שרוצה לפסוק הלכה כב"ע והשיג עליו וכן השיבוהו רבינו יונה והרשב"א והר"ן ז"ל ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר האיך אפשר לומר דרבי יוחנן ס"ל כבן עזאי הא ס"ל לר"י הלכה כסתם משנה ולקמן בפרק המצניע במשנה המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה מסיק הש"ס דמתניתין דלא כבן עזאי ובלא"ה נמי קשיא לי טובא על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלאיזה צורך הביאו לגמרי פלוגתא דבן עזאי ורבנן דהא לא פליגי אלא לענין חיוב חטאת לחוד אבל איסורא ודאי איכא אף לבן עזאי גופא וידוע שאין מדרך הרי"ף והרא"ש לאתויי מידי דנפקא מינה לקרבן מיהא בהא מצינו למימר דממילא נ"מ מהך פלוגתא נמי לענין איסורא מכרמלית לר"ה או לרה"י דרך מקום פטור דאפשר דבכה"ג ב"ע מתיר אף לכתחלה למאי דס"ל מהלך כעומד דמי ועוד דאפשר דאף מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור מותר לב"ע ודוקא בהנהו שהוא כרמלית קתני דפטור אבל אסור ודבר זה תלוי בפלוגתא דר' דימי וזעירי אליבא דר' יוחנן בעירובין פרק חלון דף ע"ז ובפרק כיצד משתתפין דף פ"ז ע"ש. והשתא דאתינן להכי נראה לע"ד דהרי"ף ז"ל גופא לאו משום שרוצה לפסוק כבן עזאי מייתי למימרא דר' יוחנן ודתניא כוותיה אלא משום דלא ניזיל בתר איפכא לאידך גיסא ולמימר דלא מחייבי רבנן דפליגי אדבן עזאי אלא במוציא משום דס"ל מהלך לאו כעומד דמי משא"כ בזורק אפשר דמודו דפטור משום דס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא אי משום דרבה ורב יוסף בעי לאוקמי מתניתין דריש מכילתין כר"ע וכרבי לענין קלוטה ונהי דרבא ור' יוחנן מוקי לה בטעמא אחרינא אפ"ה אפשר דלענין דינא קי"ל כרבה ור"י ואשכחן נמי בפרק מרובה דף ע' דרב פפא מוקי התם לסתם מתניתין כר"ע וכן בגיטין פרק הזורק משמע מסתם מתניתין דהתם דקלוטה כמי שהונחה דמי. ועוד דמצינו למימר דר"ע ורבנן למעלה מעשר' פליגי ולעולם דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה דמי ועוד מצ"ל דאף לרבנן דר"ע דלא אמרי' קלוטה כמי שהונחה לענין שבת היינו לענין חיובא דלא מחייב אלא דומיא דמשכן שהיה עקירה והנחה גמורה ממקום חשוב משא"כ לקולא סד"א דלכ"ע קלוטה כמי שהונחה כסתם מתניתין דגיטין וא"כ אפשר דלכ"ע בזורק פטור בכה"ג דכמי שהונח בכרמלית דמי ולא נעשית מלאכתו בבת אחת ואפשר נמי דלענין זריקה לאו במשכן תליא מלתא דבלא"ה אפשר דלא הוי זריקה במשכן ממש אלא מעגלות לקרקע והתם לא הוי חיפופי וכמו שיבואר לקמן בר"פ הזורק וע"ש בירושלמי ומש"ה הוצרך הרי"ף ז"ל לאתויי הא דרבי יוחנן ודתניא כוותיה דאדרבא בזורק אף לב"ע חייב משום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ולא פליגי אלא לענין מוציא וממילא דהלכה כרבנן וכסתם מתניתין דפרק המצניע. ולפ"ז לכ"ע אסור לזרוק אף מכרמלית לרה"י או לרה"ר דרך מקום פטור כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ודו"ק:

4 שם ת"ר ד' רשויות לשבת כו' ואיזה רה"י גדר שהוא גבוה י' ורחבה ד' כו'. והא דלא קתני עיקר רה"י שהוא מקום המוקף מד' מחיצות גמורות נ"ל דהא לא איצטריך לאשמעינן דהא עיקר הוצאה דכתיב באורייתא בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דלא תפיקו מרה"י דידכו איירי מסתמא בכה"ג במקום דירה ממש מש"ה לא איצטריך למיתני אלא הנך דקתני שיש בהם חידוש דאף בעמוד גבוה י' ורחב ד' שאינו מיוחד לדירה והמחיצות נמי אינן אלא על ידי גוד אסיק וקתני נמי חריץ שעמוק י' ורחב ד' דלא הוי נמי מקום דירה וכי היכי דלא נימא שאין מחיצות אלא בגובה ולא בעומק קמל"ן דאפ"ה דינו כמו רה"י גמורה ובזה יתיישב לשון גמורה כמו שאבאר לקמן בשמעתין. ועוד נ"ל דלא מצי למיתני מקום המוקף ד' מחיצות דהא לקושטא דמילתא אפילו בשלשה מחיצות הוי רה"י לחייב הזורק מרה"ר לתוכו ואפילו בשתי מחיצות ולחי קיי"ל בעירובין דהזורק לתוכו חייב ולא מצי למתני נמי שלש מחיצות או שתי מחיצות ולחי כיון דמ"מ לא הוי רה"י מדרבנן דהא אסור לטלטל בתוכו יותר מארבע אמות משא"כ הנך דקתני הוי רה"י גמור בין מדאורייתא ובין מדרבנן כן נראה לי:

5 בתוס' בד"ה יתר על כן אמר ר' יהודא כו' וא"ת אמאי לא מייתי הכא מתני' דפרק כל גגות דקתני התם ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' כיון דלקושטא דמלתא מסקינן התם דטעמא דרבי יהודא דמערבין למבוי המפולש היינו משום דקסבר שתי מחיצות דאורייתא אפילו בלא לחי וקורה עיין שם. אלא דלכאורה קשיא לי טובא דטפי הו"ל לאקשויי אלישנא דגמרא בשמעתין גופא דקאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר"י דיתר על כן דתני' בתוספתא ואמאי לא קאמר דזו היא רה"י היינו למעוטי הך דר' יהודא דרישא דמתני' דכל גגות דקתני הבונה עלייה על גבי שני בתים וכן גשרים המפולשין דלר"י הוי רשות היחיד גמורה ומש"ה קתני הכא זו היא רה"י למעוטא דלא הוי רה"י כלל לא לטלטל בתוכו והזורק בתוכו ג"כ פטור. והנראה בזה ליישב היינו לפי פירש"י ותוספת בסמוך דהא דקאמר גמורה היינו שנגמרו מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד משא"כ הך דיתר על כן אפילו לרבי יהודא גופא הרי לא נגמרו מחיצות שלה אלא משני צדדין. והשתא לפ"ז תו לא מצינו למימר דזו היא רה"י גמורה אתי למעוטא הך דר"י דרישא דמתני' דפרק כל גגות דבונה עלייה ע"ג שני בתים וגשרים המפולשים דהא התם כיון דטעמא דר"י היינו משום דאית ליה פי תקרה יורד וסותם אפי' משני רוחות זה כנגד זה א"כ הרי נגמרו מחיצות שלה מכל צד כנ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך:

6 תוספות בא"ד ויש לומר דמתניתין איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח כו' עכ"ל. לכאורה טפי הוי מצי לפרושי דאי ממתני' הו"א דמערבין למבוי המפולש היינו בדלתות כדאיתא להדיא בפ"ק דעירובין דף ז' ע"ב אלא כיון דלקושטא דמלתא אפילו בצורת הפתח לחוד הו"ל שלש מחיצות גמורות דאפי' לרבנן דר"י הוי רה"י דאורייתא מש"ה ניחא להו לפרש כן. אלא דאכתי קשיא לי כיון דבאמת לרבנן בשתי מחיצות וצורת הפתח הוי ג' מחיצות ודינו כרה"י גמורה מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו ואפ"ה לא קחשיב להך רה"י בברייתא דידן בהדי גדר וחריץ ולא ממעט לה נמי מזו היא רה"י גמורה שהרי אע"פ שלא נגמרו ד' מחיצות שלה אפ"ה הוי רה"י מדאורייתא. ולפ"ז ע"כ דזו היא לאו דוקא דתני ושייר. א"כ אכתי איכא למימר דשייר נמי הך דרבי יהודה דאפילו בב' מחיצות גרידא נמי הוי רה"י מדאורייתא. דמ"ש ב' מחיצות מג' דסוף סוף לא נגמרו ד' מחיצות שלהן. ובכה"ג גופא יש לדקדק על מה שכתבתי בסמוך לענין רישא דמתניתין דפ' כל גגות דבונה עלייה וגשרים המפולשין דשייר להו בברייתא דידן וצ"ע: אמנם לפי מה שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה ואמאי קרי ליה גמור' מסבר' דנפשאי יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

7 בא"ד א"נ ה"א דמתני' כו' ואע"ג דבפ"ק דעירובין כו' לא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו ברוחב י"ו כו' עכ"ל. עיקר הך מלתא דלא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמה ושליש היינו גבי פסי ביראות משא"כ בהך דרחב מעשר לא פסיקא מלתא כ"כ בפ"ק דעירובין דהא דחי לה ש"ס התם ע"ש:

8 מיהו לכאורה דעיקר שיעורא די"ג אמה ושליש לרבי יהודה הוי מלתא בלא טעמא. מ"מ נ"ל דכיון דכל שיעורא דשבת בעינן הן ואלכסונן ומש"ה מחמרינן מדרבנן מי"ג ושליש ואילך דכיון דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא א"כ צא וחשוב י"ג מרובעים דפסי ביראות הן ואלכסונן הו"ל שש עשרה אמה מכוונות שהוא שיעור רה"ר גמור מדאורייתא וכי היכי דלא ליתי לאחלופי החמירו מי"ג ואילך כנ"ל ומ"מ מסקי התוס' הכא שפיר דמדאורייתא אין לחלק לר"י בין י"ג לי"ו דאין שום סברא לחלק כיון דלר"י אית ליה שתי מחיצות דאורייתא והוצרכתי לזה לפי שראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ק דעירובין דף ו' ע"ב בלשון התוס' שכתב שם דמה שכתבו דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו היינו דבי"ג ושליש לר"י נמי הוי רה"ר גמור מדאורייתא ובאמת אין שום סברא לומר כן דבכל הש"ס משמע בפשיטות דשיעור רה"ר דאורייתא לא הוי אלא בי"ו אמות וילפינן לה מעגלות דמשכן וגם לא ידעתי מי הכריחו למהרש"א לפרש כן ואין כאן מקומו להאריך והנלענ"ד כתבתי בכוונת התוס' ודוק היטב:

9 בא"ד וא"ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין כו' וי"ל דמסיפא כו' דקסבר לחי וקורה משום מחיצה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי בדבריהם היאך אפשר לומר כן הא מדקתני סיפא במבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין והאי עירבו ע"כ היינו בלחי או קורה דהא בלא"ה אסור מיהא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דבמבואות המפולשין דרישא לא מהני לחי וקורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איצטריך למעוטי דר"י דמגופה דברייתא שמעינן לה שפיר ויש ליישב אמנם לפי מה שיבואר בסמוך יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

10 בד"ה ואמאי קרי ליה גמורה כו' אומר ר"י דלשון גמורה אדרבא איפכא מסתברא כו' ורש"י יישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל. אמנם לע"ד תמה אני על אבות העולם רש"י ותוס' ורשב"א בחידושיו שנתקשו ביותר לפרש לשון גמורה ולפמ"ש לעיל בלשון הברייתא א"ש סוגיא דהכא לפרש לשון גמורה בתכלית הפשיטות והיינו למאי דפרישית דפשטא דלישנא דזו היא רה"י גמורה היינו לאשמועינן דגדר וחריץ שגבוהין עשרה ורחבן ארבעה אע"ג דלאו היינו רה"י גמור' שכתוב בתורה בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דהנך ודאי איירי בסתם רה"י ממש שעשויין לדירה ויש להן ג' או ד' מחיצות משא"כ הך דגדר וחריץ שאין עשויין לדירה וקס"ד דלא הוי רה"י גמור מדאורייתא לחייב המכנים והזורק מרה"ר לתוכו. וקמ"ל דהנך כהנך דכולהו הוי רה"י גמורה הנזכר בתורה לחיוב כרת וסקילה. אלא דאפ"ה ל' מיותר הוא כיון דקתני סיפא בהדיא ענוש כרת ונסקל. ומש"ה מסיק הכא שפיר דל' גמורה איצטריך לדיוקא דדוקא הנך דגדר וחריץ דינן כרה"י גמורה שנזכר בתורה לחיוב משא"כ הך דיתר על כן כיון דליכא אלא שתי מחיצות תו לא הוי כרה"י גמורה לרבנן דר"י אפי' לחומרא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וכ"ש שאין דינו כרה"י לקולא להתיר לכתחלה לטלטל בתוכו מדרבנן כיון דאפילו אי הוי דינו ככרמלית הוי אסור כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום ואולי הניחו לי מקום מן השמים:

11 בגמרא אמר מר כו' בשוגג חייב חטאת פשיטא כו' ופירש"י ניתני סתמא אם הוציא חייב עכ"ל. נראה דכוונתו דאין לפרש שלא ליתני לגמרי חייב דממילא ידעינן דכיון דחייבין על זדונו כרת פשיטא דחייב חטאת כמו בכל אבות מלאכות הא וודאי ליתא דודאי איצטריך למיתני היא גופא דהנך דקחשיב הוי רה"י גמורה כמו רשות היחיד שיש לו ארבע מחיצות ממש דמש"ה חייב חטאת לכן פירש"י דניתני חייב סתמא וממילא ידעינן דלענין כרת וחטאת קאי אלא דאכתי קשיא לי הא ודאי איצטריך למיתני חייב חטאת דאי הוי תני חייב סתמא הו"א דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת לענין כרת וחטאת ומיתה והא דקתני חייב היינו לענין מלקות גרידא דכיון דלא שמעינן לה אלא מלאו דאל יצא דכתיב במן או מויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא בריש פרק הזורק גבי הוצאה גופא היכא כתיבא דמהתם משמע דלא הוי בכלל מלאכה דמהאי טעמא אמרינן בפ"ק דביצה דאין עירוב והוצאה לי"ט זולת לפירוש ר"ח בריש פרק הזורק וא"כ לפ"ז שפיר איכא למימר דחייב דקתני היינו מלקות גרידא ומש"ה איצטריך למיתני חייב חטאת וענוש כרת ונסקל. ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר פשיטא כיון דעיקר חיוב חטאת נפקא לן מקרא דכתיב ונפש כי תחטא מעם הארץ בעשותה ומהאי קרא גופא דרשינן לעיל בעשותה היינו זה עוקר וזה מניח א"כ משמע להדיא דעיקר חיוב חטאת היינו לענין הוצאה דשייך ביה שנים שעשאוהו זה עוקר וזה מניח. מיהו אי לאו דאשכחן איסור הוצאה בהדיא בקרא לא הוי שייך למילפה מקרא דבעשות' כיון דמלאכה גרועה היא והוי דרשינן האי קרא למלאכה אחריתא משא"כ השתא דאשכחן מיהת דהוצאה מיקרי מלאכה והוי בכלל ל"ת כל מלאכה ממילא הוי דרשינן קרא דבעשותה לזה עוקר וזה מניח ואם כן מקשה הכא שפיר פשיטא דליתני סתמא חייב וממילא ידעינן כפירש"י כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

12 בתוס' בד"ה ואמר ר"י שאם עשאן כולן כו' אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן עכ"ל. עיין במהרש"א. מיהו יש לדקדק לפי' התוס' מאי מייתי הגמרא האי דר"י הו"ל לאתויי מדאיסי גופא ויש ליישב מיהו לולי דברי תוס' היה נ"ל דמדאיסי גופא לא מוכח מידי דאע"ג דקתני אינו חייב אלא אחת אפ"ה שייך למיתני מניינא דארבעים חסר אחת למעוטי שובט ומדקדק כדאיתא לקמן ולעולם לענין מלקות איירי ולענין התראה כדאיתא בריש בבא קמא ע"ש בתוספת. ועוד דאיצטריך נמי מניינא דארבעים חסר אחת לאפוקי תחומין דלא הוי אב מלאכה כלל ותחומין דרבנן דלא כר"ע או למעוטי מחמר והא דאמרינן בפרק כלל גדול דמניינא איצטריך לכדר"י היינו משום דלמעוטי הנך דכתיבא לא איצטריך למיתני תרי זימני דהא בסיפא נמי קתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אע"כ דחד למעוטי הנך וחד לכדר"י כנ"ל ודו"ק: