פני יהושע על שבת י״ח

1 בפירש"י בד"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי וה"ה לכל הנך דמתני'. ולכאורה שפת יתר הוא ונראה דלישנא דגמרא קשיתיה דקאמר והשתא דאמרת לב"ה ואי לקושיית מוגמר וגפרית לחוד הו"מ לאקשויי בפשיטות אברייתא גופא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה שיאטא דב"ש הכא אע"כ דהוי ידע שפיר דיש לחלק בין עביד מעשה ולא קשיא ליה ברייתא לכ"ע אלא דבעי לאקשויי כיון דב"ה היא קשיא ממתניתין משום דקס"ד כיון דברייתא שני לה בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא א"כ אם נאמר דבמתני' פליגי בטעמא דגזירה ולא בשביתת כלים ממילא דלב"ה נמי בעביד מעשה מודה דאסור ולא משמע ליה כלל לומר דשייך פלוגתא בהאי דשביתת כלים אי אסור אפילו בלא עביד מעשה או דוקא בדעביד מעשה דכיון דשביתת כלים דאורייתא לא שייך פלוגתא בכה"ג דאית לן לאוקמי קרא בדדמי או למימר דאיירי בכל ענין וא"כ תיקשה מתני' דמצודות דלא שייך ביה גזירה כדפרישית וע"כ היינו מטעמא דשביתת כלים ובדעביד מעשה וא"כ מ"ט דב"ה דשרי:

2 מיהו אי לאו דמייתי מעיקרא ממוגמר וגפרית הו"א דברייתא ב"ש היא דע"כ ב"ש וב"ה דמתניתין פליגי בתרתי דלב"ש אית ליה טעמא דגזירה מדאסר בדיו וסמנין דלא שייך שביתת כלים דהא לא עביד מעשה אלא ע"כ משום גזירה ומדאוסר במצודה דליכא גזירה ע"כ טעמא משום שביתת כלים דעביד מעשה וב"ה דשרי בתרווייהו דלית להו שביתת כלים אע"ג דעביד מעשה. משא"כ השתא דמקשה ממוגמר וגפרית א"כ ע"כ כב"ה אתי דאי לב"ש מוגמר וגפרית ליתסר ממ"נ משום גזירה אלא ע"כ כב"ה דאוסר מיהא בדעביד מעשה וא"כ כיון דע"כ מצודות בדעביד מעשה מדאסר לב"ש אע"ג דלא שייך גזירה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ה דשרי במצודות כל זה לסברת המקשה דמאן דאית ליה דרשה דשביתת כלים אסר לגמרי בין עביד מעשה או לא עביד ומאן דשרי שרי לגמרי דליתא לדרשה דשביתת כלים. משא"כ לסברת התרצן דמוקי לה בלחי וקוקרי ע"כ דב"ש וב"ה בהא לחוד קמיפלגי בשביתת כלים דלב"ש נהי דמדאורייתא לא אסור אלא בעביד מעשה דמוקמינן קרא בדדמי אפ"ה מדרבנן אפילו בלא עביד מעשה אסור או שנאמר דלענין דרשה דקרא גופא פליגי דב"ש סברי כיון דמונחין בכלי היינו מעשה דיליה כמו שפירש"י להדיא ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל דלפר"ת אדרבא בסברא זו נחלקו המקשה והתרצן כדפרישית:

3 בתוס' בד"ה ולימא מר כו' וא"ת למאי דמסיק כו' וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתיא כב"ה עכ"ל. ותירוצם דוחק וכמו שאבאר וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת רש"י מיהו אף לפי שיטתם יש לי ליישב משום דבלא"ה משמע דכולא ברייתא דבבי דרישא היינו כב"ש דאי לב"ה מילתא דפשיטא היא דהנך שריין במכ"ש דהנך דמתני' ואף ע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דקתני בברייתא מאי דקתני במתניתין אפ"ה טפי הוי ליה למיתני בברייתא הנך גופייהו דמתניתין דהוי רבותא טפי אע"כ ב"ש היא דאע"ג דאסרי במתני' אפ"ה שרי בהנך ולפ"ז נהי דסיפא דברייתא לענין רחיים משמע ליה לרבה דאפילו ב"ה מודו דאסור משום השמעת קול אפ"ה לא הו"ל למימר מאי טעמא כיון דטעמא דברייתא דאליבא דב"ש היא הוי מטעמא אחרינא כמו הנך דמתני' וכמ"ש נ"ל להביא ראיה מלשון הירושלמי למאי דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מדרשא דקראי היא דב"ש דריש מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהא כל מלאכתו נגמרת מבע"י וב"ה דריש מדכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ויום יתירה למידרש היכא שהתחיל מבע"י אף אם נגמרת מאליה בשבת מותר ומקשה התם מה מקיימין ב"ש קראי דב"ה ומשני כי הא דתניא פותקין מים לגנה ומייתי כל הברייתא דהכא ולפ"ז נהי דתלמודא דידן לית ליה הנך דרשה דקראי מ"מ מאי דמשמע דהך ברייתא אליבא דב"ש מיתנייה תלמודא דידן נמי מודה והיינו מטעמא דפרישית כנ"ל ודו"ק :

4 בא"ד וי"ל דלא ס"ל לר"י טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים. והקשה בספר מגן אברהם דא"כ לפ"ז אפילו בלא טעמא דשביתת כלים הוי מצי רבה לאוקמי טעמא דרחיים אליבא דב"ש ומשום גזירה כדמסקי התוס' דרבה מפרש טעמא דב"ש במתני משום גזירה ומשום כך רוצה המ"א להוכיח דברחיים של מים אפילו אם נותן לתוכו בשבת ליכא חיוב חטאת ע"ש שזה סותר מה שכתבו התוספות לעיל במשנה גבי מצודות:

5 אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה להקל ברחיים של מים דלעולם דברחיים נמי שייך גזירה והא דמשמע לן מלשון התוספות דמאן דלית ליה השמעת קול תו לא מתוקמא הך ברייתא אפילו כב"ש ומשום גזירה כקושיית המג"א נ"ל דלאו קושיא דאי ס"ד דטעמא דהך ברייתא משום גזירה דאם כן מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ולפ"ז למאי דמפרש רבה טעמא דמתני' דב"ש משום גזירה ע"כ מוקי לברייתא דהכא כב"ה וטעמא דרחיים משום השמעת קול כנ"ל. ובעיקר הדין ברחיים של מים אבאר בק"א:

6 בא"ד דאי לרבה נמי טעמא דב"ש וכו' למה היה צריך ר"י להביא הברייתא והא מתני' כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דאי מתניתין הו"א שביתת כלים אינו אלא מדרבנן ולפ"ז שפיר הוי ידע לחלק בין עביד מעשה או לא עביד מעשה אבל בברייתא פריך שפיר דכיון דמקרא יליף לה לא משמע ליה לחלק כדפרישית וק"ל:

7 בא"ד ועוד הא אמר לקמן כו' גזרו ב"ש עם חשיכה משמע דטעמא דב"ש משום גזירה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לפקפק על ראיה זו דהא ודאי אפילו למאן דאוסר בשביתת כלים היינו דוקא מידי דהוי מלאכה גמורה ואסורה מדאורייתא באדם עצמו היכא דעביד לה בידים. ולפ"ז שפיר מצינו לפרש סוגיא דלקמן אפילו לטעמא דשביתת כלים והכי קאמר הנך דאי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת גזרו בה ע"ש עם חשיכה אפילו היכא דהכלי לא עביד מעשה אטו היכא דעביד מעשה דבכה"ג הוי שביתת כלים דאורייתא וכדפרישית לעיל אבל היכא דאפילו אי עביד לה בשבת בידים לא אתי לידי חיוב חטאת לא שייך שביתת כלים כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש נראה גם כן מדקדוק לשון הר"ן ז"ל ע"ש:

8 בד"ה והשתא דאמר רבי אושעיא אומר ר"ת דהלכתא כר"י ולפ"ז ריחיים מותרים כו' עד סוף הדיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שיש לו להביא ראיה דהלכתא כרבה שמפרש טעמא דב"ש משום גזירה מדאיתא בתוספתא בפירקין דאמרו ב"ש לב"ה אי אתם מודין דאין צולין בשר בצל וביצה אלמא דטעמא דב"ש משום גזירה דאי משום שביתת כלים הא לא שייך כלל בהאי דצולין ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד יש לתמוה טובא על הרשב"א ז"ל אטו רב יוסף לא הוי ידע הך ברייתא דתוספתא דהא ר"י סיני הוי מיהו לדברי הפוסקים היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת בעל מג"א שהבאתי לעיל דברחיים של מים לא שייך גזירה. וא"כ לפ"ז מצינן למימר דודאי ב"ש אליבא דרב יוסף תרתי אית ליה טעמא דגזירה וטעמא דשביתת כלים כמו שהוכחתי מתחלת הסוגיא דע"כ אית ליה טעמא דגזירה מדאסר דיו וסמנים ואית ליה נמי טעמא דשביתת כלים מדאסר במצודות דלא שייך גזירה לפי שיטת בעל מג"א. נמצא לפ"ז תו לא הוי תיובתא לרב יוסף מהך ברייתא דכיון דלב"ש תרתי אית להו שפיר קאמרי לב"ה אי אתם מודים דאין צולין בשר בצל וביצה וע"כ היינו משום גזירה וא"כ אמאי פלגיתו עלי בכל הנך דמתניתין אודו לי מיהא בהנך דשייך גזירה. מיהו להנך פוסקים דלא ניחא להו למימר דר"י אליבא דב"ש תרתי אית ליה אלא טעמא דשביתת כלים לחוד ואפ"ה פסקו כר"י ולא קשיא להו מהך ברייתא דתוספתא זו וג"כ מן הירושלמי וצ"ל דמשמע להו דהך ברייתא לאו מתרצתא היא מדלא מייתי לה בתלמודא דידן לאותובי עליה דרב יוסף כנ"ל ודו"ק:

9 בגמרא מאן תנא להא דת"ר כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה. לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו' הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר לימא ב"ש היא ומש"ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע"ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה"ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ"ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ"ש לפמ"ש הרשב"א ז"ל דמשום עונג שבת לב ב"ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ"ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב"ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ"ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו"ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב"ש משום שביתת כלים כנ"ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב"ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב"ש כדמוכח בר"פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב"ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר"פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ"ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו"ש א"כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ"ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ"ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ הא דלא מסיק הש"ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע"ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס"פ במה מדליקין דף ל"ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש"ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ"ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו"ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע"כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י"ל כמ"ש התוס' בד"ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע"ג דיש שהות הרבה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

10 שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו' ולכאורה הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ"ש בסמוך א"ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה"ט כיון דלא חזי לאורתא כו' לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו"ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע"ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע"כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ"ש התוס'. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב"ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ"ל ודוק היטב:

11 בתוס' בד"ה התם בבישרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי כו' תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו'. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו' ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני' דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע"כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש"ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא"ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא"ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה"ת אשר"י שכתב בשם ר"י דבפת כ"ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע: