פני יהושע על ראש השנה כ״ח

1 בפירש"י בד"ה אם קול שופר שמע בלא קול הברה עכ"ל. והכריחו לפרש כן מדמקשי הש"ס בפשיטות ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא אלמא דמילתא דפשיטא היא שתחילת התקיעה היא קול שופר לבד בלא עירבוב משא"כ בסוף התקיעה פעמים מתערב עם הברה ופעמים אינו מתערב וכמ"ש המפרשים במה הדבר תלוי ובזה יתיישב לפירוש הרא"ש דרב הונא מפרש למתני' בענין זה דאם קול שופר שמע היינו אותן העומדין בבור ואם קול הברה שמע היינו לאותן העומדין על שפת הבור דאפ"ה מקשי הש"ס שפיר ליפוק בתחילת תקיעה מה"ט גופא דפשיטא ליה לתלמודא שאף אותן העומדים על שפת הבור בתחילת התקיעה שומעין קול השופר לבד אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשי הש"ס ליפוק בתחילת תקיעה דלמא בהא גופא איירי מתני' אם קול השופר שמע דהיינו ששמע תחילת התקיעה יצא ואם קול הברה שמע פי' שלא היה בתחילת התקיעה ולא שמע אלא סוף התקיעה לבד דאע"ג דבעלמא בסוף התקיעה לבד יצא אפ"ה לא יצא כיון דסוף התקיעה קול הברה הוא ויש ליישב:

2 בגמ' אמר רב יהודה שופר של עולה לא יתקע פרש"י דאיירי שתלשו מחיים דאי לאחר זריקה כו' והאי תלשו מחיים ע"כ איירי שתלשו בענין דלית מעילה מחמת תלישה כגון שתלשו במזיד או שנתלש מאליו והיינו דקאמר רבא אימת מעל לבתר דתקע והא דפשיטא ליה לרבא דרב יהודה איירי בהכי היינו משום דאי אפשר לומר דאיירי בתלשו בשוגג שמעל בשעת תלישה דא"כ אמאי קאמר דלא יתקע בו לכתחלה דבשעה שמעל בתלישת הקרן יצא הקרן לחולין דלא שייך ביה בקרן קדושת הגוף כנ"ל:

3 בתוס' ד"ה אמר רב יהודא כו' תימא מ"ש משלמים כו' ר"ח גרס רבא ותימא דבסוף כיסוי הדם כו' עד סוף הדיבור. נראה דהמשך דבריהם כך הוא דבתחילה כתבו דמשום הך קושיא דמ"ש משלמים גרס ר"ח רבא וע"ז כתבו שאין צורך להגיה כיון דאכתי אפילו לגירסתו קשי' הך דפ' כיסוי הדם וע"כ צריך לחלק ולתרץ כמו שתירץ הוא בשלהי כיסוי דם ובפ' לולב הגזול והיינו שיש לחלק בין ע"ז של ישראל בין של עכו"ם או בישראל גופא בין ביטלו ללא ביטלו ע"ש וא"כ לפ"ז אין צורך לגרוס רבא ושפיר גרסי' רב יהודא והא דקאמר יצא היינו בשל עכו"ם או בשל ישראל ובביטל כנ"ל בכוונתם ולענ"ד אפ"ה הוצרך ר"ח לגרוס רבא במקום ר"י דאל"כ אכתי קשיא סיפא דקתני בשופר של עיר הנידחת לא יצא ומסקינן טעמא משום דכתותי מכתת שיעורא ואי ס"ד דגרסינן ר"י לא הוצרך להאי טעמא דכתותי מכתת שיעורא ות"ל דבלא"ה לא יצא משום דאיסורי הנאה נינהו למאי דס"ל דמצות ליהנות ניתנו כנ"ל ודו"ק:

4 בגמ' שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. לכאורה נראה דעיקר מילתא דאבוה דשמואל הוא דרבא אתי לאשמעינן דמצות אינן צריכות כוונה. אלא דלפ"ז הומ"ל בסתמא דמצות אינן צריכות כוונה דבשלמא בהא דשלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה מצינן למימר דמעשה שהיה כך היה שעל דבר זה נשאלו משא"כ בהא דרבא דאמר זאת אומרת התוקע לשיר והוי ליה למימר זאת אומרת מצות אינן צריכות כוונה ואי משום דאכתי איכא למיטעי דאפילו למ"ד דמצות אינן צריכות כוונה אפ"ה בשופר צריך כוונה מהאי טעמא דאמרינן בסמוך דזכרון תרועה כתיב דא"כ היא גופא קשיא מאי קאמר רבא זאת אומר' הא ממצה אכתי לא שמעינן שופר. לכך נ"ל דעיקר מילתא דאבוה דשמואל משום דס"ד דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה היינו דוקא בסתמא משא"כ בהאי דכפאו ואכל מצה דגלי דעתיה דלא ניחא ליה והו"א דלא יצא דבכי האי גוונא כתב רבי' יונה בשם רבינו שמואל בסוף פ"ק דברכות גבי הא דפתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ע"ש קמ"ל אפ"ה יצא ולפ"ז דייק רבא שפיר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דהיינו נמי בכי האי גוונא גופא כיון שיודע דחובת היום לתקוע בר"ה ואפ"ה אינו תוקע אלא לשיר א"כ גלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת בהאי תקיעה אפ"ה יצא משום דאין לחלק בכך ולכאורה באמת יש להקשות סוגיא דהכא על פי' רבינו שמואל אלא שי"ל לפי מה שאכתוב בסמוך על שיטת רבי' יונה ועיין עליו ודו"ק:

5 בתוס' בד"ה אמר רבא זאת אומרת כו' דמצות אינן צריכות כוונה ובפ' ע"פ משמע דפלוגתא דתנאי היא ומה שלא כתבו כן לעיל במימרא דאבוה דשמואל גופא היינו משום דאיכא למימר דאפילו למ"ד מצות צריכות כוונה אפ"ה מודה דבאכילת מצה אין צריך כוונה מהאי טעמא גופא דאמר בסמוך אכול מצה והא אכל והיינו כפי' רש"י שכן נהנה. ולפ"ז לא שייך הכא הך פלוגתא דפ' ע"פ דהתם בדיני מרור איירי דלא שייך טעמא דנהנה משא"כ במימר' דרבא הכא מדייקו התוספות שפיר דס"ל דמצות אינן צריכות כוונה וכתבו ע"ז דפלוגתא דתנאי היא כנ"ל וק"ל:

6 בא"ד ומה שמקשה עליו מברייתות לקמן לא פריך מר"י כו' נראה דבהא דמקשו עליו לקמן ממתני' דהיה קורא וממתני' דהיה עובר היינו משום דאכתי מקשי הש"ס שפיר עליה דרבא דס"ל אין צריך כוונה ודלא כהנך סתמי דמתני' ואנן קיי"ל הלכה כסתם משנה משא"כ בהא דמקשי' לקמן מברייתא דנתכוין שומע בהא קשיא להו שפיר כיון דלא מקשינן אלא מברייתא טפי הוי ליה לאקשויי מר"י דפ' ע"פ דאפילו במרור דרבנן ס"ל דלא יצא וע"כ לא פליגי רבנן עלה אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו ועוד דאפי' אם נאמר דרבנן פליגי אפילו בדאורייתא אכתי לא מקשה מידי מברייתא דנתכוין שומע דאיכא לאוקמא הך ברייתא כר"י כנ"ל בכוונתם ודו"ק:

7 בפרש"י מהו דתימא התם אכול מצה קאמר כו' אף לענין חטאת אמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל. מיהו לפי האמת דדייק מיניה רבא לענין תוקע לשיר ושאר מצות דאין צריכות כוונה נראה דלא משמע ליה כלל האי טעמא דנהנה כיון דסוף סוף אינו רוצה להנות שהרי כפאוהו ואכל דאפילו בחלבים ועריות לא שייך כה"ג חיוב חטאת היכא דכפאוהו אע"ג דנהנה וכיון דאפ"ה סבר אבוה דשמואל דיצא אע"ג דאונס הוא וע"כ היינו משום דס"ל מצות אינן צריכות כוונה כלל כנ"ל:

8 בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. ולכאורה נראה דבחד מינייהו לחוד הוי סגי לענין דלא דמי למצה אלא דלרווחא דמילתא קאמר דתרי טעמי לחומרא איכא בתוקע לשיר ובהא דקאמר קמ"ל היינו משום דרבא גופא לא משמע ליה הנך טעמי כלל דזכרון תרועה למילתא אחריתי אתא כמו שאבאר וכן בהא דבא לחלק מעיקרא בין מתעסק דשופר למתעסק דמצה שכן נהנה לא משמע ליה כדפי' אלא הא דקאמר זאת אומרת אעיקר מילתא קאי דשמעינן מיהא מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד מצות אינן צריכות כוונה אלא דאכתי מהא דקאמר זאת אומרת ומקשינן עלה היינו הך משני שפיר דלאו היינו הך דאכתי איצטריך לאפוקי מהאי סברא דמהו דתימא כנ"ל ברור דלזה נתכוין רש"י וכתב קמ"ל כו' דמצות אינן צריכות כוונה והיינו כמ"ש דעיקר מימרא דרבא הוא דאבוה דשמואל היינו דבא לאשמועינן דקי"ל מצות אינן צריכות כוונה והיינו דמייתי עלה הש"ס כל השקלא וטריא וסוגיא דבסמוך וכ"ש בהא דא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וע"כ אעיקר מילתא קאי דבא למימר דמצות צריכות כוונה ודוק ועיין בסמוך:

9 ובפרש"י דקמ"ל אע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אינן צריכות כוונה עכ"ל. וכבר כתבתי מה שנ"ל בכוונתו אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה לפירש"י דהו"ל לפרש דקמ"ל תוקע לשיר לאו מתעסק הוא ע"ש כבר כתבתי דא"א לפרש כן אלא דהמשך לשון רש"י כך הוא דודאי סתם לשון מתעסק היינו בתוקע לשיר וכיוצא בו אלא דאי לאו מימרא דרבא הו"א דתוקע לשיר לא יצא והיינו דהכי הוי מפרשינן מתני' דלקמן דקתני מתעסק לא יצא. ולפ"ז הוי אתי מתני' שפיר אליבא דכ"ע אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא אפ"ה בשופר לא יצא משום דכתיב זכרון תרועה מש"ה קאמר רבא זאת אומרת משום דמסברא דנפשיה פשיטא ליה דלא משמע לחלק בכך לא בסברא דנהנה ולא בסברא דזכרון תרועה כדפי' והשתא לפ"ז ע"כ הא דקתני במתני' לקמן מתעסק לא יצא היינו דקא מנבח נבוחי כדאמרינן בסמוך ומשום סיפא דהשומע מן המתעסק איצטריך ליה דסד"א דיצא מהטעם שאפרש בסמוך כנ"ל וכמ"ש מבואר להדיא מתוספת ד"ה אבל הכא דלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בכוונתם:

10 בגמ' איתביה היה קורא בתורה כו' כבר כתבתי בריש פ' היה קורא שיש להקשות מזה על פי' רבינו יונה בסוף פ"ק דברכות גבי האי דפתח בדשיכרא שכתב שם אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה היינו דוקא בדבר התלוי במעשה משא"כ בדבר התלוי באמירה ודאי לכ"ע צריך כוונה א"כ תיקשי עלה מסוגיא דריש פרק היה קורא ומסוגיא דהכא דלפי שיטתו לא מקשה הש"ס מידי מק"ש שתלוי באמירה ובמה שכתבתי שם ליישב שיטתו בסוגיא דפ' היה קורא ע"ש:

11 מיהו אכתי לא יתיישב סוגיא דהכא. לכך נראה לענ"ד דאדרבה עיקר דבריו דר' יונה נ"ל שיצא לו כן מסוגיא דשמעתתא והיינו משום דקשיא ליה כיון דמשמע מסוגיא דשמעתי' מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד אין צריכות כוונה וכרבא דבתראה הוא וכה"ג סתמא דתלמודא בכל השקלא וטריא דהכא משמע דקי"ל כרבא ובתר הכי מייתי הש"ס דא"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי דמשמע דס"ל דצריכות כוונה וכבר הרגישו בזה כל הפוסקים קדמאי ובתראי דהסוגיות קשיין אהדדי כמ"ש הטור וב"י בהלכות מצה ובהלכות שופר ע"ש דיש מהגאונים פסקו כרבא ויש מהם פסקו כר"ז דפליג אדרבא ומוקמינן ליה בסמוך כתנאי ור"ז כר"י דנמוקו עמו עיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ויש מהם שכתב לחלק בין האי דר"ז ובין האי דאבוה דשמואל בכמה גווני משום דלא משמע להו דסוגיות פליגי אהדדי. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דרבינו יונה גופא נמי לא משמע ליה לומר דר"ז פליג ארבא כיון דלא מייתי לה הש"ס בלשון פלוגתא ובכך נראה ליה לרבינו יונה ליישב דלא פליגי והיינו דלפי מה שמפרש שיש לחלק דדוקא בדבר שתלוי במעשה אין צריך כוונה משא"כ בדבר שאינו תלוי במעשה נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא דרבא שפיר קאמר דתוקע לשיר יצא כיון דקעביד מעשה מש"ה אין צריך כוונה והאי דאמר ר"ז לשמעיה איכווין ותקע לי נמי אתי שפיר דהא אי לאו דנתכוין המשמיע להוציא השומע א"כ לית כאן לא מעשה ולא מחשבה להוציא השומע ובכה"ג גופא נמי איצטריך לאשמעי' השומע מן המתעסק לא יצא והיינו בתוקע לשיר וכ"ש במנבח נבוחי מאי רבותא יש כאן כיון דלעצמו לא יצא ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דיש סברא לומר להיפוך דנהי דתוקע לשיר או מנבח נבוחי לא יצא היינו משום דמתעסק בעלמא גרע מיניה כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת כדפי' משא"כ בהשומע מן המתעסק דגלי דעתיה דניחא ליה לצאת סד"א דיצא קמ"ל דאפ"ה לא יצא כיון דבין השומע ובין המשמיע לא עבדי מעשה שיהא ניכר שמתכוין לצאת ולהוציא כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו יונה ובכה"ג גופא י"ל שיטת רבינו שמואל מה שהקשיתי עליו בסמוך ועיין בקונטרס אחרון ודו"ק היטב:

12 שם אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. נראה דאף לפמ"ש התוספת לעיל דהך מלתא דמצות צריכות כוונה או לא פלוגתא דתנאי וכדמשמע נמי לקמן בסמוך במימרא דר"ז דאמר איכווין ותקע לי ומסקי' דפלוגתא דר"י ורבנן היא דלרבנן מצות אין צריכות כוונה. וא"כ לפ"ז וודאי לרבנן לקושטא דמילתא הישן בשמיני בסוכה לוקה אלא דאפ"ה מקשה אביי שפיר לרבא דס"ל הלכה למעשה דמצות אין צריכות כוונה וא"כ תיקשי ליה לרבא ממעשה בכל יום דקי"ל בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וא"כ עובר על בל תוסיף וכה"ג כתבו התוספת בסמוך בד"ה דלמא קסבר רבי יהושע דלהך סברא אין ה"נ דלרבי יהושע הישן בשמיני בסוכה לוקה:

13 בפרש"י הישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה ילקה שהרי מוסיף על מצוה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמה סברא היא זו דנהי דס"ל לרבא דמצות אין צריכות כוונה היינו משום דעבד מעשה המצוה משא"כ בישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה שאין כאן לא מחשבת בל תוסיף שהרי עושה אותו שלא לשם מצוה וכ"ש שאין כאן מעשה בל תוסיף כיון שיושב בסוכה בלא ברכה ואינו מזכיר של סוכה א"כ מה בל תוסיף שייך כאן. מיהו לפמ"ש בסמוך דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה מאבוה דשמואל דכיון דכפאוהו ואכל מצה דגלי דעתיה שאין רוצה לעשות המצוה ואפ"ה יצא ומינה יליף רבא דה"ה בתוקע לשיר דהוי בכה"ג שאינו רוצה לעשות המצוה אפ"ה יצא א"כ מה"ט גופא אית לן למימר דבכה"ג בישן בח' בסוכה ילקה משום בל תוסיף כיון דישב שמונה ימים רצופים בסוכה שפיר הוי בל תוסיף אע"ג שאין עושה כן אלא משום ספק כן נראה לי ודו"ק:

14 בתוס' ד"ה ומנא תימרא דתנן כו' תימא מאי אולמא דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית התוספות בזה שהרי בגמרא בעצמו בסמוך מתרץ קושיא זו וקאמר אנן הכי קאמרינן רב שמן ב"א מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא ונראה לי דעיקר קושיית התוספת כאן על לשון ומנא תימרא דקאמר דכיון דאמר רבא לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן משמע דרבא חושב כן לסברא פשוטה ובהא דמותיב על רב שמן ב"א מברייתא דכהן שעולה לדוכן ודאי שפיר מהדר ליה רבא כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר ומברך כולא יומא זמניה ולכאורה אדרבה לאביי גופא נמי סברא זו מוכרחת דהא בגופא דברייתא יש לתמוה טובא דלקושטא דמילתא מאי בל תוסיף שייך כאן דבשלמא אם הכהן אומר שציווה הקב"ה לברך את ישראל ד' ברכות רצופות שפיר הוי בל תוסיף כיון דכתיב כה תברכו דמשמע ג' ברכות ולא יותר משא"כ השתא שהכהן מודה שמצות התורה הן ג' ברכות רק שהוא רוצה להוסיף ברכה אחת משלו א"כ מה בל תוסיף שייך כאן ואדרבה לאביי דאמר מצות צריכות כוונה א"כ לעבור נמי בעי כוונת בל תוסיף וא"כ כיון שהכהן אינו מתכוין להוסיף על ברכת הקב"ה אלא שרוצה להוסיף משלו מה צד איסור בל תוסיף שייך כאן אטו יש שום איסור אפילו לזר גמור לברך את חבירו ברכה אחת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ואפילו כל היום רשאי לעשות כן כמו שכתב בהדיא ר"י בעל תוספת בפרק כל כתבי דלא ידע מה צד איסור יש אפילו בזר העולה לדוכן אלא ע"כ דבין לאביי ובין לרבא ע"כ עיקר דטעמא דברייתא בכהן היינו משום דכיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הוי זמניה מש"ה הוי שפיר בל תוסיף כיון שמברך ד' ברכות רצופות. נמצא לפ"ז מקשו תוספת כאן שפיר על לשון ומנא תימרא דמאי אולמא דהך מהאי דכהן והיינו כדפרישית דאדרבה מברייתא דכהן יותר מוכרח האי טעמא דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא כן נ"ל נכון בכוונת התוספת בקושייתם וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמהאי דכהן אפשר דלא מוכח מידי כיון שמתכוין לברך כו' ודוק היטב: