פני יהושע על ראש השנה כ״א

1 בפי' רש"י בד"ה דמטו שלוחי ניסן כו' וכן בתשרי עד סוכות כו' עכ"ל משמע דהא דאמרינן ולא מטו שלוחי תשרי אשלוחי סוכות קאי והיינו אותם העיירות הרחוקים מירושלים י"א יום דא"א שיבאו השלוחים שמה קודם סוכות דהא בשבת אין הולכין ולא בר"ה ויה"כ והני צריכין לעשות לעולם שני ימים אפי' בניסן גזירה אטו תשרי אבל אותן העיירות הסמוכים מהלך עשר ימים לא שייך בהו הא מילתא וכן מבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ק"ה והא דלא גזרי' אפי' באותן שהן תוך מהלך עשרה או אפילו שבעה דאכתי לא מטו השלוחים קודם יה"כ וא"כ עבדי תרי יומי וא"כ לגזור נמי ניסן אטו תשרי דאפשר דלא שייך לגזור אלא בדדמי פסח אטו סוכות אבל פסח אטו יה"כ לא גזרינן דלא דמי כלל להדדי ולא אתי למיטעי. ועוד נראה דבלא"ה מעיקר הדין לא היו צריכין להתענות יה"כ שני ימים מספק כיון דאיכא סכנה בדבר כדאיתא בסמוך ובמקום שלא היו השלוחים מגיעים קודם יה"כ שפיר יכולין לסמוך ארובה דסמכינן ארובה בכל מילי מכ"ש במקום סכנה והא דמשמע בסמוך דמספק עבדינן תרי יומי היינו לחומרא בעלמא וא"כ לא שייך גזירה בכה"ג כן נ"ל:

2 בתוס' בד"ה עברוה לההיא שתא תימא דתניא בפ"ק דסנהדרין על שלשה סימנים כו' וצריך טעם כיון דקרא קדרשי הכא והכא מ"ש עכ"ל. ולכאורה הטעם מבואר דבניסן כתיב שמור את חדש האביב שהוא לשון צווי לב"ד אזהר רחמנא ושמור הוא לשון לא תעשה שישמרו שיהיו בתקופה חדשה משא"כ בסוכות דלא כתיב בלשון צווי ואזהרה לב"ד אלא מלישנא דקרא דחג האסיף תקופת השנה שנקרא החג ע"ש שרוב השנים הוא בתקופה חדשה כי היכי דאמרי' באביב ואסיף גופא דאינו מעכב וא"כ אינו אלא למצוה בעלמא ואין מעברין אלא בראיית עוד סימן אחר בהדיה כן נ"ל לפי תירוץ התוספות אבל לפי שיטת הראב"ד ז"ל יש ליישב סוגיא דהכא בענין אחר דשאני הכא דאם לא נעבר לא תהיה תקופת ניסן בזמן האביב ולא תקופת תשרי בזמן החג והו"ל כתרי סימנין אבל עדיין צ"ע ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דבלא"ה לא קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דסנהדרין דהתם בזמן הבית איירי דאיכא סימנין דאביב ופירות אילן מש"ה אין מעברין אלא על שני סימנין דאל"כ הוה ליה עיבורי טובא משא"כ הכא בימי רב הונא בר אבין ורבא דתו ליכא אלא סימן דתקופה ואם נאמר דלא נעבר א"כ לא משכחת עיבור שנה כלל והא ודאי דבלא"ה צריך לעבר שלא יהיה פסח באמצע הקיץ וסוכות באמצע החורף אע"כ דצריכין לעולם לעיבורי השנה כמו שאנו חושבין וא"כ שפיר קאמר רבא דיותר טוב לעבר זו השנה וצריכה להתעבר ממה שנמתין עד שנה הבאה דמהיכי תיתי דהא כשאנו מעברין תמיד מפני התקופ' תו ליכא למיחש לענין אחר לעבר בשביל שום דבר והיינו דקאמר ולא תחוש לה. ונראה לי עיקר ומוכרח זו הסברא דאי כדברי התוספת או כדברי הראב"ד ז"ל א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו שאנו עושין כמה פעמים כל ימי פסח וימי סוכות בתקופה ישנה ולא חיישינן להא דרבא ולמאי דפרישית אתי שפיר דבאמת התקופות אינן מעכבין כלל אלא למצוה בעלמא ובימי רבא היה מההכרח כיון דעדיין היו סמוכין וראוין לעבר שנה משא"כ עכשיו שאין לנו סמוכין ואנו סומכין על חשבון הקביעות המסורה לנו מהלל בנו של רבי יהודה נשיאה אין חוששין כלל לעניני התקופה דאין דנין אפשר משאי אפשר כן נ"ל נכון בעז"ה ודו"ק:

3 במשנה על שני חדשים מחללין את השבת כו' ומשמע מל' המשנה ומסוגיא דשמעתין דמחללין אפילו במלאכה גמורה דהא מקרא ילפינן לה ואע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שאני הכא דגלי קרא והא דלא ילפינן בעלמא מהכא דלידחי אפילו ל"ת שיש בו כרת איכא למימר משום דאיכא למיפרך דעשה דקידוש החודש הוא עשה שלפני הדיבור כדפרכינן בריש יבמות דמפסח ותמיד ומילה ליכא למילף מה"ט דישנן לפני הדיבור. אבל הא ודאי קשיא לי דבפסח ותמיד ומילה גופא קי"ל דאין מכשירין דוחין שבת וכן היכא דאפשר לקיים שניהם וכן היכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ואמאי לא ילפינן מהכא דאע"ג דליכא כל הני אפ"ה דחי דהא עיקר העשה לא אעדים קאי אלא אב"ד והעדים כמכשירין דמי ודאפשר נמי לקדש למחר ויש ליישב מיהו בלא"ה נ"ל דהאי חילול דכולה סוגיא אינו אלא לענין לאו דמחמר כדמשמע מתני' דסוף פרקין ומוקמינן קרא לבדדמי:

4 בתוס' בד"ה על שני חדשים פי' בקונטרס ומן התורה מחללין וקשיא דבגמרא תניא מנין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ענין קושיא זו לפרש"י דהא בהדיא קתני בסמוך ברייתא דתנו רבנן בראשונה היו מחללין על כולן א"ל רבי יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן אלמא בזמן דאיכא קרבן לכ"ע מחללין ואפילו את"ל דטעמא דברייתא איכא למימר דהחילול בכולהו היינו דוקא משום קרבן אכתי תיקשי קושיית התוס' אברייתא גופא דקשיין אהדדי וממילא דקשיא נמי מתני' כיון דלא אשכחן פלוגתא בהא מילתא ויש ליישב דודאי למתני' וברייתא לא קשיא להו דאיכא למימר בפשיטות כיון דהאי קרא דאלה מועדי ה' בפרשת קרבנות כתיב משמע לכאורה דטעם החילול משום קרבנות ונהי דבניסן ותשרי כתיב דאית בהו קרבנות דר"ה וקרבנות הרגלים אכתי ממילא שמעינן דבכולהו מחללין משום קרבן ר"ח כי היכי דפשיטא לן דקרבן ר"ח דוחה שבת כמו קרבנות הרגלים דכתיב במועדו משא"כ לפרש"י דטעם החילול אינו כלל מטעם הקרבן מדפי' ומן התורה מחללין על כולן אלמא רוצה לומר דאפי' בזמן דליכא קרבן מן התורה מחללין בהא קשיא להו אמאי דהא לא כתיב אלא בניסן ותשרי ומתרצין דאפ"ה שאר חדשים הוי נמי בכלל אלה מועדי ה' כן נ"ל:

5 בד"ה על ניסן ותשרי כו' ופירש בקונטרס כו' ודבר תימה פי' שתלה טעם החילול ביציאת השלוחין הא כי מקלע כו' עכ"ל. גם בזה לא ידעתי מאי קשיא להו אפרש"י טפי מאגופא דמתני' דקתני להדיא שבהן השלוחין יוצאין אלמא דטעם החילול משום יציאת שלוחין הוא ולא משום אד"ו דכל מאי דאיכא למימר בפי' המשנה ממילא דא"ש נמי פי' רש"י וכוונתם יש ליישב בדוחק משום דבל' רש"י מבואר להדיא דבתשרי נמי הטעם משום שלוחין. אח"ז עיינתי בבעל המאור שכתב דהא דקתני במתני' שבהן שלוחים יוצאים לאו טעמא קיהיב אלא מעלות השני חדשים מונה והולך ולפ"ז התוספות ג"כ מצי לפרש כן מיהו בעיקר קושייתם בלא"ה נ"ל שהם גמגום לא מבעיא לפי' ר"ת בפ"ק דסנהדרין דכמה תנאי לא חיישי לאד"ו אלא אפילו למאן דחייש לאד"ו לא מסתבר כלל לתלות טעם החילול באד"ו דהא דאין קובעין ר"ה ביום א' היינו משום דמיקלע ערבה בשבת ויודחה ערבה משום גזירה דרבה דאתי לטלטל ד"א ברשות הרבים וא"כ טפי הוה לן לחוש ולקבוע ר"ה ביום א' כדי שלא יצטרכו העדים לחלל שבת שלא לצורך לכך הוצרך רש"י לפ' דבלא"ה מותר לחלל כדי שימהרו השלוחים ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסוגיא דלעיל דטעמא דאד"ו לאו עיקר הטעם הוא משום ירקא ומתיא או ערבה אלא משום דמצוה לקדש על הראייה ע"ש:

6 בא"ד וי"ל דגזרו האי אטו האי משום דבשאר חדשים יוצאין ע"ז וע"ז מבערב עכ"ל. כוונתם דאל"כ לא שייך למיגזר האי אטו האי דכ"ע ידעי דחודש חסר בקידוש ב"ד תליא משא"כ בחודש מלא ממילא הוא מעובר משחשיכה אלא כיון דבשאר חדשים נמי יוצאים מבערב אפילו בחודש חסר כגון שנראה בעליל וא"כ אתיא למיטעי נמי בניסן ותשרי לצאת מבערב דנראה בעליל זמנין דמימלכי ואתו לקלקולי מועדים ע"י כך וק"ל:

7 במשנה בין שנראה בעליל כו' ויש לתמוה כיון דחילול דהכא חידוש הוא ולא ילפינן לה אלא מדגלי קרא בהדיא א"כ מנ"ל דמותר לחלל אפילו כה"ג שהוא שלא לצורך בשלמא בהאי דארבעים זוג אפשר דחיישי' שמא לא יועיל עדותן ע"פ החקירות שמא כמדומה ראיתם וכיוצא בו משא"כ בהאי דנראה בעליל דמדינא א"צ חקירות עדים מנ"ל דשרי ואפשר דה"נ כיון דהא מילתא דנראה בעליל אין ידוע להעדים שראו אותה מרחוק למקום קידוש ב"ד אלא דמתוך ראייתם מסתמא יהיה נראה ג"כ במקום הקידוש בעליל אפ"ה חיישי' שמא לא נראית בעליל במקום הקידוש ומש"ה שרי לחלל מספק דאל"כ היאך התירה התורה עיקר החילול הא ספיקא היא שמא יראו אותה הב"ד בעליל או שמא כבר קיבלו עדים אחרים אע"כ דאפילו מספיקא מותר לחלל כן נ"ל: