פני יהושע על ראש השנה כ׳

1 בגמ' איכא דאמרי אף אנן נמי תנינא אלא אי אמרת זימנין מלא זמנין חסר אמאי מחללין ופרש"י מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן אתם אפי' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתו מוכרחת דנהי דדרשינן אתם אפילו מזידין היינו לענין דבדיעבד מה שעשו עשו וקובעין המועדות לפי אותו החשבון אבל אכתי לא שמעינן מהא שידחה לכתחלה החודש מזמן קביעתו במזיד. תו קשיא לי מאי מקשה ניעבריה האידנא וניקדשיה למחר דהא מקראי ילפינן דמחללין שבת והיכי משכחת לה ואי בדאיקלע ל"א בשבת א"כ השתא נמי לא מקשה מידי. ונראה עיקר כוונת רש"י בזה דאכתי כיון דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה לא תעשה וכ"ש היכא דאיכא כרת אפילו בפסח ותמיד אלא היכא דא"א לקיים שניהם וא"כ ע"כ צ"ל דה"נ לא התירה התורה לחלל שבת על קביעת החדש אלא משום דא"א בענין אחר. ומשום שקביעת המועד תלוי בהם ואי ס"ד דזמנין מלא וזמנין חסר למה התירו לחלל שבת כיון שאין זה תלוי בקביעת המועדים כלל שאם לא יבואו העדים ויקבעו למחר אפ"ה המועדים נקבעו כדין כיון דבדיעבד אפי' במזיד מה שעשו עשוי כ"ש הכא דהב"ד אנוסין נינהו כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דבב"ד תליא מלתא אלא לרווחא דמלתא אפי' למאן דלא חייש לאד"ו. אבל למאי דקיי"ל דדחינן מפני אד"ו אלמא דבב"ד תליא מלתא לדחות אפי' מפני ערבה דטלטול דרבנן כ"ש מפני חילול שבת דאורייתא. ועיין מה שאפרש בזה בסמוך ובעיקרא דמילתא דמחללין שבת אבאר לקמן בעזה"י ודוק היטב:

2 שם מתיב רב כהנא כשהמקדש קיים כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

3 שם כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעי חבראי בבלאי כו' וקשיא לי למאי דמשמע בשילהי סוכה ובכמה דוכתי דאף בימי התנאים לעולם היו חוששין שלא לקבוע ר"ה באד"ו א"כ מאי רבותא דעולא ובעיקרא דמילתא נמי יש לתמוה אהא דדחינן ר"ה וכולהו מועדים מעיקר זמן קביעתן משום ירקא ומתיא ונטילת ערבה ואמאי הא מדאורייתא מחללי שבת כדי שיקבע בזמנו והא היכא רמיזא דהוי כעוקר דבר מן התורה אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי היכא שבאו עדי ראייה ונחקרה עדותן או שנראה בעליל לא היו דוחין כלל אלא הא דדחינן משום אד"ו היינו היכא שלא באו עדי ראייה דאפ"ה היו יכולין לקדש באותו יום כיון שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לקדש כיון שאפשר לראות הלבנה ועדי ראייה לא מעכבי דידיעה הוי כראייה בכל מקום וקרינן ביה כזה ראה וקדש אלא דמצוה מן המובחר ראוי להמתין עד סמוך לחשיכה שמא עדיין יבואו עדים ובכה"ג הדבר מסור לב"ד לקדש או לעבר להמתין עד שתחשך ויתעבר ממילא ויהיה הקידוש ע"פ ראייה ממש ומכ"ש היכא דאיתרמי שצריכין לעבר מפני התקופה כגון שבהכרח לא היו יכולין למלאות בחדשים הקודמים שתבא התקופה בזמנה ובכה"ג ודאי היו צריכין לעבר ואפי' אם באו העדים סמוך לחשיכה היו מאיימין ומרבין בחקירות עד שתחשך ומכ"ש למ"ד דתקופה מעכב אפילו בדיעבד כמו שיבואר לקמן נמצא דלפ"ז בלא"ה מדינא היו יכולין לעבר ולקדש אלא דלסניף בעלמא היו מחזרין לעבר משום ירקא ומתיא כן נ"ל נכון:

4 ויתיישב יותר לפי שיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' ק"ה דבלא"ה מעיקר דין הקביעות היו צריכין לעשות ימי הקביעות בדלוג ימי השבוע לדחות יום א' ולקבוע יום א' כדי שיקבעו במולד האמיתי. והנלע"ד בכוונתו ליישב ג"כ מה שהקשינו דלא משמע ליה לומר דמשום ירקא ומתיא וערבה לחוד יעברו שלא לצורך ויעשו המועדים שלא כתיקונן הא היכא רמיזא ועוד דכמה פעמים שהיה המולד בשבת ומחמת שלא נראה הלבנה צריך לדחות או משום דעדיין הוא יום כ"ט לחדש מחמת שחודש שלפנינו ג"כ נתעבר שלא לצורך מחמת שלא ראו הלבנה וא"כ כי דחינן השתא משום אד"ו דחינן ר"ה עד יום ב' והוא קרוב לשני ימים אחר המולד ומי נתן רשות לחכמים לעשות כן ע"ז כתב דודאי יש להם רשות מעיקר החשבון של מולד האמיתי לעשות בדלוג אלא מה שדחו אותו וקבעו בגה"ז ולא איפכא היינו משום סעד טעמא דירקא ומתיא וערבה כן נ"ל נכון. ובזה סרה תלונת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל ואדרבה השגת הראב"ד צ"ע מה נתקשה לו בזה וביותר נפלאה בעיני דברי המפרש להל' קידוש החדש שהניח דברי הרמב"ם ז"ל בתימ' עד יבא מורה צדק ואני איני רואה בכאן שום מקום תימא אלא דברים ברורים הם דודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל טעמא דירקא ומתיא המבואר בשמעתין וטעמא דערבה המבואר בפ' החליל והא דמקשה התם מההיא דחלבי שבת יש לנו שיטה נכונה ודעתי לבארה שם בע"ה ודעת לנבון נקל ודו"ק:

5 בתוס' ד"ה בין מלפניה כו' ר"ת לא גרס בין מלפניה דאם חל כו' ת"ל משום מתיא כו' עכ"ל. ושמעתי מקשים דאמאי לא קשיא להו הכי בהא דאמרי' לעיל איכא בינייהו יה"כ שחל להיות אחר שבת דלמ"ד משום ירקא לא מעברי' דלאורתא טרח ומייתי ואכתי לעבריה משום ירקא דהא איקלע ר"ה וסוכות בע"ש. ולענ"ד יש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוה טעמא דירקא משום ירקות חיים דשייכי בי"ט אלא טעמא דירקא הוי דוקא ביה"כ שחל ערב שבת דירקות שצריכין להתבשל מעי"כ לשבת נפסדין והיינו עובדא דעברוה לאלול בכה"ג הוי ביה"כ שחל ע"ש ודחוהו ואהא קמיפלגי עולא גופא ור' אחא דלעולא משום ירקא ולרב אחא משום מתיא ואמרי' מ"ב וקבעי למימר דא"ב היכא דחל יה"כ אחר שבת ומקשה שפיר ליעבריה משום מתיא ואהא מסיק דע"כ איכא בינייהו י"ט הסמוך לשבת דלמ"ד משום ירקא איכא והיינו ע"כ משום ירקות חיים דשייכי נמי בי"ט ורש"י נמי דמפרש מעיקרא לענין ירקות חיים לפי המסקנא די"ט פי' כן כנ"ל ודו"ק:

6 בגמרא ומ"ד משום מתיא אפשר בעממי' משא"כ בשבת ויה"כ אסור אפי' ע"י עכו"ם אפילו באשתהי דאע"ג דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור וה"נ ליכא אלא איסור אמירה לעכו"ם אפ"ה גנאי הוא למת שיקבר ע"י שבות דאיסור סקילה ואיסור כרת כ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו המגן אברהם בא"ח סי' רי"א:

7 שם מאיימין על העדים על החדש שלא נראה ויאמרו ראינו. נראה דהיינו לאחר שעפ"י החשבון ראוי לראות וכיון דהא דמצוה לקדש ע"פ הראיה לא מעכב לענין הקביעות למצוה בעלמא ולעת הצורך שפיר יכולין לעשות כן ולא הוי דבר שקר דידיעה הוי כראייה ויותר נראה מלשון מאיימין דהיינו שאין מדקדקין בעדותן כל כך דאע"ג דאפשר שלא ראו אלא כוביתא דעיבא בעלמא בדמות הלבנה אפ"ה אין חוקרין על זה כשהוא מהצורך כן נ"ל אבל הרמב"ם ז"ל מפרש כל הענין לענין הכחשה והזמה ע"ש:

8 בתוספות ד"ה הא בניסן כו' וי"מ איפכא עכ"ל. ובירושלמי בר"פ ראוהו ב"ד מבואר להדיא כשיטת רש"י וכן משמע נמי לעיל מסוגיא דשמעתין דבניסן ותשרי שייך יותר לעשות חסר משאר חדשים אבל עדיין צ"ע מאי תיקון המועדים יש בניסן ותשרי לעשותן חסר ובשלמא בתשרי אפשר דהוי משום אד"ו אבל בניסן מאי איכא למימר וצ"ע:

9 בתוספות בד"ה חצות לילה איכא בינייהו פי' בקונטרס כו' וזה הוא תימא ממאי דקרא קפיד אבני א"י ולא קפיד אבני בבל כו' עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמאי מקום לתמיה זו דהא ודאי עיקר קפידא דקרא היינו לבני ארץ ישראל שהדבר מסור בידם לעבר שנים וחדשים ועלייהו כתיב אתם ואפילו שוגגין אתם ואפילו מזידין דהא ודאי לעולם אין מעברין שנים וחדשים אלא בא"י דוקא דבעינן סמוכין משא"כ בחוצה לארץ לעולם אין מעברין חדשים ושנים אלא א"כ היה אדם גדול בחכמה ונסמך ולא הניח בא"י כמותו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"א מהל' ק"ה הלכה ח' ע"ש וכדמשמע נמי להדיא בשילהי מסכת ברכות בעובדא דרבי חנינא בן אחי רבי יהושע נמצא דלפ"ז ודאי קרא לבני א"י איירי שהן הקובעין חדשים וא"כ שפיר קאמר הכא דכיון שהב"ד של א"י רואה שקרוב הדבר לראות הלבנה הישנה בתחילת הלילה שוב אין מקדשין חדש ביום כיון שא"א לראות החדשה כ"א לאחר חצות היום ואפילו אם באו עדים שאמרו שראו החדשה קודם חצות סהדי שקרא נינהו כדמסיק הש"ס משא"כ לבני בבל ליכא למיחש שיראו הישנה בתחלת הלילה דמאן יימר שיראו אותה שמא העבים יכסוה שם. ועוד דלגבייהו הוי להו מלתא דלא רמיא עלייהו לחזור על ראיית הלבנה הישנה כיון שאין קביעת החדש מסור בידם ויכולין לסמוך בזה שפיר על בני א"י דכתיב בהו אתם ואפי' שוגגין אתם ואפילו מזידין ואע"ג שהרמב"ם ז"ל כתב בהל' ק"ה שאפילו כבר קבעו החדש בא"י ובאו אח"כ עדי הזמה אפי' בכמה וכמה לחדש הב"ד חוזרין מקביעתם הראשונה וקובעין קביעת עדות האחרונה דבכה"ג לא קרינן אתם ואפי' שוגגין אתם ואפי' מזידין כיון שבטעות היה מ"מ הא מסיק הרמב"ם ז"ל שם להדיא דכשבאו העדים האחרונים לסתור קביעות הראשון מאיימין עליהם איום גדול ומטריפין אותם בשאלות ובדיקות והב"ד משתדלים בכל כחם שלא יקדשו חדש זה הואיל ויצא שמו מעובר. נמצא חששא זו דבני בבל חששא רחוקה מאד היא ומש"ה אין לחוש בכך. נמצא דלפ"ז פרש"י נכון ואין מקום לתמיהת התוספת. ואף שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה ורצה ליישב דברי התוספת ולחלק בענין בני בבל בין ראיית הישנה לראיית החדשה מ"מ לפי מה שכתבתי נתבאר דליתא אלא דא ודא אחת היא דבכל ענין לא שייך קפידא זו אלא לבני א"י ולא לבני בבל מטעם נכון וברור שכתבתי ודוק היטב:

10 בא"ד ועוד משהלבנה מתחלת כו' לא תראה עוד בתחלת הלילה כו' עד סוף הדיבור. ובאמת שגם בזה יש ליישב שיטת רש"י לפי מה שהאריך בעל המאור בתכלית האריכות לפרש ענין זה על נכון ע"פ חכמת התכונה שאין כל המקומות שווין וכבר אפשר לראות הישנה בתחלת החדש בשום מקום מד' רוחות העולם רק שעיקר הקביעות תלוי בטבור הארץ שהיא א"י ע"ש באריכות ותמצא נחת ואף שהוא מפרש הא דצריך שיהיה לילה ויום מן החדש דשמעתין כמסקנת פי' תוספת מ"מ יש לפרש שיטת רש"י בזה ג"כ לנכון ע"פ שיטת בעל המאור אלא שאין רצוני להאריך בזה כיון שהוא ענין נוגע בחכמת התכונה דכבר אמרו חכמים אין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד לכן קצרתי וסמכתי עצמי על המבין שיבין מדעתו וכדאי בעל המאור לסמוך עליו. אמנם כן כל מה שכתב בעל המאור ז"ל בחכמת התכונה בענין כדור הארץ מצאתי סעד לדבריו מספר הזהר ע"פ חכמת הקבלה בכמה מקומות והדברים ברורין ודו"ק: