פני יהושע על ראש השנה י׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

« פני יהושע על ראש השנה ט׳ ×¢×´×‘ פני יהושע על ראש השנה י״א ×¢×´× »

1 ראש השנה פתח ↗

וּפֵירוֹת נְטִיעָה זוֹ אֲסוּרִין עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט, אִם לְעׇרְלָה — עׇרְלָה, וְאִם לִרְבָעִי — רְבָעִי.

2 תוספות על ראש השנה פתח ↗

הא אמרי' יום אחד בשנה חשוב שנה. השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה:

3 תוספות על ראש השנה פתח ↗

שלשים ושלשים. פי' בקונטרס שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית וקשיא לר"ת חדא דבלשון המשנה אין משמע כן פי' דלא איירי בתוספת שביעית כלל אלא בקליטה ועוד דא"כ מאי קשיא ליה אי אוקמה להא ברייתא דלעיל כר"א הא כי היכי דבמתני' דשביעית קתני ל' ומוקמי ליה בקליטה בלא שלשים של תוספת ה"נ נימא דשלשים דברייתא דלעיל בשלשים של קליטה בלאו הנך של תוספת ועוד לקמן ראש השנה ד' יג: גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר"ה להשרישו לאחר ר"ה משמע דלא חיישינן במה שהשרישו בתוספת דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר"ת דה"ק ר"נ לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה פי' ולא אתי לפרושי מתני' אלא מערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה ולר' יהודה דקולטת בג' ימים מותר לקיים כיון דלא נקלט בשביעית אע"פ שנטעה באיסור בתוספת שביעית ג' ימים לפני ר"ה ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין שזריעתן באיסור מלאכה דאורייתא כדכתיב ויקרא כה לא תזרע ואסירי בתוספת שביעית מ"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ר"ה והא דמייתי בסוף הערל יבמות דף פג. הא דר"נ גבי הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי ר"נ לפרושי מתני' אשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי:

4 תוספות על ראש השנה פתח ↗

ומותר לקיימן בשביעית. לא הוה צריך למיתני בשביעית כיון דתנא רישא ערב שביעית ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע ותדע דלקמן מוקמינן לה כר"מ ובפ' הנזקין גיטין נג: שמעינן לר"מ דאמר בנוטע בשביעית בין בשוגג ובין במזיד יעקר והיינו טעמא דמפרש התם דנחשדו על השביעית אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדאמר התם א"כ אם היה כאן שום איסור לא היה מתיר לקיים ולקמן נמי קתני אין נוטעין פחות משלשים יום הא שלשים יום נוטעין לכתחלה וההיא דלדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים מוקי לה ר"ת לענין ערלה ולא לענין שביעית כמו שאפרש ומדקאמר מותר לקיימו הוה משמע דלכתחלה אסור ליטע דאי לכתחלה שרי מה שייך מותר לקיימו ושמא איידי דבעי למיתני סיפא אסור לקיימו תנא רישא מותר לקיימו ותימה דבפ"ב דשביעית משנה א תנן ומייתי לה בפ"ק דמו"ק דף ג: שחורשין בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד עצרת וכיון דאפילו ליטע בתחילה שרי שלשים יום לפני ר"ה אמאי אסור לחרוש לשתרי נמי לחרוש עד לפני ר"ה שלשים יום ואור"ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל ע"א מבחריש ובקציר תשבות ועוד יש ליתן טעם משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית וא"כ לא יטע לעולם ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית דגרסינן התם ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והא תניא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ולפי טעם זה ניחא דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

5 תלמוד ירושלמי תרומות פתח ↗

תַּנֵּי לֹא תְמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵירָה עֲסָסִיּוֹת וְתוֹרְמוֹסִין וְתִתְּנֵם לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה. וְאִם נָתְנָה אֲסוּרִין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. רִבִּי אָחָא אָמַר בְּמֵזִיד כְּרִבִּי מֵאִיר רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג כְּרִבִּי יְהוּדָה. אָמַר רִבִּי מָנָא יֵאוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַנּוֹטֵעַ בְּשׁוֹגֵג בַּשַּׁבָּת יְקַיֵים בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר בַּשְּׁבִיעִית בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים בַּשְּׁבִיעִית בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵים בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר בַּשַּׁבָּת בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֲנָיַית שַׁבָּת עָלָיו. וְכָאן מִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הַמְתֵּן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּמִי שֶׁלֹּא נֶהֱנֶה מַחְמַת שַׁבָּת כְּלוּם. מַה טַעַם דְּרַבָּנִין נֶחְשַׁד עַל הַשְּׁבִיעִית וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַשַּׁבָּתוֹת. דָּבָר אַחֵר מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית וְאֵין מוֹנִין לְשַׁבָּתוֹת. הֵיךְ עֲבִידָא נָטַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים לִפְנֵי שְׁבִיעִית וְנִכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית. אִין תֵּימַר חֲשָׁד אֵין כָּאן חֲשָׁד. אִין תֵּימַר מוֹנִין יֵשׁ כָּאן מוֹנִין. נָטַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי שְׁמִינִית וְנִכְנְסָה שְׁמִינִית אִין תֵּימַר חֲשָׁד יֵשׁ כָּאן חֲשָׁד וְאַתְיָא כְּמָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי מוֹנִין בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר מִפְּנֵי חֲשָׁד וְקָנְסוּ שׁוֹגֵג מִפְּנֵי מֵזִיד.

6 רש"י על ראש השנה פתח ↗

לעולם - ברייתא דלעיל ר"מ היא וכי קאמר שלשים לקליטה קאמר שתהא הנטיעה ל' יום לפני ר"ה כדי שתהא נקלטת ערב ר"ה וקא סבר ר"מ דלא יהיבנא לתוספת ל' יום אלא יום אחד:

7 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

לֹא יוֹצִיא אָדָם זְבָלִים מֵחֲצֵרוֹ וְיִתֵּן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְזַבֵּל שָׂדֵהוּ שֶׁתִּהְיֶה יָפָה לִזְרִיעָה. וְאִם הוֹצִיא וְהֶעֱמִיד מִמֶּנּוּ אַשְׁפָּה מֻתָּר. וְלֹא יַעֲשֶׂה אַשְׁפָּה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן שֶׁמְּזַבְּלִין בּוֹ לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ וְהוּא מִשֶּׁיִּקְשֹׁר הַמָּתוֹק. וְלֹא יַעֲשֶׂה אַשְׁפָּה פְּחוּתָה מִמֵּאָה וַחֲמִשִּׁים סְאָה שֶׁל זֶבֶל כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת שֶׁהִיא אַשְׁפָּה. וְאִם יִרְצֶה לְהוֹסִיף מוֹסִיף. הָיָה לוֹ דָּבָר מֻעָט מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ. וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּכָל בֵּית סְאָה יֶתֶר מִשָּׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת: וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כָּל שָׂדֵהוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַשְׁפַּתּוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה. וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זִבְלוֹ אוֹצָר עוֹשֶׂה: הָיָה מַעֲמִיד הַזֶּבֶל עַל הַסֶּלַע אוֹ שֶׁהֶעֱמִיק בָּאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְהֶעֱרִים הַזֶּבֶל אוֹ שֶׁבָּנָה עַל הָאָרֶץ גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה וְהֶעֱמִיד עָלָיו הַזֶּבֶל. אֵינוֹ צָרִיךְ שִׁעוּר. אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵּן כַּמָּה אַשְׁפַּתּוֹת לְתוֹךְ בֵּית סְאָה בֵּין גְּדוֹלוֹת בֵּין קְטַנּוֹת מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר נִכָּר שֶׁאֵינָן לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ אֶלָּא לִכְנִיסַת הַזֶּבֶל: מֻתָּר לְאָדָם לְהוֹצִיא זֶבֶל מִן הַסַּהַר שֶׁל צֹאן וְנוֹתֵן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל מַכְנִיסֵי זֶבֶל. וְהָעוֹשֶׂה דִּיר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית לֹא יַעֲשֵׂהוּ יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם וְיַכְנִיס הַצֹּאן לְתוֹכוֹ. וּכְשֶׁיְּזַבְּלוּ אֶת כָּל הַדִּיר מֵנִיחַ דֹּפֶן אֶחָד מִדָּפְנֵי הַדִּיר וְעוֹשֶׂה דִּיר אַחֵר בְּצִדּוֹ. נִמְצָא מְזַבֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין: הָיְתָה כָּל שָׂדֵהוּ בֵּית אַרְבַּעַת סְאִין מְשַׁיֵּר מִמֶּנָּה מִקְצָת מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל שֶׁהַצֹּאן הֵטִילוּ בָּהּ וְנִדַּיְירָה. וְלֹא יֹאמְרוּ זִבֵּל זֶה כָּל שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית: לֹא יִפְתַּח אָדָם מֶחְצָב בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ נִתְכַּוֵּן שֶׁיָּסִיר מִמֶּנָּה הַסֶּלַע. וְאִם הִתְחִיל מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית וּפִצֵּל מִמֶּנָּה שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים אֲבָנִים בְּרִבּוּעַ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל רוּם שָׁלֹשׁ כָּל אֶבֶן מֵהֶן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם אַמָּה אוֹ גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְנַקֵּר מִמֶּנּוּ בַּשְּׁבִיעִית כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה: גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בְּגָבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר וְרָצָה לִטּל כָּל אֲבָנָיו אִם הָיוּ בּוֹ עֶשֶׂר אֲבָנִים אוֹ יֶתֶר כָּל אַחַת מֵהֶן מַשּׂוֹי שְׁנַיִם אוֹ גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁלְּצֹרֶךְ הָאֲבָנִים הוּא נוֹטֵל. הָיָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אוֹ שֶׁהָיוּ פָּחוֹת מֵעֶשֶׂר אֲבָנִים אוֹ שֶׁהָיוּ אֲבָנָיו קְטַנּוֹת מִמַּשּׂוֹי שְׁנַיִם נוֹטֵל עַד שֶׁיַּנִּיחַ טֶפַח סָמוּךְ לָאָרֶץ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁהִתְחִיל לִטּל בַּשְּׁבִיעִית. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לְתַקֵּן שָׂדֵהוּ אוֹ שֶׁהִתְחִיל מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית נוֹטֵל בַּשְּׁבִיעִית כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה מִכָּל מָקוֹם וּגוֹמֵם עַד לָאָרֶץ. וְכֵן אִם הָיָה נוֹטֵל מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קִבְּלָן גּוֹמֵם עַד לָאָרֶץ: אֲבָנִים שֶׁרְאוּיוֹת שֶׁתְּזַעְזֵעַ אוֹתָן הַמַּחֲרֵשָׁה אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ. אִם יֵשׁ בָּהֶן שְׁתַּיִם שֶׁל מַשּׂוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִטּוֹל אוֹתָן. הָיוּ קְטַנּוֹת מִזֶּה לֹא יִנָּטְלוּ: הַמְסַקֵּל שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לָאֲבָנִים נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ בְּשָׂדֵהוּ גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַּל שֶׁל אֲבָנִים נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְאִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ יִטּל אֶת כֻּלָּן: לֹא יְמַלֵּא אָדָם גַּיא עָפָר אוֹ יְתַקְּנֶנּוּ בְּעָפָר מִפְּנֵי שֶׁמְּתַקֵּן אֶת הָאָרֶץ. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא חַיִץ עַל פְּנֵי הַגַּיא. וְכָל אֶבֶן שֶׁיָּכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ וְהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הַגַּיא הֲרֵי זוֹ תִּנָּטֵל: אַבְנֵי כָּתֵף וְהֵם הַנִּטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף מֻתָּר לַהֲבִיאָן מִכָּל מָקוֹם בֵּין מִשְּׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּין מִשָּׂדֵהוּ. וְכֵן הַקַּבְּלָן מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת בֵּין מִשָּׂדֶה שֶׁקִּבְּלָהּ בֵּין מִשָּׂדֶה שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ: פִּרְצָה שֶׁהִיא סוּגָה בְּעָפָר אִם אֵינָהּ מַכְשֶׁלֶת אֶת הָרַבִּים אָסוּר לִבְנוֹתָהּ. וְאִם הָיְתָה מַכְשֶׁלֶת אֶת הָרַבִּים אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה סוּגָה בְּעָפָר אֶלָּא פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לִבְנוֹתָהּ: אָסוּר לוֹ לִבְנוֹת גָּדֵר בַּשְּׁבִיעִית בֵּין שָׂדֵהוּ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. אֲבָל בּוֹנֶה גָּדֵר בֵּינוֹ וּבֵין רְשׁוּת הָרַבִּים. וּמֻתָּר לְהַעֲמִיק עַד הַסֶּלַע וּמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר וְצוֹבְרוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל מַעֲמִידִין זֶבֶל. וְכֵן אִם חָפַר בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה בַּשְּׁבִיעִית צוֹבֵר הֶעָפָר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הַחוֹפְרִים:

8 בדי הארון - שביעית פתח ↗

בדרך זאת פירשו את הסוגיה בראש השנה הרמב"ן חידושי הרמב"ן, ראש השנה ט ע"ב, והריטב"א חידושי הריטב"א, ראש השנה ט ע"ב, ד"ה פחות משלשים יום. וכך מסתבר שהבין הרמב"ם. וכן פירשו את הרמב"ם פאת השלחן בית ישראל, שביעית, כא, כה, הפני יהושע ראש השנה י ע"ב, והחזון איש כה, יג.

9 ראש השנה פתח ↗

מִכְּלַל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם.

10 תוספות על ראש השנה פתח ↗

מכלל דתרווייהו. ר"מ ור"א סבירא להו בניסן נברא העולם דהא תרווייהו מודו שזו היתה תחילת השנה פירוש דהכל מודים דבראשון הוא ניסן דניסן אקרי ראשון דכתיב שמות י״ב:ב׳ החדש הזה לכם וגו' ראשון ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה דדלמא כר"א סבירא להו והאי ראשון לאו ניסן הוא אלא תשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין השנים קרי ליה ראשון ובסדר עולם תניא בהדיא דלר"א האי ראשון תשרי ונראה דלעולם גרסי' ליה ודייק מהא דאם איתא דסברי בתשרי נברא העולם דלמא האי ראשון ניסן וקרי ליה ראשון לפי שהוא ראשון לחדשים ועמד מבול שנה וחצי ותו לא תידוק מיניה יום אחד בשנה חשוב שנה:

1 בפרש"י בד"ה ופירות נטיעה זו וכו'. לכך הועילו לה שלשים שלפני ר"ה שממהר התירה מט"ו בשבט עד ר"ה עכ"ל. מבואר מל' זה שאילו לא נטע שלשים יום לפני ר"ה לא מיתסר אלא עד ר"ה של שנה רביעית ולא עד ט"ו בשבט והטעם נראה דדוקא בנטיעה שהקלנו בתחלתה לחשוב שלשים יום לשנה משו"ה החמירו בסופה לאסור עד ט"ו בשבט משא"כ היכא דאיכא שלש שנים שלימות תו לא מיתסרי וכן משמע מלשון הגמרא דקאמר פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה משמע דלאו בכל ענין אסרינן עד ט"ו בשבט אלא לפעמים וכדפרישית אבל שיטה אחרת יש דלעולם איסור ערלה נמשך עד שבט של שנה רביעית וה"ה לרבעי עד שבט של חמישית ולא שני לן אם עברו שנים שלימות או מקוטעות ודבר זה הוא מחלוקת ישנה בין גדולי הפוסקים בין הרמב"ם והראב"ד והובא בטי"ד סי' ש"י ועיין ג"כ בבעל המאור ואף שאין אני כדי להכריע מ"מ נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י דלשיטת החולקים קשיא ליה אמאי קבעו ר"ה א' בתשרי וקחשיב משעת קליטה דלא מנכר כלל דהו"ל למיתני אחד באלול ר"ה לנטיעה והיינו משעת הנטיעה ממש וממילא דקליטה הוי באחד בתשרי והכי שפיר טפי לקבוע משעת נטיעה שהוא דבר ידוע ואי משום דלא תימא בנוטע שלשים יום לפני אלול עלתה לו שנה מאי איכפת לן בהא אי מונין שנה שנית מאלול או מתשרי כיון דסוף סוף מיתסר עד שבט של רביעית אבל לשיטת רש"י א"ש דנפקא מיניה במה שהוקבע תשרי לענין אם נטע אחר אלול או אחר תשרי דאי הוי תני א' באלול ר"ה סד"א דחשבינן שנים שלימות עד אלול קמ"ל דתשרי ר"ה וחשבינן שנים שלימות עד תשרי אף ע"ג דלענין שנים מקוטעות לא נפקא מיניה מידי דחשבינן עד שבט אפילו הכי נ"מ לשנים שלימות ודוק. מיהו לפמ"ש לעיל לענין שמיטין ויובלות זה דלא קחשיב א' באלול ר"ה לענין תוספת היינו משום כיון דזמנו שלשים יום לא פסיקא ליה דאלול זימנין מלא וזימנין חסר אם כן מצינן למימר הכא ג"כ לענין נטיעה דערלה אלא דהא גופא צ"ע אי בעינן שלשים יום ממש לענין חשיבות שנה או סגי בחודש כדאמרי' לקמן מדחודש למנוייו שנה נמי למנוייו לפ"ז משמע דסגי בחודש ל"ש מלא ול"ש חסר וצ"ע:

2 בתוס' בד"ה הא אמרינן יום א' בשנה חשוב שנה השתא לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה עכ"ל. ומלבד שלשונם תמוה מאד בזה ומה חידשו בזה שהמקשה לא ידע התירוץ והמסקנא. אלא דיותר קשיא לי האיך אפשר לומר דהמקשה לא ידע הא מילתא דקליטה כיון שמשנה מפורשת היא בשביעית כדמייתי הש"ס בסמוך. תו קשיא לי למאי דבעו למימר דמשום דלא ידע הא מילתא דשלשים לקליטה ומשו"ה הוי בעי לאוקמי כרבי אליעזר דשלשים יום היינו משום חשיבות השנה וקשה התינח ערלה אבל שביעית מאי איכא למימר דהתם לא שייך כלל האי טעמא דחשיבות השנה אע"כ דשלשים היינו משום קליטה ובשלמא לשיטת רש"י מצינן למימר דהמקשה סבר דל' דשביעית היינו משום תוספת ודערלה משום חשיבות שנה מה שאין כן לשיטת התוספת דמסקו לקמן בשמעתין בר"ה שלשים ושלשים דכל מה שנזרע או ניטע בתוספת שביעית מותר לקיים בדיעבד ומוכח ליה מההיא דתנן האורז ופרגין ואם כן קשיא טובא לשיטתם דלסברת המקשה דהכא אמאי מחייבין ליה לעקור כשנטע פחות מל' יום קודם שביעית והני שלשים יום מאי עבידתייהו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דהמקשה סבר כי האי סוגיא דגיטין דהא דאמרי' הנוטע בשביעית יעקור היינו משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית וכפרש"י שם דהיינו לענין ערלה. ולפ"ז מצינן למימר נמי דבנוטע תוך שלשים לפני שביעית נמי קנסינן ליה לעקור מה"ט גופא דהו"ל כאילו ניטע בשביעית ממש כיון שאין מונין לו שנה ראשונה אלא משביעית ואילך אלא דהתוספת לא נחתו להכי כמו שכתבתי בדבריהם לעיל בד"ה ומותר לקיימן ויבואר יותר בסמוך בדבריהם בד"ה שלשים ושלשים וכמו שאפרש בסמוך:

3 והנלע"ד בכוונתם כאן דאדרבה הא גופא קשיא להו היאך אפשר לומר דהמקשה לא סליק אדעתיה הא מילתא דלקליטה דקשיא כל הני קושיות שהקשיתי לכן כתבו דהמקשה לא ידע הא דמסקינן לבסוף דל' לקליטה פי' דנהי דהוה ידע שפיר מתני' דשביעית דפליגי בקליטה אלא דהוה סבר דלא שייך מלתא דקליטה אלא לענין שביעית דכיון דקודם שנקלט הו"ל כמנחי בכדא נמצא שאין זה פירות שביעית כלל משא"כ לענין ערלה דגזירת הכתוב הוא איסור שלש שנים ומקרא מלא הוא כי תבואו אל הארץ ונטעתם שלש שנים יהיה לכם ערלים וא"כ משמע דבנטיעה תליא מילתא ואע"ג דקודם קליטה הו"ל כמונח בכדא וא"כ משעת קליטה בצרי להו שלש שנים לא איכפת לן כיון שאין הדבר אלא מגזירת הכתוב שמונין משעת נטיעה ואה"נ דמשעת קליטה סגיא בג' שנים פחות שלשים יום כך היתה סברת המקשה למאי דלא ידע המסקנא דל' קתני הכא היינו לקליטה לענין ערלה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה שלשים ושלשה דעיקר מילתא לענין ערלה אתמר זה מה שנראה לי לענ"ד בכוונתם ודו"ק:

4 בתוס' בד"ה ושלשים פי' בקונטרס וכו' וקשיא לר"ת וכו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בנקל ולומר דרש"י גופא מודה דמה שנקלט בתוספת ואף זה שנזרע בו אינו אוסר בדיעבד אלא הא דקאמר רב נחמן שלשים ושלשים היינו לכתחילה דלכתחילה אסור ליטע ששים יום קודם שביעית כדי שלא תקלוט בתוספת שביעית. ולפ"ז מצינן למימר דלעולם כל היכא דקתני שלשים היינו שלשים ממש אלא שרב נחמן סברא דנפשיה קאמר וה"ק רב נחמן לדברי האומר שלשים לענין דיעקור בדיעבד צריך שלשים ושלשים לכתחלה משום תוס' והא דקתני במתניתין אין נוטעין פחות משלשים ה"ה דקודם שלשים נמי אסור עד ששים יום אלא דנקט שלשים לאשמעינן דבדיעבד יעקור משא"כ בברייתא דלעיל דעלה קאי מקשה שפיר שלשים ושלשים בעי והיינו לענין ערלה דלשיטת רש"י סובר הש"ס בפשיטות דמאן דבעי שלשים יום לחשיבות השנה היינו לאחר שיקלוט וא"כ שלשים ושלשים בעי. ועוד דלענין שביעית נמי קשיא ברייתא דלעיל דמשמע דאתי לאשמעינן דקודם שלשים מותר אף לכתחלה כמו שדקדקו התוס' לעיל ד"ה ומותר לקיימן בשביעית. אלא אי קשיא הא קשיא לי כיון דלפ"ז דלרש"י נמי אף מה שנזרע או ניטע בתוס' שביעית אינו אסור בדיעבד כדמוכח מההיא דאורז ופרגין א"כ מה שכתב רש"י לעיל בלשון הברייתא בד"ה אסור לקיימן משום תוס' שביעית עכ"ל. ואין לדברים אלו כלל מקום דהא למסקנא אסור משום קליטה דשביעית עצמה ואף לפי מה דס"ד מעיקרא דלא אסיק אדעתיה מקליטה אפ"ה לא היה אפשר לפרש אסור לקיימן משום איסור תוספת ותיפוק ליה דאיסור תוספת אינו אסור בדיעבד ודוחק לומר דהמקשן והתרצן לפלגו בהכי כיון שלא נרמז כלל בש"ס. ועוד דההיא דאורז ופרגין משנה מפורשת היא:

5 והנלע"ד בזה דמ"ש רש"י לעיל דאסור לקיימן משום תוס' שביעית היינו אף לפי המסקנא דשלשים לקליטה אפ"ה לא סגי האי טעמא לחוד לומר דבדיעבד יעקור מה שנטע תוך שלשים כיון שנקלט בשביעית עצמה שדין זה שיעקור לא מצינו בשום מקום ובשביעית נמי לא מצינו שהוצרכו חכמים לשרש מה שנזרע בשביעית ולא אשכחן אלא בנטיעת אילנות דווקא וכבר כתבתי דהיינו כדאמרינן בגיטין לפי שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית והיינו לענין ערלה. ואע"ג דאמרינן התם טעמא אחרינא לפי שישראל נחשדו על השביעית אפ"ה לא נדחה טעם הראשון ממקומו אלא דתרווייהו דווקא בעינן היכא שנחשד לעשות מלאכה האסורה בשביעית ומנכרא נמי מלתא למפרע שנעשה באיסור כיון שמונין לערלה משנת השביעית בכה"ג דוקא אסור. ולפ"ז נתיישב הכל דבאורז ופרגין ודאי שרי בנקלט קודם שביעית. ואע"ג שנזרע באיסור תוספת שביעית אפ"ה לא קנסינן ליה לעקור דלא קנסוהו לעקור אלא במידי דשייך בערלה והיינו בנטיעות לפי שישראל מונין לערלה משנת השביעית משא"כ באורז ופרגין דלא שייך בהו האי טעמא דלית בהו ערלה משו"ה שרי. ובנטיעות נמי אי לאו דאיכא איסור תוס' שביעית לא הוה אמרינן לעקור אף מה שניטע תוך שלשים ואע"ג דנקלט בשביעית עצמה וישראל מונין נטיעותיהן משנת השביעית לענין ערלה אפי' הכי לא הוה שייך לקנוס מהאי טעמא התירא אטו איסורא כמ"ש דמסיק הש"ס בגיטין נמי טעמא דנחשדו על השביעית אלמא דתרתי טעמי בעינן שנטע באיסור וטעמא דמונין לערלה משו"ה איצטריך רש"י לפרש טעמא דתוס' שביעית דאסור מדאורייתא ואם כן איכא תרתי טעמי ומשום הכי אסור לקיימן אם נטע תוך שלשים ממש אבל מה שנטע קודם שלשים מותר לקיימן דנהי דלכתחלה אסור עד שלשים ושלשים אפ"ה מותר בדיעבד דאע"ג דשייך טעמא דערלה אפ"ה סברי הנך תנאי כרבי יהודה דפרק הנזקין דלא קנסו אלא באיסורא דאורייתא וא"כ בנטעו קודם ל' יום דלא עביד איסורא דאורייתא שרי אבל לכתחלה בעינן שלשים ושלשים והיינו דאמר רב נחמן לדברי האומר וכדפרישית כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת הגמרא לפי שיטת רש"י ז"ל. וכמו שאבאר בסמוך שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל וקצת סיוע לזה מצאתי בירושלמי פ"ב דתרומות ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא לא לכך נתכוין ממה שנראה מפירושו במסקנא דבסמוך דמוקמינן לה כר"מ ושלשים לקליטה ופירש"י להדיא דר"מ סבר דלא יהבינן לתוס' אלא יום אחד ואפשר דמ"ש לא יהבינן היינו לענין דלא מחייבינן לעקור מה שנקלט בתוס' כדפרישית אלא שאין זה במשמע לשונו ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

6 בפירש"י בד"ה לעולם ברייתא דלעיל ר"מ היא כו'. וקסבר ר"מ יהבינן שלשים לקליטה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בסמוך אלא דבלא"ה יש לתמוה כיון דלר"מ לית ליה ל' לתוספת. א"כ מנ"ל לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלר"א צריך שלשים ושלשים ולרבי יהודה ל"ג ולרבי יוסי ור"ש שתי שבתות ושלשים דלמא אינהו נמי כר"מ ס"ל דלא יהבי לתוס' שלשים אם לא שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה סברי אליבא דהלכתא דבעינן שלשים לתוס' ולית להו הא דאמרינן בריש מ"ק דר"ג ובית דינו נמנו ובטלו או שנאמר דרב נחמן ורבה בר אבוה הכי קאמרי לדברי האומר שלשים שלא בזמן הבית צריך שלשים ושלשים בזמן הבית דלכ"ע בעיא שלשים לתוס' מהלכתא כמ"ש התוס' לעיל בדף הקודם דאפילו לר"ע אית ליה הלכתא בזמן הבית וכמ"ש שם והשתא א"ש טפי מ"ש רש"י דלר"מ לית ליה תוס' והיינו משום דברייתא דלעיל איירי ע"כ שלא בזמן הבית למאי דמוקמינן לה כר"מ:

7 מיהו מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ"ב מהל' שביעית דאף דבזמן הזה ליכא איסור תוספת אפ"ה אם נטע תוך מ"ד יום קודם שביעית יעקור ומסיק שם דהטעם משום מראית עין. ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דדברי הרמב"ם ז"ל הם דוקא בנטיעות דשייך בהו מראית עין שלא יאמרו שנטע בשביעית כיון שמונין לשנות ערלה משביעית והוכרח לזה כדי להעמיד דברי רב נחמן ורבה בר אבוה אליבא דהלכתא ואפילו בזמן הזה ודוק היטב:

8 ובזה נתיישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בנטיעה דיעקור מה שנטע בתוספת שביעית ובאורי ודוחן כתב דאם השרישו קודם ר"ה מותרין אף ע"ג שנזרעו בתוס' שביעית ולמאי דפרישית א"ש. ועוד י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דאפילו היכא דאמרינן יעקור אפ"ה הפירות מותרין מיהו נראה מדבריו דהיינו דוקא בזמן הזה ע"ש:

9 בד"ה מכלל דתרווייהו כו'. בסדר עולם תניא בהדיא דר' אליעזר האי בראשון תשרי הוא עכ"ל. לכאורה נראה דבסדר עולם גרסי' ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע דאיירינן ביה בשמעתין דס"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה דאי גרסינן ר' אליעזר והוא ר"א בן הורקנוס דס"ל בתשרי נברא העולם לקמן בסמוך ע"ז לא הוצרך רש"י לאתויי מסדר עולם דהא בהדיא אמר לקמן דמבול ירד במרחשוון וא"כ ע"כ האי בראשון תשרי הוא דא"א לומר בניסן כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה בא' ושש מאות אלא דאיכא למימר דלעולם גרסי' ר' אליעזר ואפ"ה ניחא ליה לאתויי ההיא דסדר עולם משום דההיא הוכחה דלעיל אינו מוכרח כל כך דאיכא למדחי דאפשר שהמבול היה שנה ומחצה על הארץ כמ"ש התוס' אבל מההיא דסדר עולם מוכח שפיר כמו שאפרש בסמוך בלשון התוס':

10 בתוספות בד"ה מכלל דתרווייהו כו'. ונראה דלעולם גרסי' כו' דלמא האי ראשון ניסן כו' ועמד המבול שנה ומחצה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה איך אפשר לומר כן הא כתיב בהדיא בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וע"כ היינו אב עשירי לירידה למ"ד דבחשוון התחיל לירד וכתיב בתריה מקץ ארבעים יום שליחות העורב ואח"כ שליחות היונה לסוף כ"א יום הרי שלסוף ששים יום לא יספה היונה לשוב אליו. ואם כן ע"כ למ"ד מבול ירד במרחשוון בתשרי חרבה הארץ וע"כ ראשון היינו תשרי. וליכא למימר דהאי בעשירי באחד לחדש היינו טבת שהוא עשירי לחדשים. דא"כ באחד באדר לסוף ששים יום חרבה הארץ ואין זה ראשון לשום חשבון בעולם. אלא דאיכא למימר דמה שלא יספה היונה לשוב היינו משום שמצאה מנוח על ראשי ההרים באחד או בשנים לאדר שאז חרבו ראשי ההרים אבל בראשון היינו ניסן שאחריו חרבו לגמרי מיהו רש"י ז"ל סובר דאכתי משו"ה לא הוה מצי לאוכוחי דס"ל בניסן נברא העולם דבלא"ה לא ניחא לן למימר דעמד המבול שנה ומחצה כיון דפשטיה דקראי משמע להדיא דהחשבון מכוון שעמד המבול רק שנה דבעשירי נראו ראשי ההרים ואחר ששים יום לא יספה היונה לשוב ומסתמא היינו חריבת הארץ לגמרי שכך החשבון מכוון כמ"ש רש"י להדיא בחומש ואין להאריך. מיהו בלא"ה קשיא לי על גרסת התוספת דאכתי היאך קאמר מכלל דתרווייהו סברי דנהי דמדרבי מאיר מוכח שפיר אכתי מדרבי אליעזר לא מוכח מידי דסוף סוף יליף למילתא שפיר מדיום א' בחדש חשוב חדש אלמא דחדש בשנה חשוב שנה וצ"ע:

5 גיטין פתח ↗

אֶלָּא הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר בַּשַּׁבָּת – בְּשׁוֹגֵג יְקַיֵּים, בְּמֵזִיד יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר? מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַשְּׁבִיעִית,

9 סדר עולם רבה פתח ↗

המבול היה כל י"ב חדש, שנאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בראשית ז יא, ודורו אינן חיין לעלם הבא ואינן נדונין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם שם ו ג, רבי יהושע אומר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש שם ז יא זה אייר, שהוא שני לניסן שבו נברא העולם, ובו כימה שוקעת, ולפי ששינו את מעשיהן לפני המקום, שינה עליהן סדרי בראשית, רבי אליעזר אומר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש זה מרחשון, שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם, ובו כימה עולה, והיא היתה זמנה של רביעה, חכמים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופות. ויהי הגשם וגו' שם ז יב, עד מתי ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ"ז בכסלו, ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שם ז כד, עד מתי חמשים ומאת יום, עד אחד בסיון, והמים היו עומדין ודמומים והרשעים נדונים בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו, ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום וגו', והמים היו הלוך וחסור וגו' שם ח, המים היו גבוהים מן הארץ חמש עשרה אמה, וכלו לששים יום, אמה לד' ימים, טפח ומחצה בכל יום. ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום שם ח ד, זה סיון, וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד, נמצאת נחה לששה עשר יום, הא כמה היתה גבוהה מן הארץ, ד' אמות, וכמה היתה משוקעת בתוך המים, י"א אמה. ויהי מקץ ארבעים יום שם ח ו, לקץ שהתחילו המים לחסור, בעשרה בתמוז, ויפתח נח את חלון התבה וגו', וישלח את הערב וגו' שם, שהה שבעת ימים וישלח את היונה וגו', ולא מצאה וגו' שם, שהה עוד שבעת ימים ויסף שלח את היונה וגו', ותבא אליו היונה וגו' שם, שהה עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד שם ח יב, הלכה וישבה לה על ראשי ההרים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב, כשאתה מתחיל למנות משהתחילו הגשמים לירד, מאחד באב ועד אחד בתשרי נבלעו המים. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון וגו' שם ח יג, מקצת החדש ככולו, למדנו שכיון שנכנס יום אחד בחדש, מונין אותו חדש שלם, וחדש אחד נכנס בשנה, מונין אותה שנה שלמה, שמקצת החדש ככולו ומקצת השנה ככולה. חרבו המים מעל הארץ, המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח, והעולים מלמטה נבלעו במקומן, ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה, המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים, שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קללה ברכה. ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש שם ח יד, זה מרחשון, יבשה הארץ שם ונעשית גריד, הרי י"ב חדש שלמים, וי"א יום היתרין מה טיבן, מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום, אמר רבי אלעזר והלא מתחלת ברייתו של עולם ימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום, שנבראו מלאין חמשה עשר, צא מהן ארבעה לפנים מיכן, הרי אחד עשר, אמרו לו וכיון שעברו עבור ראשון, הגיעה לבנה לחמה, אמר להן חוזרת היא ומשיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה לידע סימן ימי החמה שהן יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום, ישרוט שריטה בתקופת תמוז, ולשנה הבאה אין מגעת לשם עד אחד עשר יום, וכן אתה יודע שימות החמה יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום:

« פני יהושע על ראש השנה ט׳ ×¢×´×‘ פני יהושע על ראש השנה י״א ×¢×´× »