משנת ארץ ישראל על משנה פרה ז׳:ג׳

3 המקדש באחת ידו ועושה מלאכה באחת ידו – כמו במשנה ג, אלא שכאן מדובר בפיזור האפר קידוש,אם לו פסול – שכן מלאכה בשלו פוסלת בקידוש, ואם לאחר כשר – מי החטאת של השני קדושים, שכן מלאכה שלו אינה פוסלת את הקידוש של חברו, כפי ששנינו במשנה א. המקדש לו ולאחר – הקידוש השני נחשב למלאכה, שלו פסול – מלאכה שלו פוסלת את האפר שלו. המלאכה היא קידוש האפר של השני, שלאחר כשר – מלאכה שלו אינה פוסלת את הקידוש של חברו. המקדש לשנים כאחת שניהן כשירין – שהרי מלאכה לאחר אינה פוסלת בקידוש. כאמור במשנה א, בתוספתא מובאת גם הלכה חולקת שלפיה מלאכה שלו פוסלת לאחר גם בקידוש מים.

4 נמצאנו למדים שהכלל בתוספתא אינו מכיל את כל המקרים. במבוא הכללי לפירוש המשניות הצענו שחזור היסטורי המתאים להלכות רבות.

5 בשלב א נקבעה סדרת פרטים, אצלנו היא מופיעה במשניות. ההכרעות שנתקבלו בציבור או בבית המדרש בעיקר לפי התחושה האינטואיטיבית. במקרה זה ההלכה נקבעה לפי התחושה האם נשמרים כללי הטקס וההוד הציבוריים. אפשר גם שההכרעות לא היו אחידות והושפעו מצורכי המקום והשעה.

6 בשלב ב נוסח כלל משפטי המתאים לרוב המקרים. הנימוק משנה את אופיו מיסוד חברתי לניסוח משפטי. ההכרעות לא היו תמיד לכידות, ולכן לכלל יש יוצאים מהכלל. במקרה שלנו הכלל המשפטי מצוי בתוספתא ובטבלה שהכנו, אך יש לו יוצאים מהכלל.

7 אי אפשר להוכיח שכך בדיוק התנהל התהליך במקרה שלנו. אפשר שלפנינו פעולות שנעשו במקביל מחלוקת רגילה, אבל קשה להניח שהכלל שבתוספתא קדם למשניות העוסקות במקרים הפרטיים, שכן אם כך היה הייתה המשנה מתייחסת אליו, וכל ההכרעות היו נעשות לפי הכלל הפשוט.