משנת ארץ ישראל על משנה פרה ה׳:ב׳

2 המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויים לקדש – מים הראויים לקדש בהם הם מים חיים ממעיין או אמת המים. היו שתבעו להזרים את המים בדרך טבעית אל כלי להלן פירושנו לפ"ו מ"ד. המשנה מניחה שאין לוותר על שני תנאים אלו: מים חיים, והמים יוזרמו לכלי. צריך לנגב – אם הכלי התמלא במים שאינם ראויים לקידוש יש לשפוך את המים מהכלי ולנגבו מהמים הפגומים. אמנם לפי כללי התערובת ודאי שטיפות מים שאינן ראויות לקידוש אינן מטמאות או פוסלות כד שלם, אבל חכמים החמירו ותבעו ניגוב וייבוש הכלי. ניגוב הוא אחת החומרות המבדילות בין דרישות הטהרה של חטאת לבין אלו של תרומה חגיגה פ"ג מ"א. גם הלכה זו יש בה רכיב של הפרזה, שכן אילו הייתה טיפה אחת מטמאת היא הייתה מטמאת בכל סוגי הטומאה. ובמים שהם ראויים לקדש – במיים חיים,אינו צריך לנגב – אם יש בכלי מעט מים חיים אין בכך פסול,אם לאסוף – כך בעדי נוסח טובים ובדפוס ראשון, אבל בדפוסים מאוחרים: "להוסיף". בעל מלאכת שלמה הגיה כן במשנתו אם הוסיף, ומשמע שלפניו היה הנוסח הרווח "לאסוף", אך הוא גם מכיר את הנוסח השני ומדגיש "לאסוף – צ"ל". בכתב יד פרמא: "אם הוסיף". הפועל לאסוף או להוסיף משמעו במקרה זה זהה: אם ביקש לאסוף בכלי שיש בו קצת מים או להוסיף לתוכו מים מקודשין – מי חטאת שניתן בהם אפר הפרה, בין כך ובין כך – בין שהמים שבכלי ראויים לקדש ובין שאינם ראויים, אינו צריך לנגב. אינו חסר בכ"י פרמא, בכ"י לאו, בדפוס ראשון ובכ"י מינכן, והם גורסים: צריך לנגב. שני הנוסחים חולקים אם צריך לנגב את הכלי שנותנים לתוכו מים מקודשים או לא. ברישא מדובר בהטבלת הכלי לטהרה, כדי שבעתיד ישמש ככלי להכנת מי חטאת או לשמירתם. במשנה ג-ד יובאו דברי רבי יהושע המאפשר להשתמש בכלי כזה, אך יש מי שאסרו להשתמש בכלי שנטמא אי פעם. להלן גם נביא את הפירוש שאותו דחינו שכל כלי למילוי מי חטאת צריך להיות טהור מאז ומעולם, ואף על פי כן יש להטבילו לפני השימוש.

3 בתוספתא שנינו: "מלא דלי לשתות, חשב עליו עד שלא הגיע למים וערה, צריך לנגב. אם משהגיע למים חשב עליו, מערה ואין צריך לנגב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אין צריך לערות" פ"ה ה"ד, עמ' 634. הרישא עוסקת במקרה שמילא דלי כדי לשתות, ולא כדי למלא מי חטאת, אך התחרט מיד והחליט שהמים ישמשו למי חטאת. מן הסתם המים עצמם כשרים לקדש, ואכן מי בור רגילים הם מים חיים לכל דבר. אם ההחלטה למלא בדלי מי חטאת נפלה לאחר הגעת הדלי למים, יש לשפוך את המים מערה ולנגב את הדלי. כלומר, אדם מילא דלי במים ראויים לקידוש, אך לא לשם מצווה – המים פגומים, והרי זה מקרה קצת אחר מהמשנה. בסיפא של התוספתא מדובר במקרה שההחלטה למלא בדלי מי חטאת קדמה להגעת הדלי למים, לכן אין צריך לנגב, שהרי הדלי לא נרטב מתוך כוונה שונה, ועדיין יש מחלוקת אם המים הנמצאים כשרים או שצריך לשפכם. לפי הסבר זה שני המקרים מקבילים לסיפא של המשנה, יש בהם תוספת של אבחנה בזמן ההחלטה למלא מי חטאת, וברור מתוכם שהנוסח הנכון במשנה הוא "אין צריך לנגב", ועל כך מסכימים כל החכמים בתוספתא.

4 הסברנו את התוספתא לפי הסבר הרמב"ם והגר"א, אך הסבר זה מנוגד לנוסח התוספתא, שהרי בתוספתא נאמר ברישא "עד שלא הגיע למים", והסברנו שההחלטה למלא מי חטאת הגר"א מפרש שההחלטה היא לשתות אירעה לאחר שהדלי הגיע למים. הרמב"ם פשוט גרס או תיקן את נוסח התוספתא. ברישא גרס או הסביר "אין צריך לנגב", ובסיפא "צריך לנגב". ואכן הראב"ד השיג עליו: "אמר אברהם: זו התוספתא מצאנו אותה בשני ספרים בהיפך. עד שלא הגיע למים חישב מערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב מערה ואינו צריך לנגב , ותחילת התוספתא מילא מים לשתות וחישב עליו עד שלא יגיע למים וכו' ". בהמשך מציע הראב"ד פירוש משלו, "וכך פירושה: מילא חבית אחת לשתות, וכשחזר למלאות אחרת חישב למלאתה לחטאת , אם עד שלא הגיע האיש למים חישב כיון שזאת המחשבה רחוקה מן הממלא, וכבר מילא תחילה לשתות, חוששין שמא נכנס היסח הדעת במלואה. ולפיכך מערה וצריך לנגב . אבל משהגיע איש למים, חישב הואיל וקרובה מחשבתו אינו צריך לנגב. אבל מערה".

5 בדוחק ניתן לפרש את המילים "חשב עליו" כ"חשב עליו לשתייה" עד שלא הגיע למים, וכשהגיע הדלי למים המשיך לחשוב עליו לשתייה ואחר כך התחרט, ובסיפא שחשב עליו לשתייה עוד לפני שהגיע הדלי למים וכשהגיע חשב עליו לחטאת. גם להסבר זה וגם להסבר הראב"ד יש להכליל בתוספתא מילים שאין בה. עוד קשה שהמונח "חשב עליו" מתפרש במשמעויות שונות ברישא ובסיפא. גם הר"ש עמל להבין את נוסח התוספתא, ולהערכתנו לא עלה הדבר בידו. נמצאנו למדים שיש לתקן את נוסח התוספתא, ונוסחו המדויק של התיקון משני.

6 הסבר המשנה קשה, וכפשוטה היה מקום פשוט לתקנה ולהפוך את ההלכות: הרי מים שכבר נשאבו ונועדו לחול לא הוקדשו למצווה, וכל עוד לא נשאבו ניתן להקדישם למצווה. ברם, אותה אבחנה עולה גם מהמשנה להלן פ"ט מ"ד, ונמצאנו למדים שאין כאן מקרה או ניסוח מוטעה שיש לתקנו או לפרשו שלא כמשמעו, אלא מגמה עקיבה: למחשבה או לכוונה יש מעמד בהחלת הקדושה על מים שאינם מקודשים עדיין, אבל מים מקודשים המחשבה אינה פוסלת בהם לעיל פ"ד מ"ג. האבחנה קשה, ואכן יש גם החולקים על המשנה, להלן פ"ט מ"ד, והם יחלקו גם על התוספתא דידן.

7 ניסינו להסביר את הברייתא כדעה אחת ובשני מקרים שונים; השוני ביניהם מותנה בזמן שבו התחרט ממלא המים והחליט לשאוב מי חטאת. ברם, ייתכן שלפנינו שתי הדעות שמצינו במשנה א ובמשנה ד, מחלוקת עקרונית אם כלי שהוא טהור צריך טבילה או שמירה מיוחדת: הרישא מחייבת לנגב את הכלי כמחמירים, והסיפא פוטרת מלנגב כמקלים המהלכים בדרך ההלכתית הפורמלית.

8 בהמשך התוספתא חוזר דין זה במקרה אחר: "מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה, מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש" פ"ה ה"ט, עמ' 635. אלו מים הראויים לקידוש, והמכתשת היא כלי כשר, אבל צריך לנגב תחילה, ואחר כך להזרים את המים בשנית. אגב אורחא אנו שומעים שיש שלא רצו להטביל את הכלי במים החיים, אלא העדיפו שהמים יזרמו אל הכלי בדרך טבעית – ולפנינו דרישה נוספת שאיננה לפי ההלכה.