משנת ארץ ישראל על משנה פרה ה׳:א׳

1 הפרק עוסק בסדרי ההכנות לקראת ההזאה, והוא מתמקד בשלוש עבודות: מילוי המים, הקידוש הנחת האפר במים וההזאה. המשנה הראשונה דנה בשלב מקדים יותר, בהכנת הכלי שבו ממלאים את מי החטאת. מתברר שגם הכנת הכלי נעשתה, לפחות לפי חלק מהחכמים, לפי כללי הלכה וטקס מוקפדים. את מי החטאת הכינו ממים חיים שהזרימו לכלי, ומאפר הפרה שהניחו לתוכם – ומי החטאת מוכנים להזאה. במבוא למסכת סיכמנו את דיני המילוי עד ההזאה. ברקע המשנה הדירוג של הטהרות מהקל אל הכבד: תרומה, קודש וחטאת. דירוג זה חוזר במקורות רבים ומודגש במשניות שבפרק ג בחגיגה, ובדרך כלל לא מצינו לכך הסתייגויות.

2 פרק ה משנה אהמביא כלי חרס לחטאת – המביא מהיוצר כלי חדש כדי שישמש לחטאת, טובל – כדי שלמחרת יהא טהור, ולן על הכבשן – כדי להשגיח שאף אחד לא יגנוב מכלי החרס שבתנור, או ייגע בכלי של החטאת. ייתכן גם שחכמים ביקשו למנוע מהטובל לשוב לביתו כדי שלא ישמש מיטתו וייטמא. את כלי החרס מכין הקדר, ואחר כך הוא מביאו לצריפה. בצריפה מכינים כלים רבים ומניחים אותם על המשטח הראשון. מעליהם מונחת כיפת הכבשן העשויה אבן, וכמו באיור 19א. את הכלים מניחים על משטח, ומתחתיו עצים בוערים, ופתח אוורור להבערת האש איור 19ב.

3 אין צורפים כלי בודד, שכן חבל שחום רב יבוזבז לכלי בודד. כפי שנראה במשנה ד תנא קמא של משנתנו הוא רבי יהושע, ובר פלוגתיה רבי יהודה מקל ומהלך בשיטת רב רבו, רבי אליעזר. רבי יהודה

4 אומר אף מן הבית הוא מביא כשר – אין צורך בכלי חרס חדש מבית היוצר, כל כלי טהור כשר, מן הסתם גם כלי שהיה טמא והוכשר כגון כלי עץ או כלי מתכת. רבי יהודה מסתפק בטהרה רגילה, וכל

5 כלי שנשמר בטהרת חטאת הרי הוא כשר. חכמים תובעים הקפדת יתר, שימוש בכלי חדש ושמירה קפדנית עליו. הקפדה כזאת אין לה מקום בהלכה הפורמלית, מעין אותה הקפדת יתר מוגזמת שנדונה לעיל פ"ב מ"ב-מ"ג ושעליה נאמר "אל תתנו למינים לרדות". שהכל נאמנין על החטאת – אלו דברי רבי יהודה, הוא מקל ואיננו דורש הכנה מיוחדת של החבית. בתוספתא שנינו: "המביא כלי חרס לחטאת, טבל ולן עם הכבשן. לן עד שלא טבל, רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר, לן ואחר כך טבל אם לא היתה בחזקת המשתמר, טמא" פ"ה ה"א, עמ' 634. התוספתא דנה במקרה שלא טבל אלא לן על הכבשן, ובבוקר הלך לטבול לפני שלקח את הכלי. אדם זה רצה להחמיר בשתיים: לשמור על הכלים שבכבשן שאיש לא יתקרב אליהם, וכן לטבול טבילת מנע לזהירות יתר לפני לקיחת הכלי. רבי מטמא, הוא חושש שמא נגע מישהו בכלי בזמן שטבל. רבי יוסי ברבי יהודה אינו חולק עליו אלא מגביל ואומר שאם הכבשן נשמר על ידי מישהו אחר הכלי כשר. קשה לפרש שזו מחלוקת, שהרי בוודאי גם רבי מניח שאם הכלי נשמר אין מקום לחשש; אלא שלדעתו עצם עזיבת הכבשן גורמת לחשש טומאה, לאו דווקא מסיבה הלכתית אלא שיש בכך פגיעה בטקס. המשנה מתארת מעין טקס שבו נשמר הכלי החדש בקפדנות. לשאלת היחס בין דרישות הטקס ודרישות ההלכה נשוב להלן.

6 ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל – המביא מהיוצר כלי חדש לתרומה אינו חייב לטבול וללון. הכלל הוא שאין לקחת כלים לתרומה מעם הארץ, משום שהוא חשוד על טהרות, אבל אפשר לקחת כלי מהכבשן שכן הוא כלי חדש. רבי שמעון אומר מן הסדר השני – אין ליטול משורת הכלים הראשונה, שמא נגע בהם מישהו וטימאם, אבל נוטל מהכלים שבשורה השנייה, שכן נקיים הם מכל חשד. דומה שרבי שמעון מדבר על תרומה, אבל אפשר שהוא חוזר לרישא, לחטאת, ומחמיר מרבי יהודה; לדעתו, נוטל מן הכבשן לחטאת ללא שמירה מיוחדת, אך מהסדר השני. הסברנו כך משום שרבי שמעון הוא המקל הגדול בדיני מי חטאת, ולכן נמנענו מלפרש שהוא מחמיר מתנא קמא. רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי – רק הכלים מהשורה השלישית ואילך נקיים מכל חשד טומאה. בתוספתא שנינו: "לתרומה – פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח, או שנפתח אחד מהן, רבי שמעון אומר מן הסדר השני, רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, בית שמאי אומרים: מן סדר השלישי, ובית הלל אומרים: מן הסדר השני. וזו משנה הראשונה, רבותינו אומרים פותח ונוטל ואינו נמנע, והחבר בא אפילו לאחר שלשה ימים ונוטל" פ"ה ה"א, עמ' 634. בתוספתא נמצאת סדרת הוספות ושינויים למשנה. גם כאן קשה לדעת אם הסיפא חוזרת לדבר על מי חטאת ומקלה או שהיא עוסקת בתרומה ומחמירה. אם החמירו בתרומה במשנה או בתוספתא, הרי זו עדות ראשונה לחומרות מסוג זה בשמירה הקבועה על תרומה. מן המשנה משתמעת סדרת חומרות:

7 1. רק אם הכבשן פתוח חוששים שמא נגע עם הארץ בכלי, אבל אם הכבשן סגור אין מקום לחשש. כן גם בהלכה הבאה בתוספתא: "גילה חפאים ומצא אבק על גבי כלים, הרי זה נוטל מהן. ניטל אחד, כולן ברשות עם הארץ" פ"ה ה"ב, עמ' 634. כלומר, אפילו הסיר הלוקח את החיפוי שעל הכבשן עדיין אין מקום לחשוש שמא עם הארץ נגע בכלי; אבל אם כלי אחד ניטל, הרי שכל הכלים טמאים.

8 2. המחלוקת אם ליטול מהסדר השני או השלישי היא קדומה, בין בית שמאי ובית הלל, ושניהם מכירים בצורך בחומרה מיוחדת אך נחלקים בעצמתה, כשבית שמאי מקלים.

9 3. זו משנה ראשונה, אבל לאחר מכן נקבע שאין צורך בשמירה על הכבשן. נראה שהכוונה של רבותינו היא שאין חובה לשמור על כלים לשימוש למילוי מי חטאת, שכן על כלי לתרומה לא צריך כלל לשמור, כפי ששנינו במשנה ובתוספתא.

10 גם כאן ניתן לפרש שבית שמאי ובית הלל חולקים בתרומה, או שהם חולקים בחטאת, והפירוש השני עדיף כמות שהראינו קודם. לחטאת צריך לשמור על הכלים ולהשתמש בכלי חדש על מנת להבטיח שעם הארץ לא נגע בו. בדברי רבי יהודה ובדברי בית שמאי מנשבת אותה רוח של מניעת החמרות שאין להן בסיס בהלכה הסדורה. כדי שכלי יהיה טהור לחטאת או לתרומה נדרש שיישמר בטהרה, והדרישה לכלי חדש ולשמירה מיוחדת היא דרישה שלא במסגרת ההלכה הפורמלית. היא מעידה על חומרה ונוהגי צדקנות, מן הסתם של הכוהנים, שהיו העוסקים העיקריים בתרומה ובמי חטאת. במבוא דנו במשמעותה העקרונית והחברתית של עמדתו של רבי יהודה.

11 כל ההחמרות שבמשנת פרה עומדות בניגוד למשנת חגיגה פ"ג מ"ב. שם מודגש שכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש, אך לא שמירה כמתואר במסכת פרה. אם במשנתנו עולות גם דרישות לשמירת כלי בטהרה לתרומה פירוש שדחינו לאחר התחבטות, הרי שגם פרט זה נעדר ממסכת חגיגה.

12 לפי משנתנו, הכלל ש"הכל נאמנין על החטאת, ואין הכל נאמנין על הקדש ולא על התרומה" תוס', חגיגה פ"ג הי"ג; משנה, שם פ"ג מ"ד נשמע לכאורה אבסורדי, שהרי על חטאת יש להקפיד יותר, ואין עמי הארץ נאמנים עליה. ברם ההלכה שצוטטה עוסקת בימי הבית, וכפי שפירשנו את המשנה שם היה לעמי הארץ תמריץ כלכלי ודתי מיוחד לשמור על טהרת הקודש. כפי שגם טענו גם לחכמים הייתה סיבה חברתית-דתית לעצום עיניים ולהגדיר את עמי הארץ כנאמנים, "שלא יהא כל אחד אומר הריני בונה מזבח לעצמי, הריני שורף פרה לעצמי" תוס', שם הי"ט. אבל משנתנו עוסקת בחטאת ובחולין על טהרת הקודש, אחרי החורבן שהרי חכמי אושא נחלקים בנושא, וכל הסיבות לנאמנות היתר בחטאת נעלמות. בפירושנו לחגיגה ובמבוא שם הרחבנו בנושא.

13 גם בתוספתא למשנתנו חוזרת הלכה זו הקשורה לדעתנו לימי הבית: "עם הארץ שהביא כלים לחטאתו, חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. הביא לתרומתו, אין חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו" פ"ד הי"ג, עמ' 634. בהמשך מופיעה עוד סדרת הלכות במגמה זו, והיא מסתיימת בהלכה: "עם הארץ שאמר כלים הללו הבאתי לחטאתי ונמלכתי עליהן לתרומתי, הואיל ונתיחדו ברשות עם הארץ שעה אחת הרי אלו טמאין" שם הי"ד.

14 ניעזר במשנת חגיגה: "כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש" פ"ג מ"ב. לכאורה זו ראיה שגם כלי חדש שטרם נגמרה מלאכתו יש להקפיד שלא ייעשה בידי עם הארץ, ואם הוא כלי חרס שאי אפשר לטהרו אי אפשר להשתמש בו לקודש. התלמוד הבבלי חגיגה כג ע"א נותן טעם לחומרה בחשש שמא נגע רוק של גבר או אישה שאינם שומרים על הטהרה בכלי בשעת עשייתו, בשעה שעדיין לא הוכשר לקבל טומאה, והרוק נשאר על הכלי בשעה שנגמרה מלאכתו – ועם גמירתו הוא נטמא. כמובן, אם כך קרה הדבר, הרי הכלי טמא גם לתרומה; אלא שאיננו יודעים כי כך אירע, ורק חוששים שמא קרה. ועוד, גמר המלאכה של כלי חרס, שלאחריו הוא עשוי לקבל טומאה, הוא צריפתו, ויש להניח שבתהליך הצריפה הרוק מתאדה לחלוטין. הווה אומר, כל החשש אינו רֵאלי ויש לזהותו כחומרה בלבד. כן מביא הירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב, עט ע"א שני מעשים מעין אלו, והם כתובים גם בתוספתא כלים בבא בתרא פ"א ה"ב-ה"ג, עמ' 590; בבלי, חגיגה כ ע"ב. שתי נשים באו לפני רבי ישמעאל, האחת ארגה בגד, והאחרת – מטפחת. שתיהן טענו לפניו שהבגדים טהורים, אלא שלא נתנו דעתן לשמירה על הטהרה בשעת האריגה. תוך כדי בדיקה התברר שאכן נטמאו הבגדים בידי אישה שעזרה באריגה. קרא רבי ישמעאל: "גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה" ירו', שם. שני התלמודים פירשו את ההלכה באופן שווה, אך בצורה שונה של מסירת הדברים.

15 במשנתנו אין מדובר על קודש אלא על מי חטאת, ולפנינו שתי מגמות: האחת מחמירה מאוד, ודורשת הקפדה מעבר לכל מסגרת הדרישות ההלכתיות המוכרות לנו – לינה על הכבשן, כלים חדשים ואולי אף טבילה לפני לקיחת הכלי מהכבשן, והאחרת מקלה ורואה גם בעם הארץ נאמן על שמירת טהרת חטאת, ואין צורך בכל החומרות. ראינו שחלק מהחומרות נהגו גם לגבי תרומה, ברמה נמוכה יותר. הדעת נותנת שיש לקשר את החומרות לכוהנים שמימשו הלכה למעשה את המצווה, הם שהכינו את מי החטאת והם ששמרו על התרומה. במבוא הרחבנו בכך וראינו כי אכן בספרות קיימות שתי הגישות. האחת, המיוחסת בדרך כלל לרבי יהושע, מחילה על מי חטאת הלכות טומאה מחמירות החורגות מהמערכת המשפטית. כפי שניתן לראות ממשנתנו מגמת ההחמרה חלה גם על דיני תרומה, כלומר שאין כאן מגמה בלעדית לדיני מי חטאת, אבל במי חטאת היא נפוצה יותר. הגישה השנייה, המזוהה עם רבי אליעזר, שומרת על מבנה משפטי אחיד לחטאת ולתרומה, ובפועל היא מקלה יותר. משנת כלים פ"ד מ"ה קובעת את הצריפה בכבשן כגבול ברור של גמר מלאכה והיא, כנראה, כשיטת רבי אליעזר. עם זאת, הר"ש למשנה שם מציע גם דרך להעמיד את המשנה בכלים כדעת הכול, ובדקנו זאת בפירושנו לכלים.