כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט שנ״ח

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט שנ״ח
1 דברים האסורים לקנות מהרועים ומשומרי פירות ומבעלי אומנות. ובו יב סעיפים: כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב אין לוקחין אותו לפיכך אין לוקחים מהרועים צמר או חלב או גדיים אבל לוקחים מהם חלב וגבינה במדבר אבל לא ביישוב ומותר ליקח מהרועים ד' צאן או ד' גיזות של צמר מעדר קטן או חמשה מעדר גדול שאין חזקתו שהוא גנוב כללו של דבר כל שהרועה מוכרו אם היה ב"ה מרגיש בו מותר ללוקחו ואם לאו אסור:
2 אין לוקחין עצים או פירות משומרי פירות אלא בזמן שהם יושבים ומוכרים והסלים והפלס בפניהם שהרי הדבר גלוי ויש לו קול והוא שיהיה על פתח הגינה:
3 וכולם שאמרו הטמן אסור לקחת מהם:
4 מותר ליקח מהאריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים: הגה וי"א דדוקא לאחר שחלקו דסתמא שלו הוא מוכר אבל קודם חלוקה אסור דחיישינן שלא יתן לב"ה נגד מה שנטל טור סכ"א:
5 אין לוקחין מהנשים ומהעבדים ומהקטנים אלא דברים שחזקתן שהם שלהם מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון ולוקחין בצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם וכלם שאמרו הטמן אסור: הגה מעשה באשה אחת שהחזיקה בשל יתומים וגזרו שלא ישא אותה שום אדם כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה פסקי מהרא"י סי' ר"ס ורס"א והביאו ג"כ לעיל סי' ט"ו:
6 לוקחים מהבדדים וכ' ה"ה פרוש בעלי בית הבד ושוכרין אותו לעשות בו שמן ורש"י פי' בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן ולוקחין מן נשיהן במדה שהיא בפרהסיא זתים במדה ושמן במדה אבל לא זתים מועטים ושמן מועט שחזקתן גניבה וכן כל כיוצא בזה:
7 מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית דכל מה שמקפיד עליו ב"ה הוא שלו טור ס"ב:
8 הכובס נוטל ג' חוטין והם שלו יתר מכאן של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו:
9 החייט ששייר מהחוט כדי משיכת מחט ושייר מהבגד מטלית שהוא ג' אצבעות על ג' אצבעות חייב להחזירה לבעלים פחות מכאן שלו:
10 נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו בכשיל של ב"ה ואם היה עושה אצל ב"ה אף הנסורת של ב"ה וכן בשאר מלאכות כל שב"ה מקפיד עליו הוא של ב"ה שאינו מקפיד הוא של פועל טור שם:
11 בכל הדברים וכיוצא בהם הולכים אחר מנהג המדינה:
12 כל אומן שמכר דבר מהדברים שאינם שלו בהלכות מדינה כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיה של בעל הבית אסור ליקח ממנו אבל לוקחים ממנו כר מלא מוכין דהוי נשתנה ביד הגנב ואע"ג דשינוי החוזר אינו קונה מ"מ בספק גניבה מותר בכי האי גוונא וכל כיוצא בזה המגיד פ"ו דגניבה ואם מכר האומן דברים שהם שלו בהלכות המדינה לוקחים ממנו ואם אמר הטמן אסור:
פירוש כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט שנ״ח
1 סעי' ג' וכולם שאמרו להטמין אסור אודות מה דקיימא לן כולם שאמרו להטמין אסור. ונראה דלא מהני אמתלא לומר שהוא בעל מלאכה ויש מקום לחושדו שנוטל מדושי'. ולזה איננו רוצה שיפורסם כדי שלא יהי' עליו חשד כי כ"ה דרך הבריות למהר דרכי חשדים על כל זה כיון שנקטו חז"ל סתם שאמרו להטמין כו' אין להתיר בזה בשום צד של אמתלא אך כשהוא מגוי שבודאי לא העלים רק משל גוי. יש לדון בדבר שגם שנכרי חייב מיתה על שום א' מז' מצות דבני נח שבכלל גזל ומשפטים הוא כל אופנים של בצע שאינו שלו. והי' שייך בזה לפני עור. אך אין זה רק כבתרי עברי דנהרא. מה שאין כן אם לא יקנה הוא יקנה ישראל אחר או מי מאומות העולם גם שאומר להטמין ידוע שעל כל זה יקנו בזה וידוע שלא דוקא כאן הוא בטוח שלא יהי' בזה פרסום ויש לו גם כן בבתים אחרים מכירים רבים שיהי' סומך את עצמו עליהם שלא יפורסם אם כן ממילא אין בזה משום לפני עור כידוע. אך יש גם כן היתר לפעמים מצד לפני דלפני שאיננו אסור כידוע. וכמו שהרגילות שהאורגין ערלים נשותיהם מביאות לבתי עב"י חיטים. שגם אם אומרות להטמין וגם שאין בזה היתר מצד אמתלא שלא לחשוד וכנ"ל על כל זה מצד שידוע שאי אפשר שיהי' העלמה כל דהו בזה בלי האורג גופי' שהוא ידיע לו היטב כמות החוטין והיא מעלים מצד שאי אפשר לשקול בזה כיון שבשעת חסת מטיח בבצק כידוע. ואשתו מוכרת שבזה הו"ל לפני דלפני. כי אין לנו להחזיק חסד ביותר מהגבול שהרי מ"מ אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן. ורק במה דאיתחזק על ידי ההטמנה איתחזק ולא יותר. והרי קיימא לן שעל ידי סברת תורא מדושי' קאכיל קבעו חז"ל על כל שותפין דרך חשד וכן דכוותי' ואם כן גם מי שאיתחזק למעלים במה ששייך בו בחינת תורא מדושי' קאכיל. מ"מ אין לחשדו בענינים אחרים והרי בזה מצד האורג לבד הוא ההעלמה בחוטין וכיון דלא איתחזק לפנינו רק בהחוטין אין להחזיק בזה יותר. ובהחוטין הרי זה לפני דלפני כיון שקונים רק מאשת האורג. ויש בזה צדדים גם כן מצד שבהיתירא אתי לידי' דהאורג. ויש בזה גדר ייאוש מדעת גם כן וכמ"ש במק"א בזה. אך אם אחר המכירה אמרה להטמין הוי לי' בהיתירא אתי לידי' דהקונה ישראל ג"כ וצלע"ע בכל זה. והיום אירע כן וזהרתי שגם שלפעמים יש צד זכות על הנוהגים היתר על פי חכמים מכל מקום להזהר מזה הוא הטוב והנכון: שומרי יערות שמוכרים עצים בצינעה. י"ל שאין זה כבחינת כולם שאמרו להטמין כי כבר יש להם הרבה עצים בידם שהם ברשות בפרסום וכן ביד כל בני הכפר או העיר. רק מצד שמוסיפים ליטול יותר על כפי הרשות הניתן לזה אומרים להטמין שלא לבוא לחשבון עמהם שהמכירה מעידה שנטלו יותר מהרשות שהוא רק להצטרכות ביתם. ועל כל זה יכול להיות שמה שמכרו הוא ממה שנטלו תחילה על פי הרשות ומה שהניחו בביתם הוא ממה שנטלו אח"כ יותר מכפי הרשות. וי"ל גם כן דכל דפריש מרובא פריש וידוע שרובא דרובא הוא מה שנטלו ברשות. גם יש ספק ספיקא. ספק יש ייאוש מדעת כי ידוע להשרים שגונבים. אך אם הי' שנוי מעשה פשיטא שכבר קנוי בשנוי מעשה ואין איסור על הקונה להשתמש בהעצים. ובפרט במה שידוע שאם לא יקנה זה ממנו יש הרבה קונים שיקנו ממנו. וזה מלבד מ"ש במק"א בזה עוד צדדי זכות על קצת מעב"י שנעשה להם היתר בזה: